חוצות - כתב עת תרבוטיפוליטי
חוצות - כתב עת תרבוטיפוליטי

גליון 1

התמודדות מקצועית, מוסרית ורגשית במהלך פרויקט כתיבת חוות דעת פסיכוסוציאליות לילדים פלסטינים עצורים | מיכל פרוכטמן

הפעילות האקטיביסטית למען זכויות אדם בישראל-פלסטין כרוכה בהתמודדויות רגשיות ומוסריות מורכבות. במאמר זה אנסה לגעת בחלקן דרך תיאור חוויותיי כמשתתפת בפרויקט כתיבת חוות דעת פסיכוסוציאליות לילדים פלסטינים העצורים על-ידי כוחות הביטחון הישראליים בגדה המערבית. המאמר נפתח בסקירה קצרה של מצב הקטינים העצורים ושל הצורך בחוות הדעת. לאחר מכן מתוארת הפעילות בפרויקט תוך הצגת חלק מהדילמות המקצועיות, האתיות והרגשיות שליוו הן את קבוצת המתנדבים בפרויקט והן אותי אישית – כפסיכולוגית, כישראלית יהודייה, וכאקטיביסטית.
תאריך פרסום: 10/5/2021

 

מילות מפתח: מעצרי ילדים פלסטינים, פסיכואקטיביזם, אתיקה בבריאות הנפש, עדות, תסקיר מבחן, בית משפט צבאי לנוער 

מיכל פרוכטמן - פסיכולוגית חינוכית – מדריכה, מטפלת משפחתית וזוגית, בוגרת תכנית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית באוניברסיטת בר-אילן, חברה ב"פסיכואקטיב" וב"הורים נגד מעצרי ילדים".

אני חבה תודה מיוחדת לכל חברי קבוצת מעצרי קטינים, ולד"ר מיה מוכמל שהובילה אותה, על שביחד יכולנו להעלות את המחשבות שעליהן אני כותבת. כמו כן, לד"ר סני גורדון בר שבלעדי הערותיה לא היו נמצאים למחשבות הניסוחים שאפשרו את הכתיבה.

 

רקע – מעצרי קטינים פלסטינים בגדה המערבית

פרויקט כתיבת חוות דעת פסיכוסוציאליות לילדים פלסטינים עצורים על ידי כוחות הביטחון בגדה המערבית היה חלק מפרויקט רחב יותר שעסק במעצרי קטינים פלסטינים. הפרויקט היה פעיל משנת 2011 עד שנת 2018 במסגרת שיתוף פעולה בין קבוצת חברי "פסיכואקטיב – אנשי ונשות בריאות הנפש למען זכויות אדם" לבין חברי "עו"סים שלום - ארגון העובדים הסוציאליים לשלום ולרווחה". 

עם תחילת הפרויקט בשנת 2011 התברר לנו שהיו בין 150-350 ילדים פלסטינים עצורים בכל זמן נתון, מצב שנמשך עד היום ואף התרחב במיוחד במזרח ירושלים1. ילדים מגיל 9 עד 18 נעצרים ונחקרים בתנאים קשים ביותר. עדויות של ילדים שנעצרו, כמו גם של חיילים משוחררים, חושפות מסכת של יחס אכזרי, בלתי אנושי ומשפיל בעת המעצר ובחקירה שמתנהלת אחריו (שוברים שתיקה, 2018). המעצרים מתבצעים לעיתים קרובות באישון לילה, תוך קריעת המשפחה והילדים ממיטותיהם, כיסוי עיני הילדים העצורים בפלנלית וקשירת ידיהם מאחורי הגב באזיקוני פלסטיק מכאיבים. המעצר והחקירה מתבצעים תוך גידופים, איומים ולעיתים קרובות גם אלימות פיזית כלפי הילדים, מניעת אוכל ושינה, מניעת שירותים ומניעת קשר עם עורך-דין או בן משפחה. כל אלה מנוגדים בתכלית הן לחוק הנוער הישראלי (2008), המנחה את הטיפול בילדים על-ידי גורמי אכיפת החוק, והן לאמנה הבינלאומית לזכויות הילד שעליה ישראל חתומה. החוק והאמנה נועדו להגן על קטינים מתוך הכרה בפגיעותם הפיזית והנפשית ובהשפעה הקשה שעלולה להיות למעצר, לחקירה ולמאסר על התפתחותם. התברר לנו שילדים פלסטינים בגדה נעצרים, נחקרים, נשפטים ונאסרים תחת צווים צבאיים, שתכליתם שונה מאוד מזו של החוקים הישראליים והבינלאומיים2

מעצר ומאסר קטינים מהווים על-פי חוק הנוער הישראלי אמצעי ענישה חריג בשל הנזק הפוטנציאלי שיש בהם לקטינים, ושחרור או חלופת מעצר הם הנורמה. לעומת זאת, 97% מהילדים הפלסטינים הנעצרים מושארים במעצר על-ידי שופט עד תום ההליכים נגדם, תקופה שיכולה להתארך לחודשים רבים. יתר על כן, מעל 95% מהילדים הפלסטינים המובאים בפני בית המשפט הצבאי מורשעים, ומעל 85% מהם משוחררים בסופו של התהליך בעסקאות טיעון. אלו נסמכות לרוב על הודאות באשמה שנגבו מהילדים באמצעות חתימה על הצהרה בשפה העברית, שאיננה מובנת לרובם, ואחרי תהליך חקירה קשה.

אחד ההבדלים בין זכויות הילדים הפלסטינים העצורים לבין אלו של ילדים ישראליים, ששיקף היטב את רוח הצווים הצבאיים, היה העדר מפגש של קטין פלסטיני עצור עם איש בריאות הנפש. על-פי החוק הישראלי קטין שנעצר פוגש קצין מבחן – עובד סוציאלי המוכשר במיוחד לעבודה עם ילדים ונוער. מפגש זה נועד ליצירת היכרות עם הילד, משפחתו ונסיבות חייו ולבחינת הכוחות הנפשיים של המשפחה ושל הילד. בסופו נכתב תסקיר הממליץ לשופט על המשך הטיפול בילד לאור נתונים אלה. ילדים פלסטינים  עצורים על-ידי כוחות הביטחון  הובאו בפני שופט ללא מפגש עם קצין מבחן, ללא תסקיר וללא כל התייחסות לכוחותיהם הנפשיים או לבריאותם הנפשית או הפיזית. עורכת הדין גבי לסקי, מומחית לזכויות אדם, ביקשה לשנות מציאות זו ובהיענות להצעתה הקמנו צוות של אנשי בריאות הנפש לכתיבת חוות דעת פסיכוסוציאליות כחלופה לתסקירים, עבור עצורים פלסטינים קטינים לקראת החלטת השופט על הארכת מעצר. 

 

ההסכמה לראות – הקמת הפרויקט

המידע על מעצרי ילדים פלסטינים על-ידי כוחות הביטחון הישראליים היה נגיש לכל, הוא הופיע מדי פעם בעיתונות המרכזית וכל חייל ששירת בגדה המערבית הכיר זאת. הסבל שנגרם לילדים ולמשפחותיהם הוא כמעט מובן מאליו, אך ההשתייכות לחברה שגורמת לסבל מקשה מאוד לראות אותו או לתת לו מקום בנפשנו. ההכרה בסבל שנגרם על-ידי החברה שלנו מאיימת על תפיסתנו את עצמנו כאנשים טובים ומוסריים, והנפש, באופן טבעי, מתגוננת מול איום זה. המעבר מעמדה מתגוננת להכרה פעילה בסבל שאנו גורמים, כרוך בהכרה גם בפחדים ובתחושות האימפוטנציה שלנו, הכרה בפגיעות שלנו וברוע הנמצא אצלנו ובמעשינו, ובעיבוד החרדה שכל אלה מעלים. 

ההשתייכות ל"פסיכואקטיב"3, קהילה של אנשי בריאות הנפש שיצרה מרחב של הקשבה מעמיקה לקולות הרבים העולים בתוכנו, אפשרה לי לצאת מתוך בליל הרגשות של כעס, אשמה, בושה ופחד, ולהפוך אותם למחשבות אשר הובילו לפעולה של התנגדות.

פרויקט כתיבת חוות הדעת הפסיכוסוציאליות היה אחד מתוך מספר פעילויות של קבוצת אנשי בריאות הנפש שהתחברה מתוך תחושת בהילות לפעול בנושא מעצרי קטינים פלסטינים ולחפש דרכים להפסקת הפגיעה בהם. פעילויות אלה כללו: כתיבה של חוות דעת מקצועית עבור דו"ח של "האגודה הבינלאומית לזכויות הילד – פלסטין" (DCI-P, 2012); כתיבת חוות דעת מקצועית עבור עתירה לבג"ץ של האגודה לזכויות האזרח; והצפת הנושא בפלטפורמות שונות - בוועדה לזכויות הילד בכנסת, בפני קהילת המטפלים באמצעות מאמר באתר "פסיכולוגיה עברית" (קלעי ושות', 2013) ובפני הקהל הרחב באמצעות הקמת אתר "נולדו שווים"4 . למדנו את הנושא דרך קריאת עדויות של ילדים עצורים ודרך ישיבה במשפטים בבית המשפט הצבאי לנוער במחנה עופר. בנוסף לרצון ללמוד על ההתרחשויות במחנה עופר, המשכנו לשבת במשפטים של קטינים כמעין מראה מתריסה המתייצבת מול תיאטרון האבסורד של בית המשפט הצבאי שבו התוצאות לרוב ידועות מראש ואין ולו מראית עין של שאיפה לצדק5. ראינו כיצד ילדים ונערים פלסטינים עצורים מסווגים באופן גורף כ"עצירים ביטחוניים" וכיצד הכללה זו מאפשרת לבית המשפט להתעלם מפגיעותם הרבה ומהצורך שלהם בהגנה מפני הנזקים הפוטנציאלים החמורים של חוויות המעצר להמשך התפתחותם.

ככל שהסכמנו לראות, התרבו אצלנו השאלות לגבי המניעים למעצרים. ההחתמה הכמעט גורפת על הודאה באשמה מרמזת על העדר הוכחה לכך שילד ביצע עבירה שמצדיקה מעצר, קל וחומר מעצר לילי אלים שהינו טראומטי לילד העצור ולבני משפחתו. תהינו גם לגבי המניעים להחלטות הגורפות של שופטים להאריך את המעצר עד תום ההליכים ובכך להעניש את הילדים ואת המשפחות בטרם הוכחה אשמה. עלה החשד, שמאחורי מעצרם של קטינים פלסטינים כה רבים עומדת כוונה מנוגדת לחלוטין לרוח החוק הישראלי, כוונה ליצר הפחדה ולהחליש את החוסן הנפשי של האוכלוסייה הפלסטינית. 

הקמת פרויקט חוות הדעת הפסיכוסוציאליות הייתה מלווה בהתרגשות ובהתלהבות רבה. פעילות זו הייתה ייחודית עבורי במשמעות שהיא העניקה לידע ולניסיון המקצועי שצברתי בעבודה עם ילדים ונוער לאורך השנים כפסיכולוגית חינוכית, ואפשרה זרימה וחיבור בין עולם האקטיביזם לבין חיי המקצועיים. הרגשתי שנבנה גשר מעל התהום המפריד בין עולם התוכן שאליו אני חשופה כאקטיביסטית לבין עולם התוכן של חיי השגרה בחברה הישראלית היהודית. הקבוצה התמלאה באנרגיה, יצירתיות וחשיבה משותפת. הקמנו צוות היגוי וניסחנו מטרות: לצייד את הסנגור במסמך לצורך הגנה על זכויותיו של הקטין ודרכו להביא בפני בית המשפט את הממד האנושי של הקטין ואת ההקשר המשפחתי והחברתי שבתוכו הוא מתפתח, וכן לחתור לשינוי מדיניות ולקדם דרישה לנהוג בקטינים בהתאם לאמנה לזכויות הילד ולחוק במדינת ישראל. בנינו פרוטוקול לראיון עם נערים פלסטינים עצורים. בשל הצורך להגיב במהירות רבה לקריאת עורכי הדין המגנים על הקטינים, בטרם יובאו בפני שופט להארכת מעצר, גייסנו והכשרנו צוות של כשלושים אנשי בריאות הנפש יהודים וערבים, שהיו מוכנים בכל עת לנסוע לבית המעצר במחנה עופר על מנת לראיין ילד עצור ולכתוב עליו חוות דעת פסיכוסוציאלית. עבור כל צוות שראיין הקמנו קבוצה של תומכים שסייעו בכתיבת חוות הדעת ובעיבוד החוויות המטלטלות של הכניסה לבית המעצר והמפגש עם הילדים העצורים ועם סיפוריהם.

הוצאת הפרויקט לפועל הייתה כרוכה בקשיים טכניים ומהותיים רבים, שהחלו כבר בהליך בקשת אישורי הכניסה לבית המעצר ותיאום המועדים לראיונות. במקרים רבים האישור לקיום ראיון בוטל ברגע האחרון ונאלצנו לגייס במהירות צוות חלופי למועד אחר ולהתחיל את תהליך בקשת האישורים מההתחלה. יחד עם זאת הופתענו מהקלות היחסית שבה כן קיבלנו אישורי כניסה, מיחס הסוהרים אלינו, שעל פי רוב היה אדיב, ומנכונותם לקבל במרבית המקרים את התנאים שהצבנו לעריכת ראיון. מכשול נוסף לקיום הפרויקט נבע מהקושי לגייס עורכי דין פלסטינים להשתמש בשירותנו. קושי זה נבע להבנתנו מעומס התיקים שבטיפולם, כשמהלך של קבלת אישור להצגת חוות דעת פסיכוסוציאלית דרש מהם השקעה נוספת של עבודה וזמן, וכן, כפי הנראה, מהרתיעה משיתוף פעולה עם ישראלים.

במהלך כשלוש שנים כתבנו שש עשרה חוות דעת. רוב חוות הדעת הוזמנו על-ידי משרדה של עורכת הדין גבי לסקי, אך חמישה מהם נכתבו לפי בקשת עורכי דין פלסטינים ואחד הוזמן על-ידי שופט. חלק מהילדים שעבורם כתבנו חוות דעת שוחררו ממעצר. הפעילות שלנו, בשילוב עם הלחץ שהפעילו ארגוני זכויות אדם נוספים, הובילה לפסיקה של נשיא בית המשפט הצבאי לערעורים, אלוף משנה נתנאל בנישו, בערעור שהוגש על ידי משרדה של גבי לסקי, בו חזר והדגיש את קביעתו כי יש לאפשר לנערים הפלסטינים העצורים תסקיר מעצר על ידי גורם ממשלתי6. לאחר מספר שנים נוספות, ובעקבות עתירה לבית הדין הגבוה לצדק שהגישה גבי לסקי עם מספר ארגוני זכויות אדם, הושלם התיקון לתחיקת הביטחון, הוסדר התקציב הנדרש  ומונתה עובדת סוציאלית במנהל האזרחי לשם עריכת תסקירים7

 

דילמות, ספקות ומלכודות

בחרנו להקים את הפרויקט מתוך אי-יכולת שלנו, כבני אדם וכאנשי בריאות הנפש, לעמוד מנגד כאשר ילדים רבים נתונים למסכת פגיעות והתעללות, ומתוך תקווה שנוכל להשתמש בכלים המקצועיים שבידנו בכדי להביא לשינוי המצב. יחד עם זאת במהלך הפרויקט התעוררו לבטים ומתחים אשר באו לידי ביטוי גם בדיונים בינינו. החתירה המתמדת שלנו כאנשי בריאות הנפש להעמקה של הבנת ההשלכות הנפשיות של מנגנוני כיבוש ושליטה, הן על הנשלט והן על השולט, חייבה אותנו להתמודד עם דילמות אישיות ומערכתיות מורכבות. אלו היו קשורות לרוב במתח שבין האקטיביזם למען הגנה על ילדים וזכויות אדם לבין השתייכותנו הלאומית.

הצוותים שראיינו את הילדים בפועל תיארו טלטלה רגשית משמעותית, שבה ההזדהויות השונות התנגשו ונאבקו זו בזו ברבדים השונים של הנפש. הטלטלה המרכזית נבעה מהמפגש קורע הלב עם ילד או נער שישב במעצר טרם הוכחה אשמה כלשהי. נער שסיפר על חייו, לימודיו וחלומותיו, על געגועיו למשפחתו ובמיוחד לאימו, ולצד זה תיאר חוויות קשות של מעצר וחקירה ולעיתים גילה גם תופעות פסיכוסומטיות קשות. לטלטלה זו נוספו הבושה והאשמה על ההשתייכות למחוללי חוויות אלה והרצון להתנתק מהשתייכות זו. בו זמנית, המפגש עם אנשי שרות בתי הסוהר עורר גם הוא מערבולת רגשית – לצד חשדנות ומידה לא מבוטלת של פחד, התרחש כמאליו החיבור האוטומטי, דרך השפה והמחוות המשותפים, עם מי שמשתייכים לאותה קבוצה ישראלית-יהודית8. חיבור זה היה מבלבל ונחווה לעיתים כמניפולטיבי ולעיתים כבגידה פנימית בילדים העצורים ובערכים שהביאו להשתתפות בפרויקט. מנגד, התעוררה לעיתים גם בהלה והתערערות כאשר בשיחה עם חלק מהנערים הבהבו הבזקי ידיעה לגבי הסכנה הפוטנציאלית שבמעשים המיוחסים להם. 

הדילמה האתית הראשונה התעוררה סביב עצם קיום ראיון עם נער פלסטיני על-ידי ישראלים דוברי עברית. למרות שבכל צוות היה דובר ערבית שניהל את השיחה עם הנער, חששנו שהריאיון עצמו, המורכב מתשאול לגבי המשפחה, אורח החיים ואירועי המעצר, עלול להחוות כדומה מדי לאירועי החקירה ולהביא לרה-טראומטיזציה. זאת במיוחד בהתחשב במפגשים המשפילים והפוגעניים עם ישראלים, בעיקר חיילים, שילדים פלסטינים מורגלים להם ברחובות כפריהם ובמחסומים עוד טרם המעצר. מנגד דאגנו שניקלע בעל כורחנו לתפקיד "השוטר הטוב" ונגרום בשוגג לנער להפליל את עצמו. בשל החשש שראיון עלול לגרום יותר נזק מאשר תועלת, השקענו מאמץ רב ביצירת פרוטוקול ייחודי לראיון המבוסס על מתן שליטה מלאה למרואיין ולמשפחתו, כולל הסכמה מדעת של ההורים ושל הנער עצמו, הקפדה על מרחב מכבד ופרטי ככל שהתאפשר בבית המעצר, דרישה מהסוהרים להורדת האזיקים בזמן הריאיון, ואזהרה שיתכן ומצותתים לנו. השאלות נוסחו כשאלות פתוחות, והתייחסות לנושאים רגישים נעשתה בהדרגה ועם מתן לגיטימציה מלאה לרצון ולקצב של המרואיין. 

ניתן להמחיש את פוטנציאל הריפוי שבמפגש של נער עצור עם איש בריאות הנפש דרך אחד הראיונות שקיימו צוותי הפרויקט. הנער, בן שש-עשרה וחצי, כבר שהה במעצר כחודש ימים למרות שהכחיש את זריקת האבנים המיוחסת לו. כאשר סיפר על נסיבות מעצרו, הצוות שם לב שתיאורו נעשה מבולבל ולא קוהרנטי. בהדרגה התבהר ששני אירועים נפרדים התבלבלו בנפשו. באירוע קודם, בדרכו הביתה מבית הספר חיילים הורידו אותו ואת בן דודו מהאוטובוס, כוונו את רוביהם אליהם, היכו אותם והשפילו אותם, ואז שחררו אותם, מבועתים, למצוא את דרכם הביתה ברגל. אירוע טראומטי זה הודחק, ורק במסגרת הריאיון התאפשר לנער להיזכר בו, להחזיר לעצמו את רצף האירועים ולהבין את המהלכים שהביאו אותו, באירוע השני, לבריחה מחיילים שעוררה את חשדם והובילה למעצרו9. אין בידינו מעקב אחר ההתמודדות האישית של הנערים שראיינו עם האירועים הטראומטיים שעברו, אך כאנשי בריאות הנפש אנו יודעים שהחלמה מאירועים טראומטיים תלויה ביכולת לחזור ולייצר רצף תודעתי של התרחשותם. בנוסף, קיווינו שהמפגשים עם הנערים בראיונות יהוו הזדמנות עבורנו לשאת עדות לחוויותיהם, ובכך ישמשו, ולו במעט, ככוח שיקומי נגדי לפגיעה בהם (ראה 2012 ; Ullman, 2006, Boulanger).

במהלך הזמן שרות בתי הסוהר הציב בפנינו נהלים חדשים עבור עריכת הראיונות שלא עמדו לדעתנו בתנאים הבסיסיים שנדרשו לקיומם, הן מבחינה מקצועית והן מבחינה אתית. נהלים אלה כללו ישיבה משני צדיה של מחיצת זכוכית ותקשורת דרך טלפון, ללא יכולת שלנו ליצור קשר בטוח, לשמור על נוחיותו או על פרטיותו של הנער10. הרגשנו שהתנאים החדשים היטו את הכף ממפגש שהיה בו סיכוי לחזק את הנער למפגש שעלול להמשיך ואף להחמיר את הפגיעה בו. אחרי התלבטות קשה, קיבלנו החלטה לא לקיים ראיונות בתנאים אלו, גם במחיר וויתור על כתיבת חוות דעת פסיכוסוציאליות.

מינויה של עובדת סוציאלית מטעם המנהל האזרחי כאשת בריאות הנפש האחראית על כתיבת תסקירים חייב אותנו להכיר בדילמה אתית שליוותה את העשייה שלנו לכל אורכה: האם במאבקנו נגד עוולות ספציפיות של הכיבוש, או במאמצנו לסייע לילדים באמצעות התערבות במקרים פרטניים, אנחנו לא מובילים בפועל ליצירת מנגנונים מתעתעים יותר של "כיבוש נאור". במאבק להשוות את תנאי המעצר של הילדים הפלסטינים לאלו הנהוגים על-פי חוק הנוער הישראלי אנו פועלים מתוך פרדיגמה של זכויות אדם, שבמרכזה הציווי לשמירה על כבוד האדם, ובמקרה של הפרויקט שלנו, כבוד האדם של הילד באשר הוא. מנגנון של כיבוש, לעומת זאת, פועל מתוך שלילת פרדיגמה זו. הדי וויטרבו (Viterbo, 2018) כותב על האופן שבו חוקים שנחקקו להגנה על זכויות (כולל האמנה לזכויות הילד), ניתנים לניצול על-ידי בעלי כוח ליצירת שליטה טובה יותר באוכלוסיות המוחלשות עליהן החוקים נועדו להגן. במקרה של התסקירים, העובדת הסוציאלית שמונתה על-ידי המנהל האזרחי פועלת בתוך הפרדיגמה של הכובש, כלומר במסגרת האתיקה והחוקים של מנגנון לשליטה על אוכלוסייה כבושה שבו כל התנגדות לשליטה זו מהווה אך ורק איום בטחוני. על כן, למרות היותה של העובדת הסוציאלית אשת בריאות הנפש בהכשרתה, עמדת הכובש שמתוכה היא פועלת עלולה להשתקף גם באופן ניהול המפגש שלה עם הנערים העצורים וגם בתסקירים שיכתבו, באופן שיקשה עליה לייצג נאמנה את צרכי העצורים.

החלטת בית המשפט לנוער במחנה עופר לקיים דיונים של קטינים בדלתיים סגורות הינה דוגמא בוטה לניצול לרעה של החלת תנאי המשפט הנהוגים על-פי חוק הנוער הישראלי על מנגנון המשפט הצבאי. בעוד החוק הישראלי דורש לקיים דיונים משפטיים של קטינים בדלתיים סגורות על מנת להגן על פרטיותם של הקטינים, במחנה עופר הדלתיים הסגורות משמשות בפועל להגנה על השופטים, הפרקליטים הצבאיים ושאר צוות בית המשפט מעיניהם הביקורתיות של ארגוני זכויות אדם. בעקבות שינוי זה נדרשנו לקבל אישור מהמשפחה על מנת לשבת ולצפות בדיון של קטין. היות ולא הייתה לנו ידיעה מוקדמת לגבי איזה נערים יעמדו למשפט ביום מסוים, יכולנו לבקש את רשות המשפחה רק במקום, בעודה נמצאת מעבר לגדר הכלוב בו המשפחות הפלסטיניות מחכות בכניסה למחנה עופר למשפטי יקיריהן. מצב זה העמיד אותנו שוב בפני דילמה קשה: עד כמה תתאפשר להורים במעמד הזה הסכמה מדעת? האם יש בידיהם, או אפילו בידינו, מספיק מידע לגבי ההשלכות של הסכמה? האם קיימת להם האפשרות לסרב? הרגשנו שבעצם בקשתנו במעמד זה אנו מנצלים מולם את יתרון הכוח הנמצא בידנו. 

לצד תחושות השליחות והמשמעות שהעבודה בפרויקט נסכה בי, מצאתי את עצמי נעה באי-נוחות מתוך תחושה מעורפלת שאני לכודה בין מראות מעוותות המשתקפות זו בזו עד אינסוף. מחד גיסא, השתייכותנו הלאומית הישראלית היא זו שאפשרה לנו להתחבר למנגנוני המשפט הצבאי ובאותה מידה הקשתה על הפועלים בתוכם להתעלם מחוות הדעת שכתבנו ומעינינו הבוחנות. מאידך, השתייכותנו זו אולי גם מנעה מאתנו להבין מראש את מגבלות השפעתנו על המנגנונים הישראליים המשרתים את פרדיגמת הכיבוש, וכן את השפעותיו עלינו.

פעלנו מתוך הנחה כי ניתן להביא לעשיית צדק כאשר אנו, כישראלים, משתייכים גם לאותם מנגנונים הכופים חוסר שוויון ואי-צדק. אך עולה ומטרידה השאלה עד כמה זה אכן אפשרי וכיצד. עד כמה אנחנו לכודים בתוך השתייכותנו החברתית? בפרויקט שלנו בחרנו להתמקד לא במאבק להפסקת מעצרי ילדים פלסטינים על-ידי כוחות הביטחון הישראליים, אלא בסיוע לשחרור מהיר ככל הניתן לאחר מעצר ובשינוי תנאי המעצר. האם בחירה זו אינה מקפלת בתוכה את אותה ראייה מוגבלת של מי שפועלים מתוך מנגנוני הכיבוש, בדומה לחששותינו בנוגע לעובדת הסוציאלית במנהל האזרחי? האם ההצטרפות שלנו לפעולה בתוך מערכת המשפט הצבאי, חתרנית ככל שתהיה, לא קיפלה בתוכה את האמון העמוק בכך שמערכת זו חייבת להיות מונעת משאיפה לצדק, אם רק נוכל לפקוח את עיניה11? ההתמקדות שלנו בהשוואת תנאיהם של הילדים הפלסטינים העצורים לתנאיהם החוקיים של ילדים ישראלים, נבעה מהבנת הפגיעה הפסיכו-התפתחותיות הקשה הנגרמת כתוצאה מפרקטיקות המעצר של כוחות הביטחון. יחד עם זאת, יתכן שבחירה זו אפשרה לנו לרכך במידת מה את המפגש המכאיב והמביש עם ההתנגשויות בין זהויותינו אשר מתעוררות לנוכח היבטים מהותיים לא פחות של מעצרי ילדים פלסטינים – היבטים קשים יותר לעיכול עבורנו, שדורשים מאתנו להישיר מבט ולהתמודד עם פחדינו העמוקים ביותר. היבטים הקשורים לשאלת מהותה של ה"עבירה" שבגינה נעצרים הילדים – האם היא פעולת זריקת האבנים (או כל דבר אחר) או שמא היא עצם ההתנגדות, ולו הפוטנציאלית, לכיבוש? יכולנו לעסוק בהתנגדות מתוך פרספקטיבה של בריאות הנפש, במקומה של התנגדות בשמירה על חוסנו הנפשי של ילד או נער שגדל בתנאי כיבוש, כאשר משפחתו וקהילתו חיים בחוסר אונים מתמשך ונאנקים תחת זרועו של כובש. קשה יותר הוא העיסוק בשאלה של מהי עבורנו התנגדות פלסטינית ואיך אנחנו מתייצבים ביחס אליה, ביחס לגבולותיה ולתוצאותיה הפוטנציאליות, לא רק כאנשי בריאות הנפש ופעילים לזכויות אדם, אלא גם כמשתייכים לעם הכובש העשוי לאבד את מעמדו ואת בטחונו.

בשל מעין סכי עיניים המורכבים עלינו עם השתייכותנו הלאומית, ובדומה לנקודות העיוורון שחווינו ביחס לבית המשפט הצבאי,  לקח זמן רב עד שיכולנו לראות ולהפנים שהפרקטיקות הנהוגות בחלק גדול מהמעצרים והחקירות של הילדים והנערים הן לא רק "קשות" אלא נכללות תחת הגדרות בינלאומיות של עינויים. 

סיכום שאינו סוף פסוק...

כתיבת שורות אלה הייתה לי קשה מאוד – מכאיב המפגש עם הקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן לא לדעת ולא לראות, עד שהנפש מסוגלת לכוונן את העדשה מחדש ולנסח שאלות חדשות. כמו כן, חוסר האונים מול הצורך בשינוי מדיני משמעותי, מוביל למחשבה העגומה שיתכן שהפעילות מצליחה לבסוף רק להשקיט את מצפוננו אנו. אך למרות הדילמות, הספקות והמלכודות אין ביכולתנו להפסיק לראות את אשר כבר נגלה או להפסיק לחפש דרכים לתיקון. 

למרות המאמצים שלנו ושל ארגוני זכויות אדם נוספים, מעצרם של ילדים פלסטינים על-ידי כוחות הביטחון הישראליים לא נפסקו ופרקטיקות המעצר והחקירה לא השתנו. לצד מצב זה, עומדת העובדה שלפחות 13 מתוך 16 הנערים שפגשנו דרך הפרויקט שלנו שוחררו בדרך זו או אחרת, לאחר הגשת חוות הדעת שלנו לבית המשפט. למותר לציין שכל שחרור כזה הינו משמעותי ביותר עבור אותו נער ועבור משפחתו.

כמו כן, מעבר להצלחה הממשית של חוות הדעת הספציפיות שכתבנו, אנו עדים לכך שהידע וההבנה שצברנו במהלך העבודה על פרויקט מעצרי קטינים בכללותו ובכתיבת חוות הדעת ממשיכים להזין מאבקים נוספים לשמירה על ילדים מפני פגיעה של כוחות הכיבוש והדיכוי. ב-2018 קמה עמותת "הורים נגד מעצרי ילדים" (הנמ"י) אשר שאבה מידע על התחום בין השאר מהכתיבה שלנו. הנמ"י12 פועלת כיום בזירה האזרחית והמשפטית הישראלית, ומדגישה את הפגיעה של המעצרים בבריאות הנפש של הילדים, של המשפחות ושל הקהילה כולה. לדוגמא: בשל עתירה לבג"ץ של הנמ"י ביחד עם ארגוני זכויות אדם נוספים, הותרו לקטינים הפלסטינים העצורים שיחות טלפון עם משפחותיהם במהלך הסגר הראשון של הקורונה. אפשרות זו נמנעה מהילדים קודם לכן בשל הגדרתם כאסירים ביטחוניים. כיום יש ניסיון להביא להסדרת שיחות טלפון קבועות עם המשפחות גם ללא קשר לפנדמיה. בעקבות פעילותה הנמרצת של הנמ"י הנושא של מעצרי ילדים עולה ביתר שאת בעיתונות ובפעילויות ציבוריות מגוונות ומתעוררת שוב תקווה שאכן ניתן לחולל שינוי. בנוסף, בהמשך לניסיון שלנו בפרויקט החל תהליך של הרחבה והעמקה של ההנחיות לחקירה ולתיעוד עינויים של ילדים בפרוטוקול איסטנבול של נציבות זכויות האדם של האו"ם13, תהליך שעשוי לתרום להגנה על זכויותיהם של ילדים ברמה הבינלאומית. 

 

הערות:

  1. לפי נתונים של בצלם, בעת כתיבת שורות אלו כ-150 קטינים פלסטינים מהגדה עצורים על-ידי כוחות הביטחון, כ-20 מהם בגילאי 14-16. לפי נתוני השב"ס, שנמסרו במענה לבקשת חופש מידע: כ- 5,056 נערים בגילאים 12-18 נעצרו ע"י כוחות הביטחון הישראלים בגדה המערבית ובמזרח ירושלים בשלוש השנים האחרונות (2017-2019). בכל אחת מהשנים כ- 30 מהקטינים שנעצרו היו בגילאי 12-13 (כולל).

  2. מידע נוסף בדבר ההבדלים בין החוק הישראלי לבין הצווים הצבאיים ניתן לקרוא במקורות הנ"ל:

    "ילד מותר ילד אסור "– דו"ח בצלם 2011: https://www.btselem.org/download/201107_no_minor_matter_heb.pdf

    "שלטון אחד, שתי מערכות חוק: משטר הדינים של ישראל בגדה המערבית". האגודה לזכויות האזרח 2014: 

    https://law.acri.org.il/he/wp-content/uploads/2014/11/Two-Legal-Systems.pdf

    "ילדים במעצר ישראלי צבאי" – דו"ח אוניצ"ף 2015: 

    https://www.unicef.org/oPt/Children_in_Israeli_Military_Detention_-_Observations_and_Recommendations_-_Bulletin_No._2_-_February_2015.pdf

  3. אנשים מתחום בריאות הנפש ששמו להם למטרה להיות מעורבים בנושאים חברתיים-פוליטיים ולגייס את הכלים המקצועיים העומדים לרשותם כדי להעמיק את ההבנה ואת המודעות בנושא הכיבוש והמלחמה 

    המתמשכת בין שני העמים וההשלכות הנפשיות על האוכלוסיות משני צדי הקונפליקט, וכדי לקדם תהליכי החלמה... מידע נוסף ניתן למצוא באתר: https://psychoactive.wixsite.com/website

  4. http://born-equal.net/he/

  5.  בסרטה הקצר "99.7%" (שהוקרן בפסטיבל סולידריות 2020 – פסטיבל תל-אביב לקולנוע וזכויות אדם) עינת ויצמן מתארת היטב את המכונה הצבאית המשומנת של העדר-הצדק שמתקיים בבית המשפט במחנה עופר.

  6. פסק דין בתיק ע"מ 1782-14 (2014): 

    https://www.idf.il/media/48345/%D7%A2%D7%9E-1782-14-%D7%A4%D7%9C%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%A0-%D7%94%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%94-%D7%94%D7%A6%D7%91%D7%90%D7%99%D7%AA-1.pdf

  7. פסק דין בתיק בג"ץ 1845/17 (2018): 

    http://www.militarycourtwatch.org/files/server/SOCIAL%20WELFARE%20REPORTS.pdf

  8. מפגשים אלה היו כואבים ומטלטלים עוד יותר עבור חברות הצוות הפלסטיניות-ישראליות שבינינו שהיו שותפות מרכזיות בפרויקט אך כמובן חוות מערך הזדהויות שונה משל הישראלים היהודים. במאמר זה, אני מתרכזת בחוויה הישראלית-יהודית דווקא בשל היותנו בעלי הכוח בנסיבות הנוכחיות.

  9. התיאור הינו באדיבותה של ד"ר סני גורדון בר, מתוך ראיון שערכה עם שותפתה לצוות בבית המעצר במחנה עופר, והוצג לראשונה בהרצאתה: “Psycho-Political Activism: Psycho-Social Reports on Palestinian Minors Detained in Custody while Awaiting Trial”. At: Rethinking Trauma and Resilience in the Context of Political Violence: New Directions in Research and Practice. Conference held at Kingston University London, Nov. 14-15, 2015.

     החשיבה המשותפת על חומרים שהוצגו בהרצאה זו מזינה את הכתיבה הנוכחית. 

  10. תנאים אלה מנוגדים אף לרוח פסיקתו של השופט אל"מ בנישו אשר הדגיש את חשיבות תסקיר המעצר "מאחר שהוא נערך על ידי איש מקצוע, הנפגש באופן בלתי אמצעי עם הנאשם" (פסק דין בתיק ע"מ 1782-14 (2014), ע"מ 3.)

  11. יתכן שהקושי לגייס את עורכי הדין הפלסטינים להשתמש בשירותי כתיבת הדו"חות שלנו נבעה גם מהיכולת שלהם לראייה נכוחה בדיוק בנקודת העיוורון שלנו.

  12. הורים נגד מעצרי ילדים (הנמ"י): https://www.facebook.com/ChildDetention/

  13. פרוטוקול איסטנבול הינו המדריך הראשון הקובע סטנדרטים בינלאומיים לחקירה ותיעוד עינויים על ידי רופאים, אנשי בריאות הנפש ומשפטנים, לצורך שימוש בהליכים משפטיים:

    https://www.ima.org.il/userfiles/image/IstanbulProtocol.pdf

 

רשימת מקורות  

חוק הנוער: שפיטה ענישה ודרכי טיפול, תיקון מס' 14, 2008.

שוברים שתיקה (2016). ילדים ונוער – עדויות חיילים 2005 – 2011  https://www.shovrimshtika.org/inside/wp-content/uploads/2018/03/Children_and_Youth_Soldiers_Testimonies_2005_2011_Heb.PDF

קלעי, ש. ושות' (2013). והילד הזה הוא (לא) אני: להיות קטין פלסטיני במעצר ישראלי. פסיכולוגיה עברית:  https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2931

Boulanger, G. (2012). Psychoanalytic Witnessing: Professional Obligation or Moral Imperative? Psychoanalytic Psychology 29(3): 318-324.

DCI-P (2012). Bound Blindfolded and Convicted: Children Held in Military Detention. https://d3n8a8pro7vhmx.cloudfront.net/dcipalestine/pages/1294/attachments/original/1433970803/DCIP_Bound_Blindfolded_and_Convicted_2012.pdf?1433970803

Ullman, C. (2006). Bearing Witness across the Barriers in Society and in the Clinic. Psychoanalytic Dialogues 16(2): 181-198. 

Viterbo, H. (2018). Rights as a Divide-and-Rule Mechanism: Lessons from the Case of Palestinians in Israeli Custody. Law and Social Inquiry vol. 43, (3) 764-795.

תגובות

הוספת תגובה

ד"ר סני גורדון ברד"ר סני גורדון בר22/8/2021

. מאמר מקיף שמביא לידי ביטוי שנים של פעילות הקבוצה.
תודה מיכל שיכולת לבטא באופן כל כך מייצג ובאופן רגשי את כולנו.
הזדהיתי עם כל מלה

צרו קשר

מוזמנים לכתוב לנו כאן או לדוא"ל: tarbutipuliti@gmail.com


×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.