לרפא את יצירי כפיך.
לרפא את יצירי כפיך.

טיפול קוגניטיבי התנהגותי בדרך היהודית לתיקון המידות

חג החנוכה. אור. גבורה. וזהות יהודית.

מה בחג
תאריך פרסום: 25/12/2016

חג חנוכה חג האור, הגבורה והזהות היהודית

יששכר עשת, "לרפא את יצירי כפיך"

 http://www.hebpsy.net/isaschar

   בחג החנוכה יש מספיק אור כדי לגלות שדרך תיקון המידות שבה בחרנו ללכת, ארוכה ומסובכת. בדרך לתיקון התכונה או ההרגל, ראינו את העולם בצורה שונה מעט דרך נושאים מהותיים שעלו בפרשות השבוע, שהם חלק מחיינו. כל נושא תורם משהו לתיקון התכונה או ההרגל שבחרנו לשנות.

   למדנו שיש אי וודאות בעולם וכדאי לכן להיות יותר צנוע. שלום פשרה והתנגדות לא אלימה יעזרו לנו בעת שקט ובעת צרה.

   למדנו שיש משותף בין בני האדם, כולם שייכים לכולם, ויש ערבות הדדית בעולם. ולכן יש להיזהר שלא יהיה קיפוח, שיהיה צדק חברתי ואנחנו שנהיה נדיבים וסובלניים. למדנו שלכל אחד יש תפקיד בעולם הזה. ועכשיו יש לעמול קשה וללמוד מניסיון ומאתגרים שנעמוד מולם.

   נזכרנו שיש תקווה ואפשר להתפלל, לבקש סליחה ולסלוח. גם התחלנו ללמוד לווסת רשות של פחד, קנאה, צער ואבל.  בדרך להיות מחוברים יותר להווה, למציאות שה' ברא ושאנו חלק ממנה.

 

אור

ברכת השלום. ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך, כי באור פניך נתת לנו ה' אלוהינו תורת חיים ואהבת חסד וצדקה וברכה ורחמים וחיים ושלום.

באנו חושך לגרש שרה לוי תנאי. היא מבטאת את רחשי ליבנו לחג החנוכה ובכלל "באנו חושך לגרש בידינו אור ואש. כל אחד הוא אור קטן, וכולנו אור איתן  סורה חושך! הלאה שחור! סורה מפני האור!

אנו נושאים לפידים כתב זאב אהרון. אנו נושאים לפידים, בלילות אפלים זורחים השבילים מתחת רגלינו. ומי אשר לב לו הצמא לאור, יישא את עיניו ולבו אלינו לאור ויבוא! נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו. לעמק הלכנו, ההרה עלינו. מעינות האורות הגנוזים גילינו. נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו. בסלע חצבנו עד דם ויהי אור! מרוץ הלפיד החל כאשר תנועת המכביר הצעיר בחנוכה 1944 החלה במסורת  של מרוץ לפיד מקברות המכבים במודיעין לכל רחבי הארץ.

מצות נר חנוכה להדליק בפתח הסמוך לרשות הרבים. כך האור הקטן , אינו נכנע לחושך הערב שיורד.  

הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ אָנוּ מַדְלִיקִין עַל הַנִּסִּים וְעַל הַנִּפְלָאוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת. המלחמה שמנהל האור בחשיכת היקום, באופן ניסי ופילאי, מזכה אותנו בישועת היכולת לראות את המציאות.

הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ קֹדֶשׁ הֵם. וְאֵין לָנוּ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם אֶלָּא לִרְאוֹתָם בִּלְבָד בנרות החנוכה הללו לא נשתמש, כי הם תזכורת לאור שקיים. אבל האור הקיים הוא לשירותנו. רק נפעיל אותו בצורה חסכונית ואחרית לא נכלה את חומרי הבערה של העולם ולא נשתמש באור אלא לבניה.

האור הגנוז. אמר רבי אלעזר: אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון, אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיוון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובדור הפלגה, וראה שמעשיהם מקולקלים, עמד וגנזו מהם. ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא.  הצדיקים הם אלו שלא יעשו שימוש לרעה ביכולת לראות  ולא יפגעו בעולם ובכל ברואיו. (מסכת חגיגה ב.)

שאלו חסידים: היכן גנזו? השיבו: בתורה שאלו: אם כן, כלום לא ימצאו צדיקים משהו מן האור הגנוז כשהם  לומדים תורה? השיבו: ימצאו וימצאו. שאלו: אם כן, מה יעשו צדיקים כשימצאו משהו מן האור הגנוז כשהם לומדים תורה? השיבו: יגלוהו באורח חייהם. (מעשיות חסידים בספר "אור הגנוז")         

אהרון דוד גורדון. להגביר את האור. לא יהיה ניצחון של האור על החושך, כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך יש להגביר את האור.                       

להגביר את האור. במסכת ברכות י' א'. בריונים היו בשכנותו של ר' מאיר והיו מצערים אותו הרבה. היה ר' מאיר מבקש עליהם שימותו. אמרה לו לר' מאיר ברוריה אשתו: על מה אתה מסתמך בתפילה זו שימותו הבריונים? הרי כתוב בתהילים "יתמו חטאים מן הארץ" ולא כתוב יתמו החוטאים. יש להתפלל לכיליון הרשעות ולא לכיליון הרשע, כי בסיום הפסוק כתוב שאחרי תפילה זו "והרשעים עוד אינם". לכן בקש רחמים עליהם שיחזרו בתשובה, וממילא יתקיים "ורשעים עוד אינם".  

כל עוד הנר דולק - אפשר עוד לתקן. מעשה ברבי ישראל מסלנט שיצא לרחובות העיר באחד מלילות ימי התשובה, וראה אור קלוש בוקע מדירה רעועה. נכנס וראה מתקן נעלים יושב ליד נר דועך, ומכה בחיפזון בפטישו על הנעל. שאלו רבי ישראל: "מה לך כי נחפזת, ר' יהודי?" ענה אותו הסנדלר: "רבי, הרי כל עוד הנר דולק - אפשר עוד לתקן!"  יצא רבי ישראל לרחוב וקרא: "יהודים! שימעו אחים יהודים! כל עוד הנר דולק אפשר לתקן!"                                    

 

גבורה.

אשרי הגפרור, חנה סנש. אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות, אשרי הלהבה שבערה בסתרי לבבות. אשרי הלבבות שידעו לחדול בכבוד ... אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות.

פנסי הקטן, חנה סנש. במדורות מלחמה, בדליקה , בשריפה, בין ימים סוערים של הדם, הנני מבעירה את פנסי הקטן לחפש, לחפש בן אדם. שלהבות השריפה מדעיכות פנסי אור האש מסנוור את עיני; איך אביט, איך אראה, איך אדע, איך אכיר, כשהוא יעמוד לפני? תן סימן אלוהים, תן סימן על מצחו, כי באש, דליקה ובדם, כן אכיר את הזיו הטהור, הנצחי, את אשר חיפשתיו: בן אדם.

גיבורי האחדות והשלום. יששכר עשת. מימי חנוכה, דור דוק וגבורת גואליו. דור גבורת חרב המכבים. דור גבורת מטהרי מקדשים ושומרי אמונים. דור גואלי האדמה. דור המחדשים את התורה. ועדיין חסרים עם מאוחד עם שלום. יששכר עשת. נתפלל שלא נהיה זקוקים עוד למלל גבורות ישראל. ולא נזדקק שבכל דור יקום הגיבור גואל העם. עכשיו אנו זקוקים שכל עם ישראל יתאחד, יעשה שלום בתוכנו ועם שכננו. כך ניגאל.

גיבור שבגיבורים. באבות דרבי נתן פרק כ"ג, בן זומא אומר... איזו גיבור שבגיבורים?  זהו שכובש את יצרו... ויש אומרים: מי שעושה שונאו אוהב.

יצחק שדה מתוך שבילי גבורה. ... היסוד שבגבורה אינו האומץ, אלא הנכונות להקרבה עצמית. לאומץ שבגבורה יכול להגיע גם האיש המפחד אם חזקה בו נכונות ההקרבה. הפחד הוא מעצור, והאיש הנכון יתגבר גם על המעצור הזה. הגבורה אינה מושג צבאי. כל מקום שאתה מוצא בו הקרבה, גם גבורה תמצא שם... הרופא המטפל בחולים במחלה מדבקת המסכנת אותו, גיבור הוא. גיבור הוא גם המתיישב החלוץ, גם איש הרוח החי למען רעיונו ומפעל חייו. הגבורה האמיתית מתגלה גם בחולין של יום יום. אנו רגילים לייחס את מושג הגבורה לצבאיות, מסיבה מובנת: מהלוחם נדרשת הסכמה מראש להקרבה מקסימאלית, להקרבת החיים. אך אין זו הדרך היחידה. הגבורה, כמו כל כשרון, אינה רכוש פרטי. היא סגולה המעשירה את הכלל. לא הפחדנות היא היפוכה של הגבורה, אלא האנוכיות. האיש האנוכי יכול להיות אמיץ, אבל גיבור לא יהיה. אין גבורה בביריונות, אף לא בנועז ביותר. הגבורה היא קודם כל מידה מוסרית.

ספר הגבורות. ברל כצנלסון. אולם גבורת ישראל צרורה בצרור החיים של האומה. וגם כשאינה רשומה בספרין היא חרותה במעמקי הנפש. יסוד הגבורה הוא עצם מעצמו של סוד הקיום הישראלי. אין להחיות את חיי ישראל, בין דתות תוקפות, בין מלכויות מתנצחות, בין מעמדות יריבים, בתוך מהפכות, תמיד במלתעות הסכנה, מבלי גבורה. אלמלא גבורה קשת-עורף זו כלום היה בנו הכוח לצפות לניצחון ביום מן הימים?

 

זהות יהודית

פך השמן במסכת שבת י"ג א'. כשנכנסו יוונים להיכל טִמאו כל השמָנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום, בָּדקו ולא מצאו אלא פַּך אחד של שמן, שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קְבָעוּם ועשָֹאוּם ימים טובים בהלל והודאה.

חנה ושבעת בניה. חנה ושבעת בניה לא נכנעו להוראת המושל היווני ולא השתחוו לפסל. בזה אחר זה הוצאו להורג ומתו באמונתם. כשנלקח להריגה צעיר הבנים "נפלה אמו עליו, והייתה מחבקתו ומנשקתו, ואמרה לו: בני, לך אצל אברהם אביך ואמור לו: "כך אמרה אמי: אל תזוח דעתך עליך, אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות. אתה ניסיון. ואני מעשה!"  עד שהייתה מחבקתו ומנשקתו הרגוהו עליה. אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה. יצאה בת קול מן השמים, ואמרה: "אם הבנים שמחה!" גיטין נ"ז ב'.

בדורנו, אנו המכבים. בבריגדה היהודית. מאז הרימו המכבים את חרב ההגנה הישראלית, לפני אלפיים ושלוש מאות שנה, להגן על מולדת, חרות ודרך החיים של ישראל – לא פסקה ההתגוננות הנאדרת בגבורה של העם. בפנים שונים נתגלתה הגבורה הישראלית. בשבת העם על אדמתו והאויב בא לביתו בחרב ובחנית ידענו לשאת חרב מול חרב וחנית מול חנית ומאות רבות נשברו חניתות האויב בחניתותינו. ובגבור האימפריה הרומית הכבירה על חרב ישראל, גברה רוח ישראל הלא נכנעת ובה התנפצה האימפריה האדירה. בהיאלץ העם לעזוב מולדתו, ידע לשאת את המולדת עמו, בלב כל אחד מישראל, וכל יחיד היה מגן לה בגופו ובנפשו עד שובנו עמה ואליה, כיום הזה. באותה הגבורה שידענו לשאת חרב וחנית, באותה הגבורה שידענו לעבור מדורות אש למען הציל את רוח ישראל, מולדתנו הרוחנית, באותה הגבורה ידענו לאחוז מחדש באת ובמחרשה ולהשיב חיים למולדת חרבה. ואנו דור ראשון לגאולה, יודעים ונדע, לאחוז בחרב אשר חרב האויב תתנפץ בה. מעטים נגד רבים היו הם, המכבים, מעטים נגד רבים עמדו אבותינו בכל הדורות בהגנת ישראל ויכולנו. ונאפדים בגבורה נצחית זו של עם שואף חירות, קשה עורף ובלתי נכנע, נדע לעמוד גם עתה מעטים נגד רבים ועלה נעלה ויכול נוכל. גבורה אחת היא בכל הדורות. לא פסקה ולא תפסק. היא הפועמת בקרבנו מן המכבים עד היום. דור דור וגיבוריו, דור ומכביו. בדורנו, אנו המכבים.

מתוך השיר למתנדבים בעם של חיים נחמן ביאליק. חִשְׂפוּ הָאוֹר! גַּלּוּ הָאוֹר! אִם הַרֲרֵי נֶשֶׁף עָלֵינוּ נֶעֱרָמוּ – לֹא דָעֲכוּ כָל-הַנִּיצוֹצוֹת, לֹא תָמּוּ; מֵהָרֵי הַנֶּשֶׁף עוֹד נַחְצֹב לֶהָבָה, מִנְּקִיקֵי הַסְּלָעִים – סַפִּירִים לִרְבָבָה. עַל-קַרְקַע הָעָם וּבְתַחְתִּיּוֹת נִשְׁמָתוֹ – עוֹד תִּגַּהּ וּתְנוֹצֵץ שְׁכִינָתוֹ. הוֹי, הָבוּ-נָא יַחְדָּו לָעֲבֹדָה הַגְּדוֹלָה! נָגֹלָּה-נָּא הָרֵי הַנֶּשֶׁף, נָגֹלָּה! נַחַשְׂפָה-נָּא שִׁכְבוֹת הָאוֹרִים הָרַבִּים! הוֹי, בְּנֵי הַמַּכַּבִּים! הַעֲמִידוּ אֶת-עַמְּכֶם, הָקִימוּ הַדּוֹר! חִשְׂפוּ אוֹר, חִשְׂפוּ אוֹר!

דם המכבים. יצחק שדה. בגולה נשפך דמנו כמים דורות רבים, מאות בשנים - בכל הארצות... שום פרח לא הפריח. רק שלוליות דם מעופרות. וברבות השנים יבשו גם הן. רק בארץ זו, במולדת, עולה בין שאר הפרחים זה הפרח נמוך הקומה, הפרח הקטן, האדום, ושמו דם המכבים... כאן שוטטנו בדרכי הארץ, נשמנו אווירה של מודיעין, ראינו את נוף הגבעות החשופות, טיפסנו על הצוקים, עלינו וירדנו בדרכים ובשבילים שבהם הלכו המכבים. הרוח נתמלאה חיות... רוח המכבים הפכה לתכסיס המכבי, וידענו איך יכולים מעטים ללחום נגד רבים... רוחם הפכה לתכסיס שלנו, אמונתם הפכה נשק. כי צדק מוכרח להתגשם כאן... הוא יצמח כשדות החיטה, השעורה והדגן, בשדות שזורעים אותם בדמעה וקוצרים ברינה ואם יש הכרח משקים אותם גם בדם... ואותו דם, נגיד את זה בכל הפשטות והביטחון – נוזל בעורקינו. לעניין זה, כמוהם כמונו. וטיפה מדמנו כי תיפול על אדמת המולדת, יצמח שם פרח נמוך-קומה, פרח קטן ואדום שיקרא בשמם... לא גיבורים אתם, חברי, ולא בני-ענק, אנשים פשוטים אתם, שקועים בחיי יום-יום, עוסקים באלף עניינים, אבל אליכם עברה ירושת המכבי.

אומרים ישנה ארץ. טשרניחובסקי. אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ, אֶרֶץ רְוַת שֶׁמֶשׁ... אַיֵּה אוֹתָהּ אֶרֶץ? אֵיפֹה אוֹתוֹ שֶׁמֶשׁ? אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה, שִׁבְעָה כּוֹכְבֵי-לֶכֶת צָצִים עַל כָּל גִּבְעָה. אֶרֶץ – בָּהּ יְקֻיַּם כָּל אֲשֶׁר אִישׁ קִוָּה, נִכְנַס כָּל הַנִּכְנָס, פָּגַע בּוֹ עֲקִיבָא. "שָׁלוֹם לְךָ, עֲקִיבָא! שָׁלוֹם לְךָ, רַבִּי! אֵיפֹה הֵם הַקְּדוֹשִׁים,
אֵיפֹה הַמַּכַּבִּי?" עוֹנֶה לוֹ עֲקִיבָא, אוֹמֵר לוֹ הָרַבִּי: "כָּל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים, אַתָּה הַמַּכַּבִּי"

מה לנו חנוכה. מרטין בובר. אנו חוגגים בימי חנוכה אלה זכר מעשה מלחמה, את המרד באנטיוכוס... אבל מצוות החג המסורתיות לא להם הוקדשו, אלא לחנוכת הבית שבאה בעקבותיהם...  ומשהחל ברבע האחרון של המאה שעברה [המאה ה19], אותו חלק שביהדות (הציונות), אשר הדם נשאר להיות לו לכוח חיוני ויוצר, להתבונן ולעמוד על לאומיותו, הייתה זאת אחת ממחשבותיו לעורר בחג בעל האופי הלאומי הזה, מחדש ביטוי לזיכרון לאומי ותקווה לאומית. הציונות שחרטה על דגלה את שם הר הבית ציון... יצרה מחג החנוכה את חג המכבים.... מילות שבאו לשבח גבורות עבר, קוראות לגבורה חדשה להוציא את ציון וירושלים מידי האויב הפנימי והחיצוני, קשר בל ינתק בהבעת רצוננו, לגבור על כל מכשולי חוץ ופנים ולרכוש לנו מחדש את הארץ, בה טמונים שרשי כוחנו.

שלהבת החירות. חיים גורי. מן הדלקה ההיא - נשאנו אש - לפיד מאיר לנשמתנו, ובה הדלקנו את שלהבת החירות.

התיוונות, מדע ללא אמונה. יששכר עשת. הרב שג"ר טוען ש"לשון יוון" היא ממילא חלק מעולמנו הרוחני הפנימי. במילים אחרות התגליות המדעיות אינן סותרות את האמונה היהודית אלא מפרות אותה. כשם שהאמונה  מפרה את המדע, בין השאר על ידי התחשבת בערכי מוסר באמצעות קודים אתיים למדע. א. הרחקת המדע מהעולם הדתי כמוה כהשבת השמש שתקיף את כדור הארץ, או במילים אחרות הרס ההיגיון שהוא מתנת ה' לבני האדם. ב. דבקות במדע הופכת את האמונה למכשיר חברתי ואישי. ג. המדע הוא מתנת ה' לבני האדם להבין משהו מתוך העולם אשר ברא. יש ללמוד את התגליות המדעיות ואם יש סתירות, לחפש איך ליישב סתירות בין מדע לבין אמונה.

 

טיפול קוגנטיבי התנהגותי

אור גנוז בתוכנו: נזכור שבכל אחד מאיתנו יש אור גנוז. ותפקידנו לחשוף אותו, ולתת לו להאיר את העולם.

גבורה:  איזו גיבור שבגיבורים?  זהו שכובש את יצרו... ויש אומרים: מי שעושה שונאו אוהב.

זהות יהודית: זהות עצמית בנויה ממרחבים שונים. מקצוע, משפחה, תחביב וגם זהות לאומית. כל זהות שאינה ברורה ומלאה בספקות יוצרת סבל. מתוך השייכות ניתן לפעול לתיקון המרחב כי בכל מרחב יש פגמים. 

 

תגובות

הוספת תגובה

אין עדיין תגובות למאמר זה.

צרו קשר

שלח תגובה, שאלה, הצעה למאמר שענין אותך לכתובת isas.eshet@gmail.com


×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.