כישורי חיים. מבחר על פי המחקר והיהדות. השלום (יולי 2014)
ג. שלום: סליחה פיוס ושלום כבסיס לעולם מתוקן.
הגדרות למושגים הקשורים לתהליכי התפייסות וסליחה?
מחקרים רבים מראים כי תהליכי התפייסות כוללים מספר תהליכים מורכבים: א. יכולת ומוכנות הפוגע להודות בפגיעה, לבקש סליחה ומחילה ולפצות את הנפגע לפי הצורך. זוהי פעולה מורכבת ששונה במהותה מהתנצלות שבה הפוגע אינו מודה באופן מלא באשמתו. ב. יכולת ורצון הנפגע להצהיר על מוכנות לסלוח לפוגע. ג. יכולת הנפגע לסלוח באופן חד צדדי לפוגע ולהשתחרר מרגשות טינה ונקמה. זוהי "סליחה משחררת" forgiveness. ד. יכולת הפוגע להודות באשמתו, לסלוח לעצמו ולהשקיע בתיקון עצמי. גם זוהי "סליחה המשחררת" ה. יצירת תהליכי פיוס הדדיים מתמשכים שמטרתם המשך וקידום היחסים הבין אישיים אחרי פגיעה לקראת שלום אפשרי.
על מנת להבין מורכבות תהליכים אלו נגדיר את המושגים הבאים.
פגיעה, חטא ומצווה. פגיעה באחר היא חטא במובן של אי קיום מצוות אי פגיעה באחר. פגיעה באחר מעוררת אצל הנפגע מחשבות ורגשות שליליים כלפי הפוגע. פגיעה אמורה לעורר אצל הפוגע רגשות של אשמה ובושה שנובעים ממצפון שאמור לכוון אותנו לדרך החברתית המוסכמת.
אשמה ובושה, שני רגשות מכאיבים ומאיימים האמורים להתעורר בנו כאשר אנחנו מבינים שפגענו באחר. רגשות אלו מעוררים אותנו לבחינה עצמית של מעשינו ומאפשרים לנו לבצע תהליכי הבנה עצמית עמוקים ותיקון עצמי.
חרטה היא המסקנה השלילית של הפוגע על עצמו ועל הפגיעה שפגע. החרטה מלווה ברגשות בושה ואשמה. חרטה היא מהלך תוך אישי חשוב המאפשר להתחיל בתהליכי תיקון עצמי ופיוס. מתוך היכולת לבצע תיקונים ולצמוח דרכם, צומחים רגשות של ערך עצמי ועוצמה אישית במקום אשמה ובושה.
התנצלות. התנצלות מלווה בהסברים ותירוצים לגבי סיבות הפגיעה. לפעמים יש באופן סמוי גם האשמת הנפגע שבגללו הפוגע פגע. לכן קורה לא אחת אחרי התנצלות, שעל אף קבלתה הנפגע עדיין חושש שהפוגע לא באמת הכיר באחריותו ובמוכנות שלו לעשות את התיקון האישי הנדרש על מנת לא לחזור על הפגיעה.
בקשת סליחה ומחילה.בהבדל מהתנצלות בקשת סליחה ומחילה משרים ביטחון רב יותר על הנפגע. הפוגע פונה לנפגע ומבקש ממנו שיסלח וימחל לו על פגיעתו. הפוגע מודה באופן מלא באשמה ללא תירוצים. הפוגע מוסר עצמו ביד הנפגע כדי לזכות באפשרות למחילה ממנו. המחילה יכולה להתקיים לפעמים רק אחרי פיצוי הולם שהפוגע מפצה את הנפגע.שלבי בקשת הסליחה והמחילה הם:א. מוכנות להיזכר בפגיעה. ב. הבעת אפטיה והבנה לאחר כולל אפשרות לכתיבת מכתב הבנה. ג. על מנת להתעודד מהאפשרות שגלומה בתהליך הסליחה לאחר, יש להיזכר ברגעים בחיים שבהם אנשים חוו חוויה שנסלח להם ונחוותה חווית שחרור, הקלה והכרת התודה על שנסלח להם. תהליך הפיוס הופך לעוד זיכרון חיובי של שחרור מתוך סליחה. ד. מחויבות לסלוח ואמירה מילולית של סליחה על פגיעה ספציפית. ה. היצמדות למחויבות לסלוח על אף שבאופן טבעי יעלו במהלך ההתפייסות רגשות שליליים.
סליחה משחררת Forgivenessמתרחשת באדם עם עצמו. ישנם שני סוגי סליחה משחררת: א. סליחה משחררת של הנפגע שהיא יכולתו לסלוח באופן חד צדדי לפוגע ולהשתחרר מרגשות טינה ונקמה. כתוצאה מתהליך שחרור פנימי זה, עולות מחשבות על אפשרות ליצירת תהליכי פיוס מתוך זהירות והערכה שאין סכנה של המשך היפגעות. ב. סליחה משחררת של הפוגע שהיא יכולתו להודות באשמתו, לסלוח לעצמו ולהשקיע בתיקון עצמי ואם צריך גם בפיצוי לנפגע.
התפייסות ושלום בין אישי: תהליך בין אישי שמטרתו לתקן יחסים שבהם הייתה פגיעה מתמשכת עד לחזרה לשלום בין אישי. מתברר שתהליכים של פתרון קונפליקטים, שיפור תקשורת בין אישית ופתרון בעיות, לא תמיד מספיקים במצבים של משבר אמון בין בני זוג. הפצעים שנפערו נשארים פתוחים לפעמים שנים רבות ויש צורך לטפל ישירות בפצעים הללו. התפייסות היא חלק מהטיפול הישיר בפצעים הללו והם תורמים לשיקום אמון באמצעות הפעלת יחסים בוני אמון המתייחסים ישירות לפגיעה.
התנגדות לא אלימה: התנגדות לא אלימה היא עיקרון חיים מורכב הבא לענות על הצורך לפתור דילמה המוסרית הקיימת במקרים שבהם אנו נאלצים להגיב באלימות על אלימות כלפינו. במצב זה נפתח לא אחת מעגל אלימות שמחמיר והולך ואין איש יודע מה תחילתו, אך ברורות תוצאותיו ההרסניות במהלכו ובסופו.התנגדות לא אלימה אנו מוצאים במהלכי שחרור של עמים שונים. מאבק של התנגדות לא אלימה היה מאבקם של האפרו אמריקאים בהנהגת של מרטין לותר קינג. הם פעלו בעיקר באמצעות אי ציות, החרמה, התבצרות וצעדות. התנגדות לא אלימה מאפשרת התחלת שיח שיוביל להכרות ולמציאת אפשרויות לחיי שיתוף בשלום. גם גנדהי מנהיג העם ההודי בתקופת הכיבוש הבריטי תמך באי אלימות. גנדהי הציע לכבוש את היריב איתו מתעמתים באמצעות אהבה וקירבה ולשנוא את החטא אך לא את החוטא. מנדלה המנהיג המרכזי במאבק נגד משטר האפרטהייד בדרום אפריקה נבחר כ"אבי האומה". הוא הקים ועדות אמת ופייס שחקרה את עוולות תקופת האפרטהייד והציע חנינה למודים בפשעים. הגדרתו לחופש היא חיים המכבדים את חירות האחר ולא כופים עליו אמיתות. כדי לעשות שלום עם אויב, אמר מנדלה, יש לעבוד איתו ביחד ואז הוא הופך לבן ברית. לדעתו, לשנוא לומדים ואילו האהבה היא חלק בלתי נפרד מלב האדם ואפשר לתת לה הזדמנות באמצעות עבודה משותפת שתוביל להכרות וקירבה. בספר השטן שבנינו מתארים המחברים תהליכים המבוססים על גישות בודהיסטיות. בגישות הללו העיקרון המנחה הוא שאלימות כלפי אויבים ויריבים שאנו חושבים אותם כמסוכנים לנו אינה מועילה ואינה מובילה לפתרון בעיות.
תהליכי פיוס: פיוס ושלום אפשריים כאשר שני הצדדים נוטלים סיכון מסוים בהיפגעות מצד הפוגע או בנקמה מצד הנפגע. סליחה משחררת מקטינה סיכונים אלו. מחקרים רבים מתארים את התנאים לפיוס ושלום: א. הנפגע חייב בטחונות שלא יהיה בסכנת פגיעה נוספת. ב. הפוגע יראה נכונות לשנות את התנהגותו הפוגעת. ג. הפוגע אמור להאמין שיש ערך לפיוס. ד. הפוגע אמור לבקש סליחה ומחילה מבלי להאשים את הנפגע (יש מי שמתחיל ויש מי שממשיך). ה. שני הצדדים יחפשו יותר פיוס ופחות צדק. ו. לפי הצורך אמור להיות גם תהליך שיקום צדק ופיצוי לנפגע. התהליך המשפטי המכונה "צדק מאחה" משתמש בעקרון זה. "צדק מאחה" מציע גינוי עוולות ומוכנות ליצירת תהליכי חידוש הקשר בין הפוגע לנפגע. ז. לא אחת יהיה גם שיקום פסיכולוגי של הנפגע והפוגע. שיקום פסיכולוגי כולל 1. מוכנות להיזכר בפגיעה. 2. הבעת אמפטיה והבנה לאחר בעל פה או בכתב. 3. מוכנות להכיר שבמקום נקמה או המשך פגיעה תהיה צמיחה אישית ובין אישית וששלום הוא הגנה טובה.
השלום היהודי.
התורה, דברי חכמים והתפילות מלאים בדברי מלחמה. כך גם העולם שלנו המלא באלימות. ובכל זאת אנו מוצאים גם דברים על שלום. יתכן והדברים היו אמורים לנוכח סכנה ברורה ומידית של איום בפגיעה והשמדה. אבל ביום יום אין זה המצב הרגיל, ההחלטה שכרגע משהו בא להרגני ועלי לפעול על פי הכלל של סנהדרין ע"ב הבא להרגך השכם להרגו מתאימה למקרים נדירים בלבד. לכן יש מקום להעלות ולהדגיש את דברי השלום המצויים בכתובים, ליטול סיכונים ולפעול על פיהם.
וכך אנו מוצאים בתורת החיים היהודית הכרזות ברורות על תורת שלום כדברי מחבר משלי בפרק ג': בני, תורתי על תשכח וּמִצְוֹתַי יִצֹּר לִבֶּךָ. כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ. בכל דרכיך דָעֵהוּ והוא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ. דְּרָכֶיהָ דַּרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם. עץ חיים היא למחזיקים בה וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר. ואם עץ חיים היא יש טעם להסתכן על פי משלי ט"ו במַעֲנֶה רַּךְ שיש סיכוי רב שיָשִׁיב חֵמָה ויקטן הסיכוי למלחמה.
השלום הוא ערך עליון כי בְּצֶלֶם אלוהים עשה את האדם, באשר הוא אדם. והרי נברא אדם יחידי, לְלַמְּדֶךָ שכל המאבד נפש אחד מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא. וכל המקיים נפש אחת מעלה הכתוב כאילו קיים עולם מלא (סנהדרין ד'). לכן גדול השלום שאפילו עשה אדם כמה מצוות ולא עשה שלום, אין בידו כלום (מסכת דרך ארץ זוטא).
אפילו אחרי ניצחון במלחמה יש לחתור לשלום לכן אומר משורר משלי בפרק כ"ד: בִּנְפֹל אויביך אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ. פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב עליו אַפּוֹ. לכן מספר רבי יוחנן: מהוא שכתוב: "ולא קרב זה אל זה כל הלילה" (שמות י"ד)? בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה? (מגילה י)
מסכת "דרך ארץ זוטא" נמצא פרק שלם המוקדש לשלום, בין השאר באמצעות ביטויים המתחילים בגדול השלום... לדוגמא: רבי יוסי הגלילי אומר: גדול הוא השלום שבשעת מלחמה אין פותח אלא בשלום, שנאמר: "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום." בברכות ותפילות רבות מופיע השלום בביטויים כגון: ופרוס סוכת שלומך, וישם לך שלום, עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו, ועוד. במסכת עוקצין מרחיק לכת רבי שמעון בן חלפתא האומר: שאין לך כלי שהוא מחזיק ברכה אלא שלום, שנאמר "ה' עוז, לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום. ביחסים בין אישיים מציע משורר תהילים: סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו. והלל הזקן אומר במסכת אבות: הווי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.
בני, תורתי על תשכח וּמִצְווֹתַי יִצֹּר לִבֶּךָ. כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ.
בכל דרכיך דָעֵהוּ והוא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ. דְּרָכֶיהָ דַּרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם. עץ חיים היא למחזיקים בה וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר:
