ערך ודרך. תיקון מידת הערך העצמי.
ערך ודרך[1] (תיקון מידת הערך העצמי)
סיפור דמיוני מתוך הספר
"פתח לנו שער. סיפורים קצרים על פסיכותרפיה בזמני חורבן, גלות, נחמה וגאולה."
מאת יששכר עשת, "לרפא את יצירי כפיך" http://www.hebpsy.net/isaschar
תמר כבר בת שלושים. לא נשואה, עובדת במקצוע שלא בטוחה שרוצה להמשיך בו. יש לה חבר שאינה בטוחה שרוצה בו. מרגישה שאין לה ביטחון עצמי.
תמר נבוכה: "אני מפחדת להגיד את דעתי."
"את יודעת מה את רוצה להשמיע?"
תמר נבוכה יותר: "אני לא מעיזה לבקש בקשות."
"את יודעת מה את רוצה?"
תמר נבוכה עוד יותר: "אני לא מעיזה לבחור."
"את יודעת מה האפשרויות הרצויות לך?"
תמר מתארגנת מעט: "לא בדיוק... יש לי מחשבות לא ברורות על מה אני רוצה מחיי."
"את יודעת על דרך חייך?"
תמר ברורה: "כן... זו דרך לא ברורה"
"אבל את בטוחה שזו דרכך?"
תמר עונה בביטחון: "כן!"
"אז יש לך ביטחון בדרך חייך הלא ברורה!" אני מודיע בתרועת ניצחון.
שוב היא נבוכה: "למה אתה מתכוון?"
"אני מתכוון לכך שנראה שיש לך דרך," אני מרוצה מעצמי. תמר פחות מרוצה.
תמר מהרהרת בדברי, היא מביטה מבעד לחלון הרחק אל הכביש המתפתל במעלה ההר. ככה היא, עיניה נשואות בדרך כלל רחוק וגבוה. היא שותקת זמן מה וכאילו מעבירה לי מסר מעולם אחר: "...אני על פרשת דרכים."
פיית האהבה דוחקת בי להיות יותר קשוב ומזדהה עם תמר. "תן לה יותר חופש," דוחקת בי שוב האהבה. "כך תמר קרוב לוודאי תצליח לבחור טוב יותר."
אלוהים מזכיר לי שגם לי יש ילדים בני שלושים והם בחרו בחירות על פי דרכם: "פרשת דרכים נמצאת בדרכם של ההולכים בדרך." פרשת דרכים היא מקום שבו מתרחשות התגלויות, זהו רגע מאד מיוחד להולכים בדרך..."
אני מתמלא בדאגה מתוך אי הוודאות.
"הביטי סביבך תמר... חפשי סימן רמז... אולי אייל בסבך..." קולי לא רגוע, ידי מתוחות. הדאגה שלי שהיא אבודה מתגברת. המילים שבחרתי גבוהות מדי.
"...אבל אין לי ביטחון בעצמי," היא מתייאשת.
"הוא נמצא שם בדרך, הערך הוא בדרך שאת הולכת בה או בדרך שתלכי בה אם תגיעי לפרשת דרכים ותבקשי לדעת את הדרך[2]," אני מגיב ומתקשה להכילה.
"ואחרי שאמשיך בדרכי מה יהיה?"
"יהיו צרות! תאלצי להחליט בשאלות קשות: מה המקצוע שלך? האם להתחתן עם בן זוגך? היכן תגורו? כמה ילדים יהיו לך איתו? לאיזה קהילה את רוצה להשתייך? מה תתרמי לעולם, למשפחתך?"
אלוהים מרוצה ממצב הלא יודע[3] שלי כמטפל וכאדם, אני קצת פחות.
"...אבל אין לי ביטחון בעצמי שאדע לענות על שאלות קשות אלו," מקשה תמר במעגל סגור.
"לאלו שהולכים בדרך אין ברירה, הם מחויבים לתשובות, לשגיאות, לתיקונים... לכיבושים," אני מאד רוצה להאמין במה שאני אומר.
השטן דוחק בי לענות תשובות ברורות ויודעות יותר.
אני לא נכנע. נראה שזהו המקרה שבו את התשובות הברורות תיתן תמר ולא אני. עלי להתרגל גם לסוג כזה של טיפול.
תמר מעמיקה את ההרהור, שותקת עוד ושואלת בביטחון רב עוד יותר: "איך אדע שזו הדרך?"
"אין דרך לדרך," אני נרגע מעט, תמר עוזרת לי. האם אני משאיר אותה לבד?
המלאך מרטין בובר, היועץ לענייני שיחות משמעותיות, מבקש ממני להיות אני, כולל הדאגות: "זה מספיק להרגשת שייכות," הוא לוחש לי.
"אם כך, אני לא אהיה אף פעם בטוחה בעצמי?"
"לא! את לא תהיי בטוחה שזו הדרך. אבל תהיי בטוחה שאת הולכת."
"אז מה עושים?"
"הולכים בדרך... את הערך העצמי כבר תיקנתם... מדי פעם זוכים להגיע לפרשת דרכים... זוכים בתובנות, בגילוי סוד קטן... משתפרים, תורמים משהו מזה לאחרים," הפעם המילים פשוטות יותר, נוגעות יותר.
"תודה בובר," אני לוחש לו.
תמר מקשיבה ושואלת בהיסוס בטוח יותר: "... כדאי בכלל להתחיל?"
"כבר התחלת, השער נפתח, נכנסת בעדו, את כבר בדרך... הדרך שלך היא תיקון ערכך."
הדאגות שלי נרגעות רק מעט. אני רוצה להאמין בטוב של בורא עולם. אבל הוא מסתתר ברגעים הללו ממני... איכה!?[4]
תמר תבוא בשבוע הבא שוב. על אף הדאגות שלי הטפול נמשך. עלי לדעת להיות באי הידיעה בשבילה, בשבילי ובשביל ילדי.
[1] סיפור זה הוא דוגמא לניסיון שלי לעסוק עם אנשים לא בשאלת הערך העצמי אלא בשאלת דרך חיים. הרעיונות לקוחים בין השאר מספר "הדרך והסגולה" המיוחס ללאו דזה הסיני. הדרך שבה אדם הולך היא ערכו של האדם. גם במשנה מציינים את דרך האדם: "אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם... וְהִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה, דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמָּךְ, עַיִן רוֹאָה וְאוֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין." ערך עצמי וביטחון עצמי קשורים בדרך כלל להצלחות וכישלונות. הטיפול בערך עצמי מורכב ומסובך. כשיצאה בת קול וקראה לְעֶבְרִי: "חַפֵּשׂ דרך במקום ערך!" התחלתי לסייע לאנשים להיות בטוחים יותר בדרכם ולא רק בערכם. זוהי דרכם של: "שניים שהיו מהלכים בדרך," שהיא פתיחה תלמודית שכיחה לשיעור שילמדו השניים במהלך דרכם.
[2] אני מציע את הצעתו של רבי זושא, ששם לב כשהוא על פרשת הדרכים לאור השכינה הנפרש מולו. ראה גם הערה 2 בפרק הבור.
[3] מצב "הלא יודע", ""not knowing position, הוא הרגע בו אני באי וודאות באי שליטה מלאה, זהו מצב שעשוי להיות מעצים את עצמי ואת האחר מולו אינני יודע. בכל מקומות הלא יודע, נפתח פתח לנוכחות אלוהים מוּחֶשֶׁת בחיי.
[4] "אלוהים מבקש את האדם" כפי שמסופר בספר בראשית "וַיִּקְרָא ה' אֱלוֹהִים אֶל הָאָדָם וַיּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה?" או אולי זה האדם המבקש את אלוהים ושואלו "איכה?" כדי לגלות ש"האדם אינו לבד." אלו הם שמות שני ספריו של אברהם יהושע השל.
