לרפא את יצירי כפיך.
לרפא את יצירי כפיך.

פסיכותרפיה וריפוי ברוח יהודית.

3 מרב אושר. שמאל וימין, הילכו שניהם יחדיו?(ספטמבר 2009)

בחלק השלישי תוכלו לקרוא את הדיון שמנתח את המפגש של הטיפול הזוגי בשלמה ועכשיו. הניתוח מסתיים בהדגשת מספר כלים טיפולים שניתן לעשות בהם שימוש בסיכסוך זוגי. התקווה היא שהזוג יצא שלוב זרועות ומחוזק לקראת מאבקיו עם איומים חיצוניים שונים לקראת שלום אפשרי.
תאריך פרסום: 20/8/2009

חלק שלישי של המאמר

הילכו שניהם יחדיו, אחרי שזעקת כאב של  Acting out מן העבר עלתה?

מרב אושר ויששכר עשת, "לרפא את יצירי כפיך" http://www.hebpsy.net/isaschar)

 

דיון

   שלמה ועכשיו יצאו מחדר הטיפול. המטפל נשאר עם עצמו. בפגישה סוערת זו היו ביטויי תוקפנות קשים ושתיקות, שהם בחלקם התנהגות של  Acting out. היועץ הממושקף משתף אותנו בהרגשותיו: " אני עייף, מרגיש את הכובד, את העצב" וכך גם "שלמה ועכשיו": "הם עייפים כמו חייל חזר מהקרב והוריד מעליו את המגן, החרב וכל האותות, מחכה חסר מטרה למישהו שייקח, שיוביל" על אף "ההצלחה" באפשרות להמשך הטיפול, הרגשתם קשה.

   לא מן הרגע הראשון מבין היועץ הממושקף, שמדובר בביטוי Acting out. "היא לוקחת כסא ויושבת, גבה אליו."[1] (א). "היועץ מבקש אותה בתוקפנות מה, אם תוכל להישיר מבט, לפחות אליו..." (א), מר יועץ שקורא אותה לסדר, מקבל מייד את תגובתה הקשה לחוסר יכולתו להכיל תוקפנות, אותה הוא תוקף. היא "מחפשת את היועץ שיוכל לשבת אתנו גם כשרק הפרופיל שלי גלוי אליו וגם אליו." (א) והיא שואלת באופן ישיר את הממושקף "אתה יכול או שנמשיך לתור ולנדוד?" (א) באמצעות תגובת שלמה, הממושקף שיודע ללמוד, מתקן את גישתו, הוא קולט שמדובר כנראה בהתנהגות של Acting out, ומגיב בחשש שאולי "להכיל לא יוכל" (ב). 

   אנו מבקשים להתייחס לביטויי Acting out כאל זעקת המעמקים הנשכחים המחפשת את דרכה לא רק אל המטפל, אלא בראש וראשונה אל ליבו של האחר הקרוב. את ההתייחסויות שאבנו מן האקסיסטנציאליזם, ההומניזם, הגישה האינטרסוביקטיבית, החשיבה המערכתית, וכן מעולם התרבות, המושגים והערכים היהודיים, ליחסים בין אדם לחברו ויחסים בתוך משפחות ועמים. ליינג  (1) מניח שכל אדם "הוא בו בזמן גם נפרד מאחרים וגם מתקשר אליהם. התקשרות אישית תתכן בין שתי הוויות נפרדות אבל לא מבודדות." כאשר ההתקשרות המיוחלת מתעכבת או נדחית, הזעקה היא ביטוי של תקווה לאפשרות קירבה לאחר, לבן זוג, לחברי משפחה אחרים, לחברי קבוצה ואולי אף לפלגים בעם. מהלך זה נעשה לפעמים בדרכים קיצוניות, כך שהנזק אינו מאפשר לראות את הרצון לקירבה הבין אישית של המתפרץ. על בסיס התייחסות זאת להתנהגות של,Acting out  יוצעו בהמשך התערבויות טיפוליות להפעלה ברגעים קשים ומסוכנים אלו. מטרת ההתערבויות היא לאפשר לאחר משמעותי לקלוט ולהגיב למסרי הקירבה, ולא להתרחק או אף להיפרד. ההתערבויות יודגמו מתוך "המפגש הטיפולי" בין שלמה ועכשיו.

   בחלק הראשון של הדיון, תהיה התמקדות במושג Acting out  שעבר בשנים האחרונות, תהליך התפתחותי, ולקשיי המטפל להתמודד עם תגובות אלו. בחלק השני תדון דרך התייחסות המטפל לממדי המיתוס והנרטיב שיש בחשיפת עברו של המטופל, והרי משם נשמעת זעקתו. בהמשך יוצעו ההתערבויות במצבים הללו, תוך שימת דגש על העברת הדגש מיחסי מטפל מטופל, ליחסים בין בני הזוג. ממקום זה גם נבטא את כאב ההשוואה שמצאנו בין התיאורים הטיפוליים לבין מצב האומה המפולגת.

התנהגות של   Acting outכמרכיב משמעותי בדרך להתקשרויות בין נפרדים.

   התנהגות של   Acting outמתוארת למשל אצל בוצ'ין (2). מדובר בהתנהגות שמביאה לידי ביטוי, בין השאר חוויות טראומטיות מהילדות וכמבטאות דחפים, פנטזיות ומשאלות שלא מומשו. התנהגות של Acting out מאפשרת הימנעות ממגע עם רגשות קשים והיא מהלך המביע התנגדות שעלולה לחבל בטיפול.

   אשל (3) טוענת שבמהלך השנים, שונתה ההתייחסות השלילית לביטויי Acting out. במאמרה היא מביאה סקירה ממצה על התפתחות המושג. לדבריה התנהגות Acting out מבטאת מהלך המתרחש בין המטפל למטופל וכולל גם אינטראקציות עדינות ולא רק חריגות. גורל ביטויי ה  Acting outנקבע במידה רבה על ידי יכולת המטפל לעמוד בו למרות הקושי, ולגלות את משמעותו. תגובות המטפל עשויות להעביר התנהגות זו, בעיקר אם היא מציפה, לתחום התקשורת. במקום אחר במאמרה, אומרת אשל: "הינכחתו העמידה, המתקיימת והמצטברת של המטפל עם המטופל כפונקציה מחזיקה, מכילה ומגינה, מאפשרת להגיע, לגעת, לדעת, להוציא לאור ולשאת את הצורך, הפנטזיה, האימה, הייאוש והפאניקה הפנימית שדחפו את המטופל לActing out  ואת החסר וההיעדר, שכך כבר אינם אותו חסר והיעדר: מתוך כך מתהווה מרחב אחר של חוויה רגשית נוכחת."

   מנושין (4) משתמש במושג ה Enactment כמושג חליפי ל  ,Acting outוככותרת לטכניקה טיפולית. לדבריו, האני פנימי מובע ומוטמע בתוך הקשר חברתי בין אישי וכך נוצרת יחידה אחת, המשפחה. חברי משפחה שבאים לטיפול מדווחים, מתארים ומסבירים, והאני הפנימי במפגשו עם האחרים ועם המטפל נעלם. לעומת זאת, כשחברי משפחה מבצעים פעולה כגון להרגיע ילד בוכה, מתגלה גם האני הפנימי בתוך הקשר. מתוך כך הוא מגדיר Enactment כטכניקה שבה המטפל יוצר מצב שבו המשפחה "רוקדת את ריקודה" בפניו, והאני הפנימי של כל פרט בא לידי ביטוי גלוי. בסופו של דבר, מציע מנושין תהליך המבוסס על העקרונות הדינמיים שהביאה אשל, (3) ומציע את ההתנהגות במפגש הטיפולי, כמרכיב משמעותי בתהליך הריפוי. 

   על רקע דברים אלו, מוצעת הראיה של  התנהגות של Acting out כזעקת המעמקים הנשכחים המחפשת את דרכה אל ליבו של האחר הקרוב. תפקיד המטפל יהיה לא רק הכלה למען התהוות מרחב של חוויה רגשית נוכחת, אלא בעיקר, לאפשר לאחר המשמעותי להכיל מסר זה כצעד חשוב לקראת התקשרות בין ניפרדים.

   כאשר התנהגות ה acting out היא תוקפנית, הקושי בחדר הטיפול רב יותר. המטפל חושש מאובדן שליטה שלו ושל הנוכחים. המטפל חייב להיות מאומן, מכיר את רגשותיו כמותקף ומתקיף ומרגיש בשליטה במצבים פתוחים ולא מסודרים, של אובדן שליטה.

   בכר (5) מביא את גישת קוהוט המציע למטפל לפגוש את התוקפנות בממד האינטרסובייקטיבי. מטרת הטיפול על פיו היא להביא לביטויי תוקפנות בוגרת בשירות האני והעצמי. הנחת היסוד היא שלתוקפנות ערך חיובי והישרדותי. גם במחשבה היהודית כפי שמפרש אותה רוטנברג (6), נמצא כי היצר הרע, שחלק מביטוייו הם גם תוקפנות, נתפש כדחף דינמי, ככלי שרת לטוב וליצירה בכלל, שבלעדיו אין חיים. "ללא יצר אין יצירה."

    בנג'מין (7) טוענת, כי על בסיס הצורך ויכולת בהכרת הזולת, התקפתו מהווה מהלך המאשר את האחר המשמעותי ומאשר את הזהות העצמית. התהליך הבין אישי המתרחש על בסיס ההיפרדות והייחודיות, הוא התקשרות והיפרדות. לכן לדעתה יחסים בפסיכואנליזה אמורים להשאיר מקום לתוקפנות ויצירתיות. לדעתה, כאשר יש איזון בין האינטראפסיכי לאינטרסובייקטיבי, "נחווים רגעים של חסד". בובר (8) אומר דברים אלו בשפתו. "...כשאני מאשר את האחר בחינת אדם שאני מוכן ומזומן לנהוג בו מנהג דו שיח, שוב רשאי אני לבטוח בו ולתבוע ממנו..." ניתן למצוא ביטוי זה גם ברעיון המובע בויקרא י"ט  י"ז "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך..." ניתן לפרש פסוק זה ולומר שהאחר הופך למשמעותי, לעמית, אם אתה מוכן להוכיח אותו ולא להסתפק "בחייה ותן לחיות."

ממדי המיתוס והנרטיב בסיפור העבר הזועק.

   מן העבר של הפרט, המשפחה, הקבוצה והעם, אוסף אדם מרכיבים קיימים של זהות קולקטיבית ובונה זהות עצמית שמבטאת את ניפרדותו מן הכלל. זהות זאת מאפשרת לו התקשרות עם אחרים, ללא שתאבד הרגשת האני שלו.

   אנו מבקשים לומר דבר על אהבת עברו של אדם, משפחה, קבוצה ועם, הכולל גם מרכיבים קשים. עבר טראומטי ומכאיב, עובר בין השאר עיבוד מיתולוגי ונרטיבי על מנת שניתן יהיה לשאת אתו, מבלי שיפגע באורח אנוש באהבה העצמית הבונה זהות וערך עצמי חיוביים ומאפשרת כנראה גם אהבת הזולת. שטרן (9) טוען כי "דומה שהמוח האנושי מחפש באופן טבעי הסברים למה שקורה לנו בסביבתנו. הסיפור הוא דרך אחת לעשות את הסדר הזה. הוא תוצאה של חיפוש מתמיד ובלתי נלאה של המוח אחר סדר, ואחר התמונה בכללותה."

  עיבוד מיתולוגי: לדעת פילרי (10), מיתוס משפחתי נוצר על מנת להגן בפני עימות מכאיב עם מרכיבים אמיתיים של עבר טראומטי, או על מנת למנוע מן העולם החיצוני חדירה וביקורתיות ולהעלות אשמה ובושה. מטרת המיתוס היא למנוע כאוס ודיסאינטגרציה. המיתוס כופה על חברי המשפחה התנהגות מסויימת. עימות עם מיתוס מחייב את המטפל לאמפטיה, זהירות, גישה אינטראקטיבית ומציאת תחליפים. חזן (11) מתאר את המיתוס התרבותי בצורה דומה. המיתוס הוא בעיקרו סיפור מעשה והוא "מכיל הגד המתייחס לשאלות קיומיות מרכזיות המצויות בלוח הזמנים של עולמם של יוצריו המיתוס הוא אמת בעולם תוקף תרבותי לאנשים המאמינים בו, אחת היא אם תוקף זה מעוגן במציאות ארכיאולוגית היסטורית, אם לאו... העולם החוויתי של המאמינים בו הוא המציאות עבורם. מבנה המיתוס מאפשר התייחסות לבעיות קיומיות שבעצם טיבן אינן יכולות להיפתר באופן חד משמעי, חד כיווני והגיוני. המיתוס נוגע בשאלות כגון מקור החיים, הצדקת סדר חברתי קיים וכו'." לדעתו המיתוס בולט יותר ככל שהסדר החברתי מתערער ויש צורך במשהו שיאחה את הקרעים, ייתן להם פשר, ויאפשר לבני האדם לחיות במציאות קיומיות מפוררת ומפורדת.

   עיבוד נרטיבי אמפטי: הצורך האנושי לסיפור שיתן משמעות, שעשוי להוביל גם לבניית סיפור מיתולוגי, הביא חוקרים בשנים האחרונות לפתח את ההתערבות הטיפולית הנרטיבית האמפטית, שניתן להשתמש בה בגישות טיפוליות שונות. עומר ואלון (12) מציעם שני מרכיבים לנרטיב טיפולי. הסיפור האמפטי והפיצול הטיפולי. הסיפור האמפטי ניבנה במטרה למצוא משמעות והגיון פנימי בהתנהגות המטופל, ולבטא אותו כך שהמטופל יוכל להזדהות עמו. בסיפור שניבנה, יש כבוד למטופל ולדרך בה פתר את בעייתו במצב הקשה בו היה נתון. הפיצול הטיפולי משמש לראיית התנהגות המטופל גם כהישג וגם ככישלון. "צריך שבאוצר המלים של ההתקדמות הטיפולית יהיה מקום לגיטימי לוויתור ולהרמת ידיים וגם לניצחון." ההתייחסות האמפטית, שהיא מרכיב חשוב באפשרות להתייחסות לעבר המכאיב, זוכה לתוספת משמעותית המתאימה לענייננו, במאמרו של רוזנהיים (13). לדבריו, על פי מקורות החכמה היהודית, תהליך אמפטי, שבו "אדם נוגע בעולמו הפנימי של הזולת מתוך קירבה אופטימלית", אמור להוביל "למעשה ושינוי ביחסים בין אדם לחברו". החווית האמפטיה אמורה לצאת "מהכוח אל הפועל ביחסים שבין אדם לחברו, הן כתחושות אדם כלפי זולתו והן כנורמות עשייה מומלצות או מחייבות... אמפטיה אמורה לא רק להיחוות אלא גם להיראות ולהיעשות."

התערבויות אפשריות.

   הרעיון שהתנהגות של   Acting out עשויה להוות מרכיב משמעותי בדרך להתקשרויות בין נפרדים, והידיעה שיש ממדי מיתוס בסיפור העבר הזועק שניתן לעבדם לכלל נרטיב אמפטי מעשי, שימשו בסיס  להתערבויות של היועץ הממושקף.

   בפרק ח' מתאר היועץ הממושקף בפני שלמה ועכשיו את "מה שהתרחש". בפרק ט' הוא מתאר את ההתרחשויות בפנינו הקוראים. משתי "עדויות" אלו ניתן להבין את ההתערבויות הטיפוליות שהם תגובותיו למה שהתרחש בחדר הטיפול. מר יועץ השתמש במה ששלמה ועכשיו הביאו, ובמקרה שלנו, מן הרגע הראשון, התנהגות תוקפנית שיש בה ביטויים של Acting out. הוא הוסיף מעט כדי לקדם את ההסתכלות על המצב, כלומר לשמוע באופן אינטרסובייקטיבי, את קול הזעקה. לדבריו הוא התמקד בחוויה ההיסטורית מיתולוגית הקשה שכללה המולה, מבוכה והרס ובהמשך שתיקה שהביאה לעצב, ושאיפה כמוסה לחום וקירבה. בהמשך הציע נרטיב שונה, ובדק אם היותו מתקשר עם חוסר יכולתו להיות עמם, כלומר מאבקו להכילם, יש בה מן הסיוע. בעקבות הבדיקה הוא שאל עצמו האם אכן נגע בבדידות ובחסר, כלומר בזעקת המעמקים. אפילו אם התשובות היו משביעות רצון, הוא המשיך לברר האם בעקבות כל זאת, אכן תתפתח השיחה שיהיו בה מרכיבים של כאב, צחוק ונגיעה כשהמטרה ברגע מסויים היא לצאת מעולמם ולהשאיר להם את הבמה, המקום והמזבח ויוכלו להמשיך לגעת בכוחות עצמם. ניתוח התהליך מרמז שההתערבויות הטיפוליות במצבים הללו, על פי הגישות שהובאו, מכילות בו זמנית שלושה ממדים:

   1. הקשבה והתייחסות להתנהגות Acting out  כאל זעקת העבר הנשכח. לדוגמא, שלמה מציגה עצמה בתחילת הפגישה באופן תקיף ומרוחק. "אני ממשיכה לחפש את היועץ שיוכל לשבת איתנו גם כשרק הפרופיל שלי גלוי אליו וגם אליו." (א) עכשיו, בדרכו, גם אינו מאמין, אך בוחר ללגלג ולומר לממושקף "אתה לא יודע לאן נכנסת." (ב) הממושקף. מתייחס לקול היאוש ומוסיף, כי הוא גם שומע את תקוות החיפוש שקיימת. "חזרתי על החשש שהובע שמא גם אני להכיל לא אוכל, בתוספת תשובה של תקווה, שעלתה מדברי שלמה, כי לחפש הם יחדיו ימשיכו..." (ב)

   2. יצירת תהליכי תרגום ותקשורת, שיאפשרו לבן או בת הזוג, או לחברי קבוצה אחרים, לשמוע את קול הזעקה. תהליך זה יאפשר למטופל לבנות בסיס אמון עם המטפל, ולהעלות תכנים משמעותיים. רגע  אינטרסובייקטיבי שיש בו גם תופעות עדינות של קול זעקת המעמקים, וניסיון של מר יועץ לתרגום והתקשרות, נמצא לדוגמא בפרק ב'. שלמה ועכשיו לועגים וכועסים זה על זה על אחיזתם באמת. הלעג והכעס הם קול זעקת המעמקים, ומר יועץ מגיב בפרק ג' "אמרתי לשניהם, ניסיתי ברכות." כלומר באמפטיה, "אני שומע שהאמת ואין בילתה, מעסיקה את שניכם באותה המידה." הוא מציע את שאלת האמת כשאלה משותפת לזוג, אם כי מכיוונים שונים. "אתם אוחזים ואם זוכר אני נכון, אמרתי נוגעים באותה המילה." מר יועץ ממשיך ומציע אפילו נגיעה באותה המילה ומרמז על אמפטיה שיש בה נגיעה שלהם זה בזה. "לא העליתי פחדים, חלומות, רצונות." הוא הסתפק בתרגום שיובן על ידי שניהם. "חיכיתי. שתקו אלה השניים, הביטו בי רגעיים, הגניבו מבט זה לזו וזו לזה. היה נראה כרגע ארוך אפילו אינטימי. התחלתי להרגיש מעט נבוך. מהשותפות מרגע הקרבה."

   3. הבנת הממד ההיסטורי שבזעקה, כמיתוס המגן מפני כאב והפיכתו לנרטיב אמפטי מרפא. ההזדמנות להתייחסויות הטיפולית שהוצעו, נוצרת בפרק ז. שלמה חושפת סיפור מעברם שיש בו מרכיבים מיתיים, אותם יהפוך היועץ הממושקף לנרטיב שיש בו ריפוי זוגי. עכשיו רואה את הקשיים שלהם כעתיקי יומין. "אנחנו כבר עשרים שנה בבוץ הטובעני...מאתיים ואולי אלפיים." (ה) שלמה מספרת "על ההוא ועל ההם ועל מה שקרה ביניהם...בהיותה צעירה שמעה נכחה בויכוח בהתלהט...ועמדה בצד מבועתת...מתארת תאור מקפיא של ההמולה..."  (ז) זהו אותו הויכוח שהיה בעם ישראל, רגע לפני ההתפרצות קנאית שבאה מתוך מחויבות אמונתית עמוקה. הויכוח יצר את המיתוס שיש פתרון מוחלט, ברור ואלים שיזכה גם לבירכת ה'. הממושקף מביא הצעה לנרטיב אמפטי ומפוצל, כשהוא מתאר את מהומת הפגישה, ומחבר זאת לסיפור העבר, "אולי כי גם כאן יש המולה יש רעש והיא בתוך בתווך אך לבד בבדידותה... אולי את אומרת לי שלמה בדרכך כי יש מקום לתקווה, אנחנו פה" (ח) נראה שהממושקף רומז כאן בין השורות, שאף הוא השאיר אותה לבד, כמו שקרה בעברה, וכמו שעשה עכשיו. בהתבססו על הכשל האמפטי שלו, ועל שבירת המיתוס של מטפל מקשיב תמיד, מבין ומכיל, הוא מראה באופן מעשי במפגש, שיש אפשרות לתיקון לכן יש תקווה. זמן ארוך, מאות שנים חלפו, הזוג עדיין כאן, כלומר עוד לא אבדה התקווה. המנון המדינה אף הוא אומר "עוד לא אבדה תקוותנו." עצם שירתו מהווה הוכחה שלצד כשלון והרמת הידיים יש גם הישג.

נחמה.

   אילו הצליח טיפול וזה וטיפולים אחרים באמצעות הקשבה לזעקת כאב מן העבר, שהפכה למיתולוגית, לאפשר את הנגיעות של בני הזוג זה בכאביו של האחר, יתכן והיו מתחילים להתחולל תהליכי התקשרות בין ניפרדים שיובילו למעורבות והתערבות בין ניפרדים משמעותיים ואוטנטיים. בני הזוג הנפרדים, היו מובנים אחרת זה לזה, מבלי לאבד את האמת שלהם. רובינשטיין (14) מביא את מחשבותיו של בובר על אודות אותו מפגש בין אישי אפשרי, שבו "קיימת מעורבות בלי אובדן של תחושת העצמי." מפגש זה מתרחש כאשר האדם מממש עצמו דרך האחר המשמעותי. כאשר אנשים אלו נפגשים ליחסי "אני אתה", הם "עומדים מבחינה רגשית זה במקום זה וחשים את העולם כפי שהאחר חש אותו."

   והיה אם נבנה קשר משמעותי, אנו מוצאים עצמנו כמטפלים, מטופלים או חברים, באחד משלושת האופנים של מעורבות והתערבות: מזבח, במה או מקום. (ט) על המזבח אנו הפגיעים קורבנות אפשריים, על הבמה אנו מרוחקים ומבצעים את הופעתנו. אך רק כשאנו במקום, אנו נוכחים וקרובים. ברגע שבו מתרחש אירוע בין אישי משמעותי, התהליך שעשוי להתחולל מושפע מאופן המעורבות וההתערבות שלנו בו. אם נשכיל למצוא את השילוב בין מינונים נכונים של השקעה בזולת תוך סיכון להיפגע ולהפוך לקורבן, הופעה עם עמדה תוך סיכון לשריקות בוז, ונוכחות וקירבה, אולי בשירה זו ובפרשנותה, נתרום במשהו, לאפשרות חשיבה וליצירת התשובה החיובית לשאלה בה פתחנו "הילכו שניהם יחדיו?"

   וממש לסיום, מעל דפים אלו, אנו חייבים תודה מיוחדת ליועץ הממושקף על שהעז לשים עצמו על המזבח, זז להיות קורבן, התמזער כדי לתת במה ומקום, ובכך שימש כמודל עבור בני הזוג. רצינו לבקש ממנו לסכם, ועל אף שהותיר עקבות, הוא נעלם. אם אתה קורא שורות אלו, או אם יש בכם הקוראים והקוראות היודעים את מקומו, הודיעונו מהר. ובדרככם הביאו לו, את דברי ברנר (15)  "זה אשר הוצאתי מניסיונות ימי הוויתי וזוהי צוואתי האישית: החיים רעים, אבל תמיד סודיים... המוות רע. העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה. האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר. לעם ישראל, מצד חוקי ההגיון אין עתיד. צריך בכל זאת לעבוד. כל זמן שנשמתך בך..."

 

חזרה לחלק הראשון

סיפרות מצוטטת

1. ליינג ר., האני החצוי, הקיבוץ המאוחד, תשל"ח.

2. בוצ'ין נ., ירון א., על שתי צורות של acting out בטיפול קבוצתי. שיחות ד' 2, מרץ 1990, 117-122.

3. Minuchin S., Fishman H.C., Family Therapy Techniques, Harvard University Press London, 1981, 78-97.

4. אשל ע., acting out והינכחות המטפל, או: אל עין הסערה, שיחות י"ג, 1, נובמבר 1998, 4-16.

5. בכר א., מפגש מקיף יותר עם תוקפנות נמצא דווקא בגישה הקוהוטיאנית. שיחות י' 3 יוני 1996, 201-207.

6. רוטנברג מ. פסיכולוגיה יהודית וחסידות, אוניברסיטה משודרת משרד הביטחון, 1997.

7. Benjamin J., Recognition and Destruction. An Outline of Intersubjectivity. In: Like Subjects, Love Objects. An Essay on Recognition and Sexual Difference, New Haven, 1995,

8. בובר מ., בסוד שיח, מוסד ביאליק, 1973.

9. שטרן ד. יומנו של תינוק, מודן תל אביב, 1997.

10. Pillary V., Pathways to Family Myths, Brunner Mazel N.Y. 1986.

11. חזן ח., השיח האנתרופולוגי, אוניברסיטה משודרת, משרד ביטחון, תל אביב 1992.

12. עומר ח. אלון נ.,  מעשה הסיפור הטיפולי, מודן, 1997.

13. רוזנהיים א., אמפטיה בסיפרות חז"ל הפרספקטיבה של ההלכה והאגדה, שיחות ו' 2, מרץ 1992, 176-182.

14. רובנישטיין ג., ייחודיות לעומת הסתגלות: אותנטיות לפי גישות טיפוליות שונות. שיחות ד' 2 מרץ 1990, 86-95.

15. ברנר י.ח. מכאן ומכאן, תרע"א, כל כתבי ברנר, כרך ראשון, דביר, תל אביב 1956.



[1] האות בסוגריים, מציינת את מספר הפרק בשירה.

תגובות

הוספת תגובה

יששכר עשתיששכר עשת24/9/2009

הילכו שניהם יחדיו?.

הי עופרה

שמחתי לקבל ממך עידוד ומילים טובות.

אכן שאלת הילכו שניהם יחדיו? היא שאלה מרכזית בחיים של אנשים.

תמיד אנחנו בזוגיות מסויימת: חבר וחברה, בעל ואישה, עובד ומעביד, שכנים.

הילכו שניהם יחדיו?

חשבנו במאמר זה שיש אולי גם לנו מה לתרום בשאלה זו.

גמר חתימה טובה לכולם

יששכר

עפרה שיעפרה שי24/9/2009

מאמר מומלץ,כל כך נגע לליבי, עכשווי קולע ומרתק. גמר חתימה טובה לכותבים..


×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.