לרפא את יצירי כפיך.
לרפא את יצירי כפיך.

פסיכותרפיה וריפוי ברוח יהודית.

2 מרב אושר. שמאל וימין, הילכו שניהם יחדיו?(ספטמבר 2009)

בחלק זה, השני, תוכלו לקרוא את הפואמה על שלמה ועכשיו הבאים לטיפול זוגי אצל היועץ הממושקף.
תאריך פרסום: 20/8/2009

חלק שני

של המאמר הילכו שניהם יחדיו, אחרי שזעקת כאב של  Acting out מן העבר עלתה?

שלמה ועכשיו אצל היועץ הממושקף.

חיברה מרב אושר. הערות יששכר עשת, מרב אושר. "לרפא את יצירי כפיך" http://www.hebpsy.net/isaschar

א.

נפגשו בני הזוג שלמה ועכשיו.[1]                   

אצל היועץ לענייני שלום ולעיתים בטחון.[2]   

הוא אומר: "היא לא מבינה,                           

בגללה יגיע החורבן,[3]                                 

בגינה כל ההרס מחלחל אלינו.                          

היא אינה רואה אינה שומעת,                        

רק דעתה היא מדעת."[4]                                   

היא לוקחת כסא ויושבת, גבה אליו.                        

                היועץ מבקש אותה בתוקפנות מה,[5]              

                אם תוכל להשיר מבט, לפחות אליו,

                גם אם הוא מבין יש קושי בעניין.

"לא!" אומרת שלמה.

"בכל הטריקים שלכם כבר הייתי.[6]

בטיפול הזוגי הקודם שחוויתי,

בדיוק כך בפגישה הראשונה,

המטפל ביקש ממני להתקרב מעט אליו

ואני חשבתי לעצמי וגם אמרתי לו,                  

מר יועץ, אם קשה לך,

מה שהולך כאן כעת ביננו,

בא ונפסיק עם זה כבר עכשיו.

אני ממשיכה ומחפשת את היועץ,

שיוכל לשבת אתנו גם כשרק הפרופיל [7]                    

שלי גלוי אליו וגם אליו."[8]

היא מעבירה מבטה ממני ובחטף אל עכשיו.         

היא שואלת אותי באופן ישיר, זו הגברת:          

"אתה יכול או שנמשיך לתור ולנדוד?"

              ב.

              שמעתי את לבי מחסיר פעימה,[9]                 

              את הכעס שהופנה אלי בחרתי,                    

              ברגע הנתון שלא להזכיר.

              חזרתי על החשש שהובע,

              שמא גם אני להכיל לא אוכל,[10]

              בתוספת תשובה של תקווה,

              שעלתה מדברי שלמה,

              כי לחפש הם יחדיו ימשיכו.[11]                     

              לחפש אחר ההוא, שיוכל לאפשר.                                    

              הוספתי גם כי נשמע,                                   

              מאד קשה מה שקורה ביניהם,                                         

              ובוודאי קשה לכל אחד מהם.[12]                    

"קשה? חה! חה!" צוחק עכשיו במרירות.           

"אתה לא יודע לאן נכנסת!"                           

קרץ אלי בזוית עינו קריצה בלתי נראית,[13]     

לאות שותפות הגורל הגברית אליה נקלענו.       

"תשאל אותה היכן האמת האחרת,                  

כל כולה אצלה ואין בילתה".                         

תראו מי שמדבר פה!" עונה בשצף שלמה:            

"אם לא תשיב הכל ויותר נכון,                       

תיתן הכל ועכשיו ומיד..."                             

והיא מחקה את קולו ומניעה עצמה כמוהו:       

"תאבד האמת לעד". [14]                               

               ג.

              אמרתי לשניהם, ניסיתי ברכות:

              "אני שומע שהאמת ואין בילתה,

              מעסיקה את שניכם באותה המידה.

              אתם אוחזים ואם זוכר אני נכון,

              אמרתי נוגעים באותה המילה."[15]             

              לא העליתי פחדים, חלומות, רצונות               

              . . . חיכיתי.                                             

שתקו אלה השניים, הביטו בי רגעיים,                                  

הגניבו מבט זה לזו וזו לזה.                            

היה נראה כרגע ארוך אפילו אינטימי.   

              התחלתי להרגיש מעט נבוך.[16]

              מהשותפות מרגע הקרבה.            

               ד.

              לפני שהחלטתי

              מה אני עושה עם תחושותיי,

              החזרנו השניים לזירה.[17]  

זה מזכיר לזו חטאי עבר,                                  

פשע ובגידה אחד לאחד.                              

              אני רגיש מרוט, נשוך, שרוט,                        

              חסר כל ערך, מיותר, מיובש, מבויש,            

              ממש מרוקן.[18]                                      

              אני משתף אותם לאחר דקות מספר               

              בתחושותיי,                                                                                 

              ושואל אותם: "חברים,[19]

              בוודאי, אני מקווה לא במילה                    

              טעונה זו נקטתי, לאן...?                            

              אני אתכם ככלי מלא בושה,[20]

              ועכשיו רבותיי לאן?"[21]                            

ה.

בחדר השתררה דממה,

שתיקה רועמת.

תחושה של נבוכות,                     

עלתה בעיקר מכיוון שלמה.

היא סידרה החצאית, ישרה החולצה,[22]    

כאילו ניסתה להשכיח מליבי, מליבה,          

את מאורעות המלחמה.                              

עכשיו נראה היה תשוש.[23]                           

הוא הביט בשעון, הציץ לצדדים.                  

התעניין לכאורה בציורים התמימים,             

שהיו תלויים על הקיר.

"תראה..." הוא פנה אלי לפתע,

מסתכל פעם ראשונה בעיני.

קולו חסר גוון, מבטו מזוגג.

"...אני לא מבין מה אנחנו רוצים."

              אנחנו, חייכתי אל תוכי,[24]   

              תודה לך עכשיו, חשבתי בליבי.

              הנהנתי בראשי, מצמצתי בעיני,

              העליתי בהם מבט, 

              של כן, המשך, הרגש בנוח, אני אתך.    

הוא הבין מצוקתי והמשיך:[25]           

"אנחנו כבר עשרים שנה בבוץ הטובעני,   

יש לי הרגשה שאנחנו שם,                    

מאתיים ואולי אלפיים...[26]                  

זה נמשך ונמשך, מסתובב קדימה ואחור..."

שוב נתן בי מבט גברי משתתף,               

אך הפעם מאוד עייף.

"...אני כלל לא ידוע מה אני רוצה."[27]

              ו.

              אני אומר: "אני שומע מצוקה..."

              ויודע שזו לא ממש המילה המשקפת.

              מגניב מבט אל שלמה,

              ומחליט לנסות את הרגע,[28]                         

              לבקש מעם הגברת מעט התייחסות לאומלל. 

              אני מחליט מעט למסגר[29]                          

              לפני שהכאוס ישתלט.                                 

              שואל שאלה מעט מצמצמת[30]                                         

              ומבקש התייחסותה.                                  

              אני מרגיש בשיא המבחן,                            

              של הלנו אתה?[31]

              נזרק בינתיים בין הלנו ובין לצרנו.

ז.

שלמה פותחת בסיפור ארוך                                            

ומורכב מפרטים רבים,                                   

על מקרה שקרה בילדותה.                               

מקרה, כך נשמע לי מטון הדברים ומדרך הסיפור,

שלא סופר בפעם הראשונה,

וכנראה גם לא האחרונה.

משהו שמשמש אותה בעתות קושי ומבוכה,

לומר דבר, והיא מקווה לא לגמרי על עצמה.[32]

היא מספרת על ההוא ועל הם,[33]

ומה שקרה ביניהם.                   

על אחרים ולא מוכרים,

שבהיותה צעירה, ולדעתי גם מאוד יפה,

שמעה, נכחה בויכוח שהתלהט.

הגיעה אל מחוזות קשים,

היא ממשיכה ומתארת,

כיצד עמדה בצד מבועתת.

לי נשמע היה כי שלמה

מתארת תאור מקפיא

של המולה, שם עמדה היא ילדה קטנה,[34]        

כאשר כולם עסוקים בצורכיהם, ביצריהם,            

והיא בודדה בפחדיה, בחרדותיה...                    

              אני משקף ומעט מרגיע,                              

              מחליט להיות מעט יותר נוכח,                      

              נותן מקום לבמה,

              למה שאני מכנה,

              נאום נלהב של סיכום ביניים.[35]  

               ח.  

              אני מתאר את מה שהתרחש,[36]

              כאן בחדר בשעה האחרונה,

              מתאר את ההמולה,

              המבוכה ותחושת ההרס.

              את השתיקה שהשתררה,

              את העצב שעלה,

              השאיפה הכמוסה לחום ולקרבה.

              את בקשתי לפתוח בדו שיח,

              אולי אמרתי על הקשר ביניהם,

              ואת תגובתה של שלמה,

              שעלתה כך נראה מסיפורה.

              שפנתה כך אלי והדגשתי "אלי".[37]          

              דרך סיפורה ביקשה ממני דבר מה.

שניהם, שלמה ועכשיו,                 

הביטו בי מופתעים ודרוכים.[38]         

מה היא ביקשה אנחנו שנינו לא שמענו.[39]

              המשכתי כי שלמה אמרה לי, אולי,

              כי גם כאן, יש המולה יש רעש,   

              והיא בתוך בתווך, אך לבד בבדידותה,[40] 

              ללא התייחסות של קרוב ומגע,          

              והוספתי באופן מלומד,         

              מחכה באופן סמוי למחיאת הכף,[41]           

              "אולי את אומרת לי שלמה בדרכך..."

              אני מדגיש את השם,

              את היחס ומישיר מבט.

              "...כי יש מקום לתקווה, אנחנו פה..."

שלמה עיניים משפילה: "לאט לאט אדון.

בקשת אתה ממני כך...שאושיט יד...

שאקשיב לעכשיו... אך איך אוכל...?[42] 

אתה כבר מבקש אותי לסייע...?                       

אולי תתחיל להבין, היכן אני נמצאת,[43]             

לפני שתבקש?"                                          

              ט.

              שמתי עצמי על המזבח,[44]

              בניסיון ליצור במה ומקום,    

              השתמשתי במה שהביאו,

              הוספתי קצת כדי לקדם,

              בדקתי האם הנגיעה             

              בחוסר היכולת שלי, 

              להיות לגמרי עימם תסייע?                    

              האם נגעתי בבדידות? בחוסר?                 

              האם יתפתח דו שיח,                            

              בו נמצא עצמנו,                                   

              כואבים צוחקים ונוגעים?

              עד שאצליח אני לצאת

              ולהשאיר לאלה השניים,

              את הבמה, המקום, המזבח,[45]

              והם ימשיכו בכוחם,

              להמשיך לגעת.

              י.

              אני עייף, מרגיש את הכובד, את העצב,

              מתבונן בהם. שניהם בפעם הראשונה,

              נראים לי כאחד.

              הם עייפים כמו חייל שחזר מהקרב, 

              והוריד מעליו,

              את המגן, החרב וכל האותות,[46]  

              מחכה חסר מטרה למישהו שייקח שיוביל   

              אותם לקראת איזו מטרה עלומה...[47]              

י"א.

שלמה מבררת,

האם ניתן לקיים מפגש נוסף בעוד יומיים.

עכשיו מצטרף לבקשה ואומר:

"אני מסכים עם שלמה".

בפעם הראשונה

אני שומע אותו מזכיר את השם.

יהיה קשה לחכות,

נפתחו היום הרבה דברים.

"אני חושב שאנחנו צריכים את עזרתך,

אני גם פוחד שנחזור אחורה, נכנס שוב

רק לרוגז, לכעס ולאשמה.

זו הפעם הראשונה שאני מרגיש כך."

שלמה מצטרפת אליו בהנהון ראש,[48]

              יותר מזה לא צריך בשבילי,

              כדי לשכוח איפה אני,

              ולהיות המטפל הראשוני.[49]                     

              למרות שפנימה אני יודע,                        

              שהמשפט הזה כבר נאמר,                      

              לא פעם ולא פעמיים על ידם.

לחץ כאן כדי לעבור לחלק השלישי

----------  

[1] שלמה ועכשיו: ארץ ישראל השלמה ושלום עכשיו, או התייחסות לכל "אחר" שבסביבתך או בתוכך.  

[2] יועץ לענייני שלום ולעיתים ביטחון: לעיתים לא נוח לו לעימות שייחנק על ידי שלום ופשרה המביאים לשלום מדומה.

[3] החורבן: עכשיו מאשים את שלמה בעבודת אלוהי האמת המוחלטת. כך היא דוחה את השלום, אינה מאפשרת דו שיח ועלולה לקרב חורבן.

[4] מדעת: "מסוד חכמים ונבונים ומלמד דעת מבינים" (מתוך מחזור יום כיפורים). הנבון יכול להיות רק אחד. אין ערעור, אין שאלה.

[5] בתוקפנות מה: מר יועץ מגיב בתוקפנות מה כלפי ההתרסה של שלמה. הזוג והקוראים מוזמנים להתוודע לתהליכים הרגשיים והמחשבתיים שעוברים על מר יועץ במהלך הטיפול.

[6] טריקים: כך תופסת שלמה חלק מן ההתערבויות הטיפוליות שאינן לרוחה. נראה שהיא ממשיכה לחשוף במרירות את דרכי היועץ להסתיר את אי הנוחות שלו.

[7] הפרופיל: מר יועץ מוזמן בשלב הראשון, לאפשר קשר טיפולי שיש בו ריחוק, ניכור ותוקפנות, בניגוד למה שהוא אומן לבצע.

[8] אליו וגם אליו: שלמה מוסיפה שהיא מבקשת בשלב זה גם ריחוק מעכשיו ולא רק מן המטפל. הניפרד הזועק מבקש לא קירבה לחוד או ריחוק לחוד, אלא קירבה תוך כדי ריחוק וריחוק שיש בו הרגשת קירבה. חוויית האינטימיות מבוססת על אמון והמרחק עשוי אף להגביר אמון. כמו שהקרבה עלולה לעורר חשד של חוסר אמון ולהפך.

[9] לבי מחסיר פעימה: מר יועץ החסיר פעימה כי נחשף בחוסר יכולתו מיד  ברגעי המפגש הראשונים, להכיל את שלמה. כבר שאלות של כשלון הטיפול עולות בו.

[10] להכיל לא אוכל: הכלת הריחוק יש בה עוקץ. הכלה במובן חיבור, משמעותה היא כי ככל שהמרחק גדול יותר, הזרועות חייבות להיות ארוכות יותר והן מתרחקות מן הלב. לכן יש צורך ביותר אמון כדי להכיל ממרחק.

[11] לחפש הם יחדיו ימשיכו: מר יועץ מצליח על אף החשש, לא להמשיך ולעסוק בעצמו או ביחסים עם הזוג, אלא לחפש ולגלות בדבריה תקווה, גם אם לא ימשיכו את הטיפול אצלו. מר יועץ שם לב לניגוד בין הייאוש שעלה, לבין ההכרזה של שלמה על החיפוש יחדיו אחר יועץ אחר, שהוא מהלך המרמז על תקווה להתקשרות. יש כאן משהו גרוטסקי, קריקטורי ומוגזם: רק הפרופיל אליו.

[12] ביניהםלכל אחד מהם: מר יועץ מדגיש גם את הקושי הזוגי וגם את הקושי האישי. אני שומע גם את הפילוג שבעם. 

[13] קרץ אלי:  בניסיון ליצור ברית עם המטפל נגד שלמה, בבחינת: "רעים השניים נגד האחד." אך אולי ברית זו עשויה להוביל ל"חוט המשולש לא במהרה ינתק." שיקרא מעתה "טובים השניים נגד האחד." על משקל "טובים השניים מן האחד..." קהלת ד' ט'.

[14] תאבד האמת לעד: שניהם אמנם מאשימים זה את זו באפשרות לאבד את האמת, אך בחינה מעמיקה של הדמויות תראה שאין הן מגובשות לכדי כתב אשמה ברור נגד אחד מהם, או נגד בבואתם. בכל אחד ניתן למצוא: גבריות ונשיות, סיפוק מיידי ופשרה, שלמות והתפשרות, ילדותיות ובגרות. כל אחד רכש במשך השנים תכונות של זולתו ולא אחת ניתן לראות כל אחד כראי של השני או כמשלימו ההכרחי. אי קבלת האחר, לא אחת נובע מאי קבלה של העצמי המשתקף בזולת ולהיפך.

[15] נוגעים באותה המילה: מר יועץ נוגע בנגיעתם באותה המילה ויוצר תהליך מקביל של נגיעה שנוגעת, כשם שהוא מציע להם לגעת זו בזה. הוא מוביל את הטיפול לכיוון הבין האישי ולא לכיוון של בירור פנימי.

[16] מעט נבוך: מר יועץ שאינו מצליח להשתחרר מהקושי שלו עם אינטימיות או עם שינוי פתאומי באווירה, אך הוא נהנה מהשינוי המתרחש מול עיניו. הוא מתקשה בעצם להקשיב לשלמה, אך כנראה שמוכנותו להקשיב לרגשות המבוכה, מסייעת לו להתכוון לאן שנראה שרצון הזוג להגיע.

[17] החזרנו השניים לזירה: מר יועץ וצרכי ההתקשרות שלו, שהובילו להתערבות נאה, החזירו את הזוג להמשך האשמות, הפעם נחשפו פשע ובגידה.

[18] ממש מרוקן: מר יועץ נבהל כהוגן. הוא מתקשה, נגרס מול עוצמת התוקפנות. לא נראה שהוא בדיוק יודע מה יעשה... יש מטפלים השוללים את הריב ומצהירים למשל: "לריב אתם יודעים גם בלעדי." יש כאן תהליכים מקבילים של בני הזוג והקשבה של היועץ לקול הפנימי העולה אצלו וקורא "ריקנות" הוא בוחר לשתף אותם בתחושותיו.

[19] חברים: מר יועץ שולף מנבכי הלא מודע שלו את הביטוי הסוציאליסטי שהיה שגור באסיפות הקיבוץ, "חברים" שלא בהכרח שיקף "רעות" ומקווה שלא אמר זאת בקול רם.

[20] כלי מלא בושה: מר יועץ מצליח למצוא את המילה שתתאר את החוויה שעבר מול המריבה, הבושה. המתבייש לנוכח זולת, מביע התקשרות שיש בה חמלה שומרת מרחק.

[21] לאן? : מר יועץ מציע התערבות טיפולית של מטרה וייעוד ולא של סיבתיות. לאן זו שאלת השאלות של פרייברג בסיפורו "לאן", כאשר בן הרב מכבה את נר התמיד בבית הכנסת בערב יום כיפור. האם יכבו את הנר? אולי הסיפור מבוסס על "דע מנין באת ולאן את ההולך..." אבות ג' א'.

[22] סידרה חצאית, ישרה חולצה: שלמה חוותה מבוכה מן הזעם שפרץ מתוכה. היא אינה חוששת ממה שנחשף, אלא מעצם החשיפה שיש בה התקשרות לא מתואמת. היא טרחה להסתיר את מיניותה ואת שרידי תוקפנותה שפרעה את בגדיה ובכך להצהיר שוב על ההיפרדות. לרגע התפרקה השואפת לשלמות, אך רק לרגע.

[23] תשוש: דווקא עכשיו שחיפש את ההתקשרות, התקשה בה ונחשפה גם חולשתו להכיל את ההתקשרות המיוחלת.

[24] אנחנו: הממושקף שמתקשה לחכות אולי עוד אלפיים אולי גם לא שעתיים, רוצה את הצלחתו עכשיו. הוא בגישה של טיפול קצר מועד. לכן ממשיך לחפש משפטי התקשרות לעיבוי מטרת הטיפול. רגע השינוי הקטנטן כמעט ולא הורגש. הוא כמו נבט שצץ מלחות טל. על מנת שלא לקמול מיד הוא זקוק למטר. אך במקרה זה כנראה שהגשם עלול להרוס הכל.

[25] מצוקתי: על אף רמזים פה ושם של התקשרות, מה יועץ מוסיף להיות במצוקה, הוא מתקשה לזנוח את הטיפול הממוקד. הוא רוצה הצלחה ועכשיו הוא שכח אותם מעט.

[26] מאתיים ואולי אלפיים שנים: חולשתו של מר יועץ הממושקף ממריצה את עכשיו לסייע לו. הוא נענה לבקשתו להמשיך ומסביר כי מצוקת בני הזוג היא היסטורית, מיתולוגית, וכמובן עכשווית, כלומר מדובר בבעיה מורכבת וכואבת ביותר.

[27] אני כלל לא ידוע מה אני רוצה: זהו רגע דרמטי. משהו נסדק באמת האחת, משהו אותנטי מתרחש. עכשיו מבטא את מצוקתו שהיא אי הוודאות הוא אינו יודע מה הוא רוצה. איך נוצר הרגע? אחת ההשערות היא יכולתו של מר יועץ להכיל לא רק את שלמה ועכשיו בכאוס ובהתפרקות, אלא גם את מבוכתו. אולי יש כאן מסר שניתן להוסיפו לשירה: מר יועץ ישר את משקפיו, סגר רגליו ושילב את ידיו. לא אמר, אך הסגיר את מחשבותיו: "אני עכשיו אברח מכאן, אך לא אזוז. טיפול ארוך, או קצר. מובן רחב או צר, יש כאן משהו... זאת אני יודע, גם אם איני קולע."

[28] לנסות את הרגע: הממושקף שחווה רגע דרמטי זה טועה. הוא מבקש משלמה לבחון את יכולתה לתמוך בבן זוגה עכשיו. וזאת על אף שהוא מבין שהתהליך הוא אחר לחלוטין.

[29] למסגר: החשש מן הכאוס הוא שמכוון את מר יועץ עכשיו.

[30] מצמצמת: ההפך משאלה מרחיבה. המושגים הללו מחליפים את השאלה סגורה והשאלה הפתוחה בהתאמה.

[31] הלנו אתה?: בהליכה נגד הכאוס והיצר ובעד הסדר, מר יועץ עומד למבחן גם בפני הזוג וגם בפני עצמו. זמן קצר חלף, אולי הייתה שתיקה שאפשרה הרהור. משהו בו עורר את אמונה של שלמה והיא נכנסת פנימה. מדובר ביועץ רציני שמשקפיו מעידים על כך. יתכן שהצעותיו השגרתיות מתחום הטיפול הקצר, ביחד עם מוכנותו להרפות, הם אלו שיצרו את האמון. השילוב בין המקצועיות והגמישות ללכת עם הזוג. אולי הביא לתוצאה הרצויה.

[32] בלא לגמרי על עצמה: היא מתכוונת לומר משהו על עצמה אך בעקיפין. עד היום לא למדה לומר משהו ישיר על עצמה. היא זקוקה לסיוע של הממושקף.

[33] ההוא וההם: פנחס ומתתיהו הקנאים, כל אחד בתקופתו, שמתוך אמונה, שלחו ידם לאחוז בנשק להרוג נפש מישראל.

[34] ילדה קטנה:  הממושקף מקשיב לסיפור החשוב, יש כאן פחדים ובדידות עד לכדי בעטה. איזה מטען רגשי סוחבת עמה שלמה עד היום? חוסר אונים או הזדהות עם התוקפן? לא ברור.

[35] נאום נלהב: מר יועץ מרגיע באופן אמפטי, כפי שלמד לעשות. מיד בהמשך הוא פוצח בנואם סיכום בינים נלהב, שמסתיר את המבוכה, את אי הידיעה, ואת הצורך לארגן את מחשבותיו. הוא בחר לעשות זאת בקול רם, ולנו הקהל ניתנת הזדמנות מיוחדת להאזין למחשבותיו וללמוד מהם על אופן הגיונו ודרך טיפולו.

[36] ניתוח הנאום הנלהב של הממושקף: 1. מתאר את מה שהתרחש, בחדר בשעה האחרונה. 2. מתמקד בחוויה הקשה. 3. ממשיך לשתיקה שהביאה לעצב. 4. מתנצל על כי בעקבות ששמע שאיפה כמוסה לחום ולקרבה, ביקש לפתוח בדו שיח, 5. מתנצל על שרמז על הקשר האפשרי ביניהם. 6. מצהיר ששמע את תגובת שלמה שדרך סיפורה ביקשה דבר מה ממר יועץ.

[37] והדגשתי אלי: הממושקף מכין את שיא הדרמה.

[38] מופתעים ודרוכים: על ידי דרמה זו יצר בעקיפין התקשרות בין שלמה ועכשיו. טריק דמגוגי זול שאותו שלמה לא תפסה בניגוד לתחילת הפגישה.

[39] אנחנו שנינו: מר יועץ ועכשיו. הממושקף אחרי שקישר בין שלמה ועכשיו מעביר את עכשיו אליו ומסביר לו את מצבה של שלמה. הוא "מרכל" עמו בפני שלמה ששומעת, וגם לוקח על עצמו חלק מן האחריות לאי הבנתו את שלמה. כך מוכן הרקע האישי והזוגי להתערבות המרכזית.

[40] בתוך בתווך לבד בבדידותה: הממושקף מעתיק את האירוע הקשה שבילדותה של שלמה, לחדר הטיפול. גם כאן יש המולה יש רעש. היא חוותה בחדר הטיפול את הניפרדות הבודדה בתוך המהומה, כמו בעבר. אך בניגוד לעבר, כאן היא הייתה שותפה  ליצירת המהומה. מכאן נבעה המחשבה על הזדהות עם התוקפן.

[41] מחיאת כף: המטפל מתלהב מעצמו על "כישרונו המופלא בפיטפוטיו," אך בהיותו בחור אחראי, מיד ניזכר שעליו עוד לבצע בדיקת טיב המסר עם הזוג.

[42] איך אוכל: שלמה מבקשת את הבקשה שמסבירה כאן את החוויה המרכזית שעשויה להוביל לתקווה. אנא קבלו את חוסר האונים של המיעוט ביחד עם תקווה שהרוב יקשיב למיעוט ולא ידרוש ממנו להקשיב לרוב. קבלו את חוסר האונים של הניפרד ביחד עם התקווה שהמקושר יקשיב לניפרד.

[43] אולי תתחיל להבין: שלמה מלמדת את מר יועץ שיעור. יש תוקפנות בהזדרזות של הממושקף לספק את צרכיו על חשבון הקצב של מטופליו.

[44] שמתי עצמי על המזבח: מר יועץ הפגיע והרגיש, אינו חושש מלהיות הקורבן על המזבח, על מנת ליצור לעצמו במה ומקום שם יוכל לשאת את "נאומיו" הטיפוליים, דרך כישלונו המוצג לראווה לשימוש להמשך התהליך. שמתי עצמי על המזבח ניתן לפרש גם כדרך ל"ניתוח קרביים" כלומר חשבון נפש וסיכום ביניים. מעניין להשוות את ניתוחנו את מהלכיו לחשבון הנפש שהוא עושה עם עצמו. נראה שתאור זה מבטא את המהלכים הפנימיים שהביאו להתנהגות שתוארה על ידו בנאום הנלהב. 1. הוא משתמש במה שהם מביאים. 2. מוסיף מעט כדי לקדם את ההסתכלות על המצב. 3. בודק אם היותו מתקשר עם חוסר יכולתו להיות עמם, יש בה מן הסיוע. 4. הוא שואל עצמו האם נגע בבדידות ובחסר. 5. ואפילו אם התשובות משביעות רצון, האם בעקבות כל זאת, אכן תתפתח השיחה שיהיו בה מרכיבים של כאב, צחוק ונגיעה, כשהמטרה ברגע מסויים לצאת מעולמם ולהשאיר להם את הבמה, המקום והמזבח ויוכלו להמשיך לגעת בכוחות עצמם.

[45] מזבח...במה ומקום: התערבות בשלוש רמות, המטפל הפגיע כקורבן אפשרי המשתמש בעצמו, המטפל כנותן מופע חשוב שהיא ההתערבות הטיפולית ההירואית, והמטפל כנוכח במקום שבו מתרחש אירוע משמעותי בטיפול. התהליך שעשוי להתחולל בעקבות ההתערבות, מקביל להתערבות. הם יישארו בסיום הטיפול עם במה, מקום ומזבח. על הבמה יוכלו להציג באופן מנוכר, על המזבח להקריב זה את זה ורק במקום מסויים יוכל להיות האני והאתה המתקשרים.

[46] מגן חרב וכל האותות: עייפות המטפל שחווה את הכובד והעצב מסייעת לו לחוות גם את עייפותם. אולי הקרב בין המיעוט לרוב, המתחולל שנים רבות, בא להסתיר את הריק. אולי הקרב הזוגי האלים, מסתיר ריק קיומי? בזה שניהם נראים למר יועץ מתקשרים. ההתפשטות מן האמת האחת שהפכה במשך השנים, למגן, חרב ואותות הצייתנות, חשפה אותם לאפשרות להתקשרות כל אחד לעצמו ולזולתו.

[47] מטרה עלומה: זה יהיה כנראה המהלך הטיפולי הבא לסייע במציאת מטרה משותפת חדשה. שתמלא את הריק הקיומי.

[48] בהינהון ראש: עכשיו הם מניעים תהליכי הסכמה והרגעה הדדיים. קשה להם לחכות. היום הם ניפתחו... לא אתמול ולא לפני אלפיים. שפה חדשה אווירה חדשה.

[49] המטפל הראשוני: אזהרה למטפל החוגג עם עצמו לא להינות יתר על המידה מן הפיתוי ובכך לחזור לקשיי היכולת לגעת. המטפל מרשה לעצמו מעט עידוד עצמי באמצעות גאווה מסחררת ראש, מגיע לו...לא...? אך קול פנימי מקצועי מחזיר אותו מיד לידיעה שעדיין אין בכך אלא התחלה בלבד וזה הרבה במקרה סבוך זה.

תגובות

הוספת תגובה

אין עדיין תגובות למאמר זה.

צרו קשר

שלח תגובה, שאלה, הצעה למאמר שענין אותך לכתובת isas.eshet@gmail.com


×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.