1 מרב אושר. שמאל וימין, הילכו שניהם יחדיו?(ספטמבר 2009)

חלק ראשון של המאמר

הילכו שניהם יחדיו, אחרי שזעקת כאב של  Acting out מן העבר עלתה?

מאת מרב אושר מ.א.[1] יששכר עשת מ.א.[2]

המאמר פורסם בעתון נפש מספר 11, 2002 עמודים 58-66

(יששכר עשת, "לרפא את יצירי כפיך" http://www.hebpsy.net/isaschar)

הקדמה לנוכח "המצב". 

   המאמר הבא נכתב בימים קדומים ומתפרסם בימים אלו תוך גיוס מאומץ של שביבי תקווה לנוכח ההרג ברחובות וההרס. בכל ה"בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה וְלֵב נָמֵס וּפִק בִּרְכַּיִם וְחַלְחָלָה בְּכָל מָתְנַיִם…" (נחום ב' י"א.) של חיינו, אנו מבקשים דרך שבה נוכל להטות לב ולהקשיב לקול הבקשה האילמת העדינה של בני זוג, אשר הברית ביניהם נאלמה ובמקומה עולה התוקפנות השנואה. בני זוג, שהם המחנות שונים בעמנו, היטו אוהל כל אחד במקומו. מבקשים הם להוכיח את דרכם הצודקת, אל הפתרון שיוביל לשקט, שלווה, ניצחון ושלום.

   בהליכה בין דפי עולמם של שני המחנות הדבוקים זה לגבו של זה. אנו רואים אותם סובבים במעגל סביב ציר מוסכם שהוא המצב. זה רואה בחושך ריצודי אור וזה שביבי אור בחושך. וכך ממשיכים הם השניים להסתובב עד אין קץ, באי יכולת לראות זה את פניו של זה. כך ימשיכו הם במריבתם העולה בשאלות של מי הצודק…? למי ניתנו פתרונים…? ימשיכו להיות מחוברים, דבוקים, בלתי נפרדים, גב אל גב ולא פנים מול פנים.

   אם ישכילו אלה השניים להסתובב על צירם, להישיר מבט, ולראות כי בברית הקיימת בין השניים, ניצרבו הם זה בעולמו של זה. להתבונן האחד בעיני האחר, משמע הזכות להתבונן באמצעותו אל האחר שבתוכי.

   תוקעי יתדות האוהלים, ישכילו להבין כי במחנה אחד הם יושבים. חלומו של זה הוא הסיוט שה השני. אין פתרון פנימי, אין יכולת להחליט, גם לא בהכרעת רוב.

   חולמי החלומות, ומטווי הדרך בשני המחנות מושכים לכיוונים נוגדים את אותו "חבל השייכות". אנו מייחלים שתוקעי היתד ובני הזוג "שלמה ועכשיו" שהגיעו לטיפול, ימצאו עוז בנפש להניח לפתרונות לרגע, ובאמצעות "סוד השיח" יעסקו בהתבוננות ב"חבל השייכות" הנמתח לעייפה, ובבירור זהותו, זהותם המשותפת על מנת לגלות שמדובר ב"עבותות שייכות וסיכוי לאהבה".

   המגע המשותף, ההקשבה והזיהוי הפנימי של האחר שבתוכי יביאו, כך אנו מאמינים, לאישורו של האני באמצעות האתה. ויבנו חיים של חסד ואמת, משותפים ומסוכמים ויעלו מן המחנה המאוחד הפתרונות להם אנו כמהים.

מבוא

   זוגות רבים מגיעים אלינו בבקשה, בתחינה למצוא מזור לסיבלם. בשירה שלפנינו אנו מתלווים אל בני הזוג שלמה ועכשיו הבאים במצוקתם אל היועץ הממושקף. באמצעותם אנו פוגשים את הניפרדים, המתקשרים זוגות וחבורות והפעם דרך השעה הטיפולית גם את העם היהודי המתפרד. בנפרדים מתגלה האני הנרקיסי שרוצה עכשיו ומפתה בריחו המשכר את הבוגר והשלם עד כאב. הם זקוקים למרחב שביניהם כדי לקיים דו שיח משמעותי. בבני הזוג שהם עמוד התווך המשפחתי, מתגלה שלא אחת הוא רוצה עכשיו והיא שלמה וחוששת לשרוט את השלמות. והנה, הנפרדים הייחודיים, בני אותו עם, צועקים וצורחים זה על זה, באלימות, בגסות ואף בנוכלות. הויכוחים מביאים יותר ללהבה מאשר התקרבות לליבה.

   שירה זו ופרשנותה מהווים ניסיון פיוטי, משולב בניסיון הלקוח מגישה שיש בה מרכיבים הומניסטיים, אקסיסטנציאליים, אינטרסובייקיביים ויש בה מערכי הגישה היהודית ליחסי אנוש ויחסי חברה. העבודה המתוארת מושתתת ויונקת מיסודות הטיפול המשפחתי והמערכתי. בשירה, נחשף עולמו של המטפל הנאבק עם הצורך לחבר בין רגשותיו, השכלתו וניסיונו הטיפולי, העומדים לא אחת בסתירה לתגובות המתקבלות ממטופליו. תוך כדי מאבקו האישי, הוא מבצע שינויים בתגובותיו כשהוא מתאים עצמו לניסיון לשלב בין הפרט הייחודי, הזוג והתרבות שבה מתרחשות דרמות אלו.

  בעקבות השירה וההערות, נדון בשאלת האפשרות לראות ב acting out המגיח מן העבר הנשכח, ביטויי קירבה עמוקים של בני הזוג זה כלפי זה, על אף היותם מאיימים בהיפרדות באין אפשרות לסליחה ופיוס. הצעקות ולפעמים האלימות, אולי הם זעקת המעמקים הנשכחים לקרבה ותקווה, המחפשת את דרכה אל ליבו של האחר המשמעותי. והיה אם אחר משמעותי, המטפל, בן או בת הזוג, או קבוצה אחרת בעם, יגע בביטויי הקירבה הללו, אולי יביאו נגיעות אלו להתקשרות המיוחלת ביניהם. נדון גם בדרך התייחסות המטפל לחומר המובא מן העבר, ונציע להוסיף לבחינת העבר ממדים מיתיים, ונרטיביים. 

   בסיוע השירה עולות שאלות הActing out  כביטוי קירבה גם בין קבוצות באותו העם. האם זו נגיעה שתביא להתקרבות ואולי ניפרד ונחסוך בכאב? זוג מפוזר ומפורד מגיע לטיפול, ימין ושמאל, דתיים וחילוניים. סימנים של שסע ופירוד מעוררים את השאלה המרחפת בחדר הטיפול ובעם, מה הצורך בנגיעה שיש עמה כאב נורא? מה עם פרוד כדרך ריפוי? והחיבור ומציאת האחד לשם מה?

   במשך שנים רבות של טיפול פרטני, משפחתי וארגוני, מכרנו שלום וביטחון, בביטחון ובשלום פנימי. הרגשנו שיש בשירה זו נחמה מסויימת שיש בה כדי למסוך לנסך, שלום וחיבוק, עכשיו או לעולם לא, שלמות ואחיזה חזקה וביטחון ומורא. לכל מטפל מתכון משלו וגביעו, ללגום לפני פגישות טיפוליות מסובכות, כשהראש והרגשות נלכדים בסובך או בסבך. ביקשנו לחלוק באמצעות השירה ופרשנותה את הרגשותינו ומחשבותינו עם עמיתים.

                                                         למטפלים ההולכים בדרך.

                                                         לחלקים בשלם, לנפרדים ומתקשרים, 

                                                         ליוצאים למסע, לממריאים ולמפליגים.

לחץ כאן כדי לעבור לחלק השני

---------------