לרפא את יצירי כפיך

51ניצבים. כל אחד לחוד וכולנו ביחד.

רגע לפני ראש השנה אנו עוסקים בחיבור המשמעותי בין היחיד לבין היחד, בין הרצון למימוש עצמי לבין השייכות החברתית. בין המחוייבות למשמעות אישית לבין האפשרות למימוש יעוד לאומי. אַתֶּם נִיצָּבִים הַיּוֹם כֻּולְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֵיכֶם. גם כל אחד לחוד וגם כולנו יחד.
תאריך פרסום: 28/7/2009

פרשת ניצבים וילך. כל אחד לחוד וכולנו ביחד.

יששכר עשת, "לרפא את יצירי כפיך" http://www.hebpsy.net/isaschar

 

   אנו ניצבים בפני אלוהים או בפני שמיים ריקים, או בפני עצמנו, או בפני עניין זה או אחר, או שאיננו ניצבים כלל. נעים באי שקט, לא עומדים לרגע, עוצרים , מחשים, מקשיבים לקבל אות וסימן. בדברים כ"ט בני ישראל ניצבו. אַתֶּם נִיצָּבִים הַיּוֹם כֻּולְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשׁוֹטְרֵיכֶם כּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחוֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שׁוֹאֵב מֵימֶיךָ.

   ברגע שאנו ניצבים מול..., אנו ברגע של בחירה. לכרות או לא לכרות ברית? להתחייב למקור הסמכות או לא? לקחת את החובות ואת הזכויות? לקחת את האפשרות שנחטא ונטעה מבחינת, "מי שלא עושה לא טועה!" לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלוֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ כּוֹרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם. מהרגע שהסכמת לברית שהתחייבת, אתה שייך אל זה שמולך כפרט, אתה חלק מברית. ואם אנחנו רבים ביחד וכורתים את הברית, אני האחד נמצא בתוך כלל. לְמַעַן הָקִים אוֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלוֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבוֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקב.

   בעברך, אבותיך ואנשי קהילתך אישררו את הברית הזאת. בכל ראש שנה, כל אחד לעצמו וכולנו ביחד מאשררים את הברית וכך אנו עושים פעולה שעשו אבותינו משחר ההיסטוריה של עמינו. וְלא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנוֹכִי כּוֹרֵת אֶת הַבְּרִית הַזּאת וְאֶת הָאָלָה הַזּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פּה עִמָּנוּ עוֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פּה עִמָּנוּ הַיּוֹם.

   בכל יום ויום, ברגעי שמחה וברגעי משבר ובמיוחד בראש השנה אנו ניצבים לבחור את בחירתנו כמו שעשו אבותינו הבחירה באלוהים כמקור סמכות כמקור חיים.

   אבא קובנר מתאר זאת בשפתו במאמרו המפורסם

 

להיות אחד במניין

   אבא קובנר משורר עברי ניפטר ב1987 מנהיג פרטיזנים ולוחמים מגטו וילנה, מראשי חבורת "הנוקמים" שניסתה לנקום בנאמים לאחר מלחמת העולם השניה, קצין התרבות של חטיבת "גבעתי" במלחמת העצמאות וממקימי בית התפוצות.

בכל משברי שפקדוני לאורך הדרך - דבר אחד לא נשבר. לא חדלתי להיות אדם מאמין. אף בגדול שבשיברוני לא נתמוטטה אדמת אמונתי. אמונה - מרכזה העבודה, נשמתה - תפילה. אין שירה אמיתית, שאינה בבחינת תפילה. בשבוע הראשון להיותי בארץ עמדתי ליד הכותל המערבי. אימי ז"ל היא לא ציוויתני דבר. שכן לא נפרדנו. עמדתי במרחק של פסיעה מהכותל, מן האבנים. והרגשתי שאיני שייך. שהנני נטוע בהוויה אחרת. שלא פסעתי צעד נוסף. אך מישהו משך בשרוולי, ביקש שאצטרף למניין. חבשתי כובע, הצטרפתי למניין. אמרתי תפילה מנחה, והגעתי.

   זהו דבר יהודי, היותר ייחודי שביהדות, להיות אחד במניין. לדעת כי התשעה זקוקים לעשירי, והאחד לתשעה. אפשר זה הדבר המשמעותי ביותר שביהדות. ואין דבר יותר ייחודי ויהודי בתנועה זו בה חונכתי. תפילתי תמיד להיות אחד מכולם. שמילותיי הטובות יצטרפו למלים, שממלמל הציבור. גם הקרוב לתיבה, הוא העובר לפני התיבה - ולא יותר.

   אין משמעות לחיים, אם הם לעצמם. רק בזיקתם אל ההוויה, אל המלים שבאו עדיך - ובאים מרחוק לקראתך, יש משמעות לעמידה. אחד - אבל אחד בציבור.

 

מִי ייִתֵּן ונוכל לחיות את העצמי שלנו ביחד עם היחד,

ותקוים בנו שייכות טהורה,

לְמַעַן נוכל להמשיך לממש את יעודנו כל אחד בארצו המובטחת,

וביחד למען כל יושבי תבל,

ויִיטַב לנו ולבננו עד עוֹלָם.

באמצעות לחיצה על "הוסף תגובה" בסוף המאמר, אשמח כמיטב יכולתי

לענות על שאלות, להיענות לבקשות ולהתייחס לתגובות.

 

 

שבת שביעית של נחמה:

שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה' תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ:

 

 

באמצעות לחיצה על "הוסף תגובה" בסוף המאמר, אשמח כמיטב יכולתי

לענות על שאלות, להיענות לבקשות ולהתייחס לתגובות.

 

תגובות

הוספת תגובה

אין עדיין תגובות למאמר זה.

צרו קשר

שלח תגובה, שאלה, הצעה למאמר שענין אותך לכתובת isas.eshet@gmail.com


×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.