לרפא את יצירי כפיך.
לרפא את יצירי כפיך.

מאמרים

34במדבר. המסע לארץ המובטחת רוח וחומר.

אין פטורים מגיוס צבאי אלא רק פתור זמני.
מונים את בני ישראל שהםמשפחה אחת.
הארץ המובטחת היא מקום המבטחים אליו אמור להגיע האדם, נמל הבית. המסע יחשל אותו ובסיומו הוא יזכה לארץ המובטחת. למסע אנו זקוקים לכוח ורוח. ניתן לאבד את הארץ המובטחת אם לא נהיה אור לגויים.
תאריך פרסום: 28/7/2009

 

פרשת במדבר עליה שנייה

   אנו לומדים על מספר הזכרים יוצאי הצבא שיצאו ממצריים. כל זכר בן עשרים ומעלה כל היוצא לצבא. חשוב היה למשה לדעת מהו הכוח הצבאי העומד לרשות עם ישראל.

   כי תצא למלחמה על אויבך, אל תירא, אל ירך לבבך. פטור זמני מקבלים רק איש שבנה בית חדש ועוד לא עבר לגור בו, איש שנטע כרם ולא קטף פירותיו, איש שארס אישה ולא התחתן,  איש ירא ורך לבב.

   יש מלחמות ואין פטור מוחלט מהשתתפות במלחמה וזה משום "לא תעמוד על דם רעך" אם חברך בסכנה עזור תעזור עימו. אבל כדי להיות חייל כמו בכל מקצוע יש צורך ללמוד. לכן השירות הצבאי שהוא האימון לחיילות.

   את בני הלווים אין סופרים. הם מופקדים על המשכן ועל כליו הם משרתים את המשכן וסביבו הם חונים. שבט לוי מגויס לכל החיים לעבודת ה'אשר ללווים מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבוא לצבוא צבא בעבודת אוהל מועד. ומבן חמישים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד. שבט לוי הם תומכי לחימה, הם אחראים על רוח העם בזמן מלחמה כמו בזמן שלום. שבט לוי הופרד מדרך העולם על פי הרמב"ם: לא עורכים מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלים נחלה, ולא זוכים לעצמם ברכוש, אלא הם חיל השם. יש הטוענים שבמלחמות של כלל ישראל גם הלווים שותפים. 

                                                                      פרשת במדבר עליה ראשונה

  מגיל עשרים "לצבא". זהו "צבא השם" המתקהלים, הצובאים על הפתחים, על פתחי הגאולה. גיל עשרים בתורה הוא גיל הקובע השתייכות לעדה ולקבלת אחריות לעצמי ולציבור. "מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא ישראל תפקדו אותם לציבאותם."

   אבל בתלמוד נאמר שאסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצווה. ולכן אם מונה כמו שמונה את כספו, זהו הקמצן המחובר לכספו ולא למציאות. אבל אם מונה לצורך התארגנות, אספקת מזון ומים, לצורך הרגשת כוח, מותר. "שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחֹתם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגולגלתם." כאן המניין הוא לצורך הרגשת כוח: "שאו ראש", היו גאים.

   "ויתילדו על משפחותיהם", אחרי המניין יהיו בני ישראל כילודים השייכים למשפחה, לשבט ולעם כולו. כל כך עוצמתי היה תהליך מנין העם.

   "כאשר ציווה ה' את משה, ויפקדם בהר סיני." יפקדם מלשון יתקרב, יבקר אצלם, יהיה נוכח. הרגשת הכוח מריבוי העם, תאפשר את הרגשת נוכחות אלוהים. לא עוד עם קטן ונירדף, אלא עם רב שיש בו נוכחות אלוהים. 

 

 

פרשת במדבר. בדרך לארץ המובטחת, האפשרות לאבדה ולזכות בה שוב.

יששכר עשת, "לרפא את יצירי כפיך" http://www.hebpsy.net/isaschar

 

א. בדרך לארץ המובטחת.

   בני ישראל יוצאים לדרכם הם יהיו "במדבר" לכיוון הארץ המובטחת. הארץ המובטחת היא מקום  המבטחים אליו אמור להגיע האדם, נמל הבית. במסע זה הוא יתחשל ויהיה ראוי בסיומו לארץ המובטחת. בנמל הבית הוא יוכל לחיות לבטח. ממקום מבטחים זה הוא יוכל לצאת ולשם ישוב.

   מפקד עשו להם בני ישראל ערב המסע בן ארבעים שנה במדבר. זה עתיד להיות מסע ארוך של מלחמת קיום. בני ישראל סופרים בכל משפחה מי "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יוֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל... וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה אִישׁ ראשׁ לְבֵית אֲבוֹתָיו הוּא." למסע מלחמת קיום זו נדרשת רוח צעירה. הצעירים, או הצעירים ברוחם, אלו יישאו בנטל המשא.

   וכמו שמתפללים ביום כיפורים גם הם בוודאי שואלים לגבי סוף המסע: "כַּמָּה יַעַבְרוּן. וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן. מִי יִחְיֶה. וּמִי יָמוּת. מִי בְקִצּו. וּמִי לא בְקִצּו. מִי בַמַּיִם. וּמִי בָאֵשׁ. מִי בַחֶרֶב. וּמִי בַחַיָּה. מִי בָרָעָב. וּמִי בַצָּמָא. מִי בָרַעַשׁ. וּמִי בַמַּגֵּפָה. מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה. מִי יָנוּחַ. וּמִי יָנוּעַ. מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף. מִי יִשָּׁלֵו. וּמִי יִתְיַסָּר. מִי יֵעָנִי. וּמִי יֵעָשֵׁר. מִי יִשָּׁפֵל. וּמִי יָרוּם?"

   בנוסף לכוחות הצעירים הלוחמים, יש לבני ישראל את המשכן שהוא הרוח האלוהית השוכנת בתוכם. את המשכן נושאים הלווים שהם גם חלק מצבא ההישרדות וגם חלק נפרד. רוח האדם היא מרכזית בסיכוי שלו להגיע לארץ המובטחת, לנמל הבית. לכן: "הַלְוִיִּם לְמַטֵּה אֲבוֹתָם לא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹכָם". הם אלו שיישאו את רוח העם. לכן כל היוצא למסע חייו, אמור למצוא את הלויים שלו, את המלווים הרוחניים שלו. את אלו שּ"בִנְסוֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אוֹתוֹ הַלְוִיִּם וּבַחֲנוֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אוֹתוֹ הַלְוִיִּם... וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאוֹתָם. וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְלא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת."

   לכן בהפטרת הפרשה בספר הושע מסופר שהיו: "מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לא יִמַּד וְלא יִסָּפֵר... וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם ראשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן הָאָרֶץ... וביחד עם משכן הרוח האלוהית שבתוך העם, הקשר בין העם לאלוהים הוא קשר של ברית נישואים: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'."

   יש בקשר בין רוח הקרב וההישרדות והעולם הרוחני הנעלה של כל אחד, הבטחה לסיכוי למימוש האפשרות להגיע אל מקום המבטחים. לכן נברך את כל מי שנמצא במסע לקראת הארץ המובטחת לו, שיזכה במהרה בימיו לימים בהם יָנוּחַ,  יִשָּׁקֵט, יִשָּׁלֵו, יֵעָשֵׁר ויָרוּם."

 

ב. אפשרות לאבד את הארץ המובטחת.

   שלוש פנים ל"ארץ המובטחת": 

א. זוהי ארץ שהובטחה לעם ישראל. אך במקרה ועם ישראל יהיה בגלות, נאמר בסוף פרק ויקרא: "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמֲמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיּשְׁבִים בָּהּ." כלומר, הארץ תישאר בשיממונה  ומי שיגור בה יחווה שממה זו.

ב. החיים בארץ הם אך ורק בתנאי כפי שנאמר בסוף ספר ויקרא: "וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ... לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי... לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי. הארץ המובטחת תמשיך להישאר לעם ישראל, אבל עם ישראל לא יתגורר בה. ...וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם... וַהֲשִׁמֹּתִי (מלשון שממה) אֲנִי אֶת הָאָרֶץ... וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם..."

ג.  במצב הגלותי של עם ישראל, הארץ ממתינה. ההבטחה אינה מתבטלת. אך כדי לשוב אל הארץ המובטחת  יש להתוודות ולחזור לדרך הישר: "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי..."  ואחרי ש"יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם... וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי... וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר." אבל: "אִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה, המצב הגלותי ימשך והארץ תמתין לעם.

 

ג. המצוות הן בעיקר מצוות מוסריות.

   מרכז העשייה שם עם ישראל היא העשייה המוסרית. זוהי השליחות, זהו המסר לעולם. זהו אור לגויים לשמש דוגמה ומופת לכל יושבי תבל.  ללא תפקיד זה אין ערך לישיבה בארץ ישראל. אנחנו עם שנבחר כדי לשאת בעול המוסר, למען כל יושבי תבל.

   וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל זְכַרְיָה לֵאמֹר: מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו. וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל תַּעֲשֹׁקוּ וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם. וַיְמָאֲנוּ לְהַקְשִׁיב... שְּׁמוֹעַ אֶת הַתּוֹרָה וְאֶת הַדְּבָרִים וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל מֵאֵת ה' צְבָאוֹת. וְאֵסָעֲרֵם עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְהָאָרֶץ נָשַׁמָּה אַחֲרֵיהֶם מֵעֹבֵר וּמִשָּׁב וַיָּשִׂימוּ אֶרֶץ חֶמְדָּה לְשַׁמָּה."

 

ד. "הארץ" שהבטחנו ליקירנו והארץ שיקירנו הבטיחו לנו.

   אם אלוהים מבטיח להגיע ולחיות בארץ המובטחת רק בתנאי, מי אנחנו שנעז להבטיח דברים ליקירנו ללא תנאי או אפילו בתנאי.

   אם קיבלנו נכס או רכוש במסגרת הבטחה, או שהעברנו כפי שהבטחנו נכס או רכוש. בכוחותינו הדלים הצלחנו לממש הבטחה. אבל החובה היא בידי זה שאליו הגיע הנכס או הרכוש, לשמור ולטפח נכס זה, אחרת הוא יאבד. אלוהים יכול לשמור לנצח על הארץ המובטחת לעם ישראל, עד שיתחייב למלא את ייעודו שבזכותו הוא זכאי לישיבה בארץ המובטחת. אבל אנחנו, האם נוכל להעביר נכס ולהתנות תנאי נצחי? תנאי מגובל אולי, תנאי נצחי בוודאי לא. מכאן שהחובה העצומה של זה שבידיו הנכס או הרכוש, לשמור עליו, אחרת יאבד.

  ועל נכס השלום ניתן לתקן מעט את שירתו של חיים חפר: "אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה שזאת תהיה המלחמה האחרונה." נאמר זאת כך: "אני מבטיח לך ילדה שלי קטנה, שיהיה זה חובתך לפעול כך שזו תהיה המלחמה האחרונה."    

 

יהי רצון מלפניך

אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ וֶאֱלהֵי אֲבוֹתֵינוּ

שכוחנו יעמוד לנו לשמור על מה שקיבלנו

לְמַעַן נוכל להנחיל מאיתנו הלאה

וייטב לנו לילדנו ולדורותם לְעוֹלָם.

  

 

בְּאֶמְצָעוּת לְחִיצָה עַל "הוֹסֵף תְּגוּבָה" אֶשְׂמַח כְּמֵיטָב יָכוֹלְתִּי

לַעֲנוֹת עַל שְׁאֵלוֹת, לְהֵיעָנוּת לַבַּקָּשׁוֹת וּלְהִתְיַיחֵס לִתְגוּבוֹת.

 

תגובות

הוספת תגובה

אין עדיין תגובות למאמר זה.

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.