לרפא את יצירי כפיך.
לרפא את יצירי כפיך.

סיפורי חסד

נאמנות נשים

על הקונפליקט המרכזי של האישה, בין צמיחה אישית ואמהות.
תאריך פרסום: 25/4/2009

                                                       עולמן של נשים נאמנות ומסורות[1].

יששכר עשת, "לרפא את יצירי כפיך" http://www.hebpsy.net/isaschar

מתוך הספר "פתח לנו שער: סיפורים קצרים על פסיכותרפיה בזמני חורבן גלות נחמה וגאולה"

 

   הילה אישה מסורה, בת שישים, מנהלת חשבונות, אם טובה, בת נאמנה, מטפלת באימה החולה שבועות רבים. יום יום מתמוטטת מעייפות. עובדת ביום ונוהגת עייפה בצהריים כדי לבקר את אימה החולה. שעות אחדות היא סועדת אותה ולסיום בעייפות מסוכנת היא נוהגת בלילה חזרה לביתה כדי לקום מוקדם לעבודה.

   מדי פעם, כשהיא יוצאת בצהרים מעבודתה, יוצאת בת קול ומלטפת את דמותה: "לכי אכלי בשמחה לחמך נתקבל הבל פיך לפני כריח ניחוח.[2]"

   האם היה זה קולה של אִמָּהּ הטובה או של אחיה שמבקש לעזור, או בת קול משמיים? הילה אינה שומעת את קול אימה את קול אחיה ולא את הקול משמיים. דבקותה העזה של הילה לגמילות חסד צורחת מאימה. עוד מעט תתמוטט ותפסיק לנהל חשבונות. מי יכול בכלל לשמוע משהו ברעש הזה?

   יצר הרע חוגג עד הגג.   

 

   ...בדרך לאִמָּהּ השוטר שעוצר את הילה מתלבט רגע אם לרשום דו"ח. מתרשם לרגע מסיפורה הַכֵּן על הָעֳמָסִים שהיא נתונה בהם: "להיות טוב או להיות רע?" הוא שואל בינו לבינו... קולה של בת הקול מתגבר לרגע. גם השוטר שומע אותה ועונה לעצמו: "אם אני רע אליה, אני עושה לה טובה גדולה..." 

   "תכתוב, תכתוב לי דו"ח." מתחננת הילה בכל לבבה ובכל נפשה ובכל מאודה, אבל יוצא לה במילים נשמעות: "תסלח לי... רק הפעם..."

   בת קול ענות חלושה שוב עוטפת את הילה, "לכי אכלי בשמחה לחמך, נתקבל הבל פיך לפני כריח הניחוח... גם אִמָּהּ שהמחלה מחלישה אותה, לוחשת לה שהיא ילדה טובה שתנוח, שיישאר לה כוח לעבודה ולמשפחה שלה.

   השוטר מוותר. הלה מניעה את רכב האש וממהרת לאימה, היא כבר באיחור.

 

   ...אִמָּהּ של הילה נפטרת בחולשה סופית. קולה חנוק באלבומים ישנים. בת קול כלל אין שומעים בימינו. הילה החרוצה בת השישים ממשיכה להיות עייפה. היום היא מטפלת גם בשתי נכדות. מור, אימם של שתי הנכדות כבר בת שלושים וחמש ועסוקה מאד בבחינות לקראת סיום לימודיה.  

   לעת ערב כשהילה יוצאת קרועה מבית בִּיתָה מור, מור שותקת ואינה חסה על אימא שלה. כפי שנאמר, אין בת קול ואין קול אם וקול קרוב אחר. אִמָּהּ של הילה והילה לימדו את מור לא לנוח. הילה גם כואבת את בעיות הפוריות שלה ומרגישה שהיא צריכה לעשות יותר. יש לה רק את מור ומור תלמידה מצטיינת בהקרבה עצמית ועולה על כל השושלת הקצרה.

 

   ...כשהילה חצתה את הצומת באור אדום, לא הייתה שם השכינה ולא השוטר. המכונית מימין פגעה בה כך שהיא יצאת בחיים מפרשת הדרכים[3]. הילה שוכבת פצועה בביתה שבועות רבים וביתה מור מתלבטת כיצד לחלק את הזמן בין אימא, הלימודים והילדים. עכשיו מור נוהגת את רכב האש בכבישים בכיוון ההפוך ובעצם באותו הכיוון. בבת אחת נתקפת מור בהתקפי פאניקה...

 

   ...מור ובעלה יושבים מולי. היא מסיימת את סיפורה ומשתתקת. יש בה שרידים של אשמה עמומה על שהעסיקה את אימה יתר על המידה. מכאן ועד לחשוב שהיא עושה אותו דבר ומסכנת עצמה בדיוק כמו אִמָּהּ, המרחק לא גדול. אבל כרגע מור עדיין אינה חוצה מרחק זה. הַמִּלְכּוּד שבו היא נתונה קשה מנשוא. התקפי הפאניקה המציפים אותה מאותתים לה למצוא פיתרון. בחודשים הקרובים לא תוכל להגיע לשיחות הטיפוליות כי היא תהיה עסוקה בכל משימותיה. עכשיו היא ובעלה יושבים מולי לפגישה אחת. היא מבוהלת באופן נכון, בעלה מודאג מבלי לדעת ממה בדיוק. במה אצייד אותם?   

   "אין צדק בעולם." בוכה מור.

   אני מחפש תגובה לאפשר לה שילוב הנכון בין חמלה ואמת כדי שהסיכון שתיפגע יקטן: "את ואימא שלך לא שַׂמְתֶּן לב שהיא לא כל יכולה." אני מנסה בעדינות.

   "אני כועסת עליה מאד... היא הגזימה לגמרי." מזדהה מור עם דברי.

   "אצלה הקן לא התרוקן[4]. גיל המעבר שלה התמלא בטיפול באִמָּהּ ובהתגייסות לטובת הנכדות... בסך הכול חיים עשירים... אבל היא הגזימה בְּמַה שלקחה על עצמה... ואיך זה אצלך?" אני מסיים ופונה אל מור כבת הדור הנשי הבא.

   "יש לי ברירה?"

   "היה לך ממי ללמוד!" אני עונה ברשעות.

   מור משפילה מבט. כאב האשמה אינו מאפשר לה לזהות את אחריותה... השקט ברור מאד...

   אני פונה לבעלה: "הדרך אל לב האישה וגופה עוברת דרך חלוקה בנטל הדאגות. תדאג יותר לילדים, תיתן לאשתך הוראות ברורות של מנוחה והורדת עומסים. אבל אם לא תיקח חלק מהדאגות המשפחתיות היא לא תעצור אפילו באדום..."

   "אין צדק בעולם." בוכה מור.

   "כל כך קשה לך..." הפעם אני מתחשב ואמפטי.

   "אני מתמוטטת." בוכה מור.

   "כמו אימא." אני מציין בחמלה ורכות.

   הדמעות אינן מאפשרות לה לראות לא החוצה ולא פנימה... קול דממה נשמע לדקה[5]...

   "שים לב... זה אמיתי... היא חייבת לעצמה את ההתפתחות המקצועית ואת האימהות גם יחד... ללא עזרה ממשית ומעשית שלך זה לא ילך..." אני מאיים על בעלה. 

   "אין צדק בעולם." בוכה מור.

   "חשוב לך לדבר על צדק?" אני שואל אותה בעניין.

   "זה העניין, היא מגיבה... אתה מבין... אחרת אין טעם בחיים... כולם כל כך דואגים לעצמם... איזה מין עולם זה? לאף אחד כבר לא איכפת מכלום... ועכשיו התאונה הזאת... אני כל כך כועסת..."

  "על אלוהים?" אני מנסה בעניין.

  היא מביטה אל תוך עיני בשנאה... לרגע אני נבהל אבל לא! השנאה אינה מכוונת אלי, אלא אליו. "אי אפשר לסבול את העולם הזה." הוא זועקת מכאב מהול בכעס גדול.

   "אני מאמין שביחד תצליחו." אני שוב פונה אליו.

   הבעל מהנהן בראשו מתקרב אל מור ומחזיק את ידה...

 

   ...זהו! עכשיו הם יוצאים לדרך המסובכת. עכשיו יש סיכוי גבוה שידאג לה שתדאג גם לעצמה. אני עוד מוסיף על האפשרות לטפל בהתקפי הפאניקה באמצעות תרופות שאפשר לקבל מרופא משפחה[6] והם מברכים על כך.

   "תנוחי יותר." אני מתרכך מאד: "תדאג שהיא תנוח יותר..." אני פונה אליו.

   "ברור. אני צריכה הרבה כוחות לעולם המוטרף הזה. אני חייבת לדאוג לעצמי יותר." היא משלימה.

 

   הלכו... בחדרי דממת מוות אמיתית, שעה של שקיעה. מור מגיעה לאותה פרשת הדרכים שאליה הגיעה אימא שלה הילה. היא מבוהלת עד אֵימָה.

   מלאך המוות שמחליף את יצר הרע בתפקיד, ממתין לצידי הדרך לאסוף את שללו.

   חוץ מהמוות שעורב לה ממתינים לה עדיין כל חודש מחזור אחד מציק, עוד הריון אחד לפחות, אובדן הפוריות, הסתברות גבוהה יותר מלבעלה ללקות בשבץ מוחי, מחלת לב, סוכרת, דליפת שתן, אסטמה, כאבים שונים[7].

   אם תתמיד במאמצים הבלתי אפשריים לעשות הכל ביחד, העייפות תיצור חוסר ריכוז בנהיגה, או חולשה בעליה במדרגות עם סלים מלאים והיא תיפול. אם תדאג יותר מדי לעצמה, היא עלולה להיכנס לדיכאון בעקבות סטייה מדרך החסד שקיבלה על עצמה משושלת הנשים הארוכה במשפחתה. ללא דרך החסד לא יהיה טעם לקיומה.

   אני מאמין שאילו הייתה נחה יותר, הייתה לה הזדמנות לראות שער שניפתח עבורה שבעדו ניתן לראות שהיא כבר מתקנת את עולם הנשים ועכשיו היא רק צריכה לשמור על עצמה יותר.

 

   ...בשבועות הבאים מור עסוקה מאד. אני מתעניין לשלומה בטלפון, שואל איך מסתדרת. "כשאימא תחלים, תצטרכו לנהל שיחות קשות על דרך חייכן. אוּכַל לסייע לכן לנווט את השיחה... יש לאימא כמה דברים חדשים למסור לך... אני מניח..."

   ...בהזדמנות אחרת אני מציע לה לברר איך משפיעות על אימא התרופות נוגדות הכאב שהיא לוקחת: "אולי היא חלשה יותר גם בגלל הכדורים... תשאלי את הרופאים... אם זה באמת כך... אחרי שהיא לא תצטרך את הכדורים הכול יסתדר... אני מקווה... אם זה לא מהכדורים תגידי לי ונראה מה עושים... אולי זה קצת דיכאון..." המלצה זו אני נותן כי למדתי מחברי הרופאים שנשים סובלות מתופעות לוואי של תרופות נוגדות כאב.

   בוקר אחד מצלצלת מור מהעבודה. מספרת שהיא ואימה שוחחו ארוך, עמוק, חודר וכואב: "אחרי השיחה החלטתי לא לנסוע בלילה הביתה ונשארתי לישון לידה... לי לא יקרה מה שקרה לאימא שלי... איחרתי לעבודה ולא הרגשתי אשמה... נו טוב רק קצת..." ראיתי אותה בדמיוני כבר מחייכת בהקלה  מסוימת.

   פיית האהבה מחייכת בסיפוק רב, נותנת 'כַּפָה' לשטן שעבר שם במקרה.

   " אָמֵן!" עניתי אחרי שסיימה את דיווחה.

   ברגעים הללו, תורת החיים של אם וביתה נבחנות... נבחנים כליות ולב, מוסר ורצונות...

   והנה בת הקול: "לך אכול בשמחה לחמך נתקבל הבל פיך לפני כריח ניחוח!"

   ריח סלומון בתנור עם סלט חסה ירוק חמוץ וכוס יין מוסקאטו מתקתק, מזמין אותי. אוריקה אשתי מנמנמת את שנת הצהריים שלה ואני מביא אותה ואת מטעמיה אל קירבי.

 



[1] הקורסים שהעברתי במחלקה לרפואת משפחה בחיפה ביחד עם דר שלומית סייג מומחית בכירה ברפואת משפחה, חשפו בפני את העולם המתחדש של הידע על בריאות האישה ועל פסיכולוגיה של האישה. בעיקר התוודעתי לקונפליקט הבסיסי שטומן בחובו סכנות רבות לאישה. זהו הקונפליקט בין התפתחות אישית וצמיחה לבין העוצמות ההורמונאליות האימהיות. בסיפור רב דורי זה התוודעתי להעברה הדורית של הקונפליקט ועל סכנותיו. ראה הערה 37 בפרק תיקון.

[2] מבוסס על הפסוקים מקהלת: "לֵךְ אֱכוֹֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלוֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ..." וגם על הביטויים הנפלאים הנמצאים במדרשים על פסוק זה: "בשעה שהתינוקות נפטרין מבית רבן בת קול יוצאת ואומרת להם: 'לך אכול בשמחה לחמך נתקבל הבל פיכם לפני כריח ניחוח.' ובשעה שישראל נפטרין מבתי כנסיות ומבתי מדרשות בת קול יוצאת ואומרת: 'לֵךְ אכול בשמחה לחמך כבר נשמעה תפילתכם לפני כריח ניחוח..."

[3] "פרשת דרכים" היא מקום של סיכוי וסיכון במדרשים שונים, לדוגמא: "...משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפלה ומתיירא מן הקוצים ומן החיה רעה ומן השודדים ואינו יודע באיזו דרך מהלך. נזדמנה לו אבוקה של אור, ניצול מן הקוצים ועדין הוא ירא מן החיה רעה ומן השודדים ועדין אינו יודע באיזו דרך מהלך. כיון שעלה עמוד השחר ניצול מחיה רעה ומן השודדים ועדין אינו יודע באיזה דרך מהלך. הגיע לפרשת דרכים ניצול מכלם."  במקום אחר מתברר כי: :"פרשת דרכים, זה תלמיד חכם ויום המיתה." ראה הערה 13 בפרק התיקון. 

[4] הקן המתרוקן ביטוי מעולם הטיפול המשפחתי שאמור לתאר שלב התפתחותי בחיי משפחה כשילדים עוזבים את הבית. בפועל ברוב הבתים הקן לא מתרוקן. למשפחה נכנסים הורים חולים, סיוע לביסוס כלכלי של הילדים ולא אחת כבר נכדים של הבן או הבת הבכורה.

[5] "וקול דממה דקה ישמע." הוא ביטוי מתוך הפיוט "ונתנה תוקף".

[6] רופא משפחה שעבר התמחות ברפואת משפחה מוכשר במקרים לא מורכבים לרשום תרופות נוגדות חרדה ודיכאון.

[7] המחקרים החדשים על בריאות האישה מספרים לנו על סיכונים בריאותיים רבים הממתינים במיוחד לאישה. היות שהאישה היא שרת הבריאות במשפחה, היא עלולה למצוא עצמה בלי משהו שיטפל בה כראוי.

תגובות

הוספת תגובה

רחלרחל15/9/2013

מוות אורב לא "עורב".

צרו קשר

שלח תגובה, שאלה, הצעה למאמר שענין אותך לכתובת isas.eshet@gmail.com


×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.