לרפא את יצירי כפיך.
לרפא את יצירי כפיך.

פסיכותרפיה וריפוי ברוח יהודית.

חוברת לזיכרה של הפסיכולוגית חנה מרום

קטעי זכרונות מאת חברים לעבודה וקווים לדמות של הפסיכולוגית חנה מרום זיכרונה לברכה שהקימה וניהלה את התחנה הטיפולית מיט"ב במועצה האזורית גליל עליון. התחנה היתה גם חלק מרשת תחנות תל"ם מיסודו של דר מרדכי קאפמן זכרונו לברכה.
תאריך פרסום: 22/10/2008

ראש השנה תשס"ט

 

"אור שמלת השבת של חנה'לה"

לְזִכְרָהּ של חנה מרום.

חברת קיבוץ חולתה

פסיכולוגית ודמות חינוכית מאצבע הגליל

ערך ועיצב מדברי חברים

יששכר עשת

 

(א) בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר:

אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט), מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי...

אֵיזֶהוּ גִבּוֹר, הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז), טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר.

אֵיזֶהוּ עָשִׁיר, הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכח), יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ...

אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד, הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ב), כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבוֹזַי יֵקָלוּ:

                                                                                       משנה מסכת אבות פרק ד'

 

 

שערי צניעות לְזִכְרָהּ של חנה מרום[1]

1. שירת האגם.[2]

   בשנת אלפיים, בשבת קדושה, עם ישראל חוגג שוב את עצמאותו. גם נשמתה של חנה מרום חוגגת את עצמאותה ושבה אל בוראה, אחרי מסע שליחות מפרך ולדבריה גם מענג שנמשך שבעים ושבע שנים.

   בשנת 1923 התינוקת חנה מרום באה לעולם ברומניה אחרי מלחמת העולם הראשונה. משפחתה, משפחת נובק, עולה לארץ לפני מלחמת העולם השנייה במסגרת העלייה החמישית. יהדות אירופה מושמדת בשיטתיות על ידי הגרמנים. במרד הערבי הגדול בשנים הללו נהרגים מאות יהודים שמנסים להיאחז בארץ ישראל, אבל הישוב היהודי יוצא מחוזק. בתקופה חשוכה זו של העם היהודי, חנה שייכת לקבוצת יהודים ציונים המביטים אל העתיד בתקווה. גם חנה מכשירה עצמה לעתיד טוב זה. היא לומדת להיות מורה בישראל ומכשירה עצמה עם קבוצת חלוצים לחיי שיתוף, ערבות הדדית וצדק סוציאלי בקיבוץ חולתה.

   אגם החולה הוא עבור חנה מקור מחיה והשראה עד גיל ארבעים. אור וצל, מים ואדמה כבדה, בעלי חיים בסתרי צמחיה ודגים שמתחמקים מהאדם הנאבק כמוהם על הישרדותו. כאשר מחליטים לייבש את האגם, בעידוד חברים ובעלי מקצוע שמבחינים ברגישותה ובחכמתה, חנה מתחילה לעבוד וללמוד בתחום הטיפול הנפשי. עבור חנה מרום, "שירת האגם הגווע"[3] שצילם פטר מרום בעלה, הופכת להיות לפריחה מחודשת. חנה גם מקימה משפחה עם פטר מרום ושלושת ילדיהם נועה, גיל ואמיר. מתוך חיי היחד והמשפחה, יוצאת חנה למימוש יעודה, עזרה נפשית לאנשים במצוקה.

   חנה עובדת שנים רבות בתחנה לטיפול בילד ובמשפחה, בסמינר הקיבוצים בתל אביב. באמצע שנות השבעים של המאה העשרים, היא מקימה שלוחה בקריית שמונה, סניף של רשת התחנות שהוגה דר' מרדכי קאפמן[4] זכרונו לברכה. "התחנה" קוראים למקום הזה. ואכן זוהי תחנה בחייהם של אנשים ברגעים של אובדן דרך. שנים רבות חנה מנהלת את התחנה. אנשים עוצרים לשאול אותה ואת הצוות אותו היא מנהלת: "איך אפשר להגיע לאי שם? מהי הדרך הקצרה ביותר? באיזה אזור בטוח יותר? מהוא הכיוון הכללי? היכן הצפון?"

   השנים עוברות וחנה מעבירה את שרביט הניהול ל"צעירים" כדבריה. היא עדיין ממשיכה להשפיע ולהניע את התחנה הטיפולית באמצעות יעוץ, טיפול וקשר אישי עם חברים ומטופלים רבים. את הדרכים החדשות שנסללות היא כבר מכירה פחות, אבל עקרונות ההליכה הבסיסיים על החבל הדק שבין החיים למוות לא משתנים באופן מהותי ואת אלו חנה לא שוכחת עד יומה האחרון כאן בינינו.

   בחודשים האחרונים לחייה, כשכבר יודעת שאט אט התאים הסרטניים תופסים את מקום הבריאים ואין דרך לעצור את התהליך. חנה מסכימה לבקשתי להיפגש מספר פעמים ולהקליט שיחות איתה על טיפול לנפש מעונה, על הקיבוץ כמסגרת מגינה ועל החיים המגוונים.

   באחת הפגישות חנה מביטה מבעד לחלון ומצביעה על אחד העצים שבגן הנטוע: "אני יושבת פה מול העץ העץ הזה לפני שבועיים שלושה היה בשלכת, והיו עליו עלים בכל מיני צבעים. כל יום כשבאתי לעבודה, הייתי חושבת שאני העץ הזה. למרות שהעלים הולכים ונושרים, הם כל כך יפים ובכל מיני גוונים אני חושבת מה יהיה כשינשור העלה האחרון? הנה עכשיו הם כולם נבולים, ואני כל יום מסתכלת וחושבת... אבל בודאי יבואו ניצנים... זאת נבילה... אבל אני מסתכלת עליו כל יום. יום אחד באופן פתאומי, גיליתי שאין בו אף עלה ואני עוד פה באיזה שהוא מקום חשבתי שכשכל העלים ינשרו אני לא אהיה", ממש כמו שחשבה ג'ונסי החוֹלָה בסיפורו של אוֹ הנרי "העלה האחרון".

   חנה ממשיכה בעבודתה עוד מספר שבועות. פוחדת שתעבור את גבול הטעם הטוב שבו המטופל הנזקק מנוצל על ידי המטפל החולה והסובל לצרכיו הוא. כשהיא כבר מרגישה רע מאד, היא מבקשת ממני, מסילביה יקירה אז מנהלת התחנה ומבעלה פטר מרום, שנחליט אנחנו עבורה מתי עליה להפסיק לעבוד. "אני לא במצב שאני יכולה להחליט החלטה קשה כזו... אתם יודעים מה זה בשבילי להפסיק לעבוד... אתם תחליטו בשבילי ביחד עם פטר מָתַי דַּי."

   יום אחד זה קרה בפתאומיות. בסיפור של אוֹ הנרי "העלה האחרון." מצייר ברמן שהיה צייר ניכשל את ציור חייו, את העלה שלא נושר. בכך נותן ברמן חיים לג'ונסי החוֹלָה בדלקת ריאות קשה. בסיפור חייה של חנה מרום לא ניברא הצייר כדי לצייר את העלה האחרון שיישאר לנצח. אנחנו יודעים מה זה עבור חנה ועבורנו שתפסיק לעבוד. חנה עוד מספיקה לספר לנו בבדיחות הדעת שהיא מדמיינת עצמה מתה כמו זמרת אופרה ששרה אחרי מותה אריה שדורשת הרבה אוויר.

   חודש מאוחר יותר היא הולכת לעולמה, בדממה מאופקת. בעולמם הפנימי של אנשים רבים שירתה אינה גוועת והיא ממשיכה להשתלב בהרמונית חייהם.

 

2. אל המלא ברחמים.[5]

   קשה לכתוב בצניעות על אישה צנועה זו. חנה הייתה אישה חזקה ורגישה, אוהבת וישירה. שילוב בין ניגודים. אנשים אומרים כי במפגשים עמה היו מרגישים כי היא מעצבת בהם דרך חיים. הם עומדים בין שני קטביה וּמִתְכַּוְנְנִים לעצמם נכון יותר. כך גם אני מרגיש.

   אני מספר לה שאני פחדן. פעם ראשונה שאני מעז לספר זאת למשהו. חנה מגיבה מיד בחיוך: "טוב מאד... עכשיו אני מבינה למה אתה גם כמעט לא מסתבך בחיים וגם יודע איך לצאת מסיבוכים." הביטוי מספר משלי:  "אשרי אדם מפחד תמיד." מקבל כאן את הפרשנות של חנה.  

   ההלוויה של חנה היא הלוויה של ניגודים בין איפוק וגעגועים. בצל העצים, בבית הקברות בקיבוצה חולתה אשר בגליל העליון, על קיברה העטוף בזרי פרחים, ומוקף בבעלה, בשלושת ילדיה, בנכדים ובחברים רבים ואוהבים, אני מקריא למענה "אל מלא רחמים" פרטי שלי. 

   "אל מלא רחמים, שוכן במרומים. המצא לחנה ולנו מנוחה נכונה, תחת כנפי השכינה. במעלות קדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מזהירים, כאור האדמה מאירים. בעל הרחמים ישמרה בסתר כנפיו לעולמים, למען היות נשמתה צרורה בצרור חיינו ההומים. וכך תנוח על משכבה בשלום, ואנחנו נמשיך לפעול, עד שנגיע הלום, ויאמר אמן..."

3. להצטמצם.[6]

   "התחנה", קיבוץ חולתה, אצבע הגליל והמדינה משתנים, מתרחקים מהמקור. באופן אישי ומדברים שאני שומע, יש המרגישים שהם ממשיכים משהו מדרכה. יש האומרים כי לקחו מֵרוּחָהּ של חנה על מנת להשפיע על מה שמתרחש היום במעגלים שונים וחדשים. שמעתי על אלו שעדיין הולכים "להתייעץ עם חנה", כמו שניסחה זאת אלישבע גיל, "זה הפך למושג גלילי" היא מוסיפה. גם אני עוֹשֶׂה כך, אם כי אוֹדֶה שלא אחת אני ניזכר בה רק כ"חוות דעת שנייה". ובכלל, יש לי קושי להבחין בין מה זה היא ומה זה אני.

   שבועות מספר לפני מותה כתבה למישאל חירורג פסיכולוג מ"התחנה": "ובאשר לי? אני מתרחקת ומתנתקת מאבדת עניין כמעט בכל, פרט למוזיקה. הדיבור קשה לי ומעייף, אבל אני נוכחת שהניסיון להצטמצם, לְהֵעָלֵם אינו עוזר ובעיקר אינו אוטם את הכאבים למיניהם. גם ראש ריק לוחץ וכואב... ובאשר לאהבה, ניסיתי לבלום גם אותה ולדחותה, אך היא מגיעה פה ושם ולכן התחלתי מהיום להגיב לכל המכתבים שלכם..."

   עכשיו את נחה על משכבך בשלום ואינני יודע אם את רוצה שנטריד אותך. לכן אני בוחר להטריד קצת. בשבילי את חנה שעדיין מגיבה... לרוב המכתבים. אולי שם בשמיים יש לנשמה כוחות חדשים, כוחות שמשתחררים אחרי שהדאגות הארציות כבר לא מציקות. למען היות נשמתך צרורה בצרור חיינו ההומים, אבל במנוחת עולמים, אנחנו נמשיך לפעול על מנת להגיע הלום ונאמר אמן.

 

4. חוברת לזכרי.[7]

   חנה אינה מותירה ספר כתוב, מאמר, שירים. היא אומרת: "אין לי מה לכתוב..." פעם אחרת אומרת: "הייתי רוצה לכתוב אבל קשה לי..." כשאני מציע לה לראיין אותה כשכבר אנו יודעים שימיה ספורים, היא אומרת: "אני רוצה שתראיין אותי. נכתוב ביחד את החוברת לזכרי." נראה שלא נוח לה שיכתבו דברי שבח מוגזמים לזכרה. הוא אשר אמרתי, קשה לכתוב בצניעות על אישה צנועה זו.

 

5. אני מגויסת.[8]

   חנה מרום מגיעה לעבודה ב"תחנה" בקריית שמונה, גם בתקופות של הפגזות של קטיושות. אומרת שאיננה מבינה כיצד אנשים יכולים להסתכן ולהגיע לטיפולים: "... הבעיה הקשה ביותר אינה מצדיקה סיכון..." אומרת בערך.

   בחדר עבודתה תמונות רוחניות של פטר מרום, פרחים רעננים בכל יום, כיסאות ולא כורסאות נוחות כמו בחדרים של רוב המטפלים. יושבים זקוף ועובדים. לא מצליחה להבין איך אנשים יושבים מולה כששומעים את נפילות הקטיושות וממשיכים לשוחח. היא מפסיקה את השיחה וביחד הם יורדים לקומה הראשונה או למקלט. לא מתביישת לשמור על חייה. לא מסכימה עם הביטוי מתוך שירו של יאיר שטרן "חיילים  אלמונים": "משורה משחרר רק המוות."

   לגבי עצמה, מרגישה שמחובתה להתייצב לעבודה גם ללא פגישות וזאת כבעלת תפקיד. גם את זה אמר יאיר שטרן:  "כולנו גויסנו לכל החיים." "אני מגויסת..." אומרת חנה בערך...

6. ניחוח גלילי.

   בישיבת צוות "התחנה" מביאים שאלות טיפוליות סבוכות. לחנה חשוב שכל אחד יביא את ההצעה שלו. לכל רעיון יש ערך. כל רעיון בא מעולם מלא ועשיר של אדם מסויים.  כאשר סילוויה מחמיאה לחנה על דעה מעניינית שהשמיעה, חנה משיבה: "כל חיי אני פועלת כדי שכל אחד מכם לא יצטרך לומר את מה שאני אומרת."

   לִילָה המטפלת באומנות, מוסיפה בצער: "רציתי לצייר את חנה ולא הצלחתי."

   אולי אי אפשר לצייר את חנה כי היא מחפשת להיות נוכחת נפקדת.

   "חנה ניחוח גלילי." אמר פעם מִשֶּׁהוּא.

   חנה ערוגת בושם, ניחוח שקיים באופן וודאי אבל בלתי נתפס כמעט.

7. חוטמית זיפנית, הפרח המפתיע.

   בחדר עבודתי תמונה של חנה מרום, תמונה שיש לעוד חברים של חנה. חנה גבוהה, רזה, מנופפת בשמלה אביבית, צועדת בשביל בין שפע פרחים, מוקפת בחוטמיות זיפניות סגולות גבוהות כמעט כמוה. החוטמית הזיפנית היא פרח מפתיע, משנה את צבעו בכל שנה.

   בפרקי זמן קצובים חנה מפתיעה את השמרנות שבה על ידי שינוי וחידוש: "למדתי שיש גיוון כל כך רב, שיש כל כך הרבה אפשרויות." כך מסכמת חנה שנת השתלמות בארה"ב, שבה נסעה ממקום למקום ללמוד ולהביא לארץ דרכי טיפול חדשות.

 

8. והגדת לבניך.

   חנה דופקת על דלת חדר עבודתי. היא נכנסת ומדברת בעמידה: "אני מהרהרת במה שאמרת לי בשבוע שעבר... על זה שאתה לוקח אותי איתך בליבך... אני לא זוכרת אם סיפרתי לך, אבל הייתה לי בתחילת דרכי מדריכה שאותה מאד אהבתי. גם היא  נמצאת איתי בליבי."

   אני נידרך, חנה לא מתיישבת וממשיכה: "יום אחד ברגע של ווידוי אישי, סיפרה לי המדריכה שלי שהיא עדיין "מביאה" לחדר הטיפולים את המדריכה שלה, הרבה שנים אחרי שכבר הלכה לעולמה."

   אני שותק וחושב על "והגדתך לבניך". חנה היא כמו אימא שגידלה אותי. לעת זיקנתן היא ואימי נעשות דומות. מחזיקות את ספל הנס קפה באותה צורה. שערן הדליל מתעקש לקפוץ פה ושם. אימי צבעה את שערה, חנה לא. חנה היא רוב מה שחלמתי ורציתי שתהיה אימי...

   שנים חולפות. אני יושב מול פסיכולוג צעיר שאותו אני מדריך מזה זמן רב... אני מביט בו כשהוא מתוודה בתודה: "הרבה פעמים אני ניזכר במילים שלך בחדר הטיפולים. יש דברים שאני מציין בפני המטופל שאלו הן המילים שלך..."

   דבריה של חנה צפים בי ואני מוצא עצמי מחויב לשתף אותו, גם דברים בשם אומרם: "את חנה מרום אתה בוודאי מכיר...? היא סיפרה לי על מדריכה שלה, שסיפרה לה, שהרבה שנים אחרי מות המדריכה היא עדיין מביאה אותה לחדר הטיפולים..."

   עוד שנים חולפות. הפסיכולוג הצעיר עצמו כבר מדריך עם כוס קפה ביד. בכנס מקצועי משעמם למדי, אנו נפגשים לרגע בעמידה והוא מספר לי שוב את כל הסיפור כולו: "החלטתי להמשיך את השושלת עם המודרך שלי. עכשיו כבר יש לנו חמישה דורות, המדריכה של חנה מרום, חנה מרום, אתה, אני והמודרך שלי."  

   מלאך המוות אינו יכול לנו. אלוהים מרוצה, והגדת לבניך...

 

9. חייבת להתייעץ איתך.[9]

   יש שעות הדרכה שחנה עוצרת את השיחה ברגע מסוים ומודיעה: "נזכרתי... אני חייבת להתייעץ איתך בעניין חשוב."

   המודרך מתמלא ביטחון ועצמאות ממהלך זה. את זה אני שומע ממודרכים שלה.

   במצב זה אני יוצא משעת ההדרכה עם הרגשה ששוב קנתה עולמה ברגע של יכולת לבקש עזרה.

 

10. העצה.[10]

   "...בסופו של דבר אנחנו צריכים לעזור לאנשים למצוא את המשהו שמתאים להם ואנחנו לא תמיד יכולים לדעת את זה בכלל... אני נופלת לפח הזה גם אחרי מאה שנות עבודה..."

   "הפח שלי הוא שיש רגעים שבהם אני לא יודעת ואני רק חושבת שאני יודעת בבירור מה המטפל צריך לעשות." 

   הרבה יותר קל ומרגיע, לחשוב כמו חנה שאפשר ליפול בפח גם אחרי מאה שנות עבודה. כך יש קצת יותר ביטחון שאפשר לבקש עזרה ממישהו שיוציא אותך מהמצב המביך.

  שאלת המפתח הברורה והמדויקת היא: "מה אתה מציע לי לעשות?" והתשובה הברורה היא: "יש גם אפשרות שתעשי כך..."

   הצעה אינה החלטה במקום המטופל, זוהי אפשרות בחירה נוספת, זווית ראיה חדשה. המטופל יצטרך לבחור את דרכו.

    חנה מתוודה: "עם הזמן, חדלתי להיות אדוקה בעניין לא לתת עצות ואני אומרת לאנשים שמתקשים: אתה תגיד אחד ואני אגיד אחד... אם הוא אומר אני תקוע, אני שואלת אפוא אתה תקוע? במה אתה תקוע? אתה תקוע כמו מה? ואז אני מוסיפה אלטרנטיבה..."

   "... בכלל אני לא קוראת לזה עצות, אני מרחיבה את המעגל. להפך, המון פעמים אני אומרת אתה לא צריך לעשות את זה, לא התכוונתי שתעשה את זה, או לפעמים אני מביאה את זה לאבסורד, חס ושלום אתה לא אמור ללכת להגיד לאבא שלך... אם אני נותנת עצה אז זה בנוסח של, את יכולה לדמיין את עצמך מדברת אתו על זה? שזה בעצם כן לתת עצה אבל אף פעם לא אדגיש שזה טוב בשבילך!"

11. לעבודה ולמלאכה.[11]

   חנה החרוצה, דואגת שיומן הפגישות שלה יהיה מלא, דואגת ל"סידור עבודה": "טיפול זה עבודה לא דיבורים..."

   "צריך למלא יום עבודה." הוא ביטוי שיגרתי של כל קיבוצניק ושל חנה.

   "חנה נענתה להזדקקות אדם לעזרה. עושה מה שצריך כשצריך." מציינת צילה סטשבסקי, שמגדירה את עבודתה. אני לומד מחנה שיש לי רישיון של משרד הבריאות, כלומר אני מתפקד על תקן של מרפא. האיש שממולי סובל והוא אמור לקבל ממני טיפול.

   אולי משם אני לוקח את האמירה שלי: "אני למדתי לעבוד במטע התפוחים בקיבוץ משגב עם. בקיץ היינו קמים בארבע בבוקר ויורדים לעמק החולה לעבוד כשעוד חושך... עובדים בחום ובלחות גבוהה... חוזרים די מאוחר, נופלים שרופים ומהבילי חום... ישנים שינה טרופה וקמים עייפים עוד יותר... והייתה איזו שמחה של עשייה נכונה בלב..."

  

12. חושבת כבר שבוע על מה ששאלת.[12]

   מישאל חירורג שואל את חנה: "איך את מחזיקה מעמד כל כך הרבה שנים במקצוע?" חנה לא עונה לו מיד.

   אחרי שבוע  הם נפגשים ליד המדרגות. חנה משיבה לו: "אני עוד חושבת על השאלה ששאלת אותי."

   ברגעים הללו, כשהיא שבה אלי אם אמירה כזו, תמיד אני מרגיש שאני ממש נמצא בליבה.

13. דין התנועה והרצון.[13]

   חנינה נויפלד שהיא מטפלת באומנות שומעת מפי חנה דברים פסקניים: "כשמטופל אומר אני חייב, אני אומרת אתה לא חייב כלום, חייב זה רק בצבא, אתה רוצה או לא רוצה?"

   "באומנות זה אחרת, יש גוונים..." חושבת חנינה בקול רם.

   "אומנות החיים היא שאפשר לזהות רצונות ולממש אותם בלי להסתבך."

   "ההסתבכות היא חלק מהאומנות." מציעה חנינה.

   "וגם חלק מהחיים לצערי." מחייכת חנה ומוסיפה: "אבל זה לא עניין של דין התנועה."

 

14. המחפשים לפשר הדברים.[14]

   שנים רבות חנה מנחה עם הגר פיש סדנאות על פי תורת ה'T.A.  והגשטאלט[15]. אסתר קל כותבת: "המחפשים כך קראה לנו חנה, כולל את עצמה. אנשי סדנאות  הטי. אי. וגשטאלט, ששיחרו לפתחה, המחפשים לעולמים, שלא ניחא להם עם הקיים, שהם מבקשים להבין עוד את חקרם של הדברים, את פשרם שלהם עצמם."

   "היית כבר בסדנא של חנה?" שואלים בגליל לפני העונה.

   "אני הולך השנה לסדנא של חנה." מספרים בגאווה הנרשמים.

   "אני כבר שנה שנייה אצל חנה."  

 

15. דג מאגם החולה.

   חנה נזכרת: "בחולתא הייתי דייגת וזו הייתה עבודה מאד מתאימה לי. יש לי זריזות אצבעות, תיקנתי רשתות. אפשר היה לחלום על שפת האגם.... ברגע שיבשו את החולה הייתי כמו דג מחוץ למים, עסק ביש."

   בתולדות חייה אחרי תקופה זאת, רואים מעט פרפורים מחוץ למים. חנה מיד מצאה אגם אחר לשחות ולצלול בו. אגם עמוק, אגם הנפש והמשפחה.

   לבסוף גם מקימה בריכה משלה, "התחנה". כמה מתוקים המים בבריכה זו. כמה נקיים. מי חיים.

   בינתיים אגם החולה שב לחיות.

   ואת התחנה לא מייבשים. ב' 2008 חגגו לעמותת מיט"ב במועצה האזורית גליל עליון 20 שנות פעילות. מיט"ב היא ההמשך הישיר של "התחנה".

 

16. חברה של המוות.[16]

   אנחנו יושבים בחדרה של חנה בשעת בוקר קרירה של קיץ שילהט עוד מעט. ככה זה בעמק החולה בקיץ, קרירות הלילה מפיגה את חום היום.

   חנה נזכרת:"...בביקור של חברתי הטובה הגר, סיפרתי לה את המחשבות הרגועות שלי על המוות. היא הזכירה לי שתמיד הייתי כזאת... כן זה נכון. אני זוכרת את עצמי כשאני נוסעת ויש שקיעה יפה ומראה נוף יפה מאד ואני חושבת עכשיו הייתי מוכנה לסיים, ברגע היפה הזה. גם הבן שלי כששמע על מחלתי אמר... 'תמיד היית חברה טובה של המוות'."

   המוות הצונן מפיג את להט החיים.

 

17. לא חשבתי על זה.[17]

   בכל פעם שחנה מצהירה בקול רם: "לא חשבתי על זה...", הסקרנות ניצתת בה. ניתן לראות באותו הרגע את התלמידה שתענוג ללמד אותה, שרוצה ללמוד. בו זמנית אתה מרגיש שהיא כמו מורה וותיקה שמכבדת את אי הידיעה של התלמידים ומעבירה שעור שהילדים יגידו אחר כך: "איזה כיף של שעור."

   כל עניין קטן עשוי לרגש אותה... בעצם אין עניין קטן... יש עניין... עניין חדש הוא  משהו שאיננו יודעים אותו ולכן הוא רב הוד ורב סוד.

 

18. ערבות הדדית.[18]  

   חנה מספרת: "לא מזמן פגשתי גבר במשבר... שהיה נתון במצב כלכלי לא פשוט בהיותו ללא מקצוע מכניס במיוחד... הצעתי לו הנחה והוא פרץ בבכי, והחל לדבר על כאביו."

   "מדוע הוא בכה דווקא ברגע זה? מדוע דווקא ברגע זה הצעת לו את ההנחה...? נראה לי שברגע זה דיברת אליו כאדם ולא כפסיכולוגית. אמרת לו בוא ואעזור לך כאדם ואחסוך לך כסף."

   חנה מתלהבת ולוחצת את ידי: "יוצא מן הכלל... בדיוק... הוא יוכל במעט לעזור לילדיו מבחינה כספית, במה שייחסך מן הטיפול שחשוב לו."

   אני מרגיש משונה. חנה לוחצת את ידי ומודה לי. על מה? הרי היא זאת שנתנה את היחס. ואני מבין שאין כאן ביטול עצמי שלה, אלא יש מקום שהשאירה לי במפגש, גם זו נדיבות.

   חנה מסבירה לי: "יש הבדל גדול בין להבין אדם ולהגיד לו אני מבין אותך, לבין לעשות משהו מעשי."[19]

   חנה איננה בקיאה בכתבי הקודש, אבל גמילות חסד וכל ישראל ערבים זה בזה, הם חלק מדרך חיים. גמילות חסד בטיפול היא האמפטיה המעשית.

   במשך חיי המקצועיים אני ממשיך את דרכה של חנה ומדי פעם משהוא מציין זאת בפני. לדוגמא מסבירה צעירה שהייתה אצלי בטיפול: "הטיפול עזר לי, אבל הכי השפיע עלי שנתת לי את המטריה שלך בערב גשום וקר כשידעת שאני הולכת לתחנת האוטובוס הרחוקה."

   הרי אנו עוסקים בחימום הלבבות הקרים.

19. הקיבוץ[20].

   חנה מדברת באהבה ובפיקחון על ערך אשליית הרעיון הקיבוצי: "... תראה, אבל מכרו לנו רעיון נורא יפה. מכרו רעיון שאנשים יכולים להיות שווים, ואנשים יכולים לאהוב זה את זה, ויהיה עולם יותר טוב, עולם בלי שנאה, עולם של חיבה ועשייה של יחד..."  

   אני תוהה על רגשותיה של חנה כלפי הקיבוץ, המסגרת שבו חייתה כל חייה.

   חנה ממשיכה ומסבירה: "...אתה שוכח את כל הדברים היפים שיצרו. קודם כל זה היה במקום משפחה. לא בדורי אבל קצת לפניי, זה היה הכל... אנשים שבאו מן הגולה, שאיבדו את משפחותיהם, וזה היה במקום משפחה."

   אני מזכיר לה את מה שאמרה על חברות: "זה למשל אחד הדברים שאני תמיד זוכר שאמרת. מה זאת אומרת חברים? אם אתה עושה חבר, אז יש לך חבר, אם לא אז לא, אין סיסמא כזאת חברות." בַּמִּשְׁנָה זה נאמר עוד יותר חזק: "קנה לך חבר!"

   חנה ממשיכה: "זה מאד חזק מה שמתגלה היום בעקבות השינויים בקיבוץ, השנאה שפורצת החוצה, שנאגרה שנים. פתאום אתה מגלה כמו שאתה אומר, הבטיחו לך וקיימו לתקופה מסוימת וזהו."

   אני ניזכר כיצד מגיעים לבית ספרי בכיתה י"ב שני חברים מקיבוץ משגב עם להציע לנו להצטרף לגרעין נח"ל. הם אומרים לנו שנהיה מיליונרים, שאין לנו מה לדאוג, שהחיים שלנו בטוחים וכל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לוותר על נכסינו הכלכליים וגם על העצמאות שלנו במידה מסוימת.

   חנה מחזירה את השיחה למציאות החברתית של פעם: "צריך לראות את זה בקונטקסט רחב, זה היה בדור שבכלל הבטיחו עולם חדש. כמה שנים לקח לנו לדעת מה יש מאחורי החלום בברית המועצות. אנחנו באמת האמנו שאפשר ליצור עולם חדש."

   אני ממשיך בכאב: "זה עד היום נשאר, כשאורה ואני עזבנו. עד היום אני ממשיך לטעון שזה לא אנחנו עזבנו, זה לקחו לנו את הקבוץ. אני לא עזבתי את הקבוץ. קודם כל לקחו ואז אני עזבתי את המשהו שכבר לא היה."

   חנה מרגיעה ומיישרת קו: "איזה לקחו...? לא היה...? אף אחד לא לקח... היום אני מבינה, שהאשליה הזאת זה הבסיס של המדינה, לולא הייתה האשליה הזאת ועוד כל מיני אשליות המדינה לא הייתה קמה"

   היא קוראת לזה אשליה ואני קורא לזה חזון. חזון של שותפות, של ערבות הדדית, של חברות הוגנת. "התחנה" שהיא ניהלה פעלה בדיוק על פי עקרונות אלו. המנהל החדש של "התחנה", רפי אלטרס, מספר לי שעד היום משמרים את העקרונות הללו אבל מבצעים התאמות למציאות של הפרטה.

   "חנה, החזון שלך ממשיך."

 

20. שיהיה לך משהו ביד.[21]

   אנחנו מדברים על ריאליה, על אמת המציאות. חנה מספרת על ביקור של סילביה יקירה ואברהם בעלה: "באיזה שהוא יום, ביקרו אותנו סילביה ואברהם ודיברנו על נסיבות עזיבתם את הקיבוץ. הוא זוכר את אבא שלו, מפציר בו שיגמור ללמוד ואת עצמו מסביר לאבא שלו שהוא נוסע לעולם שכולו טוב, שכלכלית הוא יכול להיות שקט עד סוף ימיו. לא צריך תעודות, שמבחינה זאת עתידו מובטח."

   אני נזכר מיד: "עם אימא שלי זה היה בדיוק אותו דבר. כל הזמן היא אמרה לי, שהקיבוץ הזה לא נראה לה משהו ושאלך ללמוד מקצוע. שיהיה לך משהו ביד... אני כמובן כל הזמן אמרתי שהיא מדברת שטויות ואז כשאורתי ואני עזבנו הבנתי אותה..."

   חנה מוסיפה סיפור דומה שלה ושל הוריה: "...וגם אני אותו הדבר, מפני שעזבתי את הלימודים ממש באמצע, למדתי בסמינר למורות, זה היה בתקופה שהיה באופנה ללכת לקיבוץ. אימא שלי הייתה מאד גאה בזה. אבא שלי לא קנה את זה אף פעם ותמיד טפטף לי שיום אחד כשארצה ללמוד הוא ישלם את זה..."

   הריאליה על פי חנה היא שלא לעולם חוסן. שום דבר ממה שמבטיחים לך לא באמת מובטח לנצח, אבל מצד שני לחברי הקיבוץ לפחות היו כוונות טובות ורצון טוב. הם הבטיחו ועלינו מוטל היה גם לסמוך עליהם וגם על עצמנו. כך שאפשר גם להאמין להבטחות האחר אבל לא להיות מופתע אם ההבטחה לא מתממשת.

 

21. הינשוף.[22]

   לחנה יש אוסף גדול של ינשופים. מתברר שעל אחת מכתפי אתנה, אלת המלחמה והחכמה, יושב ינשוף. הינשוף במיתולוגיה היוונית הוא סמל החכמה שהפך לסמל המדע.

 

22. שעה טיפול מול שבוע של חיים.[23]

   "מתי מפסיקים את הטיפול, וחוזרים לקהילה?" אני שואל את  חנה: "...אני זוכר שהרבה פעמים היית אומרת, מה זה טיפול, שעה בשבוע לעומת החיים שהם הטיפול האמיתי מה שנקרא...?"

   "לכן אני נותנת תרגילים... כשאני אומרת לבן אדם תלך לרופא או תדבר עם ההורים שלך או תעשה תרגיל כזה, אני אומרת לו בעצם שהסוד של הריפוי שלו הוא בעצם בהתייחסות אחרת לחיים שלו..."

   החיים הם הטיפול במובן שהם מעצבים אותנו. מכאן שאם אדם מתייחס אחרת לחיים שלו, אותה המציאות מעצבת אותו אחרת.

23. רותי המזכירה, חברות נוסח חנה.[24]  

   לחנה הייתה מזכירה נאמנה רותי אוחנונה. אנחנו קראנו לה בטעות רותי אוחנה. היום אני חושב שיצא לנו בעצם: "רותי או חנה." רותי מלווה את חנה כמעט מראשית הקמת "התחנה". לימים, מספר שנים אחרי מותה של חנה, נהרגה רותי בתאונת דרכים וזכרה הברוך הצטרף לזכרה של חנה. מאז זו לא רותי ולא חנה...   

   חנה ורותי הן חברות בדרכה של חנה. רותי מלמדת את חנה עובדות מחיי העיר והישרדות כלכלית וחמולתית. חנה הייתה מעניקה לה את הידע הפסיכולוגי בענייני חינוך ילדים וזוגיות. שעות רבות הן מבלות יחדיו בשיחות נפש, בשאלות ותשובות הדדיות ובמפגשים משפחתיים משותפים.

   רותי מזמינה את כולם לביתה למופלטה של המימונה. משונה לראות שם את חנה משתלבת לא רק כאורחת, אלא כחברה. מתקרבת למשטח העבודה במטבח, מציצה בסירים.   

   כשחנה כבר איננה איתנו, רותי מקבלת את פנינו בכל יום בכניסה ל"תחנה". יש בה הרבה מחנה וזה עושה לנו טוב. כמו מין הנצחה קבועה וחיה כזאת. אנו ממשיכים להיכנס לביתה בדלת הפתוחה במימונה.

   לפתע רותי נהרגת בטרם עת. לוקחים לנו עוד חלק מחנה.

   באמת נראה שחנה לא אוהבת אזכרות וחוברות זיכרון אבל אם היא בתוכנו, די לה בכך.

   באכזריות נקרע צעיף האהבה שעטף את אנשי צוות התחנה.

24. המקום הרביעי.[25]

   נוֹעה נכדתי בת החמש, מודיעה לי שהכי היא אוהבת את סבתא אסתר, כי סבתא אסתר מטפלת בה הרבה והיא גרה קרוב אליה.

   אני נעלב לרגע, חנה מרום לוחשת לי: "תגיד שאתה במקום הרביעי."

   "למה?" שואלת נוֹעה באהבה.

   "כי סבא שלום (הבעל של אסתר) הוא השני. כי הוא גם עוזר לך ולאבא ואימא הרבה."

   "ומי השלישי?" שואלת נוֹעה בעניין רב.

   "השלישית זו סבתא אורה שבאה כל שבועיים בערך לבקר אותך, לטפל בך וביובלי ולעזור לאימא ולאבא... אז אני יוצא במקום הרביעי."

   זה מכובד מאד. זה יפה מאד. נוֹעה משעינה את ראשה על כתפי, מוצצת אצבע לרגע ואחר כך אנחנו משחקים במורה ותלמיד. היא המורה שלי ואני תלמיד שקשה לו ללמוד והיא בודקת לי שעורי בית...

   חנה מרום קורצת לי ממרומים. פיית האהבה מרוצה.

 

25. לשחרר ברגע הנכון.[26]

   אני מתכנן לקנות טלפון סלולרי. המכשירים החדשים מקשים עלי את החיים. הם מסובכים ולא מאתגרים כלל. הייתי מוותר עליהם.

   אני מבקש מרון בני שמתמצא בהם מאד לסייע לי בקניה.

   "אין בעיה. נקבע יום ושעה ואני אבוא... נקנה ביחד... איזה טלפון אתה רוצה?" רון מתייחס בענייניות של מדריך טוב.

   "זאת הבעיה... אני לא יודע מה אני אמור לרצות?" אני עונה בהיסוס של אנשים שהעולם הקדים אותם.

    "תחשוב בינתיים..." הוא מסכם.

   בבוקר אני מתייצב בחנות. רון מאחר. תורי מגיע ורון איננו. אני מביט מסביב, הוא איננו. המוכרת מביטה בי, מזמינה אותי לשבת מולה. מוציאה מכשירים. אני נרגע כמעט מיד. לפתע אני יודע מה אני רוצה. המכשיר כבר מחוץ לקופסא. רון מגיע בידיים כהות משמן מכונות וגריז המכוניות במוסך שבו הוא עובד.

   "איך הולך?" הוא שואל בלי להתנצל.

   "אחרת בכוונה כדי ללמד אותי שעור?" אני שואל באהבה.

   הוא מכחיש ואני לא יודע בבירור. אולי באמת רצה להגיע בזמן, אבל הרי לא פעם הוא מציע לי לנסות לבד בענייני מכשירים מתקדמים. בסך הכל אני מתקדם הרבה בזכותו ובזכות החתן שלנו אבנר שהוא באמת מומחה ובאותה השיטה הוא מנחה את רון.

   חנה מרום מתלהבת מרון. היא גם הייתה פועלת באופן דומה עם המודרכים שלה. משחררת בדיוק במידה שמאפשרת הצלחה. לפעמים קצת טועה ואז נכשלים ביחד ובדרך כלל חוגגים.

26. ישר ולאט.[27]

   בגיל ממש מאוחר חנה מצליחה לזכות ברישיון נהיגה וברכב מהמועצה. ממנה אני לומד לנהוג מתוך חולשה ולחוות בכל זאת חירות אישית בתנועה מהבית וחזרה: "אני נוסעת רק ישר, לאט, קדימה ופונה רק ימינה." היא מודיעה ללא בושה.

   לא פעם חנה מבקשת מחבר צוות לצאת למגרש החניה ולהוציא את האוטו מהחניה ברוורס. או להחנות את האוטו בין שתי מכוניות קרובות.

   להתאים את קצב החיים שלך למגבלות שלך. לזהות את מה שאפשר ולהפיק את המרב, בלי בושה ולא על חשבון האחר. זוהי המשמעות שנתנה חנה לאמרת החכמה של בן זומא מן המשנה: "איזהו עשיר? השמח בחלקו." זוהי החירות האישית על פי דרכה.

   מעניין שלאימי יש חכמה דומה. הנה אימי חולת סרטן ריאות. אנו מביאים אותה לביתנו לגור עמנו בחודשי חייה האחרונים. ריאותיה מתמלאות בנוזלים המקשים על הנשימה. אימי מסרבת לקבל טיפול להוצאת הנוזלים מהריאות כדי להקל עליה את הנשימה. לרופא היא אומרת שלא קשה לה לנשום. הרופא מתפלא ומאוחר יותר מסביר לנו שאימי פשוט התאימה את תנועותיה, את התזונה שלה ואת הדיבור שלה לקיבולת החמצן שבריאותיה. זו הייתה דרך חיים בסגנון חנה שאימצה לעצמה באופן לא מודע ושהייתה אפשרית בתנאי חייה אצלנו. אימי הייתה מלכה באותה תקופה, עם מעט צורך לשרת את עצמה, חופש להיות שקועה בעצמה ומעט מגבלות חיצונית ודאגות.

   כשחנה רואה את חבריה חיים יוספי ויצחק זיו ממשיכים לנסוע לתל אביב להשתלם, היא מדגישה את עייפותה: "אני כבר מרגישה שאני לא צריכה את זה."

   יום אחד כשהיא כבר חולה ועדיין מרגישה חופשייה, נפלה חנה בחדרה. רגליה לא נשאו אותה עוד. ברגע זה הרשתה לנו להפסיק את עבודתה. היא עוד תזכה למספר שבועות של חירות אישית בביתה תוך שהיא נושאת את מחלתה, עד שהיא משתחררת לגמרי והולכת מאיתנו הלאה. 

 

27. עדיין בתוקף.[28]

   מתכרבל במעיל, מאורגן עם כרית מתנפחת,  אני נרדם ושומע את הרמב"ם: "עורו ישנים מה לכם הנרדמים?"[29] הכרטיסן כבר לא מעיר אותי כמו את כולם לביקורת כרטיסים. כשאדם נולד הוא מקבל כרטיס הלוך חזור במתנה לחיים הללו ובחזרה לגן עדן. לא אומרים לנו לאן עלינו לנסוע, את זה אנו אמורים לגלות לבד.

   אני חבר במועדון הנוסעים הקבועים ברכבת מעכו הצפונית לעיר הגדולה תל אביב. בעיר הגדולה אני פוגש את היהדות אותה אני מלמד ולומד בתוכנית של דר' יאיר כספי "פסיכולוגיה ביהדות". שישים ואחד שקלים לא זולים לכרטיס הלוך חזור ואין הנחה לחברים.

   מי כן מעיר אותי? אנשים קרובים שאני אוהב, אירועים מיוחדים, תאונת דרכים לאלו שהולכים בדרך. הכרטיסן רק בודק שהכרטיס עדיין בתוקף. יותר מפעם אחת אנשים משלמים קנס. ולפעמים מורידים אותם בכוח מהרכבת.

   לפעמים תמורת חמישה שקלים לא זולים אני מקבל מקום שמור בקרון מיוחד למקומות שמורים. אני כבר יודע שאין מקומות שמורים בטוחים. אי הוודאות קיימת. יש מתח ויש חרדה. הכלל המרכזי בקרון המקומות השמורים הוא שכל אחד יושב היכן שהוא רוצה והוא אמור להרגיש בטוח שלא ייקחו לו את המקום שלו. אני במתח, מי ישב במקום שלי? מי ייקח את התפקיד שלי? אני מתעקש על מקומי אפילו שהכרטיסן מוותר בעניין זה. בקרונות הללו אין ממש סדר והמצווה מרחפת באופן כללי, לכן יש סיכוי טוב להתעקש ללא אלימות ולזכות במקום שהוא בכלל שלי.  

   יום אחד אפסיק לנסוע. חברותי תפקע מיד. לא ברור אם יש פרס הצטיינות של הנוסע המתמיד ביום חמישי לפני השבת לעיר הגדולה. חנה מרום הפסיכולוגית מאצבע הגליל בה' הידיעה, כמעט החמיצה פרס הצטיינות, כי היא נמנעת באופן שיטתי מפרסום. אבל ממש מספר שעות לפני מותה, מתכנסים חברים ובכירי המועצה האזורית גליל עליון להעניק לה את אות יקיר הגליל. סביב מיטתה בחדרון קטן בביתה בקיבוץ חולתה אנחנו מתחבקים ומצטלמים למזכרת.

 

אולי בכל זאת יש דרך לתת פרס הצטיינות לצניעות?

 

 

 



[1] כותרת החוברת נלקחה מתוך סיפרון הילדים "שמלת השבת של חנה'לה" מאת יצחק דמיאל שווינגר שיצא בהוצאת עופר אחרי שבשנות השלושים פורסם ב"דבר לילדים". חנה מרום זיכרונה לברכה הייתה עבורי "אם רוחנית". חלק ניכר מדרכי האישית והמקצועית קשור למחשבות ולהדרכה של חנה. יסלחו לי אימי ואבי פרידה ומקס לוקשינסקי זיכרונם לברכה, על שמקומם בחיי נגוע בנגיעות מגוונות. למדתי במשך השנים לכבד אותם ואני עדיין מוסיף ללמוד על אף שהם כבר אינם בין החיים.  הדברים המופיעים בהמשך מבוססים על סיפורים שחברים העבירו אלי, דברים שסיפרה חנה מרום מתוך סידרת פגישות מוקלטות שהקלטתי אותה מספר חודשים לפני מותה וכן על חוויות אישיות שלי עם חנה ובהשראתה. 

[2] תמצית של תקציר תולדות חיים עשירים של חנה מרום, מבוססים על פרסום שפורסם בחולתה ליום השלושים למותה.

[3] פטר מרום, בעל של חנה מרום הוא צלם ידוע שפרסם ב' 1960 סידרת צילומים של אגם החולה בשם "שירת האדם הגווע".

[4] פרופסור יואל אליצור מכנה את דר' מרדכי קאפמן ז"ל "מטפל, מורה ומנהיג". קאפמן פסיכיאטר במקצועו, היה מייסד הטיפול המשפחתי בישראל. הוא בנה את תחנות הקיבוצים "תל"ם", פיתח גישה מערכתית אינטגרטיבית ותרם משמעותית להתפתחות הטיפול המשפחתי קצר המועד.

[5] חנה מרום ז"ל קבורה בבית הקברות של קיבוץ חולתה.

[6] הניסיון של חנה להצטמצם כדי להרגיש הקלה בכאבים לא יכול היה להצליח כי היא פְּרוּשָׂה ברחבי הגליל.

[7] הרעיון של חנה שהיא תהיה שותפה לכתיבת חוברת לזכרה מתממש בפרק זה.

[8] "מגויסת לתפקיד", ביטוי מהווי החיים של התנועה הקיבוצית. חברים שיצאו למלא שליחות בתנועה היו מגויסים. כמו חיילים הממלאים אחר צו גיוס מתוקף חוק, לפעמים בניגוד לרצונם. בדרך כלל אנשים היו מצליחים להפוך את חובתם לרצונם, או שמא היה זה רצונם שהתממש עם גיוסם?

[9] קטע זה מתאר את היכולת שיש לבעל הסמכות להיות לרגע ניזקק.

[10] האם לתת עצות? זוהי שאלה שמעסיקה רבות מטפלים לנוכח הידע הרב שמצטבר בידינו. האם הדרכה היא עצה?

[11] פסיכולוג הוא מקצוע. הפסיכולוג הוא פועל מקצועי. חלים עליו מחויבות של פועל מקצועי. בין השאר לעשות עבודה גם אם "לא מתחשק לו!" אשתי אורתי, למשל היא המנהלת את העסק המשותף שלנו של שירותי פסיכותרפיה ואני הוא הפועל שלה.

[12] אם אני חושב במשך זמן על שאלה שמשהו שואל אותי, פירושו של דבר שאני בקשר איתו והוא בליבי. "חשבתי עליך" הוא ביטוי כללי. "חשבתי על מה שאמרת והנה תגובה שלי" הוא ביטוי מאד אישי וייחודי.

[13] העוז לממש רצונות העסיק את חנה כחברת קיבוץ וכציונית שמאמינה במחויבות לחברה. מי שחי באורח חיים קולקטיבי שוכח את הרצון. היום אנו עסוקים במתן לגיטימציה גוברת והולכת למימוש רצונות וממעיטים בציות לחובות המוטלות עלינו על ידי אחרים.

[14] מתוך היכרות עמוקה עם חנה נראה לי שפשר הקיום ומשמעותו העסיק את חנה יותר מאשר את החיפוש העצמי.

[15] שתי תורות נפרדות שנעשה בהם שימוש משותף.  גישת הT.A.. מציעה גישה להבנת נפש האדם ומניעיו. גישת הגשטאלט עוסקת יותר בניהול יחסינו עם הסביבה ועם עצמנו.

[16] על המוכנות להיות חבר של המוות כדי לחיות בשמחה אנו קוראים הרבה בתורות המזרח. למשל בספר החיים והמתים הטיבטי.

[17] להודות מול האחר שלא חשבת על זה יוצר רגע בין אישי מקסים. המורה נקרא לרגע להיות תלמיד.

[18] את המימוש של יחסי אדם לאדם בטיפול למדתי בין השאר מחנה מרום  ומהיהדות. לא מספיק מה שנאמר בחדר הטיפול, יש צורך במעשי חסד קטנים. מעשים אלו נעשים בשעה הטיפולית, במהלך הטיפול בשעות שבין הפגישות, בסיום הטיפול, בהתקשרות מזדמנת עם המטופל ובשיחות מזדמנות עם אנשים בענייני טיפול ללא טיפול בכלל.

[19] שנים רבות אחר כך פרסמתי בעיתון הסתדרות הפסיכולוגים "פסיכו אקטואליה" את המאמר המדבר על אפשרות לגמילות חסד ביחסי מטפל מטופל. המאמר נקרא: "ואהבת לרעך כמוך... גם בטיפול"

[20] את חידת הקיבוץ הקמת הקיבוץ ונפילתו ניסו רבים לפתור ועדיין אין פיתרון. הצורך של האנשים בקהילה, בשייכות חברתית קיים כמו שקיים הצורך במימוש עצמי.

[21] את הביטוי "שיהיה לך משהו ביד" כלומר מקצוע, אני מציע היום לכל הצעירים המחפשים את דרכם בחיים דרך מסעות נדודים. ללא יכולת להתפרנס ולטפס בדרגות השכר, ללא פרנסה בטוחה, רוב האנשים ימצאו עצמם מתוסכלים, מבוישים ומקנאים.

[22]  חכמה ואסטרטגיות לחימה הם כלים שיש לטפח ולשכלל ולהסתיר במחסני חירום.

[23] המחקרים האחרונים מלמדים אותנו על ההשפעות הצנועות של שעה טיפולית מול הכוחות שפועלים במציאות. בעקבות מחקרים אלו מומלץ כחלק מרכזי בטיפול לסייע לכוחות סביבתיים לפעול לטובת המטופל ומצד שני לזהות ולבלום כוחות שפוגעים והורסים. כך נעשה בטיפול בילדים ובמתבגרים, באדם במקום עבודתו או באיש צעיר שעדיין גר עם הוריו ואינו מצליח לצאת לעצמאות.

[24] חבר הוא נכס שיש להשקיע בו כמו חיסכון בבנק. כמות הקשרים ועומקם שונה מאדם לאדם בין השאר גם בהתייחס לצרכים הפרטיים האינטימיים שיש לאדם. כל הטיפול שמתמקד ביחסים מכוון לחיזוק מערכות יחסי אנוש שונים. Relational Therapy  הפך להיות בשנים האחרות לצד הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי, לטיפול מגובה מחקר.

[25] הרמב"ם מציע ללכת בדרך האמצעית. "הדרך הישרה היא מדה בינונית." לא בהכרח המקום הראשון הוא המטרה.

[26] במקרים רבים אפשר לסיים טיפול לפני שהוא מסתיים. את המשך דרכו של מטופל אל העצמאות, אל מטרתו, הוא עושה לבדו, עם משפחתו וחברים קרובים. המטפל מתרחק לאחור אל הצללים ולא אחת לַעֲבָרוֹ של המטופל.

[27] החירות היא הניסיונות לחיות את האפשרויות שקיימות כאן ועכשיו. האפשרויות הללו הן גם פרי חלומות שהנה הזדמן להם סיכוי למימוש.

[28] פרס העובד המצטיין הוא אות הכרה שקהילה חבה לעצמה על מנת לזכור בזכות מי היא מתקיימת.

[29] מבוסס על דברי הרמב"ם בהלכות תשובה: "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם".

 

תגובות

הוספת תגובה

יששכר עשתיששכר עשת29/9/2017

. פטר מרום עדיין חי. התחנה אותה ניהלה חנה מרום תחנת מיט"ב עדיין פועלת ומשגשת. לגבי ילדיהם אינני יודע. גמר חתימה טובה. יששכר

Ora Lavid.  0524254314Ora Lavid. 052425431427/9/2017

. נועה, בתם דל חנה ופטר מרום, היתה המכי"ת שלי במחנה 80,בספטמבר 1964.נפלאה ואהובה היתה.הממי"ת היתה ניצה לוינגר. מה מאד אשמח לדעת מה שלומה היום.

יששכר עשתיששכר עשת27/10/2008

זכרונות נוספים על חנה מרום יתקבלו בברכה.

יששכר עשתיששכר עשת27/10/2008

זכרונות נוספים יתקבלו לברכה.

יששכר עשתיששכר עשת22/10/2008

לכל המעונין להכיר את חנה מרום זכרונה לברכה. מוזמנים לקרוא קווי לדמותה.

יששכר עשתיששכר עשת22/10/2008

חוברת לזיכרה של חנה מרום. קטעי זכרונות מאת חברים לעבודה וקווים לדמות של חנה מרום זיכרונה לברכה שהקימה וניהלה את התחנה הטיפולית מיט"ב במועצה האזורית גליל עליון. התחנה היתה גם חלק מרשת תחנות תל"ם מיסודו של דר מרדכי קאפמן זכרונו לברכה.

למאמר המלא...

צרו קשר

שלח תגובה, שאלה, הצעה למאמר שענין אותך לכתובת isas.eshet@gmail.com


×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.