בין הפוליטי לנפשי מחשבות על עבודה טיפולית במציאות של קונפליקט לאומי ופוליטי / מסבאח טאטור

הסיפור הראשון – משפחתי

אני בא ממשפחה ענפה שמונה כמה אלפים מכפר בגליל, ששורשיה עמוקים בארץ מזה דורות. באירועי הנכבה ב-1948 ולאחר גירושם של תושבי הכפרים הסמוכים והידיעות על מעשי הטבח בפלסטינים, משפחתי גורשה ללבנון. אני עוד לא נולדתי. הוריי, אחי בן השבע ואחותי בת השנה, ביחד עם עוד קרובי משפחה ואחרים מתושבי הכפר שהו במחנה פליטים בבעלבק שבבקעת הלבנון. משפחתי הקרובה נקרעה לשניים. סבי וסבתי ואחד משני הדודים שלי נשארו בכפר מתוך תקווה שהיהודים לא יפגעו בזקנים, וכדי לשמור על הבית ולהאכיל את בעלי החיים שהיו מקור פרנסה למשפחה. כמו רבים מדור הנכבה, הוריי הדחיקו את חוויית הפליטות והגירוש. גם אחי הבכור, שכאמור היה אז בן שבע, מעולם לא סיפר על חוויית הפליטות ולא העלה זיכרונות מאותה החוויה. אני נזכר שבערך בגיל עשר, כאשר נודע לי על הגירוש של הוריי ללבנון, התחלתי להתעניין במה שקרה בנכבה, מעלה בדמיוני תמונה של הוריי חוצים הרים וגבעות אל הפליטות. חוויתי את הנכבה בדמיון שלי. הייתי שומע ברדיו דרישות שלום לקרובים משני עברי הגבול. אני מבקש מהוריי לספר מה קרה להם בנכבה. אמי שותקת. אבא בהדחקה גמורה. מספר כאילו היה בטיול בלבנון. בהיפוך תגובה מתאר בהתפעלות את המצודה והמקדש של בעלבק לפרטי פרטים ואף לא מילה אחת על חוויית הפליטות. אני מתעקש ושואל איך היו החיים באוהלים בתשעת החודשים. אבי נלחץ מהשאלות שלי ואני כילד לא מרפה. אז הוא מספר: "בעיד אלפטר התעוררנו אל קול המואזין ותפילות החג. ראיתי את הנשים, הגברים והילדים בוכים. הנשים זרקו עפר  על הראש (מנהג לאות אבל – כמו קריעת בגד אצל היהודים). הם נזכרו בבית ובכל מה שהשאירו מאחור. כשראיתי את המחזה הזה אמרתי להם: תאספו כל מה שיש, סדינים ואוכל של סוכנות הסעד. אנחנו חוזרים לפלסטין. הם פחדו שיהרגו אותנו, ואני עניתי: יותר טוב למות מאשר חיי פליטות". אבא מספר שעברו את הגבול (שלא היה קיים לפני הנכבה), חלקם ברגל וחלקם רכובים על חמורים. עם הגעתם לכפר הוגדרו על ידי השלטונות הישראלים ובשיח הציבורי היהודי – כמסתננים. בכך הפכו אדם ששב לביתו למסתנן!

לאחר חזרתם, אבי נעצר שוב ושוב על ידי הצבא וגורש עם עוד "מסתננים" לג'נין. המגורשים נהגו לישון במסגד ולפנות בוקר לחזור ברגל לכפר. וחוזר חלילה. החיילים היו מגיעים לבית עם משת"פ (במילים המכובסות של היום אדם זה נקרא סייען) שראשו מכוסה בשק ורק עיניו ניבטות משני חורי הכיסוי. קראו לו אבו כיס (בעל השק). התברר שזה סייען קרוב משפחה שהעמידו אותו בפני דילמה אכזרית: או שאתה משתף פעולה עם הצבא ונשאר בארץ עם משפחתך או שאתה מגורש עם כולם. את המשת"פ אמי זיהתה מקולו כששאל אותה "איפה את מחביאה אותו" (את אבי). כשאנשי הצבא היו מגיעים לחיפוש, אבי היה מתחבא בתוך בור שחפר בחצר כאשר פיו היה מחובר לצינור לצורך נשימה. כל פעם שהיה נעצר היה חייב להוכיח שאמי היא אשתו, אחיי הם ילדיו והבית הוא ביתו. זה לא עזר לו והוא היה מגורש פעם אחר פעם. הישועה - "עדות היושר" הגיעה ממקום לא צפוי, מיהודי ניצול שואה שאבי עבד אתו במחצבה לפני הנכבה, והעיד לטובת אבי. זהו סיפור ההישרדות של משפחתי בנכבה. בתסריט אחר יתכן וחיי היו נגמרים באחת ההפצצות על מחנה פליטים בלבנון, ולא הייתי כותב את הדברים הללו. רבים מבני משפחתי המורחבת ואחרים מבני הכפר הם פליטים עד היום. הוריי השאירו לאחר מותם 10 ילדים, 76 נכדים, מספר גדול של נינים, טראומה בין דורית ואהבת המולדת. הנכבה הפלסטינית נצרבה בזהות ובזיכרון הפלסטיני הקולקטיבי כאירוע קשה מנשוא שככל שמתרחקים ממנו בצירי הזמן והמקום הוא נהיה גדול יותר, אלים יותר, מכאיב יותר ועיקש יותר.

במאמר בכתב העת חוצות שכותרתו: "הסובייקט הפלסטיני והנכבה – בין שלילה להכרה במרחב הקולקטיבי–אישי–טיפולי" (גנאדרי-נסר ושימי, 2022), המחברות מפנות מבט אל החוויה הסובייקטיבית וזיכרונות הנכבה של הפלסטינים.יות בישראל. הסיפורים המובאים במאמר מתארים חוויות פליטות וגירוש, וזיכרונות רוויים בטראומה המועברת  בין הדורות, הן במרחב האישי והמשפחתי והן במרחב הקולקטיבי. העדויות שאספו המחברות כאילו מתארות את חוויית הפליטות של הוריי. הן מדגישות את חשיבות החיבור לזהות הלאומית במהלך ההתפתחות המקצועית כא.נשי טיפול. הנכבה הפלסטינית נחווית על ידי הפלסטינים.יות כטראומה עיקשת (זיו, 2012) ומתמשכת, וכמרכיב מרכזי בזהות הפלסטינית, ועל כן בהכרח נוכחת בחייהם ובמפגש הטיפולי. המחברות מציעות למטפלים.ות להקשיב לזהות הלאומית של המטופל.ת, כמו גם בתהליכי רפלקציה עצמית לנוכחות הזהות הלאומית בחייהם.ן, ולהיות מוכנות להתמודד עם גילויים של התנגדות, הזדהות, העברה והעברה נגדית שיעלו בתוך השיח הטיפולי.

סיפור שני: התנגשות נראטיבים

נולדתי לתוך הממשל הצבאי שהוטל על הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל ונמשך משנת 1948 עד 1966. כילד לא הבנתי מה הצבא עושה באדמות וסמטאות הכפר. כתלמיד בבית הספר אני זוכר שנערכו חגיגות יום העצמאות של מדינת ישראל בכפר בשטח פתוח. בית הספר עצמו היה מפוזר בחדרים שכורים ברחבי הכפר, והטקס נערך בשטח פתוח בנוכחות נציגי הממשל הצבאי ולאחר חזרות דקדקניות רבות. ההורים לא יכלו לסרב להזמנה להגיע לטקס בשל חשש שלא לקבל אישור ליציאה מהכפר לצורך עבודה וסידורים אחרים. לאבא היה חשוב מקום העבודה. הוא עבד כפועל בניין בחיפה. בסוף היום אני ואחיי היינו מחכים לו בתחנת האוטובוס. לא הבנתי מדוע אבא שלי יוצא מהבית וכאפייה על ראשו וכאשר הוא יורד מהאוטובוס בסוף היום היה מוציא את הכאפייה מתיק האוכל ושם על ראשו. כשבגרתי הבנתי. אחזור לטקסי יום העצמאות בבית הספר. כתלמידים התבקשנו לכתוב חיבורים ולצייר חגיגות עצמאות. התבקשנו לקרוא נאומים בפני הקהל "החוגג" שמהללים את מדינת ישראל, וגם לא נשכחה ההסתדרות הכללית של פועלי ארץ ישראל שיש לדבר בשבחה. שרנו שירים ליום העצמאות והשיא עבורי היה שאני נדרשתי בכיתה ג'  לקרוא בטקס נאום שמתאר את הקידמה שזכינו לה בזכות מדינת ישראל. התברר לי מאוחר יותר שזה היה טקסט אחיד שנשלח לבתי הספר הערביים ממשרד החינוך בהנחיית המושל הצבאי. אני עומד על הבמה המאולתרת ומהלל את המדינה על מה שעשתה עבורנו: כבישים, חשמל, טלפונים, מרפאות, בתי ספר וכו'. מכל זה לא היה שום דבר בכפר חוץ מכמה קווי טלפון שניתנו למשת"פים של השב"כ. אני קורא את הטקסט ורואה ושומע צחוקים והתלחשויות בקהל. נעלבתי עד דמעות כי חשבתי שצוחקים עלי. לאחר הטקס היו מי שבאו להרגיע אותי ואני לא ידעתי על מה. הנאום שהקראתי זיכה אותי בפרס ראשון – שני רומנים היסטוריים של סופר לבנוני על תולדות האסלאם שהם הרבה מעל לרמה של ילד בכיתה ג'. הרבה שנים אחרי כן דמיינתי את עצמי כילד בסרטו של איליא סולימאן "הזמן הנותר" משנת 2009. בסרט יש סצנה שבה מורה עושה עם הילדים חזרות לשיר המהלל את מדינת ישראל. צפיתי ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות. זו הייתה מדיניות של מחיקת הנראטיב הפלסטיני והטמעה של הנראטיב הציוני. בהמשך בלימודיי בתיכון הממלכתי בעיר נצרת לא היה כל זכר ללימודי דת האסלאם או ספרות ושירה לאומיים – הס מלהזכיר יוצרים כמו מחמוד דרוויש וגסאן כנפאני. המטרה הייתה למחוק את הזהות הלאומית הפלסטינית ובמקומה להטמיע זהות ישראלית. תקופת התיכון שלי הייתה תקופת עלייה של הלאומיות הפאן-ערבית וההתעוררות של הפלסטינים מהלם הנכבה. את החסר בספרות לאומית השלמנו אני וחבריי בקניית ספרים שהגיעו מג'נין אל הבסטות של שוק נצרת לאחר מלחמת ששת הימים. בבחינות הבגרות נבחנתי בלשון עברית, בתנ"ך, בדברי חז"ל, בביאליק, בטשרניחובסקי, בעגנון, באחד העם ובתולדות הציונות. דת האסלאם לא הייתה בתוכנית הלימודים. התכוננתי לבגרויות לאורה של מנורת נפט (לוקס הפועל על נפט בלחץ אוויר). זה לא היה לוקסוס כי בשתיים לפנות בוקר הלוקס הזה התפוצץ בפניי מרוב לחץ וכמעט שרף אותי ואת משפחתי. אגב, הכפר חובר לחשמל בשנה הראשונה ללימודיי באוניברסיטה. שני הסיפורים האלו והסיפור שיבוא הם מרכיבי זהות. כמו עוד סיפורים הם נמצאים בזיכרון הקולקטיבי של הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל. אלו סיפורים שאני נושא אתי בעבודתי הטיפולית, בקשרים שלי עם קולגות. הם יכולים לעורר תחושות של התנגדות וכעס או הזדהות -  תלוי בסיטואציה ותלוי מי המקשיב.ה. במפגש הטיפולי וגם במקום העבודה יש להם השפעות גלויות וסמויות על תהליכי העברה והעברה נגדית, כפי שגנאדרי-נסר ושימי (2022) מתארות במאמרן.

סיפור שלישי: השירות הפסיכולוגי בוילה חמאמי, הבית של יאסין אפנדי

כמו בכל מפגש בין אישי, המפגש בין קולגות בתחום בריאות הנפש הוא מפגש בין זהויות לאומיות, דתיות פוליטיות ונראטיבים שונים שלעתים אף מתנגשים כמו במקרה הישראלי - פלסטיני. אל המפגש הזה מתנקזות השלכות, חרדות, העברות והעברות נגדיות שיש לעבד אותן. הסיפור של וילה חמאמי ממחיש את המורכבות הזאת. זהו בית אבן ערבי יפהפה שנבנה ביפו בשנת 1945, שלוש שנים לפני הנכבה הפלסטינית וגירוש תושבי יפו. כנראה שבעליו לא הספיקו לגור בו. בית בן ארבע קומות ובו שלושה עשר חדרים עם גן ובאר מים וחומה האופייניים לבנייה הערבית. הוא נבנה על ידי סוחר פלסטיני אמיד בשם יאסין אפנדי. מעל דלת הכניסה לוח אבן שעליו חרוט הכיתוב "הכול לאלוהים והמולדת לא למכירה". לימים, הבית שופץ כדי לשמש אכסניה לתחנת השירות הפסיכולוגי החינוכי בה עבדתי. בתהליך הבחירה של הבית כאכסניה לשירות הפסיכולוגי החינוכי עלה מצד אחד חשש אצל חלק מאנשי הצוות היהודים, בגלל שהבית נמצא בלב שכונה ערבית. מהצד השני הדבר עורר רגשות עזים אצל חברי הצוות הערבים בכל הקשור לנכבה הפלסטינית. וכל זה ברחוב שקיבל את השם פחד יצחק! לא ידוע לי שמו הקודם. מתן שם עברי חדש לרחוב הינו עוד פרקטיקה של מחיקה והשתקת העבר של המקום. תחנת השירות הפסיכולוגי כוללת צוות מעורב, ערבים ויהודים, המשרתים את הקהילה ומערכת החינוך, שגם הן מעורבות. אל תוך המורכבות הזאת נכנסו ימי זיכרון לשואה ולחללי צה"ל. באחד מימי הזיכרון לחללי צה"ל החליט מישהו להציב בלובי של ההמתנה פינת זיכרון עם נרות ופרחים. פינת זיכרון לחללי צה"ל במקום הטעון ברגשות ובזיכרונות קולקטיביים סביב הנכבה עוררה התנגדות בקרב חברי הצוות הערבים. יצוין שחלק ממקבלי השירות הערבים שפוקדים את המקום משתייכים למשפחות שגורשו מיפו ובתיהם עברו לבעלות יהודית. חברי הצוות הערבים חששו להעלות את הנושא לדיון מחשש שיואשמו בפוליטיזציה ויסומנו כעושי צרות והדבר יפגע בהם בתהליך ההתמחות ובעבודה. בהיותי הוותיק בצוות ובהיותי משוחרר מחששות אלו ועל הבסיס של ערכים של כבוד, שוויון והדדיות, לקחתי על עצמי לשאת ולבטא את הקול הערבי הקבוצתי. העליתי את האפשרות לציין גם את יום הזיכרון לנכבה הפלסטינית שחל ביום העצמאות של מדינת ישראל, במיוחד בבית שמזכיר את הנכבה ואת בעלי הבית המקוריים. בצעד זה חשתי שאני לוקח על עצמי מחויבות לבטא בגלוי את מה שמודחק ומוכחש, ולהוות קול לחברי הערבים בצוות הנאלצים להשתיק בעצמם את מרכיבי הזהות הפלסטינית. התגובות בין חברי הצוות היהודים היו מגוונות - בין "זו מדינה יהודית!" דרך אמפתיה ועד להימנעות מכל תגובה. יחד עם זאת, חשוב לציין שההנהלה קיבלה בהבנה את דבריי והנושא הועלה לרב שיח בצוות. בשיח, ניתן מקום להעלאת רגשות, דובר על הנראטיבים המתנגשים של שני העמים, על היחסים בצוות בימים טעונים, ולתהליך המקביל בעבודה שלנו בקהילה ובמערכת חינוך מעורבת במציאות של קונפליקט. יותר לא היה צורך להציב במקום פינות זיכרון. בסיפור של וילה חמאמי בולט ניסיון מתמשך למחיקת והשתקת זיכרון הנכבה - אך כפי שניתן לראות, רוחה נוכחת בכל פינות הבית: בלוח האבן שמעל דלת הכניסה, בבאר המים, בחומה, במדרגות השיש, בריצוף הצבעוני ועוד. אפרת אבן צור, במאמרה "השקט מדבר: הדחקת הנכבה הפלסטינית וחזרתה בתרבות הישראלית" (2010), כותבת: "מאמץ רב מושקע על מנת להדחיק את זכר הנכבה במרחב הישראלי, ודווקא מה שמאמץ כה רב מושקע במחיקתו חוזר כמו רוחות רפאים ועולה בלא הזמנה מכל עבר כמו במקרה של וילה חמאמי." עוד מוסיפה אבן צור: "המאמץ האקטיבי לדחוק ולהכחיש מעיד על כך שהנכבה הנה גם הטראומה של הפוגעים הישראלים ולא רק של הנפגעים הפלסטינים". היא מוסיפה שלא ניתן להגיע לחברה צודקת ללא לקיחת אחריות. אוסיף עוד שלא ניתן להגיע לפיוס אמיתי בתנאים של הדחקה והדרה של סיפור הנכבה מהשיח הציבורי והטיפולי, ובמיוחד בסביבה טיפולית וחינוכית משותפת. ובהקשר רחב יותר ניתן לומר שסוגיות לאומיות ופוליטיות נוכחות בתהליכים טיפוליים וחינוכיים.

יצוין שהצאצאים של משפחת חמאמי, בעלי הבית המתגוררים בקנדה, הגיעו לביקור ביפו שבמסגרתו באו לראות את בית המשפחה והתקבלו באמפתיה ובסבר פנים יפות על ידי מנהל השירות. לא כך במקרים אחרים שבהם בעלי בתים ביפו ובמקומות אחרים נדחים על ידי הדיירים  היהודים. ניתן להניח שהכחשת הנכבה מקשה להכיר ולפגוש את כאבו של האחר, ומנגד קיים חשש מפני תביעתם של הפליטים לזכות השיבה. הסיפור של וילה חמאמי ממחיש כיצד ניסיונות להדרה והדחקה חוזרים ועולים וצפים מכל עבר, כמו רוחות רפאים (אבן צור, 2010)  - במקרה זה ביחסים הקולגיאליים בעבודה בשירות החינוכי ביפו.    

סוגיות לאומיות, פוליטיות ואקטואלית במפגש הטיפולי 

בתהליך של העברה בין דורית, חוויית הפליטות של ההורים והמשפחה שלי נטועה עמוק בתוכי. חוויית הפליטות עלתה בעוצמה רבה כאשר טיפלתי בשלוש קבוצות של ילדים ובני נוער, כולם פליטים ניצולי הטבח בדארפור שבסודאן, שהגיעו לישראל דרך מצרים בשנת 2007. באותם אירועים נטבחו יותר מ- 300,000 בני אדם. מבצעי הטבח היו מליציות ערביות שנתמכו על ידי השלטון המרכזי. חלק מהילדים צפו ברצח הוריהם וקרובי משפחה. חלקם נקרעו מהמרקם המשפחתי והקהילתי שלהם. הילדים עוררו בי רגשות חמלה והזדהות איתם כקורבנות, אך בה בעת הידיעה שמבצעי הטבח היו ערבים עוררה בי כעס, בושה ואשמה. יכולתי להבחין שעובדת היותי ערבי עוררה אצל הניצולים פחד וחשדנות כלפיי, והפעילה מחדש את זיכרון הטראומה. זאת סוגיה טיפולית רבת עוצמה שהיה צורך לדבר אותה עם הניצולים. המטופלים גילו חוסר שקט ונדרש זמן לביסוס קשר של אמון. במפגשים הראשונים כל מה שביקשו הילדים היה מקום בטוח, קבלה ואהבה: "אלוהים, אהוב אותנו כמו שאנחנו אוהבים פרחים", כתבה אחת הבנות ליד פרח שציירה. בהמשך נוצר אמון כלפיי שאיפשר העלאה ועיבוד של זיכרונות טראומטיים.

מפגש טיפולי הינו מפגש  זהויות של המטפל והמטופל, וכולל בתוכו גם מפגש בין מערכות הערכים בהן כל צד מאמין. במצבי קונפליקט לאומי זהויות אלו נוכחות ומשפיעות על המפגש הטיפולי. במהלך האינתיפאדה, מדינת ישראל העבירה לתחומה פלסטינים משתפי פעולה עם מערכת הביטחון. בתפקידי כפסיכולוג במערכת החינוך השתדלתי לתת להורים וילדים שעברו טראומות של רצח וגירוש את הטיפול המיטבי הראוי, על אף מה שהמילה משת"פ מעוררת אצלי ברמה האישית ובזיכרון המשפחתי. נזכרתי במשת"פ שבגד בעמו ומשפחתו וגרם סבל להורים שלי בזמן הנכבה, אך בה בעת הייתה בי גם הבנה לדילמה האכזרית שהועמד בפניה, שיתוף פעולה או גירוש. סוגיה זו עברה עיבוד במסגרת ההדרכה, בהתאמה למה שגנאדרי-נסר ושימי (2022) מציעות למטפלים - להקשיב לזהויות הלאומיות של המטפל והמטופל במקביל להקשבה לזהות המקצועית.

אחד מבתי הספר הערביים בו עבדתי נמצא בסמוך לבית ספר יהודי. ביום הזיכרון לחללי צה"ל התקיים טקס זיכרון בביה"ס היהודי, וכן  נתלו דגלי ישראל בשני בתי הספר. בתום הטקס בבית הספר היהודי התלמידים הערבים הפילו את דגל ישראל מהקומה השלישית אל הקרקע. הם נשאו שלטים ודגלי פלסטין שציירו בעצמם, וצעקו מהחלונות "פלסטין! פלסטין!" כלפי משתתפי טקס הזיכרון. מנהל בית הספר בחר בהשתקה והדחקה של האירוע. הוא התנגד להצעתי לקיים שיח על הנושא בטענה שזה עניין פוליטי. התנגדות זאת של המנהל מובנת, היא מבטאת קושי בהכלת האירוע וקושי לגעת בטעינות הרגשית שלו, ואולי נובעת מחשש כפול - מתגובות מצד גורמים בקהילה שיראו בו משת"פ, וכן חשש מהשלטונות שייתפס כלאומן המכניס פוליטיקה לבית הספר. זו דוגמה של הדרה של שיח רגשי והכחשה של המציאות הפוליטית והקונפליקט הלאומי, שבתורם מייצרים תגובות רגשיות והתפרצויות אלימות במצבי מתח לאומי. רוני סרור (2022), מציע מודל של הדרכה מודעת תרבות וחברה, שמטרתו לעזור למודרך לפתח כישורי מסוגלות תרבותית  בטיפול, משימה הדורשת ידע, הבנה והתמודדות עם סוגיות תרבותיות. אני מציע להרחיב תפיסה זו גם לתהליכים חינוכיים, ולדילמות שאיתן מתמודדים אנשי חינוך ופסיכולוגים חינוכיים במרחב הפוליטי הישראלי. דוגמה מובהקת לכך היא ההפיכה המשטרית והשפעותיה על התחום הנפשי והחינוכי.

עם סיום כתיבת המאמר הנוכחי פרצה המלחמה בין ישראל לחמאס בשבת השביעי לאוקטובר, ביום קדוש ליהודים, בחג שמחת תורה. וזאת ימים ספורים לאחר ציון חמישים שנה למלחמת "יום כיפור" שפרצה בשבת ביום העשירי לחודש רמדאן הקדוש למוסלמים, וביום כיפור הקדוש ליהודים. חמאס כינה את המתקפה שלו "טופאן אלאקצא" (מבול אלאקצא) בתזמון מצמרר לפרשת השבוע היהודית - פרשת נוח - המבול. ישראל נתנה למלחמה את השם התנכ"י "חרבות ברזל". שני השמות טעונים במשמעויות דתיות אשר הופכות את המלחמה ליצרית ואכזרית. נקודות המבט של שני הצדדים על המלחמה הושפעו מאירועים שהזיכרון שלהם צרוב בתודעה הקולקטיבית שלהם - ממלחמת יום כיפור, אך עוד קדמו לכך השואה של היהודים והנכבה של הפלסטינים - נוכח ההרס, הפליטות וההרג של עשרות אלפי בני אדם. עם כתיבת שורות אלו המלחמה נמשכת ומוקדם לדבר על פוסט טראומה כי הטראומה נמשכת בשני הצדדים כך שניתן לכנותה טראומה מתמשכת – CTSD. למלחמה הנוכחית השלכות על השיח הטיפולי בכלל, על הסטינג הטיפולי והקולגיאלי, ועל המרחבים החברתיים והחינוכיים המשותפים של ישראלים ופלסטינים, כפי שעולה למשל בראיון ובשיחה שבין שתי נשות טיפול פלסטיניות ישראליות - מנאל אבו חק ושירין עסאף. אחותה של שירין, בעלה ושבעת ילדיהם נהרגו בהפצצה ישראלית על ביתם בעזה ב-11 לנובמבר (אבו חק ועסאף, 2024).

סיכום

במאמר זה התייחסתי להעברה בין דורית של טראומה והשפעתה על המרחב האישי, הטיפולי והקולגיאלי. התמקדתי בטראומה של הנכבה הפלסטינית והשפעתה על הזהות האישית והמקצועית שלי כמטפל. שיתפתי בזיכרונות ילדות הנוגעים בסוגיות של זהות ונראטיב לאומי פלסטיני על רקע של מדיניות ממוסדת של מחיקה והכפפה לנראטיב החלופי של מדינת ישראל הציונית.

דרך הסיפור של השפ"ח השוכן בוילה חמאמי בקשתי להמחיש כיצד שני הנראטיבים - הציוני והפלסטיני, הנאבקים ביניהם מאבק מדמם במציאות, עברו תהליך של המרה בצוות העובדים ממסלול של התנגשות ומחיקה אל מסלול של דיאלוג ושיח.  ביקשתי להראות כיצד חוויות ילדות  על רקע לאומי נחקקות בנפש כטראומה וצובעות את הזהויות והנרטיבים שלנו כמטפלים. הן פוגשות את הזהויות והנראטיבים של מטופלינו ושל קולגות בעבודה – בגלוי או בסמוי, במודע או בלא מודע ונוצר כר נרחב להעברות, העברות נגדיות, התנגדות, הזדהות והשלכות הדדיות.  רק לאחר הנכחת הייצוגים שלהם ועיבודם במפגש הטיפולי והקולגיאלי ניתן לשמר אותם בזיכרון, להעלות אותם בכל עת, להכיל אותם ולא לראות בהם ובאחר איום.

המאמר החל להיכתב טרם פרוץ המלחמה הנוראה האחרונה, והוא עומד להתפרסם כאשר סופה עדיין לא נראה באופק. אני חושב על כל הילדים והילדות שבעת הזו זכותם לגדול ולהתפתח בסביבה בטוחה נשללת מהם - בעזה, על כל הילדים והילדות שזכותם לחיות – נשללת מהם. על כל אלו שבעת הזאת טראומות נצרבות בנפשם ובזיכרונם והן תמשכנה להתגלגל ולעבור מדור לדור.

מקורות:

אבו חק, מ. ועסאף, ש. (2024). ראיון עם שירין עסאף/ מראיינת מנאל אבו חק, חוצות – כתב עת תרבוטיפוליטי, גיליון 6  https://www.hebpsy.net/me_article.asp?article=3211

אבן צור, א. (2010). השקט מדבר: הדחקת הנכבה הפלסטינית וחזרתה בתרבות הישראלית. בצלאל כתב עת לתרבות חזותית וחומרית, גיליון 29  https://journal.bezalel.ac.il/he/protocol/article/3498

גנאדרי-נסר, ס. ושימי, מ. (2022). הסובייקט הפלסטיני והנכבה - בין שלילה להכרה במרחב הקולקטיבי-אישי-טיפולי. חוצות - כתב עת תרבוטיפוליטי, גיליון 4   https://www.hebpsy.net/me_article.asp?id=245&folder=4

זיו, א. (2012). טראומה עיקשת. מפתח – כתב עת לקסיקלי למחשבה פוליטית, גיליון 5, עמ' 55-74

סולימאן, א. (2009). סרט: הזמן שנותר. https://www.seret.co.il/movies/s_movies.asp?MID=2978

סרור, ר. (2022). הדרכה קלינית כמרחב לטיפוח מסוגלות תרבותית. חוצות - כתב עת תרבוטיפוליטי, גיליון 4  https://www.hebpsy.net/me_article.asp?article=3169