ריאיון עם שירין עסאף / מראיינת:  מנאל אבו חק

מנאל: מרחבא שירין, חשוב תחילה לומר שאנחנו חברות, וזאת אינה הפעם הראשונה שאנחנו מדברות על האובדן שלך. בתור התחלה אולי תציגי את המשפחה שלך?

שירין: אימאן (המנוחה) - אחותי, צעירה ממני בשנה והיא השלישית מבין ששה אחים. אנחנו שתי בנות וארבעה בנים. שאדי - אחי הבכור, בן 47, עובד כרוקח בתפקיד ניהולי בחברה, אני השניה, אני בת 46, אימאן בת 45, לאימאן יש תואר בספרות אנגלית מהאוניברסיטה האיסלאמית שבעזה. שלושת האחים הצעירים: אחמד, עובד כרופא שיניים, מוחמד  - גם הוא רופא שיניים ועבד אלסלאם, האח הצעיר - מהנדס חשמל.

מנאל: אולי כדאי שתתחילי בלספר את הסיפור של המשפחה שלך?

שירין: כן, משפחת באבא גרו בכפר אלמג'דל במחוז עסקלאן – (העיר אשקלון היום – מ.א.ח.). לפני הנכבה, לסבא שלי, ששמו אבו תאופיק- אחמד ח'ריס הייתה חנות מכולת, זאת הייתה חנות המכולת היחידה בכפר והיה לו בית חדש שרק בנה. כשברחו מהכפר במלחמה בשנת 1948, הם חשבו שהם חוזרים לבתים לאחר שהמצב יירגע ולאחר שהמלחמה תיגמר. סבתא שלי סיפרה שהיו לה אז שלושה ילדים קטנים. אבא שלי היה תינוק בן 6 חודשים בערך. הם ברחו ברגל לכיוון העיר עזה, בדרך אבא שלי לא הפסיק לבכות, כנראה שהיה רעב. סבא שלי, מתוך לחץ, אמר לסבתא שלי להניח את אבא שלי התינוק מתחת לאיזה עץ, ולאחר שימצאו להם מקום שיוכלו להיות מוגנים בו הוא יחזור אליו כדי לקחתו. סבתא שלי עשתה בהתחלה מה שסבא ביקש, אך לאחר מרחק לא ארוך היא החלה לבכות, רצה חזרה לעבר המקום שבו הניחה את אבא שלי התינוק ולקחה אותו על ידיה, ואז אמרה לסבא, "או שנחיה כולנו ביחד או שנמות ביחד כולנו". והמשיכו לעבר העיר עזה.

המשפחה של אמא שלי במקור מהעיר לוד, סבא שלי היה בן 13 שנים בזמן שהנכבה קרתה, הוא היה עד לטבח במסגד דהמש שבמרכז העיר לוד. בטבח הזה נהרגו אבא של סבא (סבא רבא שלי) ודודים שלו, הוא הזכר היחיד ששרד. אמא שלי נולדה בעזה. ההורים שלי התחתנו בעזה, אני ושלושת האחים הגדולים שלי נולדנו בעיר עזה. כשאימאן אחותי הייתה בת 4 שנים בערך עברנו לסעודיה, זה היה בשנת 1981 בערך. אבא שלי קיבל הזדמנות לעבוד כמתרגם בחברה ממשלתית בסעודיה, לפני כן אבא שלי עבד כמורה לאנגלית בעזה. הוא סיים תואר ראשון באנגלית באוניברסיטת עין שמס שבקהיר, הרבה מבני גילו למדו אז כמוהו במצרים.

מנאל: את זוכרת איך הייתה עזה לפני שעברתם לסעודיה?

שירין: אני זוכרת שהצבא היה בכל מקום, היו הרבה מחסומים של הצבא, החיילים והמחסומים היו חלק מהנוף הטבעי שהיה סביבנו בתור ילדים. אבא שלי חיפש לאפשר לנו רמת חיים ותנאים טובים יותר, ומשם באה ההחלטה שלו שנעבור לסעודיה. עד גיל 18 חייתי בסעודיה אך הקשר שלנו עם עזה המשיך להתקיים: כל שנה נסענו לבקר בעזה, ההורים שלי גם קנו חלקת אדמה בעזה ובנו עליה בית. אנחנו גם גדלנו עם הידיעה שאנחנו מג'אדלה (שבמקור באנו מהכפר מג'דל) - כמו שאר המשפחות בעזה, האנשים הזדהו לפי הכפרים והערים שהמשפחות גרו בהן לפני הנכבה. גם כשאבא שלי ביקש את ידה של אימא שלי, המשפחה של אמי התנגדו בהתחלה, כי הוא במקור מלוד, שלא כמותם. אנשים חשבו כל הזמן על היום שבו יחזרו לכפרים ולבתים שיצאו מהם ושגרו בהם לפני המלחמה, ולפי זה קיבלו החלטות ותיכננו את העתיד של חייהם ושל חיי ילדיהם.  

בסעודיה לא יכול היה מי שאינו סעודי במקור לזכות במעמד של אזרח, והאוניברסיטאות שם קיבלו רק את מי שיש להם אזרחות סעודית. אחי הגדול נסע לירדן כדי ללמוד באוניברסיטה שם.  אבא שלי היה אדם שמרן, ולא הסכים שהבנות שלו ילמדו בארץ אחרת כפי שעשה אחי הגדול. לאחר שאימאן אחותי קיבלה תעודת בגרות, היא נסעה ללמוד באוניברסיטה האיסלאמית שבעיר עזה, היא גרה בזמן הלימודים אצל הדודים שלנו שם. לאחר שסיימה את השנה הראשונה באוניברסיטה, היא התחתנה. החתונה שלה הייתה חתונה מסורתית. כשבעלה ביקש את ידה, אבא שלי והדודים הסכימו מיד כי היה לו יתרון: גם הוא היה במקור מהכפר מג'דל כמו המשפחה שלנו. ההורים חיפשו חיבור לשורשים בכל דרך אפשרית.

אז גם המשפחה של ראיד (בן הזוג של אימאן) - המקור שלה ממג'דל וגם הם נעקרו לעיר עזה. ראיד עצמו נולד בכווית כי אביו עבד אז כרופא נשים שם, לאחר שאביו ביסס את עצמו כלכלית בכווית הוא חזר לעיר עזה ובנה בתוכה את בית החולים שלו, זה היה בית החולים הפרטי הראשון שמתמחה בטיפולי פוריות ובלידה בעזה. גם ראיד, גיסי, ושני אחיו למדו רפואה  והתמחו ברפואת נשים, והמשיכו לנהל את בית החולים של אביהם.

אימאן התחתנה בשנת 1998, לפני האינתיפאדה השניה. כשהיא התחתנה המצב בעזה היה שונה לחלוטין מהמצב היום, הייתי מבקרת אותה פעם בשבועיים, היה ניתן לקבל אישור כניסה לעזה במקום במחסום ארז, לא היה צורך להמתין כדי לקבל את האישור. היה מספיק להציג להם תעודת זהות ולומר שיש לי בעזה משפחה. הייתי גם מבקשת אישורים כדי שהיא תבוא לבקר אותי פה. החיים היו שונים לחלוטין מהיום. הייתה יציבות אחרי שהרשות הפלסטינית נכנסה, בסמוך להסכמי אוסלו, והייתה גם תחושה שאנחנו בדרך של התפתחות ושל שגשוג כלכלי. אז נהניתי מאוד מהביקורים בעזה, היה להם טעם מיוחד שעדיין שמור בתוכי.

מנאל: מתי המצב השתנה?

שירין: בשנת 2000 קרתה האינתיפאדה השניה והעולם שם השתנה. הוטלו הגבלות על אישורי הביקורים של מי שיצא מעזה לפה. בשנת 2003 אימאן בנתה את הבית החדש שלה בבניין חדש, הוא היה בקרבת הבניין הישן שגרו בו קודם, גם בית החולים עבר איתם לבניין החדש. בקומות שלמטה (הקומות התחתונות) עבר בית החולים למשכן החדש שלו ובקומות העליונות בנו ארבע דירות. אימאן גרה עם המשפחה שלה באחת הדירות שלמעלה. המשכנו לשמור על קשר שכלל ביקורים ומפגשים פנים מול פנים, ואני המשכתי לבקר אצלה בעזה. הפעם האחרונה שביקרתי בעזה הייתה בשנת 2007. מה שקרה אז, זה שלאחר הבחירות ברשות הפלסטינית שהתקיימו בשנת 2006 ולאחר שחמאס זכה ברוב קולות, המצב השתנה מהקצה לקצה: התחיל המצור על עזה והמחסומים שבעבר היה ניתן לעבור דרכם הלוך חזור נסגרו[1]. את יודעת, אני זוכרת שבשנת 1997 היה שדה תעופה בעזה.

מנאל: אני זוכרת שבתקופה הסמוכה להסכמי אוסלו, לאחר שערפאת ואנשי אש"ף נכנסו בפעם הראשונה לעזה ולערים הפלסטיניות הגדולות והקימו לראשונה את הרשות הפלסטינית, זוכרת שאז רבים סברו שמרכז הרשות הפלסטינית ומשרדיה הראשיים יישבו בעיר עזה.

שירין: כן, היה מורל גבוה והייתה תחושה של שגשוג ושהולכים לכיוון של הכרזת עצמאות. אך לאחר הסגר והטלת המצור לא היו לתושבים עוד הזדמנויות עבודה כמו שהיו קודם. אחותי אימאן, כדי לצאת לעבודה, הייתה צריכה לשלב את ילדיה במשפחתון, וזה עלה כמעט כמו השכר שהיה צפוי שתקבל. אך בזכות זה שבעלה עבד בשני מקומות עבודה כרופא נשים, לא חוו מצוקה או קושי כלכלי, ולכן היא העדיפה להישאר בבית ולגדל את הילדים. אך מבחינה חברתית לא היה קל לאימאן עם החיים בעזה, יש שם חודרנות חברתית ולא היה קל לשמור על פרטיות או להציב גבולות כדי למנוע חדירה לפרטיות. היא הביעה מספר פעמים רצון לעזוב את העיר עזה ולעבור לגור במקום אחר, היה לה קשה גם עם המרחק מאיתנו - ההורים והאחים שלה‎‎. זוכרת שפעם ניסו להגר לשוודיה אך היה זה קשה מאוד, במיוחד לראיד בעלה, הייתה לו תחושה של שייכות עזה לעיר עזה, וגם מחוייבות להמשיך את הדרך של אביו ולדאוג להמשך תפקודו של בית החולים שהוריש להם אחרי מותו. וגם בתור אדם דתי היה לו קשה להתרחק מהעיר עזה, הוא נהג לומר שאנחנו בני אלרבאט - שעל פי הדת האסלאמית אלו האנשים שאלוהים הטיל עליהם לשמור שמסגד אלאקצא לא יישאר לבד, מה שדורש מגורים ברדיוס גיאוגרפי קרוב ככל הניתן אליו. הוא ראה אם כן בהגירה מעזה סוג של הפרת מצוות השמירה על החיבור עם המסגד אלאקצא. יחד עם זאת, עם השנים גם הוא ראה שהמצב בעזה נהיה קשה מאוד ובפרט שהמצור מקשה מאד על הצעירים לממש את שאיפותיהם וחלומותיהם לעתיד, בייחוד שילדיו הצליחו בלימודים. אז גם הוא החל לחשוב מחדש על עניין ההגירה מעזה.

סמירה, הבת הגדולה של אימאן למדה רפואת שיניים באוניברסיטה פרטית בעזה, גם יוסף סיים מדעי מחשב באוניברסיטת אל אזהר. אחמד, הבן השלישי של אימאן, סיים שנה שלישית רפואה באוניברסיטת אל אזהר. עמרו גם למד באוניברסיטת אל אזהר. עבוד היה אמור להתחיל ללמוד באוניברסיטה השנה. מירה, הבת הצעירה, ילדה יפה עם שיער מתולתל ותלמידה מצטיינת בכיתה י"א - כולם למדו בעזה. יוסף רצה לעבור לקנדה והיינו באמצע ההליכים כדי לעזור לו לקבל ויזה - שיעבור לגור בקנדה ליד ההורים שלי וימצא לעצמו עבודה בתחום שלמד, הנדסת מחשבים. סמירה, הבת הגדולה של אימאן, הייתה מאורסת והחתונה שלה נקבעה לתאריך 20/12/2023.

בשנים האחרונות אימאן הייתה טרודה בעיקר באיך לדאוג לעתיד הילדים שלה, היא יצרה לעצמה חיים מכל דבר שהיה רק אפשר, היה מועדון בעזה שהלכה אליו ונפגשה עם חברות, שם הייתה להן בריכת שחיה, חדר כושר, בית קפה ומסעדה ועוד פעילויות לזמן פנאי. היא הייתה מבקרת במועדון פעמיים או שלוש פעמים בשבוע.

מנאל: נשמע לי שזה כמו המועדונים שיש בשכונות הטובות במצרים, בשכונות של מעמד הביניים והמעמד הגבוה, שרואים אותם בסרטים ובסדרות המצריות.

שירין: נכון. המפגשים המשפחתיים שלנו, של כל המשפחה, ההורים וכל האחים והאחיות במקום אחד היו עניין מאתגר ולא קל למימוש, כי שני אחים שלי גרים בסעודיה, אימאן הייתה גרה בעזה, ההורים ושני אחים גרים בקנדה ואני פה. המשפחה שלי, כמו משפחות פלסטיניות רבות, ממשיכות לחפש את הבית, זה שיעניק ביטחון ושיהיה נגיש לכל בני המשפחה. רק לפני חמש שנים ההורים שלי היגרו לקנדה, עם תקווה שמעכשיו יחושו שיש להם עוגן יציב ומקום בטוח לחיות בו. ולכן כדי שכולנו נוכל להיפגש היה צריך למצוא ארץ שכולם יכולים לטוס אליה. החתונה של מוחמד אחי נערכה בירדן, זה היה  לפני שלוש שנים, גם אימאן הצליחה להשתתף עם הילדים שלה בחתונה של מוחמד. אז לקח לה שלושה וחצי ימים כדי להגיע מעזה לירדן. כדי לצאת מעזה היה עליה לעבור במעבר הגבול ברפיח, ולשם כך נדרשה לשלם 1,000 דולר עמלות במעבר הגבול, ואז לקחת מונית מרפיח עד לשדה התעופה בקהיר ומשם לטוס לעמאן שבירדן.

מעבר הגבול ברפיח התנהל באופן כזה שאי אפשר היה לדעת מראש מתי הוא ייסגר, ואם הוא סגור אז לא יודעים מתי ייפתח שוב. לא אחת קרה שסטודנטים שלמדו בחו"ל ושבאו לעזה  בחופשת הקיץ פספסו את פתיחת שנת הלימודים ונתקעו בעזה, ליותר זמן משתכננו, משום שמעבר הגבול נשאר סגור למשך כמה חודשים. הסבל וההתמודדות של תושבי עזה עם מעבר הגבול ברפיח, קשה לאדם רגיל לדמיין אותם. רק מי שחי בעזה מכיר מקרוב את הסבל והייסורים הקשורים לזה.

גם כשאחי שאדי התחתן, בשנת 2006 בקיץ, החתונה נקבעה במצרים, במדינה שכולנו יכולנו לנסוע אליה - ואז התחילה מלחמת לבנון השנייה וסגרו את מעבר הגבול ברפיח. לא ידענו כמה זמן זה יימשך ומתי מעבר הגבול ייפתח מחדש. רצינו כמובן שאימאן תהיה איתנו, ואני זוכרת שנערכנו לכל התסריטים האפשריים - קנינו לה שמלה, כך שגם אם ברגע האחרון מעבר הגבול ייפתח והיא תוכל לצאת ממנו, אז שלא יהיה דבר נוסף שיעכב אותה מלהספיק להגיע לחתונה, ושלא תיאלץ לחפש שמלה ברגע האחרון. בסופו של דבר זה לא התאפשר, מעבר הגבול ברפיח לא נפתח ואימאן לא יכלה להיות איתנו בחתונה של שאדי. אני חושבת על זה שמעט מאוד התאפשר לנו כמשפחה להיות ביחד כולנו, אין את החוויות המשפחתיות הנעימות, תמיד זה מלווה במתח ובחוסר ידיעה מה הולך לקרות, מעברי הגבול ואישורי היציאה/כניסה תמיד התגברו על הרצון שלנו להיות ביחד והכריעו אותנו. 

מנאל: זאת לא המלחמה היחידה על עזה, בשנים האחרונות היו כמה מבצעים צבאיים והתקפות מהאוויר על עזה, איך אז התמודדתם עם המצב?

שירין: הסרט הזה של מלחמה בעזה, נהיה עבורנו כמו סדרה מוכרת בהמשכים, בכל המלחמות הקודמות היינו במתח ובדריכות ודאגנו לאימאן. המלחמה הזאת לא דומה לשום דבר שהיה לפניה, לא הכרנו דבר כזה בעבר. ההצהרות של הבכירים בישראל דיברו על השמדה, ולצד זה היינו ברמה מסוימת של הכחשה, קיווינו שאחרי כמה ימים המלחמה תיעצר. אבל תראי - עברו 100 ימים והיא לא נעצרת. לא האמנו שהמלחמה תימשך כל כך הרבה זמן. בהתחלה ההפצצות היו בצפון הרצועה, בבית חאנון ובג'באליא ובבית לאהיא. זה היה רחוק מהאזור שאימאן גרה בו. אחרי שבאזור שלהם קיבלו הוראה לפנות את הבניינים ולעבור לדרום הרצועה, החלה הדאגה. בהתחלה, בגלל שהם גרים בבניין שיש בו גם בית חולים, הם חשבו שיהיו מוגנים. גם לא האמינו שהולכים להפציץ בתי חולים, זה הרי מנוגד למוסר ואסור על פי החוק הבינלאומי להפציץ בתי חולים, מה גם שמול הבית שלהם היה בית ספר שעקורים רבים מצפון הרצועה עברו אליו כדי לתפוס מחסה. בהמשך אימאן ומשפחתה החליטו לעבור דרומה והתארחו בדירה השייכת למשפחה של הארוס של סמירה, בתה של אימאן. ואז גם אלה קיבלו הוראה לפנות את הבניין. ראיד, אימאן והילדים החליטו ללכת לבית של אחותו של ראיד. אחותו של ראיד גרה בשכונה שנקראת אלזהרא והיא נמצאת דרומית לוואדי עזה. גם שם נשארו יומיים - ואז ראיד אמר לאימאן שהוא פוחד ושהוא חש שעליו לחזור לבית שלו. הוא פחד שלעולם לא יוכל לחזור ולראות את הבית שלו. בחדשות וברשתות החברתיות היה גם דיבור על לחלק את עזה, וזה הגביר את הפחד אצל ראיד שלא יוכל לחזור לבית שלו. את יודעת, זה פחד שתמיד נמצא אצל הפלסטיני, שאם אתה עוזב את הבית שלך אז ייתכן שלעולם לא תוכל לחזור אליו.

מנאל: שמעתי דבר דומה בערב עיון שהשתתפתי בו לאחרונה, ואחת המרצות שהמשפחה שלה גרה בכפר בגליל העליון סיפרה שהמשפחה שלה לא מוכנה להתפנות כי הם פוחדים שאם יעזבו את הבתים שלהם לא יתנו להם לחזור אליהם, ובקהל היו עוד אנשים שחשבו שכך צריך לפעול, לא לעזוב את הבית.

שירין: שני האחים של ראיד מלכתחילה לא הסכימו לעזוב את הבתים. הנשים והילדים שלהם עזבו והלכו דרומה אבל הגברים נשארו בבתים. הם אמרו, "אלו הבתים שלנו, זה בית החולים שלנו, ואנחנו לא רוצים לעזוב". שמעו שהולכים לחלק את עזה, ולגרש אותם כפי שקרה ב-48 - אז הודיעו שהם נשארים בבתים כדי שלא יגרשו אותם. הם אמרו שהם לא רוצים לעבור את מה שההורים עברו בנכבה שב-48.  ואז ראיד והמשפחה חזרו לביתם.  אימאן אחותי לא ידעה לקבוע לעצמה האם זו הייתה החלטה נכונה או לא. היה בה פחד לחזור אבל היה גם קול בתוכה שאמר לה שתרגיש יותר טוב ושיהיה לה יותר נוח בבית שלה. אימאן והילדים פחדו מאוד. היא לא דיברה על זה שהיא פוחדת, היא אישה מאוד מאמינה, והיא הייתה זאת שניסתה להרגיע את כולם - אבל הרגשנו את הפחד בטון הדיבור שלה.

היו הפצצות מסביבם שנמשכו כמה לילות. אימאן הייתה כותבת לקבוצת הוואטסאפ של המשפחה - "אני לא יודעת איך אנחנו עדיין בחיים". באותם ימים עדיין היה אפשר לצאת משם דרומה, אבל היה גם דיבור בחדשות על הפסקת אש, ועל הסכם שמתגבש להחלפת שבויים - אז הם קיוו שהפסקת האש תיכנס לתוקף ושלא ייאלצו לעזוב את הבית.

גם כשהמשיכו להתלבט האם לעזוב את הבית או לא, ידעו שאין שום אזור שהוא בטוח. ידעו שהיו אנשים שתוך כדי בריחה מבתיהם הפציצו אותם. הרי גם לאחר שנאמר לאנשים ללכת לדרום הרצועה, הפציצו במחנות הפליטים אלבריג' ואלמג'אזי שהם בדרום הרצועה. עלו שאלות מאד לגיטימיות והגיוניות: למה אומרים לתושבים "תלכו לדרום" ואז מפציצים בדרום? למה אמרו לאנשים לעזוב ומפציצים אותם תוך כדי שהם עוזבים. בימים הראשונים היו כמה הפצצות על מעבר הגבול ברפיח. לא היה מקום בטוח ועל כן לא ברור היה האם לעזוב את הבית זו החלטה נכונה. מה שכן היה להם ברור הוא - אין בכלל מקום בטוח בכל עזה.

ואז ביום ה-11 לנובמבר קמנו בבוקר ובקבוצת הווטסאפ של המשפחה כתוב: "אנחנו מוקפים בטנקים". המבנה הוקף בטנקים. "הטנקים בתוך השכונה ובית החולים (הנמצא באותו בניין) מוקף". שאלנו אותם, מה אתם רוצים לעשות? הם אמרו שהם רוצים לראות אם יש דרך לצאת. ואז הטנקים התחילו לירות לעבר הקומות הגבוהות, והקומות העליונות ניזוקו והתחילו לעלות באש. אלה קומות המגורים. כל האנשים בקומות למעלה התחילו לרדת למטה, לקומות שמשמשות את בית החולים. מי שהיה שם היו אימאן והילדים שלה, נשים שהיו מאושפזות בבית החולים עם הילדים שלהן, ובני הדודים של ראיד, שהבתים שלהם הופצצו והם עצמם מצאו מחסה בבית החולים, והיו גם שכנים שחיפשו מקלט בבית החולים. הם היו 70  נפשות בערך. ההפצצות פעם היו במגמת התעצמות ועליה ופעם במגמת ירידה.

מנאל: לא חשבו לצאת עם דגל לבן?

שירין: לא. הם יצאו מדלת אחורית של הבניין ונכנסו לבניין הישן שהיה בו בית החולים הישן, חיפשו להתרחק מהטנקים. ואז משם יצרו קשר עם הצלב האדום, כדי שיבואו לפנות אותם, כי לא הייתה להם שום דרך אחרת לצאת. הצלב האדום אמרו להם שהם לא יכולים לבוא באופן מידי ושהם יבואו לפנות אותם ביום שלמחרת בשעה 10 בבוקר. אחותו של ראיד שמתגוררת בדרום הרצועה גם יצרה קשר עם הצלב האדום. אני והאחים שלי יצרנו קשר עם עיתונאים ועם כתבים של ערוצי החדשות, יצרנו קשר עם הערוץ אלג'זירה. הודענו להם שיש אנשים שתקועים בבית החולים מהדי ושהם קוראים לעזרה ומבקשים לחלץ אותם משם. הידיעה פורסמה באלג'זירה כבר באותו ערב, שיש אנשים שתקועים בבית החולים למיילדות מהדי והם  מבקשים שיחלצו אותם משם. ב-22:00 בערב הייתה השיחה האחרונה עם סמירה, הבת של אימאן. היא אמרה שהם כמות גדולה של אנשים, כ- 70 נפשות. היא ביקשה שנתפלל שהלילה יעבור בשלום, עד שאנשי הצלב האדום יבואו לחלץ אותם. היא אמרה שאין לה הרבה טעינה בטלפון ושהיא רוצה לכבות את הטלפון כדי שתישאר לה סוללה ותוכל לעדכן למחרת כשאנשי הצלב האדום יבואו לחלץ אותם. זאת הייתה השיחה האחרונה. ואז בשעה 23:00 פרסמו באלג'זירה שבית החולים מהדי הופצץ ושיש שני רופאים הרוגים. ראינו את זה בטלוויזיה ואז התחלתי להתקשר לכל מספרי הטלפון שיש לי של המשפחה של אחותי, הילדים וכולם, וכל הטלפונים היו כבויים. התקשרתי לאחותו של ראיד שגרה בארצות הברית והיא הייתה מאוד נסערת ובכתה, אמרה - "הפציצו את בית החולים". שאלתי - "מה קרה"? היא אמרה שיודעים שבאסל אחיה נהרג אבל לא היה ברור מי ההרוג השני. אחרי זה התקשרתי לאחות השנייה של ראיד, זו שגרה בדרום עזה והיא גם אמרה שבאסל נהרג. שאלתי מה עם השאר, וענתה שהם לא יודעים. כששאלתי איך נודע לה מה שקרה, אמרה שמאחיה הגדול מהדי, ואז אמרתי לעצמי: אם מהדי הוא זה שניצל, אז ההרוג השני הוא ככל הנראה גיסי ראיד. כעבור זמן קצר התקשרה אליי האחיינית של ראיד, בת אחותו מארה"ב, והתחילה לומר לי דברי ניחומים, חשבתי שהיא התקשרה להודיע לי שראיד הוא ההרוג השני - אבל היא הודיעה שכולם נהרגו. עד יום למחרת הייתי במצב של הכחשה, קיוויתי שלא כולם מתו, שמישהו מהם נשאר בחיים.

מנאל: אולי התקווה שלך הייתה קשורה לכך שידעת שלא פינו מיד את הגופות. שרק אחרי שבועיים ולאחר הפסקת האש יכלו לפנות את הגופות ולקבור אותם.

שירין: בהפצצות שהיו באותה לילה נהרגו שלושים בני אדם. מהדי, האח הגדול של באסל וראיד, זה שניצל ונשאר בחיים, לא היה מסוגל לדבר זמן ארוך בגלל הטראומה. נודע לי שאימאן יחד עם בעלה וילדיה ישנו בחדר אחד. הייתה עוד אישה שישנה בחדר, היא חיבקה את אמה ואת בנה. אימאן שאלה אותה - "למה את מחבקת אותם"?, וההיא אמרה לה - "כך שאם אני אמות, אמות מחובקת איתם". ואז גם אימאן חיבקה את בעלה ואת ילדיה.

למחרת האנשים שהיו עימם ושנשארו בחיים יצאו עם דגל לבן ובזמן שהלכו, ירו בהם וחלקם נהרגו. נודע לי ששנים עשר בני אדם נהרגו ביום שלמחרת, בזמן שניסו לצאת ולהימלט.

אחותי אימאן, בעלה והילדים שלה נהרגו בתאריך -11.11 בין השעה עשר לאחת עשרה בלילה.

הם לא היו צריכים למות. הם נהרגו בדם קר. אלה בני המשפחה שלי וזה הסיפור שלי, אבל יש 23,000 בני אדם הרוגים, לכל אחד יש את הסיפור שלו. אלה אנשים שהיו להם חיים.

מנאל: אני חושבת על זה שאת גם אשת בריאות נפש, עו"סית קלינית שעובדת במרפאת ילדים לבריאות הנפש,  ושיש לך קולגות שכולן יהודיות. איך הייתה התגובה של הקולגות שלך למה שקרה לאחותך ולמשפחתה?

שירין: בעבודה הרגשתי קושי גדול יותר לפני שאחותי ומשפחתה נהרגו, אחרי ה-7 באוקטובר היה לי קשה מאוד בעבודה, חשתי שהחברה הישראלית נכנסה לעמדה סכיזו-פרנואידית והפעילו מנגנונים של פיצול: העולם התחלק בעיניהם לטובים ורעים, כשכל הערבים נכנסו לקבוצת הרעים. גם באופן אישי חשתי שמתייחסים אליי שונה מקודם – בזהירות יתר, אולי בחשדנות, אולי חוששים לפגוע. שעבורם שירין שהייתה לפני ה-7 באוקטובר היא לא אותה שירין שפוגשים עכשיו.

מנאל: הרגשת שהיחס אלייך השתנה?

שירין: הייתה אוירה טעונה של מתח,  הרגשתי שמצופה ממני כל הזמן לגנות את אירועי ה- 7/10, ושאין לי מה לצפות מהם שיגנו את המלחמה וההרג שקורה בעזה. הרגשתי שאני נדרשת לכאוב ולהביע צער על ההרוגים של ה-7 לאוקטובר, על הקורבנות ועל הטבח, על החטופים - וזהו, לא מעבר לכך.

מנאל: ידעו שיש לך משפחה בעזה?

שירין: כן, ידעו. אבל הם לא היו מסוגלים לראות שיש צד שני. מבחינתם כל עזה זה חמאס.

מנאל: אמרו לך את זה?

שירין: היו כמה סיטואציות שהיה דיבור על המלחמה והם אמרו לי, "זה או אנחנו או הם." ואני הייתי שואלת אותם: "מי זה אנחנו ומי זה הם? על מה אתם מדברים? יש שם עם, יש ילדים, נשים, משפחות, המשפחה שלי שם, למי אתם מתכוונים כשאתם אומרים הם?" ואז היו עונים לי: "אנחנו מבינים את המורכבות שאת נמצאת בתוכה, אבל למה שאנחנו נדאג לאזרחים כשהחמאס השולט שם לא דאג להם? אם חמאס היה דואג להם הוא לא היה מעמיד אותם בסכנה, ואם באמת לא היו תומכי חמאס הם היו מפילים  את השלטון  שלו בעזה". כאילו כאן  בישראל הצליחו לשנות משהו עם "הרפורמה המשפטית" או כלפי ראש הממשלה! אם העם בישראל שיש לו המון פריבילגיות לא מצליח להשפיע על המהפכה שקורית, אז איך מצפים מהעזתים ששנים נמצאים תחת מצור ושלטון שאינו מתנהל כשלטון דמוקרטי  כלל, אלא ההפך מכך, ואז איך מהם אתם מצפים שיצליחו לעשות זאת?

מנאל: ידעו שזאת אחותך שנמצאת שם?

שירין: הם ידעו והיו שואלים אותי מה שלומה, אבל היו גם אמירות שהם מקווים שאחותי תמצא את הדרך לשמור על עצמה. אבל איך? הייתי שואלת, זה היה משפט מכעיס. אני יודעת שאין דרך כזאת. היו עונים לי שאם תקיים את הוראות הצבא כך היא תשמור על עצמה. היו אומרים לי שהצבא מוסרי ומנחה את האנשים ששם לאן ללכת. הן גם היו משוכנעות שאף צבא בעולם לא עושה את מה שהם עושים. והייתי אומרת להן שזאת אשליה, ושאין חור בעזה שהוא בטוח. אבל הן האמינו למה ששמעו בחדשות בישראל ולא ניסו לחפש או להקשיב למקורות מידע אחרים.

מנאל: אבל את לא מספרת על חדשות ששמעת, את משתפת בסיפור פרטי שלך, של המשפחה שלך. זה ידע ממקור ראשון. איך עמדת בהטלת הספק הזאת מצידן?

שירין: כל הדיבור הזה - שלא מוכנות אפילו לערער לרגע על מוסריות הצבא - התנהל לפני שאימאן נרצחה, אחרי זה לא היו לנו בכלל שיחות כאלה, הם ביטאו צער ואמרו שכואבים איתי. אבל היה שקט, זה היה נראה כאילו אין מלחמה.

מנאל: התעניינו במה שעובר עלייך ואיך את מתמודדת?

שירין: הייתה תמיכה פורמלית ואישית מקולגות בעבודה, ביקרו אותי בבית וניחמו אותי , אישרו לי לצאת לימי חופש ולחזור לעבודה בקצב המתאים לי.

בהתחלה נראה היה שהיו מופתעים שחזרתי לעבודה, לצד זאת אמרו לי שלא מוותרים עליי אבל יקבלו ויכבדו כל החלטה שלי.

מנאל: למה ציפו שלא תחזרי?

שירין: אני אמרתי בפניהם שאם יקרה משהו לאחותי אני לא אחזור לעבודה. אז אמרתי שאני יכולה לשאת את המורכבות של המצב אבל עד גבול מסוים, ושאם אחותי תיהרג לא אוכל לשאת יותר את המורכבות הזאת. לפני כן הייתה לי הרגשה שאני יכולה לשאת את המורכבות. ידעתי להתחבר לכאב שלהם. אבל הרגשתי שהם לא מסוגלים להתחבר לכאב שלי. הם היו מחוברים  מאוד לכאב של עצמם אבל לא היו מסוגלים לשאת את הכאב של האחר. מה שהכי איכזב אותי זה שאלה אנשים שעוסקים במתן טיפול נפשי, בפסיכותרפיה, שחלק גדול מהעבודה שעושים זה להקשיב, להבין ולהתכוונן לאחר (לפציינט), לכאב ולמצוקה שהוא חש. אז איך הם לא מסוגלים לשאת את המורכבות ולהתחבר לכאב של האחר שהוא אני? אם הם לא מסוגלים לשאת את המורכבות הזאת אז מי כן יכול? הייתי אומרת להם - "אני יותר טובה מכם כי אני יכולה להבין, ולהתחבר לאמא שהבן שלה נרצח ב-7 באוקטובר, לאמא שהבן שלה חטוף, שאני לא מבטלת את עצמי ויכולה להיות מחוברת לעצמי וגם לאחר. אני גם לא רואה סתירה בין היכולת להתחבר ולחוש אמפתיה לאמא שהבן שלה נרצח ב-7 באוקטובר לבין החיבור שיש לי לכאב של בני העם שלי ולכאב של אחותי". הקולגות שלי לא היו בכלל במקום כזה. הם השמיעו לי כמה פעמים את המשפט "זה או אנחנו או הם."

מנאל: כשהם אומרים לך "או אנחנו או הם" – האם אינם מבינים שגם את חלק מה"הם"?

שירין: כשדיברתי על הכאב של האנשים בעזה, קיבלתי מהם את המסר שכאילו אני בוגדת. היו אומרים לי: את גם כמונו סובלת מהטילים שנזרקים לפה. את גם בסכנה כמונו. את אמורה להרגיש שייכות לפה ולכן לא מבינים איך את חושבת על הכאב שלהם כשאנחנו עכשיו במצב של "הם או אנחנו."

מנאל: זה נראה לי אכזרי להעמיד אותך במקום הזה. זה לא רק עניין של שייכות - המשפחה שלך, האחות שלך שגדלה איתך נמצאת שם, היא ומשפחתה נמצאים שם.

שירין: זאת הייתה תחושה כאילו הולכים להפשיט אותי מהעור שלי ואני הולכת להיות מישהי אחרת שהיא לא אני. כשחזרתי לעבודה אחרי ימי האבל לא היו שיחות כאלה, בכלל לא היה דיבור על המצב ועל כל מה שקשור למלחמה.

מנאל: אז אחרי שציפו ממך להתחבר ולגלות אמפתיה לכאב של הצד השני, לצד שלהם, וכשאת היית באבל ובכאב הם החליטו שלא מדברים על זה בכלל - האם זאת ההתחשבות והרגישות המקסימליות שיכלו להביע כלפיך?

את חושבת שהיו יכולים להגיב בצורה יותר מיטיבה ופחות מאכזבת עבורך?

שירין: אני עובדת עם מומחים בבריאות הנפש, המשפט המנחה אותנו זה לראות את האדם איפה שהוא נמצא, לכבד את הכאב שלו ללא קשר לרקע ולזהות שלו, לימדו אותנו גם שצריך לשאת את הדיאלקטיקה ואת המורכבות, אלה המושגים שגדלנו עליהם כאנשי מקצוע. חשתי שהלכנו למקומות פרימיטיביים לא מפותחים, של אנחנו והם, של טובים ורעים. של אני או אתה. האכזבה שלי הייתה גדולה מאוד. אם אנשי מקצוע לא יכולים להיות במקומות האלה אז מה יש לצפות מאנשים אחרים? זה אומר שאין בכלל תקווה שיהיה שיח אמיתי בין ערבים ליהודים. המצב היה מורכב וקשה לפני השביעי לאוקטובר ועכשיו הוא נהיה סבך.

מנאל: למה זה נהיה מורכב ומסובך? למה לא לומר שזה היה מפתיע ומאכזב לראות אנשי מקצוע שלא מקיימים את העקרונות והערכים שהם כמעט הבסיסיים ביותר במקצוע שלנו? שאין להם יכולת  להתחבר לאחר? שנים חונכנו ותירגלנו שוב ושוב את הכישור הזה, להתחבר לאחר, להקשיב לו ולנסות להבין את המקום שהוא עומד בו, אבל מה שקרה הוא שגילינו שאנשי מקצוע רבים לא מצליחים לקיים את הערכים האלה, ששנים הטיפו לנו לפעול על פיהם ולהתחבר לאחר, שזה הם. מה שהיה מפתיע ומאכזב זה לראות שלא הייתה להם המסוגלות להתחבר מהכיוון ההפוך, שברגע האמת הם לא עמדו בדבר שהם כל הזמן דיברו עליו. את מקבלת מסר שאת בוגדת בהם כשאת חושבת על הצד העזתי והם לא חשבו שאת תרגישי בוגדת בצד העזתי כשאת מזדהה רק איתם?

שירין: לא נראה שחשבו עליי בכלל. הם לא רואים אותי כסובייקט. הם היו מחוברים רק לצרכים שלהם. לא נראה לי שחושבים עלינו סובייקטים.

מנאל: את זוכרת שהתקשרת אליי שבועיים לפני שאחותך נהרגה ושאלתי אותך מה שלומך, את אמרת לי שאת לא מאחלת לאף אחד להיות במצב שהיית בו ושזה היה קשור לדאגה שלך לאחותך ולמשפחתה. כשנודע לי שאחותך נהרגה, נזכרתי מיד באותה שיחת טלפון, את שיתפת אותי ואני לא עשיתי כלום עם זה, הייתי חסרת רגישות והמשכתי רגיל כאילו שלא שיתפת אותי בזה בכלל. בדיעבד זה תפס אותי והרגשתי כל כך רע ושאני חסרת רגישות.

שירין: זה לא חוסר רגישות.

מנאל: זה כן חוסר רגישות. שמעתי  על המצב הקשה שאת נמצאת בו והמשכתי הלאה כאילו שלא ידעתי את זה. היה לי מקרה  נוסף דומה, עם אבא שלי. אבא שלי, שהרי עובד בתחום החקלאות באזור הדרום - ידעתי בתוכי שבוודאות מכיר חקלאים מעוטף עזה שנפגעו יחד עם המשפחות שלהם בטבח ב 7/10 - אבל לא הרמתי אליו טלפון לשאול מה שלומו כשהמחשבה הזאת חלפה בראשי. זה היה בימים שלאחר הטבח. אחרי איזה שבוע, אבא שלי שיתף מעצמו לגבי זה. אני מבינה ממה שקרה שבמצבים שאני מתמודדת עם הישרדות ובמציאות קשה שיש התקפה ואיום מכיוונים שונים, אני עלולה לשמוט מהתודעה שלי אנשים קרובים ויקרים. אני יודעת ולא רוצה לדעת על מה שעובר עליהם. במצבי הישרדות, במקום לחזק את החיבורים עם רשת התמיכה הטבעית ועם הקרובים אליי, אני שומטת אותם מהתודעה שלי.

שירין: כשאמרת "איזה חסרת רגישות הייתי" - אני חושבת שזה לא העניין, היה בשבילך יותר מדיי לדעת כמה מה שקורה בעזה קרוב אליך, זה כנראה היה כואב מדיי עבורך לדעת את זה. לכן אני לא חושבת שזה חוסר רגישות אלא רגישות גבוהה מדי.

מנאל: עמדתי בקשר מתחילת המלחמה עם קולגות וחברות מעזה, ידעתי מתי להתקשר אליהם ולרוב זה היה כשהייתי בבית ולא בעבודה, אולי מה שהיה לי איתך זה שהייתי צריכה לשמוע אותך כשאני באמצע יום עבודה, בעבודה השוטפת שאני עוסקת בה, כשאני כביכול בתוך ישראל. נכון, זה היה בלתי נסבל בשבילי. התארחתי לא מזמן  אצל עבד אבו שחאדה- פעיל פוליטי ומגיש פודקאסט "אלמידאן", הוא הסב את תשומת ליבי לכך שלהרבה מתושבי רמלה, לוד ויפו יש בני משפחה בעזה ושהרבה מתושבי עזה הם במקור מהערים האלה. אנשים לא מדברים על זה ביום יום, גם לא בתוך הבתים שלהם. מחוץ לבית, אפשר להבין שיש זהירות ופחד מהאשמות של תמיכה בטרור, אם ידברו על כך שיש להם משפחה בעזה, גם יש את הדרישה המתמדת לגנות את הטבח של ה- 7/10. מעבר לכך אין דיבור על הכאב שלהם, על הקושי הזה - לחיות ולעבוד בתוך ישראל ומן העבר השני יש קרובי משפחה בעזה, שאולי דואגים לשלומם ולא רוצים שהם ייפגעו, שיש תחושות עצב וכאב על ההרוגים שם. הדברים האלה בכלל לא מדוברים ולא מקבלים הכרה. האנשים התרגלו לכך שהם צריכים להיענות לצרכים של האחר (לצרכים של היהודי) ומבינים שעליהם להתמקם כמושא ההשלכות שלו. הם יודעים היטב שכדי שתשרוד עליך להיות מחובר למקום הזה, למקום שבו אתה נושא את ההשלכות ולא דוחה אותן מיד מעליך, ואז מה שקורה הוא שזה גובה ממך מחירים, בכך שאתה נושא עליך חלקים שהם בגדר נפקדים (מהכינוי ההיסטורי "נוכחים נפקדים") שלא מקבלים ייצוג או הכרה בנפש ובתוך הסובייקטיביות. זוכרת איך שאלתי אותך על למה המשפחה של אחותך לא עזבה לדרום כפי שהונחו על ידי הצבא, ואז סיפרת לי את הסיפור שלהם מאז הנכבה והבנתי את הרצון שלהם שלא לעשות את מה שהוריהם עשו בזמן הנכבה ולא להפסיד את הבתים והרכוש כמו שההורים הפסידו ב 48.

שירין: אני גם הבנתי שלהרבה יהודים הייתה חרדה קיומית ושחוו את ה-7/10 כסימן לכך שהשואה קורית מחדש שוב. זה עורר אצלם את הטראומות הקשורות לשואה.

מנאל: מעבר לדברים הקשים וההרג שתושבי העוטף עברו על גופם בטבח ב-7/10, התגובות הרגשיות של מרבית הציבור היהודי, כולל מי שלא הייתה להם קרבה או קשרים אישיים  ומשפחתיים עם הקורבנות והנפגעים מהעוטף, היו מאד קשות, אמרו שזה סוג של שואה שניה ליהודים. גם לנו המלחמה עוררה מחדש את הפחד מפני נכבה שנייה. חבל שלא ניסו לתת הכרה גם לזה.

שירין: כדי שזה יקרה צריכים להכיר בך כסובייקט, שלך יש את הטראומות הייחודיות ובכלל את הנראטיב שלך ושהוא שונה מאוד מהנראטיב שהם גדלו עליו. הרבה יהודים ישראלים לא מכירים אפילו בזה שיש כיבוש. מבחינתם התיישבו בארץ שהייתה ריקה. אם לחזור לדבר על פלסטינים, את יודעת, שמעתי על רבים שכעסו על ההורים שלהם שעזבו את הבתים שהיו להם לפני הנכבה. היום הם מדברים על זה שהם מבינים שהוריהם לא עשו את זה מרצון. אירועי הנכבה היו כל כך מוכחשים שהיו אפילו פלסטינים שהטילו ספק או שלא עד הסוף האמינו שזה באמת קרה.

מנאל: העדויות וההוכחות לכך שכן היו מעשי טבח וגירושים המוניים בנכבה אותרו בארכיונים של צה"ל ובארכיון המדינה, בעבר אלו היו חומרים חסויים אבל בשנים האחרונות החומרים האלה נחשפים ומובאים לקהל הרחב על ידי היסטוריונים, תסריטאים וחוקרי ארכיונים יהודים ואף ציונים בחלק מהמקרים, הרי לפלסטינים לא הותרה גישה לחומרים שמצויים בארכיונים של המדינה.

שירין: סבא שלי מצד אמא, אבו איימן, אביו וכל האחים והדודים שלו נטבחו במסגד דהמש לפני שהם ברחו מהעיר לוד. סבא שלי זוכר שדם זרם לרחוב מהמסגד. סבא שלי היה בן 12. סיפרו לנו שכדי שלא ייקחו אותו עם הגברים והצעירים למסגד, הלבישו אותו בבגדים של ילדה, שיחשבו שהוא בת, כדי שהלוחמים הציוניים יעזבו אותו, וכך הוא היחיד ששרד מבין כל הזכרים שבמשפחה. אלה סיפורים מאד קשים.

מנאל: בהחלט, והסיפורים האלה עדיין  מושתקים. לבוא היום ולומר שלמרבית האנשים שבעזה יש סיפורים דומים למה שעבר על סבא שלך, זה יהיה בלתי נסבל כמעט לכל הציונים.

אני רוצה לחזור למשהו שאמרת על העבודה. סיפרת לי קודם שאמרת להם, "אם לאחותי יקרה משהו אני לא אחזור למקום העבודה". למה אמרת להם את זה?

שירין: כפי ששיתפתי אותך, לאחר ה-7 באוקטובר היו לי שיחות מאד קשות עם הקולגות בעבודה. פעם שאלתי את אחת הקולגות שנהגה לשאול אותי כל הזמן מה שלום אחותי, האם היא עושה את זה בגלל תחושות האשמה, והיא ענתה בשאלה: "למה שארגיש אשמה?" אז בכלל לא ידעתי מאיזה מניעים היא שואלת - אם באמת מתוך אכפתיות ודאגה כלפיי, או מניעים אחרים שאני לא יודעת מה הם - היא הרי לא אחת הייתה אומרת את המשפטים "זה או אנחנו או הם" ו"מקווה שאחותך תמצא דרך לשמור על עצמה". אני בעצמי הייתי במצב של חרדה איומה ודריכות יתר, ולכן בשלב מסוים ביקשתי ממנה לא לשאול יותר על אחותי.

מנאל: את קיווית לגלות שהיא חשה אשמה.

שירין: נכון, וזה היה מאכזב עבורי לגלות שהיא לא.

מנאל: איך יכולת לעמוד בשיחות כאלה?

שירין: לא שיערתי שאלה יהיו העמדות של הקולגות שלי, לא ציפיתי ולו במעט שכך הם חושבים. הייתה לי נאיביות והייתה לי תקווה להעיר אותם ולגרום להם לראות גם את מה שאני רואה, חשתי סוג של אחריות לגרום להם לראות ולהתחבר גם למה שאני רואה.

מנאל: את כל כך אמיצה שניהלת שיחות כאלה.

שירין: הייתי לבד. לא הייתה שם מישהי שתשים יד על הכתף שלי, שתתמוך בי, שתתן תחושה שהיא איתי. הייתי הערבייה היחידה, זה כמו להיות לבד מול סערה שלמה. היה קשה, ועדיין קשה. אבל היום אני לא נכנסת לשיחות כאלה.

מנאל: למה חזרת לעבודה?  הודעת להם שלא תחזרי אם יקרה משהו לאחותך.

שירין: אם זה היה תלוי בי אז הייתי מעדיפה להגר לארץ אחרת, המציאות פה הפכה להיות בלתי נסבלת, גם זה שכולם מסתובבים עם נשק עליהם. אבל זה לא תלוי רק בי, אני לא חיה לבד. יש את בעלי והילדים שלי ומרכז החיים שלהם זה פה, ואני לא יכולה להחליט על כולם. ובקשר למקום העבודה, לא עזבתי מכמה סיבות. דבר ראשון - אין לי עכשיו אנרגיות לעזוב מקום עבודה ולהתחיל במקום עבודה חדש. אני גם אוהבת את העבודה שאני עושה, את הפסיכותרפיות ומה שאני עושה במסגרת תפקידי כראש צוות. אני גם בשנה השלישית בלימודי פסיכותרפיה. יש עדיין דברים בעבודה שאני אוהבת ושנותנים לי סיפוק.

מנאל: אם היית עובדת בארגון שכל אנשי הצוות בו הם ערבים, את חושבת שהיה לך יותר קל?

שירין: בטח. אני חושבת שאז לא הייתי צריכה להיאבק  בשביל להביא את הקול שנלחמתי כל הזמן להביא. הייתי מרגישה שהיו נותנים מקום והכרה גדולה יותר בכאב שלי. אני חושבת שהייתי מרגישה  שיש לי יותר לגיטימציה לרגשות שאני מתמודדת איתם. במקום העבודה הנוכחי נותנים לי לגיטימציה לכאב ולאובדן, אבל אין בכלל לגיטימציה לכעס. יש בי כעס גדול. המוות של אחותי הוא מוות מיותר שלא היה צריך לקרות. אין שום סיבה בעולם שהיא ומשפחתה ימותו כפי שהם מתו. זה היה בולט שמול הקולגות בעבודה אין מקום או לגיטימציה שאדבר על הכעס שלי. אם הייתי מבטאת כעס, הייתי מקבלת מהם את התגובה שאין דרך אחרת.

מנאל: זאת אמירה מאד קשה. זאת לא אמירה של "הלוואי ותסתיים המלחמה או שהלוואי ויכולנו לעשות משהו בשבילך, כדי להציל את אחותך" אלא "אין דרך אחרת".

שירין: כן, גם בסביבת העבודה יש את מי שבעלה נמצא במילואים ומי שהבן שלה חייל ויש הרבבה  דיבור על זה. אין רגישות לאיך שדיבור כזה יכול להשפיע עליי. המחשבה הקשה שחולפת בראשי בזמן הזה היא שאולי הבן של הקולגה הזאת או בעלה של הקולגה השנייה הם אלה שהפציצו את אחותי ומשפחתה, נראה שבכלל לא חלף בראשן, שמחשבה כזאת תתעורר אצלי. הדיבור החוזר ושנעשה בספונטניות על בני המשפחות והקרובים שבצבא ושלוחמים בתחום עזה, ומצד שני לא לחשוב על מה דיבור כזה עושה לי – כל זה הבהיר לי כמה אני נחווית כאובייקט וכמה אין הכרה או רגישות לאחרות שלי.

מנאל: מהדברים שלך מתחדדת אצלי המחשבה שמאוד חשוב להקים קבוצות שיח וקבוצות הדרכה פלסטיניות חד לאומיות, במיוחד במצבים האלה.

שירין: נכון. אבל אני רוצה לומר שגם נחשפתי ליחס אחר. בהדרכה מטעם לימודי הפסיכותרפיה אני מרגישה שהמדריכה כן מצליחה לראות אותי, לא צריך ללמד או לספר לה על הכיבוש ומה שהוא עושה, היא יודעת את זה מעצמה. היא יודעה לומר לי שמה שקרה ב-7 באוקטובר היה מזעזע, ומה שעושים עכשיו בעזה גם מזעזע. היא מכירה בזה שהדברים קורים בתוך הקשר, ושללא ספק מציאות דכאנית רבת שנים תשפיע על התנהגות האדם. חשוב גם לדעת שיש גם קולות כאלה. לצערי הם מעטים בקרב אנשי המקצוע היהודים שבארץ.

מנאל: זה מעניין איך את בוחרת להביא את העמדה שלך ולא נותנת למה שאת שומעת לערער אותך או לאבד קשר עם מי שאת. את לא משתפת פעולה עם המחיקה ועם ביטול האחר, גם במחיר של לשמוע דברים קשים, אפילו דברים שהם בגדר פוגעניים כלפייך.

שירין (מחייכת): תקשיבי, אלוהים לא נענה לעבדו השקט.

מנאל: אני שומעת אותך וחושבת על נשות מקצוע צעירות, שצריכות לעבור התמחות או הכשרה בפסיכותרפיה, שזה מעמיד אותן בתלות רבה בהדרכה ובמדריכה שמלווה אותן וכמה דיבור כזה יכול להיות מפחיד ומסוכן עבורן.

שירין: למה?

מנאל: בשלב הזה, השלב ההתחלתי בעבודה בפסיכותרפיה ובגיבוש הזהות המקצועית יש תלות גדולה במדריכה, בגישה המקצועית שלה ובקבלת הערכה ממנה. במצב שלמדריכה אין ידע או הכרה בכך שיש לך נרטיב שונה, ואם היא לא תיקח אחריות על המחסור בידע ו/או על אי יכולתה לתת הכרה בחווייתך, הפרשנות שלה עלולה להיות בעייתית. או לחליפין לא תיתן את תשומת הלב הנדרשת לדברים ברובד הזה. בשני המצבים זה פוגע בתהליך שהמודרכת עוברת איתה. אם המודרכת רוצה להביא את עצמה באותנטיות ולהימנע מהעמדת פנים בנקודות מסוימות, ולצד זאת היא  רוצה לקבל הערכה חיובית מהמדריכה , ושהיא זקוקה לקבל הערכה חיובית או מכתב המלצה ממנה כדי שתוכלי בסופו של דבר להיות מורשית לעבוד כמטפלת. אני יודעת על רבות שעשו ועושות את זה כך, מתמקדות במטרה לסיים את ההתמחות וההכשרה עם מכתב הערכה טוב, אני כמובן שלא שופטת אותן על שפעלו כך. אבל אז הן נשארות עם משהו שבוער מבפנים, עם ידיעה שיש אזורים בנפש שחבל להן שלא יכלו לגעת בהם ולדבר עליהם מתחילת תהליך גיבוש זהותן המקצועית, אבל כשאין הכרה בכך מהצד השני (מהמדריכה) זה בקלות עלול להביא לתסבוכת ולתחושה של פער גדול שלא ניתן לגשר עליו, וברוב המקרים  הן עושות את התהליך הזה לאחר סיום ההתמחות ולאחר שהגיעו לרמה מסוימת של עצמאות מקצועית.

שירין: אני התחלתי את התהליך בגיל 36,  אז התחלתי ללמוד עבודה סוציאלית. אני חושבת שלגיל יש השפעה ומשקל חשובים. אפילו בשנה הראשונה בעבודה סוציאלית בבר אילן אני לא זוכרת את עצמי מבטלת משהו מתוכי, גם לא את זהותי הפלסטינית. כבר אז, בשנה הראשונה, דיברתי על  הסוגיה הפלסטינית.

מנאל:  عم تحكي من أولها عن قضية فلسطين يا شيرين وأيضا بجامعة بار ايلان؟  (מתפעלת ומופתעת מהאומץ שהיה לשירין בלדבר באופן גלוי על הזהות הלאומית שלה ועל הסוגייה הפלסטינית, ועוד באוניברסיטת בר אילן). יכול להיות שזה קשור לעובדה שלא גדלת פה כמוני וכמו אחרות? שלא גדלת בתוך ההקשר של ההשתקה וההכחשה שיש בישראל כלפי הנראטיב הפלסטיני. עד גיל 18 את גדלת במקום אחר שלא היה כפוף לצו השתקה או הכחשה כפי שהיה לנו פה.

שירין: נכון. ברור שיש לזה השפעה.  

מנאל: מאז שנולדת ועד גיל 18, כולל בתקופה שחיית בסעודיה, היה לך חיבור שלא נקטע אף פעם עם  הזהות הפלסטינית שלך. 

שירין: כן. התרגלתי מגיל מאוד צעיר להיותי פלסטינית, שהיו היתקלויות ושערים שנסגרו בפניי בגלל זהותי הפלסטינית וזה אף פעם לא היה מוכחש, גם לא בזמן שגרתי בסעודיה ומול הרשויות שם. אני מסכימה איתך שסיפור החיים שלי גרם לזה שאני מי שאני היום, ושמרכיב הזהות הלאומית שלי הוא מרכיב ברור שבא איתי לכל מקום. שיש דברים שעוברים ליד אנשים בזמן שאצלי הדברים עוברים דרכי. גם בלימודים שלי, כשלמדתי לתואר שני בעבודה סוציאלית, הייתי שותפה להנחיית הקורס "הידברות מוזיקאלית בין ערבים ויהודים" באוניברסיטת בר אילן. בהתחלה נרשמתי לקורס כסטודנטית, מי שהנחו את הקורס היו  פרופ' אבי גלבוע ושהד אבו חמד. אחרי שסיימתי את הקורס, פרופ' גלבוע הציע לי להנחות את הקורס יחד איתו. ההצעה שלו שכמובן החמיאה לי אך עוררה בי שאלה למה בחר בי, הייתי סטודנטית מתחילה לתואר שני והוא היה ראש החוג. הוא אמר לי שיש לי קול אמיץ, שאני לא "נחמדה", שיש לי סיפור  חיים ייחודי, ויחד עם זאת אני יכולה להיות בכל מיני מקומות, שידעתי מה זה לגדול בתור ילדה בעזה ומה זה לגדול אחרי זה בסעודיה, שיש לי ניסיון אישי בלהיות במעברי גבול ובמחסומים ולהיות בסוגים שונים של בידוק בטחוני, שאני יודעת למה מתכוונים כשמדברים על תחושות ההשפלה והעלבון שבמקומות האלה, ידעתי את הדברים על בשרי, ושידעתי גם שאני  אחרת מכל פלסטינית בישראל, וממי שגדלה בישראל.

מנאל: אני יודעת על פלסטינים עם היסטוריה קצת דומה למה שאת עברת, או קשה יותר, שאומרים, "עם האנשים האלה אני לא רוצה להתעסק, אני לא מוכן להיות בקשר עם מי שכובשים את עמי או עם בני העם שכובשים את המולדת שלי והאדמות של בני עמי". אצלך נראה לי שיש חיבור למשהו אנושי עמוק, ושמעולם לא קרה לך שאיבדת את החיבור הזה או שהתנתקת ממנו, את לא מוכנה לוותר עליו בשום מצב ומתעקשת להחזיק בחיבור הזה למרות החוויות הקשות שעברת. איך אמרת קודם, את חייבת שהדברים יעברו דרכך ולא לידך.

שירין: גם בזה עברתי תהליך. כשהגעתי בפעם הראשונה לפה הייתי בת 18, אז הייתי בעמדה של אנטי להתחבר. דוד שלי, האח של אמי, היה שהיד. וכפי ששיתפתי הסבא רבא, הדודים והאחים של סבא שלי נרצחו בטבח שהיה בלוד. המשפחה של אמא שלי היא משפחה שמאוד סבלה, וששילמה מחירים כבדים. בהתחלה הייתה לי המחשבה שאני הולכת לפגוש את מי שמסמלים את האויב. אך ככל שהשתלבתי והכרתי אנשים מקרוב, ראיתי שיש גם צדדים אנושיים שמחברים ביננו.

מנאל: את היית ערה לשאלת המחיר, ולזה שאת לא רוצה שזה יהיה במחיר של לבטל את עצמך ואת ההיסטוריה שלך והחיבור המשפחתי שלך, וגם כדי שתוכלי לבנות לעצמך קריירה היה עלייך להתמודד עם זה.

שירין: הגעתי להבנה שגם אם אני משתלבת עם האחר זה לא צריך לאיים או לשלול את הזהות הלאומית שלי. ואת זה הם לא מצליחים להבין. שאני מתעקשת על הזהות שלי, אבל שומרת על קשרים אנושיים, שבהם אני מכבדת את הכאב של האחר ואת הזהות שלו, אבל שזה לא יהיה על חשבון הזהות שלי. דרך הקורס הבנתי שיש אנשים שמרגישים שעצם ההכרה מצידם בנרטיב אחר גורם לתחושת איום כלפי הזהות שלהם.

מנאל: זה כמו שאת עכשיו חוזרת לעבודה, ממשיכה עם החיבור האנושי שהוא כל כך טבעי אצלך, את לא מוותרת על ההתפתחות המקצועית שלך, את גם לא אומרת - "אתם עשיתם פשע", אבל זה שלא נעלמת ואת ממשיכה להיות נוכחת ומביאה את העמדות שלך ומדברת על הזהות שלך, נראה לי שבזה את נותנת להם הזדמנות להתמודד עם האחריות שלהם. אי אפשר לא להכיר בך כסובייקט, גם אי אפשר לומר שפלסטינים אינם  סובייקטים ושההיסטוריה האישית, המשפחתית והגאוגרפית שלהם משפיעה על הסובייקטיביות שלהם, ושפלסטינים אינם כמו "האפרוחים התעשייתיים שבקעו מהביצים, משום מקום", שבטח יש מי שמעדיפים לחשוב במושגים האלה, אבל זה אומר שאו שהם סובלים מפסיכוזה או שהשבר המוסרי שלהם הוא כה גדול שאין כל סיכוי לשיקומו.

שירין: שמתי לב שככל שיש יותר מרחק בין יהודים לערבים יש יותר שנאה. המרחק מאיים ויוצר מרחב להשלכות שליליות, ושככל שאת רחוקה רואים בך כמישהי שונה שמפחדים ונזהרים מפני התקרבות לשוני שיש בך, בעוד שבפועל, השונות שלך, אין משמעותה שלילה שלהם. המרחק  וההימנעות יוצרים מחסומים נפשיים ומונעים כל תקווה לחיבור אנושי, ולמה שנקרא בעבודה שלנו בריאות נפשית.

מנאל: شيرين حبيبتي, شكرا كتير كتير. דרך האובדן הפרטי שלך, עזרת לי ולאחרים שיקראו את הריאיון הזה להבין שזה אומנם אובדן אישי משפחתי שלך - אבל הוא גם אובדן של כל מי שמעמיד את האנושי כערך עליון, אובדן עבור הכוחות שנאמנים לחיים ולבניה, ושכל כך חבל ומצער שאנשים אלה אינם עוד בחיים איתנו. העשייה האנושית שהיו מושקעים בה עד מותם, הבחירה העיקשת של אימאן לקיים חיים נורמליים ודאגתה לרווחה האישית שלה ולרווחה של המשפחה ושל הילדים היפים והמוצלחים שגידלה יחד עם ראיד, מעידות על המחוייבות שלה לפעול על פי הצו של דחף החיים ועל אחריותה האימהית – כמה חשוב היה לה שיהיה טוב לילדים, בהווה וגם בעתיד. גם בהקשר של ביטוי מחוייבות ואחריות רפואית מקצועית כלפי הנשים שטופלו בבית החולים והענקת טיפולים שאיפשרו להן להגשים את משאלתן בהבאת ילדים לעולם. ההתעקשות של ד"ר ראיד וד"ר באסל ז"ל ואחיהם הבכור ד"ר מהדי, שיזכה לחיים ארוכים, להמשיך את הדרך והשליחות שקיבלו מאביהם, לקיים ולפתח את בית החולים  גם לאחר מותו. בתוך כך, אפשר להבין את הפחד שלהם מפני אובדן הבית והרכוש ואת ההתעקשות להישאר בבית עד הרגע האחרון ולא לנטוש אותו. כל זה מצביע על כאב, צער  ומצוקה הקשה שהוריהם חוו בנכבה, שבמהלכה שאיבדו את הבית שהיה להם באלמג'דל, ואת ההחלטה של הבנים לעשות כל מה שניתן כדי למנוע את מה שפקד את הוריהם בנכבה.

בהקשר זה אני נזכרת בדבריו של פרופסור מוסטפא חיג'אזי, שכתב לא מעט ספרים על הפסיכולוגיה של האדם החי תחת דיכוי: המולדת יכולה להישבר או להתכופף  אבל היא לעולם לא תמות כי בזכות הדורות הצעירים יש אנרגיות חיים שמתחדשות כל הזמן.  

יש מנהיגים והנהגות מתות ושמנסים להמית יחד איתם את כל החברה, אך תמיד יש לחברה את האפשרות והיכולת להיוולד מחדש. על כן, אל תתעצלו במתן ביטוי לאנרגיות החיים שיש לכם ואל תתעצלו לתת ביטוי גם לייחודיות שלכם, אלו ביטויים הכרחיים במיוחד בתקופות של משברים ואסונות. זה מה שההיסטוריה של מאבקי העמים לימדה אותנו.

قد تنتكس الأوطان لكنها لا تموت, لان طاقات الحياة تتجدد مع الأجيال الشابة.

هنالك قيادات ميتة وتحاول ان تميت المجتمعات معها, لكن المجتمعات "ولادة" لا تموت.

لا تتقاعسوا في اطلاق طاقات الحياة واطلاق فاعليتكم الذاتية, هذه الطاقات هي ضرورية في الازمات والكوارث تحديدا. هذا ما يعلمنا إياه تاريخ  كفاح الشعوب.

بروفسور مصطفى حجازي