מקהילה של אחים לחברה של אחרים: כיצד לחצות את פנטזמת האחווה השוררת בשיח בזמננו? / אורית יושינסקי
ד"ר אורית יושינסקי היא מרצה וחוקרת תרבות באוריינטציה של פרויד ולאקאן. עורכת בכירה בהוצאת רסלינג. חברת פורום עוד – לאקאן של השדה הלאקאניאני הבינלאומי. עוסקת בתיאוריה מרקסיסטית ובתיאוריה של תהליך העבודה. ספרה, לקרוא את סמינר 17 (ההופכי של הפסיכואנליזה) נמצא בכתובים.
מילות מפתח: קהילת אחים, חברה, פנטזמה, שיח, פסיכואנליזה, לאקאן, מלחמת 7.10
מאמר זה נכתב לפני אסון ה-7.10, בעיצומה של ההפיכה המשטרית, והתייחס לשיח המתקתק והכוזב של הקריאות לאחדות העם, להידברות ולפיוס, מתוך הטענה ש"כולנו אחים", "כולנו עם אחד". המאמר עמד לראות אור בגיליון הקרוב של חוצות, אך אירועי הזוועה של 7.10 בישראל והפגזת האוכלוסיה האזרחית בעזה טרפו את הקלפים וחייבו תגובה לאירועים. מה קורה לשיח בזמן המלחמה? נראה שהדברים שחוברו לפני ה-7.10 מקבלים יתר תוקף היום: קריאות לאחדות ה"עם" וסיסמאות כגון "יחד ננצח" מעלות את התהיה שמא מדובר בעידוד של ערבות הדדית בחברה שבה אזרחים שונים עוזרים זה לזה, כפי שניתן לראות היום בהתארגנויות האזרחיות המסייעות לניצולים ולאזרחים שפונו מבתיהם, או שמדובר בתביעה לאחדות ולאחידות, לתמימות דעים ולהתכנסות תחת עמדה אחת וקול אחד שאינם מתירים לקולות אחרים או לשאלות החורגות מהעמדה השלטת להופיע.
מתקפות על פלסטינים אזרחי ישראל ועל אנשי שמאל או אחרים שמביעים כאב על מותם של עזתים, תוהים על נחיצותה של התקפה צבאית נרחבת בעזה או תובעים משא ומתן לשחרור מיידי של הישראלים שנחטפו על ידי החמאס, מעידות שהמשבר העצום שגרם אסון ה-7.10 מביא להיאחזות רבה יותר בפנטזמה של קהילת האחים היהודית ולניסיונות בוטים יותר להשתיק קולות שלא עולים בקנה אחד עם פנטזמה זו. אם הפנטזמה, כפי שטען ז'יז'ק, היא מה שמבנה את המציאות החברתית והאידיאולוגית שבה כולנו חיים ופועלים, הרי שהתפכחות מוחלטת ממנה מביאה למפגש עם הממשי הבלתי אפשרי והבלתי נסבל.[1] אך הברירות הניצבות בפנינו אינן המשך ההחזקה בפנטזמה או לחלופין התפכחות מוחלטת ממנה אלא עבודה איתה וחציה שלה שיאפשרו חיים בחברה שיש בה מקום לקולות שונים ולדעות שונות.
במאמר זה אני טוענת שהשאיפה להתכנס בקהילה של אחים היא פנטזמה שאותה יש לפרק או לחצות אם ברצוננו ליצור שינוי ולבנות חברה טובה וחופשית יותר למעננו ולמען עתיד הדורות הבאים. גם אם היא מבוטאת כיום בעיקר על ידי תומכי ההפיכה המשטרית והמתנגדים לפתרון מדיני ביחס לפלסטינים, פנטזמה זו קיימת כמעט אצל כל אחד מאיתנו וכדי להביא לשינוי פוליטי עלינו לקחת עליה אחריות.
בשעת המשבר של היום רבים מאוד נאחזים בפנטזמה זו כאשליה שמעניקה ביטחון והבטחה להתגבר על אויבים ומבקשי רעה בשעה שהמדינה מוכיחה את אוזלת ידה בסיפוק כל הגנה ומענה לאזרחיה.
הפנטזמה על פי פרויד ולאקאן היא סצנה לא מודעת שמציגה איווי לא מודע. ביסודה, הפנטזמה מגינה על הסובייקט מפני הסירוס – מפני החסר שבאחר. בפנטזמה האחר יכול להופיע כלא חסר, כיודע, כמי שאפשר לבטוח בו שיספק הגנה והצלה. אנתח את הפנטזמה של קהילת האחים והרטוריקה הקשורה אליה מנקודת מבט פסיכואנליטית הופכית, כלומר נקודת מבט מפרקת, חתרנית וביקורתית שמבקשת לעורר מחשבה ופעולה, להציע אופקים חדשים לשינוי ולהשאיר את העבר בעבר כדי לצמוח מתוכו ומעבר לו אל עתיד טוב יותר, חופשי יותר מכפיית החזרה אל טראומות ומאפשר לכל אחת ואחד להתאוות ולהגשים את חייה ואת חייו.
נקודת מבט זו חוצה את המחנות היריבים השונים ("שמאל", "ימין", "חילונים", "דתיים") לא כדי לקבל על עצמה לבסוף את העמדה הפוליטית השלטת במסווה של ניטרליות אלא מתוך רדיקליות פוליטית שמבקשת לערער על ערכים ומסמנים לעוסים ושגורים ולמצוא ערכים, סמלים ומסמנים חדשים. לא מדובר בפירוק מוחלט ותו לא של ערכים ומסמנים מכוננים אלא בבחינתם, בערעורם, בחצייתם או בעבודה איתם כדי לעורר אותנו מדעות קדומות ולשאול על אודות אמונות מוחלטות.
היחס החברתי, המכונה על ידי לאקאן "שיח", שבו שוררות דעות קדומות, אמיתות ונורמות המוסכמות על הכל נקרא "שיח אדון". השיח האנליטי הבוחן אמיתות מוסכמות שהופכות לנחלת הכלל הופכי לשיח האדון. במאמר זה אנסה להתייחס, כאמור, באופן הופכי לפנטזמת האחווה שצפה ועולה על פני השטח בתקופה זו של המשבר הפוליטי בישראל.
התערבות דומה לזו שמקיים השיח האנליטי בפוליס, במרחב האזרחי הפוליטי, מתקיימת גם בקליניקה, כאשר הדעות הקדומות, ההנחות והידיעות הברורות מאליהן של מטופלים – אבני הבניין של הפנטזמה הלא מודעת – עוברים פירוק, והסובייקט עושה עבודת אבל, נפרד מדעות קדומות, עובד ומעבד מחדש את מה שידע והניח ביחס למה שהתגלה לו בתהליך האנליטי. כך, עם מה שלאקאן מכנה "חציית הפנטזמה", העבודה האנליטית יכולה לאפשר לאנליזנדית חיים ללא כפיית חזרה המשיבים אותה ללא הרף לעבר טראומטי בלתי נסבל. העבודה האנליטית יכולה לאפשר חיים מעט טובים יותר שבהם הדעות, התפקידים, האמונות והמסמנים שכפו עצמם עליה כבר לא קובעים באופן הכרחי וגורלי את מהלך חייה. בעקבות עבודה אנליטית, שיכולה להיות לעתים קשה ורבת תהפוכות, הסובייקט ממציאה-מוצאת את קולה ואת דרכה הייחודית לחיות ולפעול ולצלוח את משברי החיים.
באוגוסט 2023 36 שרים וחברי כנסת מהקואליציה חתמו על מסמך שכותרתו "הצהרה פומבית בדבר אחדות העם" שבו נכתב כך:
אנו מצהירים בזאת כי הוויכוחים והפערים אשר נוצרו בין חלקי העם ומנהיגיו יישארו בגדר וויכוח בין אחים ובשום מצב לא בין אויבים. אנחנו עם אחד בעל גורל אחד, אין לנו ארץ אחרת – אחים אנחנו. על פי הצהרה זו, יידעו אויבינו ויזכרו היטב, כי עם ישראל יחיד ומאוחד, על סך חלקיו. בשום מצב לא נאפשר לוויכוחים ואי ההסכמות הפוליטיות בינינו לשרת את האינטרסים של מבקשי רעתנו, וכל הבאים עלינו לכלותינו.[2]
גם אם מתברר כיום עד כמה חשובה אחדות העולם החופשי מול אויב צמא דם כחמאס, שמטרתו אינה שחרור העם הפלסטיני אלא טרור שמשרת את ניסיונות שליטתו באזור – מדובר בהתנגדות מאוחדת לחמאס מצד אלה שמבקשים לחיות בחברה דמוקרטית וחופשית, ולא בקהילת אחים שמסמנת כאויב את כל מי שלא מזדהה עם קו המחשבה והפעולה שלה. חברה של אחרים המבקשת להישאר חופשית נאלצת להתגונן מפני כל צורה של טרור – זו הכופה עליה אחדות מדומה וקול אחיד, וזו המסמנת אותה כאויב חסר פנים שאותו יש להשמיד. בכל מקרה מדובר בהתנגדות לזהות ההומוגנית, העיוורת והמעוורת.
אך הפנטזמה לחזור מהחברה המודרנית, הליברלית והגלובלית אל הקהילה המסורתית, הפרה-מודרנית והאורגנית, הקהילה של שבת-אחים-גם-יחד שנושאת זהות הומוגנית ומחליקה את כל המחלוקות, היא פנטזמה שגם אלה שרואים בעצמם מודרנים, ליברלים ונאורים אינם פטורים ממנה. אנו נוכחים בזאת אולי במיוחד בימים אלה, כאשר שאיפות הנקם וקריאות כגון "לשטח את עזה", חוסר הסבלנות והסובלנות והנטייה לסמן את כל מי שחורג מקו מחשבה זה כגרוע כאויב, נשמעים מצד מי שראו בעצמם ליברלים, נאורים וסובלניים. הפנטזמה של קהילת האחים לא פוסחת על אף אחד מאיתנו, כולל כותבת שורות אלה שמתמקמת דווקא ביחס לתופעה זו ולא לאחרות.
בדיון שהתקיים בספטמבר ברוח אנליטית בקבוצה אופרטיבית של פורום "עוד – לאקאן" שבו המשתתפים התייחסו בין השאר להרצאה שעליה מבוסס מאמר זה אמרה אחת המשתתפות דברים ברוח זו: "בסופו של דבר כולנו אחים. מכיוון שמזון יכול לקרב בין זרים, כאשר אנו סמוכים על שולחן אחד, כולנו אוכלים מאותה קערת קוסקוס בבית של אמא".[3] הדוברת ביטאה איווי שקיים אצל רבים: למרות המחלוקות וההבדלים, כולנו משפחה אחת, אחים שמתכנסים תחת קורת גג אחת אצל אמא, במולדת (Patria), תחת אב-אדון (Pater) שיכול לאחד את כולם, בדומה לשפת האם המאחדת בין דובריה. אולם זוהי אשליה, שכן הן הניסיון הקליני והן טקסטים תרבותיים מראים שהאחאות המשפחתית והקהילתית היא מקור ליריבות, לעוינות ולרצון בנפרדות ולאו דווקא לרגשות חיבה וקירבה חמים. כפי שהעירו משתתפים אחרים בדיון, קשר האחים הראשון במקרא, בין קין להבל, הסתיים ברצח, והביטוי הרווח בשיח, "אנשים אחים אנחנו", מוצא בדרך כלל מהקשרו המקורי של הפסוק שכולל את ההיפרדות בין אברם ללוט.[4]
מחקרים אנתרופולוגיים על שבטים וקהילות מביאים אינספור דוגמאות לשלל הטקסים והפרקטיקות שנועדו להשפיע על אנשי השבט ולחייב אותם לייצר ולשמר קשרים משפחתיים ושבטיים הדוקים, הזדהויות עם מסורות וזהויות, סולידריות ורגשות חמים. כך למשל, סחר באמצעות העברת מתנות כצורה שבטית של החליפין היא פרקטיקה להסדרת יחסי קרבה משפחתיים ושבטיים הדוקים לא פחות (אם לא יותר) מאשר פרקטיקה מסחרית כלכלית.[5] חוזה נורמטיבי זה של המתנה שאפיין חברות קדומות ומצוי בדרכים סמויות וגלויות גם בחברה המודרנית, מראה עד כמה היחסים החברתיים רופפים ופגיעים ועד כמה הקירבה והאחווה אינן טבעיות וקלות ליישום אלא הן תוצר של ציוויים וכללים חברתיים, כלומר הליכים שקבועים בשיח האדון. בחברה המודרנית החוזה הכלכלי ה"קר", כמו גם החוק ומוסדות המדינה, משמשים מתווכים שמסדירים את היחס החברתי ומונעים מצבים של אפליה, אהבה והעדפת האחד על פני האחר כמו גם מימוש מלא של אינטרסים אישיים ותשוקות נרקיסיסטיות שעלולים להוביל לאלימות קיצונית ולחיים אכזריים ונטולי ביטחון.
ב"תרבות בלא נחת" פרויד עומד על הדיאלקטיקה המאפיינת את היחסים החברתיים הנעים בין רגשות חמים, רצון בקירבה, ידידות, אהבה ואחווה, לבין אינטרסנטיות ועוינות. האהבה לזולת והרצון בקרבתו, הגם שהם בסיס ליחס החברתי, מניחים בו-זמנית סילוק והדרה של אלה שאינם אותו זולת אהוב. האהבה והאחווה, כמו שאמר לאקאן מאוחר יותר, מייצרות גם סגרגציה.[6]
בהמשך לביקורת זו, המחשבה ההופכית אינה בוחרת או מעדיפה אחד מבין שני הטיפוסים הדיכוטומיים של הארגון החברתי כפי שתוארו על ידי הסוציולוג פרדיננד טניס (Tönnies) – הקהילה Gemeinschaft)) בעלת הקשרים האורגניים, ההומוגנית יחסית, מסורתית ופרה-מודרנית, לעומת החברה (Gesellschaft) שהיא אימפרסונלית, תעשייתית, מודרנית, אינדיבידואליסטית ומנוכרת. מחשבה הופכית, הנתמכת כאן על ידי המחקר האנתרופולוגי והניסיון הקליני של טיפול בסובייקט החי במשפחה ובחברה, מראה שהחברה והקהילה גם יחד שרויות באי-נחת ובקושי לחיות עם אחרים. "חברה" ו"קהילה" (על פי הגדרותיו של טניס) הן שני פתרונות שונים לאי-הנחת בתרבות, ואין האחת "טובה" או "מתקדמת" יותר מהאחרת. אולי אם נראה בפנטזמת האחדות, הטבעיות והאורגניות של קהילת האחים סימפטום שמצוי בחברה ובקהילה גם יחד, בכל אחד ואחת מאיתנו, נוכל לקחת אחריות על הסימפטום הזה, לעבוד איתו ולעבד אותו. ה-ר' הנוספת למילה "אחים" והופכת אותה ל"אחרים" יכולה להצביע על העבודה על ועם סימפטום ה"אחים".
אכן, ה"הצהרה בדבר אחדות העם" (כמו גם הצהרות ואמירות אחרות שמושמעות היום, למשל התביעות לגינויים משכנעים מספיק של החמאס, השתקת קולות ביקורתיים וסימון אחרים כאויבים או כידידים) מביעה באופן בוטה וגלוי אמונות והנחות שבעבר היו סמויות ומעודנות, ולפיכך התקבלו לעתים קרובות כלגיטימיות ומובנות מאליהן. כך למשל, סכנת ההפרדה הלאומית, הדתית והגזעית הייתה קיימת תמיד בשל האופי שנקבע למדינה מאז הקמתה. ישראל מקיימת "חוק שבות" ליהודים בלבד. כל מי שנחשב יהודי מבחינה הלכתית, דתית, יכול "לעלות" לישראל. ההגירה מכונה "עלייה". המדינה נתפסת כחבל ארץ נעלה וגבוה שאין זו רק זכותו כי אם גם חובתו הערכית והרוחנית של כל יהודי להגר אליה. רק יהודים יכולים לקבל אזרחות מלאה במדינה ולכל מי שאינו יהודי קשה יותר ולעתים בלתי אפשרי להתאזרח. יהודים שמוטל ספק הלכתי ביהדותם נדרשים להוכיח אותה ונשללות מהם חירויות, כגון האפשרות להינשא, שכן ישראל מכירה רק בנישואים דתיים (יהודיים, מוסלמיים או נוצריים) ולא בנישואים (או בגירושים) אזרחיים. יש לשאול לאור זאת האם מדינה שבה רק יהודים יכולים לחיות כאזרחים שווי זכויות וכל השאר (לא יהודים, פלסטינים) הם אזרחים רק מדרגה שנייה או שלישית, יכולה להתקיים כמדינה תקינה המבטיחה שוויון אזרחי ודמוקרטיה לכולם ולכולן.
לעליונות היהודית-ציונית ניתנו הסברים רבים שהפכו לאמיתות מוסכמות ולסיסמאות אידיאולוגיות "שקופות" ולא מודעות, נוסחאות של שיח האדון: ישראל היא מדינה קטנה מוקפת אויבים; היהודים תמיד היו נרדפים; האויב הוא אותו אויב מקדם; עם ישראל הוא יחיד ומיוחד, אור לגויים; צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם. אלה אותן סיסמאות שיש לפרק אם ברצוננו לחצות את הפנטזמה וליצור שינוי פוליטי.
כאמור, תומכי ההפיכה המשטרית, אנשי ימין קיצוני או שמרני, אמנם גלויים ובוטים בהביעם את השאיפה לקהילת אחים הומוגנית, אבל נראה שאין סובייקט, מודרני, ליברלי, דמוקרטי ונאור כאשר יהיה, שפנטזמה זו אינה מצויה בו בדרך כזו או אחרת ושאינו פטור מלהידרש לה. אי אפשר להיפטר מהפנטזמה לקהילת אחים אבל אפשר לחצות אותה ולראות אותה כפי שהיא: כפנטזמה שמימושה הוא בלתי אפשרי, מסוכן ומעיק.
אילו בעיות טמונות בקהילת האחים ומהו ההופכי של אותו שיח אדון שמבקש לכנס את הקהילה ולגונן עליה מפני זרים ואויבים? ובנוסף לזה, בהתייחס לניסיון ההפיכה המשטרית בישראל, איך אפשר לפרק את השיח המבקש לקדם סגרגציה ועליונות יהודית ועושה זאת בלשון מכובסת של פיוס ואחדות?
כאמור, בחברה ובתרבות שוררים אי-נחת, אנטגוניזם (שסע) או אי-יחס. האנטגוניזם החברתי הוא ביטוי לכך שישנו גרעין ממשי, בלתי אפשרי, שאינו ניתן להסמלה ולהצרנה, שמונע מהחברה להתגבש כישות שלמה אחת.[7] "חברה" כישות אינטגרטיבית אחת לא קיימת, ומה שנתפס כ"חברה" אחוז למעשה במכשול פנימי שלא מאפשר לחברה להגיע לזהות מוחלטת עם עצמה ולהפוך לשלמה ואחידה, לגוף אחד שאיבריו פועלים בהרמוניה. אך יחד עם זאת, הגרעין הממשי כמכשול הוא גם מה שמכונן את החברה כיחס חברתי אנטגוניסטי. אי-היחס, הגרעין האנטגוניסטי, מייסד את היחס החברתי, שכשמו כן הוא – יחס, פרופורציה בין עמדות ופונקציות שונות, ולא אחדות מגובשת.
דברים אלה נכונים לחברה וכן לכל קהילה וקבוצה. האנטגוניזם החברתי מערער זהויות והזדהויות. גם זהויות קבוצתיות – מגדר, מגזר, דת, מוצא אתני, לאום, מפלגה, תנועה פוליטית ועוד – נתונות לאותו מכשול אנטגוניסטי. זהויות אינן יכולות להיות זהות לעצמן, להגיע למלוא מימושן כזהויות, מכיוון שישנן זהויות אחרות שחותרות תחתן מבחוץ ומבפנים. אך מעבר לכך, ישנה גם שארית שמעבר לכל זהות שמונעת מהזהות להיות שלמה.
כדי להבין זאת ניזכר באופן שבו התרבות על פי פרויד לא מצליחה להתבסס על רגשות אהבה וחיבה משום שרגשות אלה עצמם מובילים להדרה של מי שאינם רצויים ואהובים. כך גם ה"הצהרה בדבר אחדות העם" מדברת בלשון של פיוס ואחדות בין חלקי העם בלבד והיא לעומתית ומתגוננת כנגד "אויבים" מבית ומחוץ שמונעים מקהילת האחים להיות "עם" במובן המוחלט, הסגור והמלא – אלה שאינם יהודים, שהם פלסטינים, או לא מסכימים עם הסגרגציה והעליונות היהודית המבוטאות בהצהרה, שאינם דתיים אלא חילונים או חופשיים מדת, שאינם סבורים שהלאום היהודי הוא התנאי היחיד לאזרחות במדינה. כל אלה הן זהויות אחרות שמפריעות את אחדות ה"עם" ומונעות ממנו את הזהות המוחלטת לעצמו. המחשבה שאחרי שה"עם" יגבר על אויביו הוא יצליח להיות לעם במובן המלא היא אשליה, מכיוון שתמיד יהיו מי שיצאו מהשורה, מי שלא יהיו לאומיים מספיק, יהודים מספיק, נאמנים מספיק. למרות אשליית הביטחון, קהילת האחים לא מגינה על חבריה ולא בטוחה בשבילם, כי האחדות והאחידות אף פעם לא מושלמות. הקהילה מייצרת סגרגציה, הדרה וסילוק של מי שאינם נתפסים (עוד) כשייכים לה ומזוהים איתה, ובה בעת, היא כופה את ההטמעה על אלה שהיא תופסת כשייכים ומתאימים ומנסה למנוע מהם כל חריגה ממנה, כל השמעה של קול אישי וסינגולרי.
דוגמה לאותו מכשול פנימי המונע מחברה או קהילה להפוך לשלמות טוטלית אפשר למצוא בספרו של ארתור קסטלר, אפלה בצהריים, המתאר את תקופת הטיהורים הגדולים שנערכו על ידי סטלין בברית המועצות בין השנים 1936-1938.[8] כמיליון אנשים, בהם אזרחים, אינטלקטואלים, גנרלים ופקידים בכירים של השלטון, נעצרו והוצאו להורג באשמת אי נאמנות והתנגדות לשלטון. הקומיסר שבמוקד ספרו של קסטלר, רובשוב, נעצר ונחקר גם הוא באשמה זו, ובמהלך הישיבה בכלא מענה את נפשו ומפשפש במעשיו ובמחשבותיו כדי לבדוק היכן פשע כנגד השלטון. הוא מוצא לבסוף שאכן לא היה נאמן דיו לשלטון ומודה מול שופטיו בפשעים שלא ביצע.
שופטיו של רובשוב כנראה יודעים מבלי לדעת, יודעים באופן לא מודע, שרובשוב "אשם", וכך גם כל אזרח סובייטי, כולל השופטים עצמם, כולל סטלין. הניסיונות להטמיע את הסובייקט בקהילה, בשיח, באידיאולוגיה לא צולחים עד הסוף. תמיד נשארת שארית.
הסובייקט הוא אותה שארית שמצויה מעבר לעמדות הסובייקט, מעבר להזדהויות ולזהויות, מעבר לשיח האדון של הקהילה, החברה וה"עם". רעיון קהילת האחים נידון להיכשל לא מכיוון שהוא ימני (או שמאלני – כפי שהיה ברוסיה הסובייטית), אלא משום שהוא בלתי אפשרי מבחינה מבנית. הזהות עצמה – הן זו של הקבוצה והן זו של הסובייקט – נתקלת במחסום שמונע ממנה "להיסגר" על עצמה ולהיות זהה לעצמה.
אפשר להסביר מחסום פנימי זה בנתינות האנושית לשפה, למסמנים ולסדר סמלי שלא נמצא רק סביבנו, בחברה, אלא בו-זמנית גם "בתוכנו", כאחרות הטבועה בנו ומשסעת אותנו. נתינות זו היא אחד המובנים של המילה "סובייקט" – היות נתין, היות תחת המסמן. היותנו משוסעים ומסורסים על ידי המסמן נדמית, אולי, כמצב שמגביל אותנו, אך למעשה הוא משחרר אותנו מהתענגות מוחלטת וחסרת הבחנות שעלולה לבלוע אותנו ואת כל מה שייחודי בנו לקרבה. ההתבוססות בהתענגות, שהיא עונג עודף הגובל בסבל, מייצרת אשליה של זהות ואיחוד עם אחרים, אך היא ממיתה את הסובייקט כמי שהיא וכמי שהוא בייחודיותם.
מה שעומד מאחורי הפנטזמה לקהילת אחים הומוגנית ואחידה הוא איווי להתענגות שלמה ו"אוקיאנית", היטמעות בשבת (שבט) אחים גם יחד, בהזדהות עם העם, עם האח, עם הלאום, עם המגזר או המגדר, עם מה שנדמה כזהה לי וכקשור ל"שלי" ול"אני".
בזמן מלחמה, במצב חירום, גובר הפיתוי לגייס את כל משאבי הגוף והנפש לטובת הכלל, לטובת המאמץ המלחמתי. הסינגולריות מאוימת יותר בהיטמעות בזהות, ב"אנחנו" וב"שלנו". זו אולי אשליה הכרחית שנועדה לגייס את האזרחים להילחם, אולם דווקא כעת נוצר הכרח להשתחרר מאשליות ולשאול אודות הציווי להתגייס למאמץ המלחמתי כדי "לנצח (רק) ביחד". זהו זמן לפנות דרך לסובייקט שמסומן כיום באופן בלעדי כמעט כקורבן של מתקפת הטרור, אבל הוא עשוי להיות גם אזרח ביקורתי חפץ חיים, שחולם על עתיד טוב יותר לעמי האזור ושיש לו איווי שאינו זהה לציווי של הכלל המכוון כולו למאמץ המלחמתי.
בפנטזמה של קהילת האחים האחר, הזר שאיננו "משלנו" נתפס כאויב, כמי שגוזל ממני את מה שיש לי ומאיים על ההומוגניות והאחדות של קהילת האחים. מופיעה האשליה שאם רק ניפטר מהזר הזה, נסלק אותו או נטמיע אותו בקרבנו, נוכל להפוך לשלמים שוב ולהחזיר לעצמנו את מה שאותו אחר גזל מאיתנו. סלבוי ז'יז'ק כותב בהקשר זה: "...בדיוק ברגע שבו אנו משיגים ניצחון על האויב במאבק האנטגוניסטי במציאות החברתית, אנו חווים את האנטגוניזם בממד הרדיקלי ביותר שלו, כמכשול פנימי: במקום לאפשר לנו להשיג לבסוף זהות שלמה עם עצמנו, רגע הניצחון הוא רגע האובדן הגדול ביותר".[9] מה שהאחר כביכול גזל מאיתנו – תחושת השלמות וההתאחדות עם אחינו לקהילה – לא היה מעולם בידינו. ההתענגות השלמה של שבת\שבט האחים מעולם לא התקיימה מכיוון שמלכתחילה, עוד בטרם לידתנו, אנחנו סובייקטים של המסמן. מלכתחילה, למזלנו, כל אחד ואחת מאיתנו נבדלים ויכולים להשמיע את קולם ולסלול את מסלול חייהם הייחודי בחברה, בין אחרים. ההכרה באובדן הראשוני של מה שמעולם לא היה, בכך שמעולם לא הייתה קהילת אחים הרמונית, הומוגנית ומאוחדת, היא חציה של הפנטזמה.
חציית הפנטזמה שהוא רגע של התפכחות שבו כל מה שהנחנו והאמנו בו, כל מה שחשבנו שידענו בוודאות וללא ספק, מתערער או נראה באור אחר, הוא גם רגע של מועקה. עבור רבים ורבות היום, המשבר הפוליטי שהביא לערעור של לפחות חלק מהאמונות, הדעות הקדומות והאמיתות המוסכמות שעליהן הושתתו הזהות היהודית-ישראלית וזהויות אחרות (כגון המזרחית, האשכנזית, ואולי גם הישראלית-פלסטינית) מייצר מועקה. מתוך המועקה עולה השאלה, מה יש לעשות? מה לעשות עכשיו? אחרי שיודעים מה איננו רוצים – מדינת הלכה לא דמוקרטית, כיבוש, מלחמה שבה ונשנית, החלשת מערכת המשפט ונטרול שומרי הסף המגבילים את הרשות המבצעת – הגיע הזמן לדעת מה אנו כן רוצים, מהו האיווי שלנו? לכל אחד ואחת איווי משלו ומשלה, ואיווי קולקטיבי יכול להתקיים בקבוצה או בחברה שיש לחבריה אמונות, תקוות ומטרות דומות ואיננה קהילת אחים אלא קבוצה שעובדת ביחד ופועלת אד-הוק להגשמת מטרותיה.
עולות שאלות נוספות. גם אם אנו נוטלים אחריות על הפנטזמה שלנו, אנו חיים עם אחרים שיש להם דעות ואמונות שאינן זהות לשלנו. איך חיים ביחד עם אחרים שלא מוכנים להיפרד מהפנטזמה של עם ישראל כאחים, מי שנדמה לנו שלא רוצים לחשוב ולא רוצים לדעת אלא רק להאמין אמונה מוחלטת? האם ישראל יכולה להיות אי פעם מדינת כל אזרחיה ואזרחיותיה? האם היא יכולה להיות חברה של קבוצות, זהויות שונות וסובייקטים נבדלים שחיים יחד במרחב אחד עם סיפוריהם, איווייהם, אמונותיהם, דעותיהם וחלומותיהם השונים? האם האנטגוניזם שמשסע את החברה ולא מאפשר לה להפוך למהות סגורה, למעין רחם שבה כל הצרכים מווסתים ומסופקים, אלא רק לישות פתוחה ואינסופית, הוא גם מה שמאפשר את החליפין, את המשא ומתן החברתי שבו אף אחד לא מקבל בדיוק את מה שרצה ואת מה שנתן לאחר, אבל החסר וחוסר הסיפוק הם גם אלה שמניעים את האיווי לתיקון, לשיפור חברתי ולעשיית צדק?
לא פשוט לחיות ביחד וההצלחה אינה מובטחת. במאמרו "אנליזה סופית ואינסופית" פרויד מתייחס אל המקצועות ה"בלתי אפשריים" בכותבו: "נראה כמעט כאילו האנליזה היא השלישית מבין אותם המקצועות 'הבלתי אפשריים', שבהם כל מה שמובטח מראש הן תוצאות לא מספקות. השניים האחרים, הידועים מזה זמן רב, הם החינוך והשלטון".[10] התוצאות לא מספקות כי בלתי אפשרי לכונן חברה מושלמת שמתפקדת כמו אורגניזם נטול דופי, בצורה מושלמת והרמונית. אך חוסר הסיפוק הוא כאמור גם כוח מניע שאיננו נח, שמבקר, מערער ומבקש שינוי ויצירה של חברה טובה יותר.
החינוך, השלטון והאנליזה הם מקצועות 'בלתי אפשריים' משום שאינם כוללים מתכון, תיאוריה או מערכת כללים ברורה וחד משמעית שמורה כיצד לעבוד, ובעיקר משום שאינם ניתנים להעברה לאחרים כאילו היו מערכות וגופים של ידע מן המוכן. אי אפשר לומר לאחרים איך לעבוד, ללמוד ולבנות את חייהם, אלא אם כן מצווים על אחרים וכופים עליהם לעשות זאת בדרך מסוימת, דבר שאותו בדרך כלל נכנה רודנות. המקצועות ה"בלתי אפשריים" מחייבים ניסוי וטעיה של כל אחד ואחת, התנסות שבמהלכה נרכשת דעת-עשות, כלומר היכולת להתאים פתרון, פירוש או מעשה למצב ייחודי נתון באופן שעשוי לאפשר לצלוח בעיה או קושי, להתמודד איתם, ולעתים אף לגלות דבר מה חדש או לפתוח פרספקטיבה אחרת.[11]
ההכרה בכך שאין פתרון מושלם ושאין מי שיודע כיצד לשלוט, לחנך ולטפל – גם היא התפכחות. השליט איננו אדון שיודע, גם אם כך הוא מציג את עצמו, ולכן מוטב להכיר בפנטזמה אודות השליט היודע שבו ה"עם" יכול לשים את מבטחו המלא כפנטזמה – כמסגרת לאיווי לאחר שיכול לספק לנו את כל התשובות, לגבור על כל המחלוקות ולאחד אותנו. גם האנליטיקאית אינה יודעת מראש אלא עונה לכל אחד ואחת בסינגולריות שלו ושלה, בתוך מפגש אנליטי חד-פעמי ומתוך דעת-עשות.
איננו יכולים להיפטר לחלוטין מהפנטזמה – שיש אחר שיודע, שאפשר לחיות בקהילת אחים הרמונית ולגבור על כל ההבדלים והמחלוקות. אבל המחשבה ההופכית יכולה לעורר אותנו ולערער, ולו במקצת, על אמונות שמספקות לנו ביטחון מדומה.
ההתפכחות או חציית הפנטזמה אינן נפילה לתהום. רגע אחרי המועקה נוצרת אפשרות למצוא (מחדש) את האיווי ולגלות שלמרות שאנו נבדלים זה מזה, איננו בודדים. אנו חיים בין אחרים שאיתם, או לפחות עם חלקם, אפשר לעבוד ולחיות, לבנות משפחה ולהקים מדינה. יש לנו אפשרות לחיות יחד בחברה כאחרים, גם אם לא כאחים. לא האחאות או פנטזמת הזהות יכולות לאפשר חיים בחברה חופשית ומטפחת אלא הערבות ההדדית בין אחרים חפצי חירות וחיים.
המשבר הפוליטי והחברתי העמוק בישראל שראשיתו בהפיכה המשטרית והמשכו במלחמה הוא גם הזדמנות לשינוי השיח. אך כדי להפוך את המשבר להזדמנות נחוצה מחשבה אמיצה, הופכית, שמוכנה לערער ולפרק סיסמאות שגורות ואמיתות אידיאולוגיות שהודחקו וכוננו את השיח בישראל ומרימים היום את ראשם המכוער. אך אם אחד ועוד אחת יהיו מוכנים לעשות את העבודה האנליטית-פוליטית של פירוק וחציית הפנטזמה; כאשר אחת ועוד אחד יתחילו להתעורר, להרהר ולערער – יווצר סיכוי לשינוי.
[1] ז'יז'ק, ס. (1989). האובייקט הנשגב של האידיאולוגיה. תרגום: נועם יורן. תל אביב: רסלינג, עמ' 31-59.
[2] ההצהרה גובשה בתחילת אוגוסט 2023 על ידי ח"כ קטי שטרית ממפלגת הליכוד.
[3] הדיון התקיים על ידי "פורום עוד – לאקאן", הפורום הישראלי של השדה הלאקאניאני הבינלאומי, באירוע פתוח לקהל הרחב ב-10.9.2023. ניתן לקרוא את ההרצאות שהועברו על ידי אנה גלמן ועל ידי באתר הפורום: https://www.encorelacan.com/blog תודתי נתונה לאנה גלמן, לרונית שי שהנחתה את הקבוצה, לשרה מלכסון ודקלה ברוידא וכן למשתתפים בדיון, שדבריהם סייעו להגות עוד בדברים ולגבש את גרסתו הראשונה של מאמר זה.
[4] "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-לוֹט אַל-נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי-אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ. הֲלֹא כָל-הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה". בראשית י"ג, פסוקים ח-ט.
[5] מוס, מ. (2005). מסה על המתנה. תרגום: הילה קרס, תל אביב: רסלינג.
[6] פרויד, ז. (1988). תרבות בלא נחת ומסות אחרות. תרגום: אריה בר. תל אביב: דביר.
Lacan, J. (2007). Book XVII, The Other Side of Psychoanalysis. Trans.by Russell Grigg. NY: W. W. Norton, 114, 178.
[7] Žižek, S. (1990). Beyond Discourse-Analysis. In: New Reflections on the Revolution of our Time. Ed. By Ernesto Laclau. London:Verso, 249-260.
[8] קסטלר, א. [1940] (2011). אפלה בצהריים. תרגום: צבי ארד. תל אביב: מחברות לספרות.
[9] 252 Žižek, ibid.,
[10] פרויד, ז. (2002). אנליזה סופית ואינסופית. הטיפול הפסיכואנליטי. תרגום: ערן רולניק. תל אביב: עם עובד, 223.
[11] יושינסקי, א. (2023). דעת-עשות. מפתח: כתב עת לקסיקלי למחשבה פוליטית, 19. https://mafteakh.org/%d7%93%d7%a2%d7%aa-%d7%a2%d7%a9%d7%95%d7%aa/ הגיליון המלא טרם ראה אור.
