חשיבה קווירית אודות הגירה / אורה ברקן

נזילות

השנה היא 2022. חום אימים. כ-95 מעלות פרנהייט. זה אפילו נשמע המון כשזה בפרנהייט ולא בצלזיוס. אני בנופש, משוטטת בעיר קולומביה בקליפורניה. רגע. זה לא מדויק. יותר נכון לומר, שעם הכניסה לעיר, מסתבר שנדדתי לא רק במרחב הגיאוגרפי אלא גם בזמן. כאן השנה היא 1850. הבהלה לזהב בשיאה, וזהו אחד המוקדים. כרכרה עם סוסים חולפת לפניי. שני כורים בבגדי כותונת בהירים חופרים סמוך לנהר ועמלים על סינון גרגרי הזהב במסננות עץ עתיקות. אני חולפת על פני בית הדפוס המקומי. מחפשת מקום לנוח בו מהחום. בעודי מתהלכת בלאות, ומסביבי משפחות וסוחרים מתרוצצים, גומלת בי החלטה: אלך לקנות מילקשייק. מאה תשע עשרה או לא מאה תשע עשרה - חם לי. אני תרה בעיניי את הרחוב, מחפשת מאין תבוא הישועה. מול הנפחייה, שבה כמו להכעיס, תנור ענק פולט אדי חום לרחוב, אני מבחינה בבית קפה. תוך כמה רגעים אני חוצה את ספו, ואוויר מזגנים קריר מקבל את פניי ומשיב לי רוח. שלוש זבניות צעירות מחוללות במקום בשמלות כפריות ובכובעים תואמים לתקופה שבה טרם הומצא המזגן. הן טורחות סביב סידור המדפים שגודשים את המקום, מזיזות צנצנות ריבה ומארגנות את המאפים המפתים בדלפק הקירור. אני ניגשת לקופה, ואחת מהן, עדינה למראה, מתקרבת לשם. היא נראית בשנות העשרים לחייה, יש לה שיער ארוך וחלק, פנים צנומות ומוארכות וחיוך מעט מבויש. היא פונה אליי בטון ענייני ומברכת: ״גודאפטרנון״. קולה תופס אותי לא מוכנה. הוא עבה ונמוך, קול בס גברי קלאסי. אני מתבלבלת. נראה שלא רק המרחב והזמן נזילים כאן. האם זה החום ששיבש עליי את דעתי? הרי אם לשפוט לפי הקול, מדובר בבחור צעיר, אך המראה נשי כל כך. אני מתעשתת מהר, ומבינה שמדובר בטרנסית צעירה. אני מקווה שהיא לא שמה לב להפתעה שהכתה בי. אני מתביישת במיידיות שבה מיהרתי להכניס אותה לאיזשהו סדר מוכר, ואלמלא כן, אולי לא הייתי מופתעת למשמע קולה. הפתעתי סימנה באותו רגע את המפגש שלי עם הקוויריות, כמצב שחותר תחת הסדר ההטרונורמטיבי הדומיננטי.

אני מנערת מעליי את המחשבות הראשוניות האלו ומבקשת מילקשייק. היא מתנצלת, ואומרת שאין. שאם אני רוצה מילקשייק, עליי ללכת בדרך אחרת, ישר עד הסוף, ימינה ואז להמשיך עוד.. אני קוטעת אותה. זה לא חייב להיות מילקשייק. אני רוצה משהו קר. ״דו יו האב אנית׳ינס אלס ת׳אט איז קולד, אנד האז א טייסט אוף קופי אור ונילה אין איט? אנית׳ינג וויל דו״. באנגלית רצוצה אני ממשיכה ומוסיפה, שממש יעזור לי אם היא תכוון אותי לאפשרות מתאימה מהתפריט כי אני עייפה וקשה לי עכשיו לקרוא את כולו, מה גם, שאני חדשה בארה״ב, ועוד לא שולטת באוצר המילים המקומי עד כדי שאבין מה משמעות כל פריט שמצוין בו. היא מגיבה באהדה חמה: ״אופ קורס, איי האב סומאצ׳ ריספקט פור פיפל הו קואופ ווית׳ לרנינג א ניו לנגוויצ׳, יו קאן האב א פרפוצ׳ינו״. אני מתרגשת. דמעה נקווית בקצה העין. היא רואה אותי. יש בינינו מפגש אנושי חי. זה רגע קטן ויקר ערך של הכרה כאן באמריקה הגדולה.

אני יוצאת מאוששת עם פרפוצ׳ינו קר ומנסה להבין מה קרה פה עכשיו.

מושגים שונים מתערבבים בראשי: האם היתה זו תחייתו של הלא מודע הקבוצתי המשותף שהובילה לתחושת קירבה? או אולי דווקא הכרה הדדית א-לה ג׳סיקה בנג׳מין?

האנליטיקאי פרנסיסקו גונזלס כותב על הלא מודע הקבוצתי/החברתי ועל יחסי אובייקט של אחד לרבים (one-to many object relationship) כמבנים את הסובייקטיביות ואת הלא מודע של הפרט. באחד ממאמריו הוא מתאר מצבים בהם קטגוריזציה לא מודעת של האחד את השני לתוך קבוצה חברתית מסוימת שבעצמו אינו חלק ממנה, יכולה לייצר קרע ביחסים הטיפוליים. עגינה בלא מודע קבוצתי משותף למטפל.ת ולמטופל.ת (להבדיל ממתן פירושים שנשענים על הלא מודע האישי/משפחתי פרטיקולרי של המטופל.ת) יכולה לסייע לאחות את הקרע הזה (Gonzalez, 2020)[1].גונזלס מכנה את הלא מודע הקבוצתי המשותף “Shared We”. כשהמוכרת אמרה לי שיש לה כל כך הרבה כבוד לאנשים כמוני, התעורר אצלי הלא מודע הקבוצתי שלי שמשייך אותי לקבוצת המהגרים. חשבתי שבעצם בקלות יכולתי גם אני לומר לה את אותו הדבר: יש לי כל כך הרבה כבוד לאנשים כמוך, קווירים[2] שחיים בזהות שלעתים קרובות מדיי נדחית ומותקפת. לא אוכל לדעת אם גם אצלה התעורר הלא מודע הקבוצתי של השתייכות לקבוצת הקווירים מעצם מבטי עליה למשמע קולה. כך או כך, היתה הרגשה שהשיחה הקצרה בינינו מתקיימת לא רק בתוך קטגוריית הזהות של מוכרת ולקוחה אלא בתוך זהויות רחבות בהרבה. אני תוהה, האם תחושת הקירבה שחשתי כלפיה, התחושה שהיא רואה אותי בצורה עשירה יותר מאשר עוד לקוחה מטושטשת בסוף יום, קשורה ללא מודע קבוצתי שמשותף לנו? היא כטרנסית נתפסת בעיניי כשונה ממני, וסביר להניח שגם אני כמהגרת נתפסת כשונה ממנה. אנו אחרות זו מזו, ובכל זאת, האם אנו חולקות מצע משותף של אֲחֵרוּת ושל שוליים מול מרכז, עבורה הטרונורמטיבי ועבורי אתני/לאומי? האנליטיקאית ג׳ולי לויט(2021) כותבת שהחברה מעמידה כל הזמן את הקווירים במקומם אל מול המרכז הנורמטיבי החברתי דרך קטגוריות היררכיות, והקווירים בתגובה דוחפים את הגבולות, מבקרים ומבקשים לשנות את המציאות החיצונית. אולי הלא מודע הקבוצתי המשותף לנו הוא של חיכוך מתמיד עם הגבול שניצב בפני כל אחת והיעדר הפריבילגיה להיות עיוורות לו[3]?

אפשר לחשוב על הרגע הזה, של האינטרקציה ביני לבין המוכרת כרגע שנשא מנגינה מסוימת. זו לא היתה מוזיקת מעליות מונוטונית וצפויה. אם כבר, זה היה ניגון ג׳אז שאיפשר לכל אחת מאיתנו את האֲחֵרוּת שלה ובת בעת יצר ריתמוס משותף. במאמרה ״מעבר לעושה וזה שעושים לו״, מציעה בנג׳מין (2004) את הרעיון של ״האחד שבשלישי״, כמודל ל״שלישי סימבולי״ ומרחיבה בכך את ההמשגה של ״הכרה הדדית״. היא מתבססת על סנדר ועל ביבי שחקרו אינטראקציות מוקדמות של אמהות ותינוקות, ומצאו כי אינטראקציות מותאמות כוללות מקצב מסוים, כמו ריקוד שלא ניתן לפרק למרכיבי גירוי ותגובה בלבד. סוג כזה של יחסים ניצב בבסיס אינטרסובייקטיביות, כלומר יחסים בין שני סובייקטים שמכוננים האחד את השני ככאלו תוך כדי תנועה. זהו מרקם יחסים עדין, שנמצא תחת איום מתמיד לקרוס ליחסי ״העושה וזה שעושים לו״, קריסה שממוטטת את המרחב המשולש. התוצאה היא יחסי שליטה או יחסי אחדותיות (האחד נבלע באחר), תוך ביטול ערכו הסגולי של כל אחד מהמשתתפים ו/או ביטול השונות המובנית ביניהם. במילים אחרות, אלו יחסים בין שני אובייקטים, כשהאחד רואה את האחר כאובייקט, נניח דרך תפקיד מסוים שהוא ממלא עבורו (למשל מוכרת בחנות), ובה בעת הוא מכונן עצמו ככזה בעיני האחר (לקוחה).

אני רק יכולה לקוות, שכפי שחשתי שהפכתי לסובייקט בעיני המוכרת, גם היא חשה שהפכה לסובייקט בעיניי.

חוויית ה-“Shared We” או השלישי הסימבולי שנוצרה בינינו בבית הקפה, שימשה כתמונת תשליל למציאות שבה האדם מוצא עצמו נטרק אל מחוץ לסדר ההטרונורמטיבי והתרבותי בכלל, מתדפק על דלתו, או בועט בה, ובתוך כך מרגיש בדידות גדולה. במפגש בינינו נפתחו דלתות הלב ובחדריו פעמה תקווה לסדר אחר, או אולי נכון יותר לומר- לאי סדר.

אני נזכרת בחדר ילדותי בבית הוריי, שנהגו לומר עליו כי ״הבלאגן חוגג בו״. אני רוצה להציע את האפשרות לחגוג את הבלאגן ולברוא מרחבים שאפשר לשהות בהם באי הבנה, באי ידיעה, בהיעדר שיפוטיות ובסקרנות לגלות עוד.

***

מַעֲבָר

שֵׁם עֶצֶם - זָכָר

1. מָקוֹם לַעֲבֹר בּוֹ (בֵּין הָרִים, עַל פְּנֵי נָהָר וְכַדּוֹמֶה."וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק").
2. עֲבִירָה, הֲלִיכָה אֶל מֵעֵבֶר לְמָקוֹם מְסֻיָּם: הַקְּבוּצָה קִבְּלָה רְשׁוּת מַעֲבָר דֶּרֶךְ הַגְּבוּל. מַעֲבַר הַתַּלְמִידִים לְכִתָּה גְּבוֹהָה יוֹתֵר.
3. פְּעֻלָּה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שִׁנּוּי, הַתְחָלָה לִפְעֹל בְּכִוּוּן אַחֵר: מַעֲבַר הַצָּבָא לְהַתְקָפָה. מַעֲבָרִים מִמּוּזִיקָה עֲצוּבָה לִשְׂמֵחָה. מַעֲבַר הַחֹמֶר מִמַּצַּב מוּצָק לְנוֹזֵל.    

(מתוך חיפוש הגדרה בגוגל, לפי מילון Oxford Languages).

ההגדרות למעבר מרשימות באיכותן הקשה והקונקרטית. הן מתייחסות למעבר במובן צר של מקום או של שינוי בין מצבים מנוגדים. בהקשר הקווירי, מעבר (Transition) הוא מושג שמתאר את המהלך שעושים.ות טרנסים.יות בתחילת דרכם.ן להתאמה מגדרית. בשימוש בו הכוונה היא לתנועה מחוסר הלימה בין הזהות החברתית לזהות האישית, להלימה בין השתיים. זה קורה דרך בחירת שם, לבוש, תסרוקת, גוף פנייה ולעתים מתרחב לכדי התערבויות גופניות בדמות נטילת הורמונים וניתוחים לשם השלמת ההתאמה. הגירה לכשעצמה היא בהגדרה מעבר ממדינה למדינה. מעבר לכך שההתפתחות הטכנולוגית הובילה את העולם להיות ״כפר גלובלי״ שמקל על תהליכי הגירה, גורמים מצערים דוחפים לא פעם ציבורים שלמים להגירה מכורח, כתוצאה מרדיפה וממצבים פוליטיים וחברתיים שמקשים על הקיום. המציאות הכואבת היא שקווירים, ובכלל א.נשים שמשתייכים לקהילה הלהטב״קית והא-בינארית מגדרית, נאלצים לא פעם לעזוב מקום, בית, משפחה וחברה בשל גינויים, הדיפתם ורדיפתם האלימה, וזאת על מנת שיוכלו לחיות חיים אותנטיים. גרינברג (2021) מציע, בניתוח המרתק של סדרת הטלויזיה ״טרנספרנט״ (Transparent) חיבור תיאורטי בין אברהם, המהגר הראשון, שהלך בעקבות הציווי ״לֵךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ״ לאחד מגיבורי הסדרה שבהדרגה מזהה עצמו כא-בינארי מגדרית, והולך לכיוון זהות שמתאימה לו, שיכול לפעול מתוכה, ובסופו של דבר להביא דרכה גם בשורה לביתו. הוא מציין במאמרו כי לעתים ההליכה קדימה ״לְךָ״- כלומר לעצמך, לזהות האותנטית, היא למעשה מנוסה מבית ההורים. לצד הסיכוי שצופנת בְּחֻבָּהּ, היא עלולה לדון את האדם למצב של היעדר בית, לא רק מטאפורית אלא ממשית, לפי נתונים סטטיסטיים על אחוז הקווירים מתוך אוכלוסיית חסרי הבית (שם). אם כך, בשונה מההגדרות המילוניות היבשות, אין ספק כי מעברים, בין אם לצורך התאמה לזהות ובין אם למדינה אחרת או גם וגם- רחוקים מלהיות אירוע קונקרטי. אדרבה, הם כרוכים בתנועה נפשית שדומה לחבלי לידה, ואולי אף לחילוץ (מהגוף הכפוי, ממקום כלשהו). פרויד (1926) טען כי על האף הרושם העז של הסזורה המתרחשת בלידה, יש הרבה יותר המשכיות ממה שהיינו נוטים להאמין בין החיים העובריים שלפני הלידה לאלו שאחריה. בהמשך לפרויד, ביון (2018) הציע להתעמק באזור של הסזורה, כלומר במרחב הפורה, הגם אם כואב, ששהייה בו מזמנת מגוון חוויתי עשיר, של ריבוי אפשרויות שלא נחשבות על נקלה. הוא קורא בסיום מאמרו:

“Investigate the caesura; not the analyst; not the analysand; not the unconscious; not the conscious; not sanity; not insanity; But the caesura, the link, the synapse, the (counter-trans) ference, the transitive-intransitive mood” (p. 56).

סזורה בהקשר של הגירה תתאפיין מצד אחד בחוויה עוצמתית של כאבי הקטיעה והפרידה מהמקום שנעזב על כל המשתמע מכך, אך מהצד השני תתאפיין בהמשכיות בין רכיבי החיים שקדמו למעבר לאלו שלאחריו. כדי שהגירה תיעשה לחוויה סזוריאלית משמעותית, שלא תיחווה כקטיעה חדה או כדילוג דיסוציאטיבי אל יבשה אחרת תוך מחיקת נמל המוצא, נדרשת חצייה משתהה בבקע הסזורה. זוהי אפשרות שרלוונטית גם לחצייה בהקשר המגדרי, כפי שהציעה דנה אמיר (2019).

מה יכולים להיות מקלות ההליכה שיסייעו למהגר.ת לחצות את הסזורה מבלי לשקוע בהתבוססות בזהות המקור מחד, או מאידך לנקוט באסטרטגיה של זינוק לכור היתוך, שתמנע מגע ממשי עם מה שהחצייה מזמנת?

בעיניי מקל הליכה אחד הוא זה שמציעה החשיבה הבודהיסטית, שמדגישה תרגול מיינדפולנס ואי היאחזות. רצוי לתת עליו את הדעת, כפי שכבר נעשה במקומות אחרים (למשל אצל הראל, 2021), אך במאמר הנוכחי קצרה היריעה מלהרחיב אודותיו. מקל ההליכה השני, וזה שאתמקד בו, הוא זה שמציעה החשיבה הקווירית. חשיבה זו נולדה מתוך כאב, מחאה, נידוי, אפליה מתמשכת, אלימות קשה ורדיפות של האוכלוסיה הלהטב״קית. אלו לא חלפו מהעולם, ועדיין במדינות שונות ברחבי העולם, מוצעים ו/או נחקקים חוקים שהופכים את הנמנים על האוכלוסיה הזו למוקצים, ללא רצויים ולנתונים תחת איום קיומי לחייהם[4]. התיאוריה הקווירית היא אחד האמצעים להתמודד עם המצוקות האלו, להנכיח את החוויה הקווירית בשיח ובמרחב החברתי, להצביע על הכשלים, לאתגר את התפיסות הקיימות ולהציע אלטרנטיבות. השאיפה היא שכתיבה כזו תקנה בסופו של יום, הן לכותבות והן לקהילה בכללותה, מקום בטוח ונחשב יותר בחברה, תרתי משמע.

יש בעיה מובנית בנסיון להגדיר מהי התיאוריה הקווירית. כל נסיון להגדיר אותה חוטא למהות הקווירית ששוברת גדרות ותוהה על נחיצותן. בכל זאת, ובחזרה לסזורה, אטען בזהירות כי קוויריות, בין היתר, היא שהייה במרחב של הסזורה, חקירתו והיכולת להשיב מבט ער לגדות הדיכוטומיה והבינאריות (בדרך כלל המגדרית, אך לא רק) שביניהן הוא משתרע. לתפיסתי, במבט קווירי הסזורה מהווה אפשרות קיום לא פחות ממשית מזו של גדותיה, כזו שניתן לנוע לאורכה ולרוחבה בתנועה דיאלקטית, שאינה מתחייבת לעגינה קבועה וחד משמעית בגדה זו או אחרת, אך גם אינה שוללת אותה.

בהמשך המאמר אדגים כיצד חשיבה קווירית מסייעת להתמודדות עם הגירה, ואף יותר מזה, הולכת איתה יד ביד לאורך הסזורה.

***

על ההגירה

״את עשויה למצוא את עצמך בבית אמריקאי קטן,

ואת עשויה למצוא את עצמך באזור אחר של העולם...

...את עשויה לשאול את עצמך, איך אני פותרת את זה,

את עשויה לשאול את עצמך, לאן הכביש הזה הולך״

(מתוך הופעה של להקת ״דינוזאורוס, שתרגמו את השיר ״Once in a life time״ מאת Talking Heads).

בבית אמריקאי קטן אני מוצאת לא מוצאת את עצמי. שאלות מובילות לשאלות נוספות, וככל שהדרך נפקחת לאורך, לא ברור לאן הכביש הזה הולך.

כשרק הגעתי, הרגשתי תלושה לא רק מהבית הממשי בבחינת המולדת, השפה, וכל מה שקשור בה אלא גם מהבית המקצועי, שמרכיב חלק ניכר מהזהות שלי. גיששתי כמו סומאת באפילה אחר מקום שיוכל לשמש עבורי, אם לא בית, אז לפחות סוג של מעטפת מקצועית. כך הגעתי להשתתף בסמינר של המכון הפסיכואנליטי בסן פרנסיסקו בנושא קוויריות ופסיכואנליזה, בהנחיית ד״ר פרנסיסקו גונזלס וד״ר ג׳ולי לויט. חשבתי שהאנגלית שלי טובה למדיי כשהגעתי לכאן. ובכל זאת, יש פער בין האזנה וקריאה בשפה זרה לבין התבטאות פעילה בה. הרגשתי מוצפת. הגוף נדרך לקראת הרגע שבו אתבקש להציג את עצמי או שארצה לחוות דעתי על הנושאים המדוברים. חששתי שאני, הקולחת בעברית, לא אמצא מילים. כאילו לא די בכך, חברי הקבוצה הציגו עצמם, ורובם ככולם, לרבות המנחים, התייחסו אל עצמם כקווירים וכחברים בקהילה הלהטב״קית. אחד מהם שיתף באופן נוגע ללב שהגיע לארה״ב כפליט על רקע רדיפתו במדינת מוצאו על שום היותו אינטרסקס[5]. הרגשתי אי נחת להתוודות על כך שאני חיה בזוגיות סטרייטית, אמא לילדים, וחשבתי על האבסורד שבעניין: אולי זה דווקא ה-מעשה הקווירי: לנהל אורח חיים הטרונורמטיבי ואז להכנס לעוד מרחב, נוסף על זה של הרילוקיישן, שבו ארגיש זרות, התנשאות וניכור כלפי שכמותי. הפוך על הפוך. בלית ברירה, מתוך רצון להכיל את החרדה והדריכות שלי, נשענתי על נסיוני בתרגול מיינדפולנס וחמלה עצמית, והרשיתי לעצמי לחוש ללא שיפוטיות את כל מה שבא. נכנסתי למעין רברי. זנחתי את ההקשבה הממוקדת למשפטים המדוברים ולמשמעויות, ושמתי לב שהקשב שלי נודד לצלילים עצמם, להברות ולניגון של השפה בדיבורם של המשתתפים האחרים. בהשראת ביון, בהינתן מציאות שבה פונקציית האלפא שלי לא יכלה לפעול כהרגלה, חלקיקי הביתא של השפה נעשו בולטים במיוחד. ההקשבה בתנאים האלו דומה בעיניי לרשת דייגים פרוסה במרחב. לא מעט מהשיח מסונן דרך החורים ולא נקלט. והנה, לפתע, מפציעה איזו ״עובדה נבחרת״, ומשהו נלכד ברשת: מתחוור לאוזניי הדמיון במצלול בין המילה queer למלה אחרת באנגלית: inquiry. לרגע אני מרגישה כמו צוללנית ששלתה מהמעמקים צדפה ועכשיו חושפת בזהירות את הפנינה שבתוכה.

אני מבינה שקוויריות בשבילי היא חקירה מתמשכת של מציאות שבה קיימות הנחות מובנות ראשוניות. קוויריות בשבילי היא הניסיון לפענח את המציאות, ולא לראות אותה כעובדה מוגמרת שאין לערער עליה. קוויריות בשבילי היא הפיכת כל מיני אבנים בדרך כדי לגלות מה חבוי תחתן והיא ניסיון לסלול דרכים שונות ומגוונות, שלא יהיו רק בהירות וישרות (״סטרייטיות״) אלא שאפשר יהיה לתעות בהן ולהגיע ליעדים מפתיעים.

פתאום אני לא בטוחה, אני מדברת על קוויריות או על פסיכואנליזה? ואולי על פסיכואנליזה קווירית?

***

שיבוש שימושי

״תן למלים לעשות בך

תן להם היה חופשי

אלו תכנסנה בך תבאנה פנימה

עושי צורות על צורות

יחוללו בך אותה חוויה

תן למלים לעשות בך

אלו תעשינה בך כרצונן

עושות צורות מחדש בדבר...״

(יונה וולך, ״תן למילים״, בתוך צורות, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1985)

כמהגרת, שאינה דוברת את השפה המקומית על בוריה, אני מתקשה להבחין בין מצבים שבהם אני לא מבינה מה קורה בשל קשיים שפתיים או תרבותיים לבין מצבים אחרים, בהם אני לא מבינה מה קורה כי באמת משהו לא מובן ודורש בירור. האחרונים הם כאלו שעשויים להיות לא מובנים גם לדוברי שפת המקום, אך הם לא בהכרח ישאלו לגביהם, אולי כדי לא להיראות כמי ש״לא תופסים את העניין״ (don’t get it). כרטיס הביקור של ״אני חדשה כאן, שפת אמי אינה אנגלית״ מצייד אותי ברשות פנימית רחבה לברר יותר מהמקובל עבור האדם המקומי, שזו שפתו. אני חיה בשלום (קר) עם להיות זו ש״לא תופסת״. כך למשל כשהוגש חשבון במסעדה, ולא הבנתי מה היה כתוב בו, שאלתי, והתברר שנפלה טעות בחשבון. בעקבות הבירור הוא תוקן בליווי התנצלויות לרוב. אדם פיליפס (2012) כותב על הקושי של אנשים לחיות עם מצבים שבהם ״אנחנו לא תופסים את זה״. אלו מצבים שבהם לדוגמה אנחנו לא מבינים את הבדיחה, לא מבינים עניין. הרי כל כך נעים להיות כאלו ש״תופסים את זה״, מבינים מייד על מה מדובר, חדים. פיליפס מציע להתבונן על האופק הקיים באפשרות של ״לא לתפוס את זה״. לדבריו, דווקא במרחב שבו אנחנו לא מייד יודעים או מבינים הכל, טמונות אפשרויות שחומקות מהמודע, אך יכולות להיות בעלות ערך.

נחזור לסמינר בנושא פסיכואנליזה וקוויריות. במקום שבו יכולתי לשהות בחוויה של not getting it, עלה החיבור בין קוויריות לחקירה (inquiry). הקישור בין שתי המילים האלו, שבמקור אין ביניהן קשר, הוא משחק בשפה, באותיות, כמו שבץ נא. אין לדעת אם לולא הקשבת המהגרת שלי, הזווית הזו היתה נחשבת.

דנה אמיר כתבה לאחרונה בעתון מאזניים (2022) שהכלל המרכזי של שפת אמה בבית היה השיבוש. כמהגרת, אני מוצאת שאין לי שפה אחרת להציע במרחב אלא שפה של שיבוש, לשוני ותרבותי, ובתוך כך עולה שאלה: האם יש לזה (ולי) מקום?

התשובה החתרנית היא ששיבוש לא חייב להיות נתון פסיבי במציאות, שמצביע על פגם. כמו בתיאורה העשיר של אמיר, שיבוש יכול להיות כר פורה למשחקיות וליצירתיות. מעבר לכך, לעתים יכול להיות בו ערך מעשי למציאות עצמה. הבה נשתעשע ונחליף את הב׳ של ״שיבוש״במ׳. והנה שיבוש הפך לשימוש!

שרה אחמד (2019) מציעה בספרה את המושג ״שימוש קווירי״ (queer use). בין היתר שימוש קווירי הוא האופן בו ניתן לגשת למציאות הקיימת ולראות אותה בצורות חלופיות. כמובן שכל צורה כזו יכולה להוות או להיתפס כאיום על הקיים, אך יש בה פתח לחידוש מרענן. אחמד מדגימה שימוש קווירי דרך סיפור על ציפורים שהחלו לקנן בתוך תיבת דואר ולמעשה הסבו את התיבה שנועדה למכתבים (בשימוש הישיר, הסטרייטי, שלה) - לקן. יכולות להיות גישות שונות לעניין. יהיו מי שיגרשו את הציפורים כדי לשמר את הסדר הקודם על כנו, יהיו מי שישימו שלט לדוור.ית: "שימו לב! צפורים מקננות, נא להשאיר את הדואר במקום אחר״, ויהיו גם מי שישימו שלט לציפורים עצמן כמו ״ציפורים, ברוכות הבאות!״.

בהמשך לכך, אני רוצה להציע שהגירה מהווה שימוש קווירי במרחב. נוכחות המהגרת מעמידה את המרחב באופן מובנה לחקירה (inquiry), ונחווית פעמים רבות על ידי הסביבה וגם על ידי המהגרת כקווירית (בתרגום חופשי מילולי - מוזרה).

לסיום, אני מהגרת, שלא ״תופסת את זה״, לפחות חלק מהזמן, ושהכלל המרכזי של שפתה, הלשונית והתרבותית, הוא שיבוש. אני חושבת שהמידה בה נוכחות כזו מתקבלת בזרועות פתוחות, בין אם בחברה בכלל ובין אם בחדרי הקליניקה האינטימיים, משפיעה על איכות השיח ועל המפגש האנושי. יש לה את הפוטנציאל לתרום נקודת מבט שונה, להעשיר ולהרחיב את המבט הקיים. כך למשל, לעתים אפשר שלא לתפוס את הבדיחה, לא בשל קוצר שפתי, אלא כי הבדיחה, בהקשבה קווירית/מהגרת, לא מצחיקה. בעידן שבו גוברים בארץ ובעולם ביטויי שנאה, פחד, הדרה ואלימות כלפי מי שנתפס כזר (בין אם על רקע השתייכותו האתנית או המגדרית/מינית), אני מעוניינת להצטרף לאחרים שמציעים לראות בחשיבה הפסיכואנליטית ובטיפול הנפשי יישום של עמדה אתית שיוצאת נגד תהליכים פשיסטיים של מיון, קטלוג ויצירת היררכיה בין הראוי ללא ראוי, בין השייך למודר ובין הנורמלי לפתולוגי. בטיפול זו עמדה שמחזקת ״סטייט אוף מיינד דמוקרטי״ (Democratic State of Mind) בלשונו של בולאס (1992), המאפשר דיאלוג פנימי וחיצוני בין עמדות שונות באופן חופשי. כמו כן, היא עוזרת לפרט להתיידד או לפחות להכיר חלקים מוכחשים בתוכו, ומסייעת לו לחתור למימוש הפוטנציאל שלו, ייחודיותו, זהותו ודרכו הבלתי קונבנציונליות (Loewenstein, in press). בכורסת המטפלת, היכולת שלנו להתחקות אחר הקווירי, המוזר או הזר, בשיח, ולהחיות בתוכנו את החלקים האלו, תוך דיאלוג פורה איתם (להבדיל מפיצולם, דחיקתם או ניסיון להשמיד אותם), עשויה לתרום לגילוי נתיבים חדשים בנפש ולהרחיב את הקיימים.

תודות:

תודה לנשות מערכת ״חוצות״ על הבית שהעניקו למאמר זה. אני מודה במיוחד לד״ר אסתר רפפורט, שפתחה בפניי את הצוהר לחשיבה קווירית, על ההערות המחכימות ומעוררות המחשבה ולנעמה הוכשטיין על הקריאה בעיניים טובות ועל השאלות הנבונות. בנוסף, תודה לבן זוגי ושותפי לחיים, שמהווה עוגן יציב בחיי ההגירה, שתמך בכתיבת המאמר, קרא והעיר בסבלנות ובאהבה. אתה הופך כל רעיון למציאות.

ביבליוגרפיה

אמיר, ד. (2019). חצייה מגדרית כסזורה לעומת חצייה מגדרית כחתך. מתוך יום העיון ״ג׳נדר בטרנס״ מתאריך 22.5.2019. זמין לצפייה באתר ״בטיפולנט״.

אמיר, ד. (2022). שורש החול הגדול. בתוך: מאזניים, גליון יוני 2022, עמודים 3-7. אגודת הסופרים העבריים, תל אביב.

דינוזאורוס (יוני 2021). פעם בחיים (ראשים מדברים). מתוך: הופעה באוזנבר, תל אביב, https://www.facebook.com/Dinozaurusmusic/posts/pfbid0XHRvgaXshFQGjAM5rU7upXqGGNghdKEQgARiCsQ4v6A36LMSFi22LbZq9cVJ3WDel.

הראל, א. (2021). מיינדפולנס להורים ברילוקיישן: מודל הקשיבות ההורית כפתרון לקשיי ההתמודדות עם המעבר למדינה אחרת. מתוך אתר פסיכולוגיה עברית.

וולך, י. (1985). תן למלים לעשות בך, בתוך: צורות, עמוד 5. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

Ahmed, S. (2019). “Queer Use” in What’s the Use: On the Uses of Use. Duke University Press. Pp. 197-229.

Benjamin, J. (2004). Beyond Doer and Done To: An Intersubjective View of Thirdness, in: Psychoanalytic Quartely, LXXIII. Pp: 5-46.

Bion, W.R. (2018). Caesura in: Two Papers: The Grid and Cesura. Routledge, NY.

Bollas, C. (1992) The Fascist State of Mind. In: Being A Character: Psychoanalysis & Self Experience. New York: Hill and Wang. Pp. 193-207.

Freud, S. (1926). Inhibitions, Symptoms, and Anxiety, in: The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud, 20, page: 138.

Gonzalez, F.J. (2020). Trump Cards and Klein Bottles: On the Collective of the Individual, in: Psychoanalytic Dialogues, 30, pp: 383-398.

Greenberg, S. (2021). Run from Your Parent’s House: Transfeminism and Abraham’s Blessing, in: Journal of Feminist Studies in Religion 37.2, pp: 25-41.

Kuntsman, A. (2009). Figurations of Violence and Belonging: Queerness, Migranthood, and Nationalism in Cyberspace and Beyond. Peter Lang AG, International Academic Publishers, Bern, Switzerland.

Leavitt, J. (2021). A letter to Kathleen Del Mar Miller: Skin to Skin, Bone to Bone, in: Psychoanalytic Dialogues, Vol. 31, No.5, pp: 551-563.

Loewenstein, E. A. (In Press). In Dark Times: Psychoanalytic Practice and Ethics as a Form of Resistance to Fascist Propaganda. Psychoanalytic Inquiry. [Enclosed]

Luibhéid, Eithne. (2008). Queer/Migration: An Unruly Body of Scholarship. GLQ: A Journal of

Lesbian and Gay Studies, Vol. 14, No.2. Pp: 169-190.

Mole, R.C.M (Ed.). (2021). Queer Migration and Asylum in Europe. UCL Press, London, UK.

Phillips, A. (2012). Missing Out: In Praise of The Unlived Life. Picador, NY.