הנכבה כטראומה נפשית / מנאל אבו חק
המאמר ראה אור לראשונה בערבית בכתב העת فسحة תחת הכותרת النكبةبوصفهاصدمةنفسيّة
מנאל אבו חק- עו"ס קלינית, פסיכותרפיסטית, מדריכה בפסיכותרפיה. עובדת במרפאה ציבורית ביחידה פוסט אשפוזית ובקליניקה פרטית ברמלה. פירסמה מאמרים בנושא הנכבה והסובייקט הפלסטיני. אקטיביסטית כנגד הכיבוש וכנגד שלילת זכויות אדם ודיכוי פלסטינים. מייסדת שותפה ברשת הפלסטינית הגלובלית לבריאות הנפש, חברה בוועד המנהל באגודה לפסיכותרפיה פסיכואנליטית ושותפה בריכוז סדרת הרצאות ימי חמישי בפסיכותרפיה רגישה חברתית ומייסדת קבוצת סולידריות פלסטינית.
מילות מפתח: נכבה, פסיכואנליזה, העברה בין דורית, זיכרון, העברה, גוף, לא מודע
אני יושבת בחדר ההמתנה למשפחות מול חדר הניתוח, בזמן שאמי עוברת ניתוח להחלפת ברך. הרופאים אמרו לה שהברך שלה שחוקה מאוד, ושבשל גילה לא תהיה לה הזדמנות נוספת בעתיד לעבור את הניתוח הזה. לבסוף הסכימה לאחר שבמשך שנים רבות סירבה,והעמידה פנים שהיא יכולה לשאת את הכאב מבלי לפנות להתערבות כירורגית.
אמי, שנולדה בשנת הנכבה, לא יודעת את תאריך הלידה המדויק שלה, שכן המשפחה אמרה לה רק שנולדה בתחילת המלחמה ונקראה 'נסרה' בתקווה לניצחון. כשהייתה כבת חודש סבי וסבתי וקרובי משפחתם עזבו את בתיהם לעיירות שכנות עם אוכלוסיה גדולה יותר, לאחר שהכוחות הציוניים איימו עליהם בהריגה אם לא יעזבו את בתיהם, והחשש העז שיהרגו אותם מבלי שאף אחד ידע על כך ומבלי שמישהו יבוא לעזרתם.
עד המלחמה המשפחה התגוררה באזור בשם "בסת אל-פאליק" במחוז טול כרם (היום מושב בצרה), קרוב לתחנת משטרה בריטית ולבית מעצר (תל מונד). כשעזבו, חלקם החליטו לנסוע לעיירה טירה במה שמכונה היום 'המשולש', ואילו החלק השני הלך למה שנודע כ'גדה המערבית'. סבי וסבתי היו בין אלה שנסעו עם חמש בנותיהם לטירה. לאחר שיצאו מהבית וצעדו מרחק קצר, נזכרה אחת הדודות שלי שלא הביאו את אחותן התינוקת והם חזרו מהר הביתה ולקחו אותה.
האח יוצא מעת לעת לחדר ההמתנה למשפחות ומכריז בכל פעם את שמו של מטופל שניתוחו הסתיים והועבר לחדר ההתאוששות. אחרי שחלפו כמה שעות החלטתי ללכת אליו ולשאול אותו אם גם אמא שלי נלקחה לחדר ההתאוששות והוא אמר לי שהיא עדיין בניתוח. לאחר שהאח כבר קרא לכל מי שהיו בחדר לפגוש את קרוביהם החולים, נשארתי לבד.
בינתיים התחלתי לקרוא ספר על הנכבה. הרוגע והעובדה שלא יכולתי לעזוב עד שהאח יקרא לי נתנו לי הזדמנות להתרכז בקריאה. הופתעתי מקטע שהשתלב היטב עם העצבות וההשלמה שחשתי באותו זמן: "הפלסטינים חשים כאב על היעדרו של קהל; מכיוון שאינם יכולים למצוא פגם משמעותי בעמדתם המוסרית, הם אינם מסוגלים להבין את הסיבה שלא נעשה איתם צדק. השיבה מהגלות, לה הם כמהים זמן רב, מתעכבת, בזמן שהם נאלצים לחיות במה שנותר מדמיונות משוערים, זולים ומועתקים של פלסטין. היעדר הגיון מוסרי, ואדישותם לכאורה של אלה שיכולים להביא לאיזשהו פתרון פוליטי, מובילים לכישלון של מאמצי הפלסטינים למצוא משמעות לאסון שלהם וכן כישלון לשאיפתם להיות 'עם ככל העמים'".[1]
הברך של אמי
אני חוזרת לחשוב על אמי ועל הברך השחוקה שלה, שהרופאים מנסים להוציא את החלקים הבלויים שלה ולהחליף אותם בברך תותבת. אמי אומרת, בקבלה ובהבנה, שלאורך השנים קיבלה מכות רבות בברך: בילדותה נהגה לבלות הרבה מחוץ לבית, בשדות ובפרדסים הסמוכים, ולשחק עם אחיה - הבנים שסבתי ילדה אחרי אמי. היא מספרת את סיפוריהם של כמה מהמכות הללו, המעידים על אומץ ויצירתיות במשחק, יחד עם מחויבות נוקשה לתפקידים שניתנו לה בתוך המשפחה, כמו הגנה על אחיה, אשר העמידה אותם בעדיפות ראשונה, לפני השמירה על עצמה ואפילו לפני המודעות לצרכיה. אפשר לשים לב לעצב ולכאב שלה כשהיא מדברת על כך. המכות בברך היו כמו בגידה פתאומית. לא הייתה לה הזדמנות להיערך לכך או לשמור על הרגל, וכפי שקורה עם רבים מהסובלים מטראומה, אמי השתדלה לחזור לחייה ולתפקודיה הרגילים כאילו לא קרה דבר. כאילו לא ספגה מהלומה..
כשהגעתי לחדר מוקדם בבוקר באותו היום, האחות עמדה ליד מיטתה ועשתה כמה בדיקות. אמא שלי הצביעה עלי ואמרה, "זו הבת שלי". האחות ענתה בצחוק בעברית, "היא נראית כמוך, אז אין לי חשד שגנבת אותה, כי היא באמת דומה לך". אמי הביטה בה מבולבלת, כאילו הופתעה מדיבור ולא ידעה איך להגיב אליו.
אחרי שהאחות עזבה, בזמן שחיכינו שיובילו אותה לחדר הניתוח, דיברנו על הרבה דברים. היא נראתה לי רכה, רגועה ושלמה עם גורלה, ולא תגובתית, בניגוד להרגלה. סיפרתי לה שאמא של חברתי, במסגרת ביטוח בריאות פרטי, בחרה את המנתח שניתח אותה, ושהיא שאלה אותי אם גם אמא שלי מתכוונת לעשות כך. אמא שלי אמרה שהיא לא רואה סיבה לזה, שזה בעיניה בזבוז לא מוצדק. הרי כל הרופאים טובים.
אמי, שחייתה את הנכבה מלידתה, ושהייתה ילדה חרוצה, הפנימה וחרטה בתוכה מודעות קיומית לחיים מנקודת מבט של הישרדות. מאחר שנפלה מזיכרון המשפחה כשבתחילת העקירה נשכחה, היא ידעה היטב, דרך הזיכרון של הגוף, שהפלה/כישלון הם אפשרות קיימת, בכל מצב. גם המנתח הטוב ביותר עלול להיכשל בעבודתו, אפילו פעם אחת. ומכיוון שאין ערובה ודאית או מרגיעה שזה לא יקרה גם הפעם, תשלום סכום נוסף עבור בחירת המנתח שיבצע את הניתוח נחשב כסיכון ובזבוז; נושא המחיר תמיד היה נוכח בתודעה שלה, וכדי לא להיקלע למצב שאין לה את האמצעים לשלם על מה שהיא צריכה, היא תמיד הכינה את עצמה לגרוע ביותר ואימצה אורח חיים פשוט, הסתפקה ברכישת צרכיה הבסיסיים ובשימור רמת חיים של כבוד, אך לא מעבר לכך. זה מה שאפשר לה להיות הראשונה להעניק סיוע כספי לקרוביה כשהם עמדו בפני משבר. אני חושבת שבאופן זה היא רצתה גם להבטיח שתהיה נוכחת בתודעה המשפחתית בזמנים קשים.
שנת אלהג'יג'
הפלסטינים מתייחסים לשנת 1948, שנת הנכבה, כ"שנת אלהג'יג'", שהוא מונח פלסטיני שמשמעו בריחה מסכנה וודאית[2]. מיד לאחר תום המלחמה, ולאחר שהכוחות הציוניים גירשו את רוב האוכלוסייה הפלסטינית מעריהן ומכפריהן, והוכרזה הקמת הישות הקולוניאלית, הדבר גרם לניתוק הקשר בין הפלסטינים שנותרו בגבולות המדינה החדשה לבין משפחותיהם שנעקרו מחוץ לאותם גבולות, כמו גם לניתוק קשריהם במדינות ערב השכנות.
אריז' סבאע'-ח'ורי, במחקר על גורלם של העקורים הפלסטינים שנותרו באדמות הפלסטיניות הכבושות ב-1948 לאחר תום המלחמה, מבחינה בין שלוש תקופות: (1) השנים 1948-1951, במהלכם עברו העקורים מכפר לכפר בחיפוש אחר מקום בטוח מפני הרג וגירוש, (2) השנים 1951-1956, בהן העקורים היו במצב של המתנה, והם התייחסו למציאות שלהם כמציאות זמנית עד שיוכלו לחזור לערי ולכפרי מוצאם, ולבסוף (3) שנת 1957 והלאה, כשהעקורים החלו להבין את העובדה ש"ישראל" אינה מדינה זמנית, שתיעלם בקרוב כפי שחשבו. ההפסד של מצרים במלחמת 1956 הגבירה את תחושת הייאוש והתבוסה. רק אז החלו רבים לקנות אדמות ובתים בערים ובכפרים שבהם שהו לאחר העקירה.[3]
השלטונות לא טיפלו בסוגיית העקורים והפליטים הפלסטינים בגבולותיה בשום צורה, לא הודיעו על תוכניתם למנוע מהם לשוב למקומות מגוריהם מלפני המלחמה, וגם לא ספרו אותם במפקד האוכלוסין כפליטים או כקבוצה בפני עצמה, בשונה משאר האוכלוסייה הפלסטינית שנשארה בערי ובכפרי המוצא שלהם. כך החזיקו את הפליטים במצב מתמיד של דריכות ופחד ושל חוסר ידיעה מה יעלה בגורלם בעתיד: האם יוכלו לחזור לבתיהם או אולי יגורשו מחוץ לגבולות המדינה? כמו כן, המשטר הצבאי שהטילו השלטונות על הפלסטינים לאחר הנכבה, הגביר את סבלם בחיי היומיום והחריף את תחושת חוסר הביטחון וחוסר היכולת לקבל החלטות לגבי עתידם. הדבר אישר את תחושתם כי השלטונות רואים אותם כמו שראו לפני המלחמה, כמי שמהווים סכנה ואיום. ניתן לדמות את ישראל עם הפלסטינים המגורשים בתוכה לאדם שיש לו בעיה אך מתכחש אליה ואינו רוצה להתמודד איתה.
באותו הזמן שבו הוטל משטר צבאי על הפלסטינים הנותרים בארצם, קלטו שלטונות המדינה מתיישבים יהודים חדשים ויישבו אותם בערים ובכפרים המרוקנים מתושביהם המקוריים תוך שהם מתעלמים מההיסטוריה ומהבעלים המקוריים של המקום; חיים חדשים התחילו לפרוח בהם, ונעשה ניסיון לצבוע אותם בצבעים חדשים ובתרבות חדשה, שהסתירו את מה שקרה שם בזמן המלחמה ואת החיים שהיו שם לפני כן.
הנכבה והאירועים הקשים שלהם הייתה עדה, לא הסתיימו עם סיום המבצעים הצבאיים בחודשי הנכבה. אירועים קשים המשיכו לקרות, והפלסטינים חוו חוויות שאיימו על קיומם, מה שהותיר אותם במצב של דריכות מתמדת ופחד מהעתיד ומאסונות נוספים שעלולים להתרחש. זה הפך את תהליך קבלת ההחלטות להתיישב ולהשתקע במקומותיהם החדשים, לרבות בעלות על בתים או אדמות חדשות, לתהליך איטי, מורכב וקשה, וברוב המקרים תהליך זה לא קרה עד תום השלטון הצבאי בשנת 1966.[4]
הנכבה כטראומה פסיכולוגית
טראומה מוגדרת כאירוע שאדם עובר אך אינו חווה אותו נפשית, שכן הוא גורם לו או לה לחוש פחד קיצוני ממוות או איום על שלמות הגוף באופן שנראה כמעט ודאי, מה שמכניס את הגוף והנפש למצב של קיפאון ודריכות כדי שיוכל להימלט מפני אותו איום.
לאחר שהאירוע הטראומטי הסתיים, ומוודאים שהסכנה חלפה והגענו לחוף מבטחים, אנו מתחילות להרפות ולעכל את מה שקרה, וכן לחפש תיאור או ביטוי של האירוע הטראומטי שעברנו, ולבסוף להגיע לייצוג סימלי של הטראומה מחוץ לנפש. הייצוג הסימבולי יכול להיות מילולי, למשל תיאור האירועים בעל פה או בכתב, בספרות או שירה, או ביטוי אומנותי יצירתי, למשל בציור או בניית אנדרטה שמייצגת טראומה קולקטיבית.
במחקר ארוך טווח שערכו פרופסור ניהאיה דאוד ועמיתיה על ההשפעות הבריאותיות של אירועי העקירה והאלימות שסבלו העקורים הפלסטינים שנשארו בארצם, איששו הממצאים את קיומן של השלכות בריאותיות ופסיכולוגיות של אירועים אלה לטווח ארוך.[5] נמצא שאחוז הבעיות הבריאותיות והפסיכולוגיות אצל קבוצה זו היה גבוה משמעותית מאשר בשאר הקבוצות שנכללו במחקר. מה שחוו הפלסטינים ב-1948 במהלך הנכבה לא נמחק. הוא ממשיך להיות נוכח דרך הגוף והנפש, בתסמינים הפיזיים והפסיכולוגיים העיקשים שבין שכבותיהם יש עדות חיה למה שקרה לאנשים ונשים אלה במהלך הנכבה. לצד הקושי קיימת תקווה שיימצא מי שישמע עדויות אלו ויתקף אותן, מי שיבין שהכישלונות החוזרים בהתמודדות לאורך החיים לא היו תוצאה של פגם או שיגעון מבני, גזעי, ממנו הם סובלים, אלא הם תוצאה של חשיפתם לאירועים טראומטיים ששוקעו בתודעתם.
הנכבה מוגדרת כטראומה עיקשת ומתמשכת, שכן היא עדיין מתקיימת דרך ההקשר הקולוניאלי האלים והגזעני שבו חיים הפלסטינים, המסרב להכיר בפשעיו, ופועל למחוק לצמיתות את הרישומים והנרטיבים של הנכבה ולהטיל ספק בעובדותיה. במקום הכרה ולקיחת אחריות יש מאמץ להכחיש את הקיום הפלסטיני ולהציג אותו כשקר, כדבר שמעולם לא היה קיים, ושאין לו היסטוריה ושורשים.[6]
הנכבה נחשבת לתחילתה של ההיסטוריה הפלסטינית בת זמנינו, היסטוריה הכוללת שינויים קטסטרופליים, דיכוי אלים, ומולם - סירוב להימחק. הנכבה היא נקודת המוצא עבור כל האירועים האחרים. "הצהרת בלפור" (1917) מקבלת משמעות וחשיבות כתוצאה מהנכבה שבאה אחרי, כמו גם אירועים בולטים בהיסטוריה הפלסטינית כמו כיבוש רצועת עזה והגדה המערבית (1967), מלחמת ספטמבר השחור נגד הפלסטינים בירדן (1970-1971), טבח סברה ושתילה (1982), יום האדמה (1976), האינתיפאדה הראשונה (1987), האינתיפאדה השנייה (2000), המבצעים הצבאיים החוזרים כנגד רצועת עזה החל מ-2008 ועד היום. כל אלה לא היו קורים לולא קדמה להם הנכבה. הנכבה היא אירוע מרכזי בארגון הזמן הפלסטיני, והיא הבסיס להיסטוריה האישית ולמיון הדורות.
התמהיל שבין הקולקטיבי והאישי
למרות שחיכיתי עד מאוחר בחדר ההמתנה למשפחות, לא הספקתי לראות את אמי לאחר שיצאה מחדר הניתוח באותו יום. האח אמר לי שהיא בחדר התאוששות, ביקשתי להיכנס לראות אותה לפני שאלך לפגישה חשובה, אבל הוא סירב ואמר שהם מחליפים משמרות עכשיו ולא יכולים להכניס אף אחד.
לבסוף נאלצתי ללכת בלי לראות אותה, ואבי נשאר לבדו לחכות שתצא למחלקה האורטופדית שבה היא הייתה אמורה לשהות. חזרתי אליה למחרת בבוקר ומצאתי אותה כואבת, מדברת על ההרדמה וכמה היה לה קשה כשהרדימו את פלג גופה התחתון. ההרדמה הייתה הדבר שהכי הפריע לה, למרות שידעה שניתוח מסוג זה גורם לכאבים קשים, ועבור רוב מי שעוברים את הניתוח הכאבים בימים הראשונים שלאחר הניתוח הם החלק הקשה ביותר בו. נראה שהיעדר ההכרה ואובדן השליטה על המתרחש סביבה, היו לה קשים יותר מאשר להרגיש כאב עז. היא גם סיפרה לי שהלכה לשירותים לבד באותו לילה, בלי לבקש עזרה מאף אחד. נדהמתי מאיך שהיא עשתה זאת, מכך שסבלה את הכאב, אבל אני גם מכירה אותה היטב, וידעתי שלא תירגע עד שתוודא שהיא יכולה ללכת על שתי רגליה בכוחות עצמה.
הנכבה הייתה אירוע מכונן בספירה הפלסטינית, אשר השפיעה על כל תחומי החיים, אך המחקר הנוגע אליה עד היום הצטמצם להיבטים החברתיים וההיסטוריים שלה, ורק מעט עסק בהשפעותיה על בריאות הנפש.[7] המחקרים המועטים הקיימים מצאו קשר חזק בין מתן מרחב לביטוי ורישום זיכרונות מהנכבה, לבין הסתגלות למציאות והקלה בסימפטומים הפסיכולוגיים הקשורים בה.
לא היה קל לשכנע את אמי לקחת את משככי הכאבים, כפי שהומלץ, על אף שצרחה מכאבים. היא לא הצליחה לישון בגלל הכאבים העזים, והייתה חסרת סבלנות וקצרת רוח בהתנהלות מול הצוות הרפואי וכל מי שסביבה. הצלחתי לשכנע אותה ליטול משככי כאבים כאשר הצבעתי על כך שהצוות הרפואי אינו אשם בכאביה ולכן אסור לה להתייחס אליהם בצורה כזו, ועליה לקחת אחריות על סירובה לקחת את משככי הכאבים המומלצים והסבל הכרוך בכך. ידעתי שדברי ישפיעו על התנהגותה; החוויה של להיות קורבן לעוול בידי מישהו המכחיש ומסרב לקחת אחריות, היא עבורה חוויה מוכרת וכואבת. אמי לא הייתה מסכימה לכך, וודאי לא הייתה מקבלת מצב בו היא זו שעושה בצורה זו עוול לאחרים, או דואגת לעצמה על חשבון אחרים.
לאחר ששוחחתי איתה, אמי חזרה לשתף פעולה עם הצוות הרפואי והסיעודי, שרובם היו פלסטינים, וכשהשתחררה מהמחלקה איחלה להם להיות ראשונים בעשיית הטוב, ומקור גאווה לכל הערבים.
בין המטפל.ת למטופל.ת
הפסיכואנליטיקאית הפמיניסטית ההתייחסותית קארן מרודה אומרת שבין הסיבות שמניעות אותנו לעבוד בפסיכואנליזה היא להוכיח לעצמנו שאנחנו לא הרסניות, ושהכאב הנפשי שחוו המשפחות שלנו לא היה באשמתנו, ולכן איננו צריכות לשאת את האשמה עליו. אנו מבלות שנים רבות בעבודה הדורשת חיבור רגשי עם אחרים על מנת לשרוד ולהקל את רגשות האשם שאנו נושאות.
מרודה מניחה שהפיכתנו למטפלות/אנליטיקאיות, והגישות התיאוריות והעמדות שאנו מאמצות, מעוצבת במידה רבה על ידי החוויות והיחסים הבין אישיים שלנו, והצורך לטפל בהם, אותן חוויות הכי שבריריות ואינטימיות שנטועות עמוק בנפש. היא כותבת שהמניע מאחורי מתן טיפול ופסיכואנליזה לזולת הוא הצורך להקיף שטח עיוור שתמיד נוכח בתוך הנפש, ולצאת למסע ארוך סביב אותו כתם הכולל צורות שונות של כשל בחקירתו, כדי להגיע לדבר שאותו אנחנו מחפשות. זה כולל את הצורך להציל אחרים, ואת הצורך של הסובייקט שגם הוא ינצל. "אנחנו מעבדים את העבר שלנו תוך כדי טיפול במטופלים שלנו".[8]
העבר כיוצר הווה
אולי לא במקרה מאז ומתמיד במהלך עבודתי ולימודיי נטיתי לפסיכואנליזה, למרות שלמדתי גישות ותיאוריות אחרות שלפיהן עבדתי בתחילת דרכי המקצועית, שכן הפסיכואנליזה נשענת בראש ובראשונה על האמונה שיש 'לא מודע' הנושא בתוכו כל מה שלא יכול להיות נוכח במודע. יש בכך הכרה עקרונית בנעדרים, במי שנשכחו והועלמו מהתודעה, וגם הכרה בתפקידם בעיצוב הסובייקט עוד לפני שהם נוכחים במודעותו.
מה שלא היה נוכח במודע שלי במשך זמן רב, הוא שהעניין והמחויבות שלי למה שנעדר ולא מיוצג נבע מהנכבה ומהזדהות שלי עם אמי, התינוקת שנפלה מהזיכרון לזמן מה, התנסות שמחזיקה בתוכה תחושות של חוסר אונים ותלות מוחלטת באחר, לצד אימה וכאב עזים מפני נטישה ומוות. לכן, הצלת הנעדרים והנכחתם במודע נחשב בעיני פעולה חיונית בעדיפות עליונה, הקודמת למחשבה על המחיר או הויתור הנדרש לשם כך.
התמונה המדומיינת של אמי התינוקת הייתה גם מניע חשוב מאחורי האקטיביזם שלי, במיוחד האקטיביזם הקשור בהנכחת הזהות הפלסטינית המודרת. למשל השתתפתי יחד עם חברות נוספות בפרוייקט שמטרתו לסייע לילדים פלסטינים העצורים בבתי כלא ישראלים, כנגד הפעולות שבית המשפט הצבאי עושה למחיקת האנושיות שלהם כשהוא מתייחס אליהם מנקודת מבט בטחונית בלבד, מה שמקל עליו להאריך את תקופת המעצר שלהם. כמו כן הייתי מהקבוצה המקימה של רשת בריאות הנפש הפלסטינית אשר פעלה למען הנכחת הקול הפלסטיני כנגד מחיקתו וביטולו.
במאמר זה, דרך שיתוף בחוויות אישיות ובסיפור הפרטי של אמי בעת הנכבה, ביקשתי להראות כיצד טראומת הנכבה ממשיכה לקבל ביטוי בהתמודדויות חיים יומיומיות, עכשוויות, וכן בהעברה בין-דורית של טראומה הנוגעת לנכבה, כגון ההזדהות שלי עם אובייקט חלקי, היסטורי, של אימי כתינוקת שנפלה מהזיכרון לזמן מה בעת הנכבה.
סלמה פרייברג[9] דיברה על כך שהזדהויות בין-דוריות הינן הכרחיות לחיבור עם הדורות הקודמים ולכן הסובייקט ממשיך להחזיק בהן בחוזקה ולא מוותר עליהם, למרות הסבל והנזק הנפשי שהן גורמות לו. רק לאחר עבודה אנליטית ממושכת, הזדהויות אלה מתחילות להתגלות ולעבור טרנספורמציה. בזכות הבניות פרשניות מתאפשר מעבר מעמדה של הזדהות למצב של סימבוליזציה, ומתן חשיבות ומשמעות לתכנים שהזדהויות אלה החזיקו בתוכן במשך זמן רב.
[1]Sa'di, Ahmad H., and Lila Abu-Lughod, eds. Nakba: Palestine, 1948, and the claims of memory. Columbia University Press, 2007.
“Palestinians find the absence of an audience to be painful. Unable to detect substantial flaws in their moral stand, they cannot comprehend why justice has not been restored. The return from exile for which they long is stalled and they are compelled to live with approximations and cheap copies of Palestine that rest in the imagination. The absence of moral reason and the seeming apathy of those who could affect some political solution have derailed Palestinians in their search for the meaning of their catastrophe and their aspiration to be “a people like others.” (pg. 12).
[2]שם
[3]Sabbagh- Khory, A. (2011). The Internally Displaced Palestinians In Israel. Palestinians In Israel, Mada Al Carmel, Arab Center for Applied Social Studies.26 ( 2011), 27-45.
[4]שם
[5]Daod, N. Shankardass, K. O`campo, & Et All, (2012). Internal Displacement And Health Among The Palestinian Minority In Israel. Social Science & Medicine. 74 no. 8. 1163- 1171.
[6]أبوحق,منال. (2020) . النكبكصدمةمستعصيةمستمرة,صدماتاجتماعيةفيالمجالالعلاجيبتحريرد.ايفيزيف. بتيبولنت,العدد 46\ 20( بالعبرية).
[7]Ghnadre- Naser, S. &Somer, A. (2016). The Wound is Still Open: The Nakba Experience Among Internally Displaced Palestinians In Israel. International Journal of Migration, Health And Social Care.m 12(4), 238-251.
[8]Maroda, K. (2021). The Analyst’s Vulnerability: Impact on Theory and Practice. New York, p. 6.
[9] Fraiberg, S., Adelson, E., & Shapiro, V. (1975). Ghosts in the Nursery: A Psychoanalytic Approach to the Problems of Impaired Infant-Mother Relationships. Journal of the American Academy of Child Psychiatry, 14(3), 387-421.
