חוצות - כתב עת תרבוטיפוליטי

גליון 3

סקירת הרצאתה של שרון שטרית– על טראומה קולקטיבית, טראומה מזרחית: מבט מתוך הקליניקה / אולגה גבר

בתאריך 10.02.22, בערב חשיפת תכניות הלימודים בחברה הפסיכואנליטית בישראל, התקיימה הרצאתה של דר' שרון שטרית בנושא "טראומה קולקטיבית, טראומה מזרחית: מבט מתוך הקליניקה". בסקירה זאת אתייחס לעיקרי דבריה ואשתף בתחושות אשר עלו בי במהלכה.

אולגה גבר פסיכולוגית בהתמחות קלינית. נושאי מחקרה עוסקים בחיבור בין חברתי-פוליטי לפנים-נפשי.
תאריך פרסום: 6/4/2022

שטרית פותחת בתיאור קצר של מטופל, יליד הארץ, בן להורים אשר עלו לישראל מאחת ממדינות ערב. היא מתארת את תחושת הנחיתות אשר התעוררה בו במהלך הטיפול, על אף הישגיו המרשימים בתחום האקדמיה. שטרית מתייחסת לתחושת נחיתות זאת לא רק מהפן של יחסי גומלין בין המציאות החיצונית האישית של המטופל לבין מציאותו הפנימית, אלא גם בהקשר של המציאות החברתית בה גדל וחי, והשפעתן אחת על השנייה.

יחסי גומלין בין המציאות החיצונית לבין המציאות הפנימית מאפיינים את הפסיכואנליזה מראשיתה. בתחילת דרכו, כאשר פגש מטופלות עם סימפטומים היסטריוניים, סבר פרויד כי מדובר בטראומות מיניות אשר המטופלות עברו במציאות הממשית. כאשר היקף התופעה גדל, פרויד עשה מעבר מתיאוריית הפיתוי (1895) לתיאוריית המשאלה (1897) והציג את הגורמים להיסטריה כנטועים בתוך המציאות הפנימית של המטופלות, ללא התרחשות של אירוע טראומטי ממשי במציאותן החיצונית. לדעתה של שטרית, פרויד לא החליף תיאוריה אחת בשנייה אלא הוסיף נדבך נוסף, כך שמעולם לא התנער מהמרכיב הטראומטי שהניח כי נוצר בראשית החיים במהלך ההיפרדות בין המציאות הפנימית לחיצונית. לאקאן המשיך את פרויד והתייחס לטראומות בהמשך החיים כגילומים של טראומה ראשונית זאת (1992).

לפי פרויד, המערך הנפשי מתארגן בהתאם לעקרון העונג, לפיו מופעלים מנגנוני הגנה על מנת שלא לבוא במגע עם גירויים מאיימים ובלתי נסבלים. רק מאוחר יותר נכנס לפעולה עקרון המציאות וניתן לשאול האם מקור המחשבות שלנו הוא בתוך המציאות הפנימית (הסובייקטיבית) או בתוך המציאות החיצונית (האובייקטיבית).

אך שאלות אלה יעלו רק לגבי התכנים אשר עברו סינון של מנגנוני הגנה ונמצאים במודע שלנו. במובן הזה, המציאות שנתייחס אליה היא מציאות מובנית – מציאות אשר המערך הנפשי שלנו מאפשר לנו לבוא במגע עמה. טראומה היא אירוע אשר גורם לקריסה של עקרון העונג ומנגנוני ההגנה אינם מצליחים לפעול כנגדו.

פרויד מתייחס לטראומה כחוויה שלא ניתן להטמיעה או לעבדה והמקורות לכך יכולים להיות פנימיים או חיצוניים. קאאס (1989) מתייחס לטראומה קולקטיבית כטראומה שמקורה בספירה של הפוליטי, כלומר לא בתוך הנפש בלבד אלא במציאות החברתית, הפוליטית והממסדית. ידע פסיכואנליטי רב ביחס לטראומה קולקטיבית נצבר מחקירה פסיכואנליטית של טראומת השואה. גמפל (2010) מגדירה את טראומת השואה כאבטיפוס לכל טראומה קולקטיבית. וייל (2021) מתייחסת לטראומה קולקטיבית כאלימות ופגיעה קשה מצד הממסד כלפי קבוצות אוכלוסיה רק בשל מה שנתפס כמהות המאפיינת אותן שאינה תלויה בהן ושאינה ניתנת לשינוי, כגון זהות או השתייכות לקבוצה אתנית.

בהרצאה זאת שטרית מבקשת להתמקד בטראומה קולקטיבית הנגרמת בשל יחס של דיכוי, גזענות ופגיעה קשה מצד הממסד כלפי קבוצות אתניות בישראל, ובאופן ספציפי יותר, במדיניות הממסדית  של גזענות, אי שוויון ואפליה כלפי הקבוצה שכונתה "בני ובנות עדות המזרח", שהייתה נהוגה בעשרות השנים הראשונות לקום המדינה ובמובן מסוים נמשכת עד היום.

עם קום המדינה, הממסד הכליל תחת ההגדרה "בני עדות המזרח" את כל יוצאי מדינות ערב, הים התיכון והבלקן, וכבר בהגדרה זאת ישנה התייחסות סמויה לכל עדות המזרח כמקשה אחת, חריגה ונחותה (שטרית, 2004). רק החל משנות השמונים, נערך בדיסציפלינות שונות מחקר רחב על דיכוי ופגיעה קשים מצד הממסד כלפי א.נשים ממוצא מזרחי. ממצאי המחקרים האלה מצביעים על הפרדה מכוונת בין בני ובנות עדות מזרחיות לאשכנזיות במסלולי חיים אקדמיים ומקצועיים. מחקר שהתפרסם לאחרונה (לרר, 2021) מצביע על הסללה כזו גם בצבא, אשר מנעה מהמזרחים רכישת הון חברתי הנלווה למשמעות התפקידים היוקרתיים בצבא.

שטרית מבקשת להתחקות אחר השפעות של תהליכים אלה, הן בעבר והן בהווה, על המערך הנפשי. היא מתייחסת לתקופת שתיקה בת עשרות שנים שבה נעדר שיח או מחקר בנושא. וייל (2021) מכנה תקופה זאת "חביון קולקטיבי" (בהשאלת מושג החביון מהתיאוריה של פרויד, לשלב בו תנועות דחפיות מתרחשות מתחת לפני השטח). כך, רק בחלוף השנים, מתאפשר ללמוד על הטראומה הקולקטיבית שהתרחשה. אמנם המחקר בדיסציפלינות שונות בנושא הטראומה הקולקטיבית של מזרחים החלו להופיע רק בשנות השמונים, אך חקירה פסיכואנליטית אודות ההשלכות הנפשיות של הטראומה עדיין כמעט שאינה קיימת. הרצאה זאת מתייחסת לחקירה פסיכואנליטית ראשונית מתוך הצגת מקרה של אנליזה של מטופל ממוצא מזרחי, דור שני בארץ.

על אף צורותיה הסמויות יותר, תפיסה גזענית לפיה מזרחי שווה ערך לנחות ואשכנזי שווה ערך לאיכותי ועליון, עדיין קיימת וממשיכה להשפיע על כל הסובייקטים בחברה. זיו (2012) מתייחסת לדיכוי ממסדי מתמשך כלפי קבוצות בשל מאפיינים מהותניים שלהן כאל טראומה עיקשת, כלומר כאל טראומטיזציה מתמשכת, גם אם סמויה יותר, מעבר לאירוע אשר חולל את הטראומה. חביף (2020) מאמצת מושג זה לאפיון דיכוי מזרחי. בהרצאה זאת שטרית מתמקדת בהעברה בינדורית של טראומה והשפעתה על המערך הנפשי של המטופל.

מלכוד הזדהויות

בדוגמה הקלינית ששטרית מביאה מתואר מצב בו מטופל  י׳ ממשפחה מזרחית, עו״ד במקצועו, פנה לטיפול בשל קשיים בזוגיות. הוא לא היה עסוק כלל במזרחיות שלו ולא הבין עיסוק של  מזרחים אחרים בה. אחד המוקדים שעלו באנליזה היה ההזדהות המוחלטת של י׳ עם אביו, הזדהות לא מודעת, נרקיסיסטית, לפיה המטופל נענה לגמרי לציפיות ולמשאלות של אביו, משמש כאובייקט של האב. האב, חווה על בשרו את הטראומה המזרחית והזדהה עם התפיסה המקובלת המפוצלת לפי מזרחי נחות, בור, פרימיטיבי, ערס ואילו האשכנזי עליון, משכיל, נאור. י׳ הזדהה (לא מודע) עם תפיסה זו של האב ואכן התרחק ככל האפשר, מבלי שיהיה מודע לכך, מכל עיסוק במזרחיות ומסממנים הקשורים אליה, אימץ מראה ׳אשכנזי׳ ואף התנשא על מזרחים אחרים. עם התקדמות האנליזה ותהליך פרימת ההזדהות עם האב עלה באופן מפתיע הנושא המזרחי. בדיעבד, התברר שכל עוד היה האוביקט של אביו היה עסוק במילוי היעד המרכזי- היחלצות מהשוליים, שמשמעה, בין היתר, שלילת המזרחיות, ניתוק מהמזרחיות והתחברות לחברה האשכנזית, הנחשקת והמואדרת,  להיות ׳אשכנזי׳. אם כן המרווח מהאב, שנוצר בעקבות העבודה הטיפולית, איפשר את החיבור אל המזרחיות ואת החשיפה והגילוי של מלכוד ההזדהויות בו היה י׳ נתוןלפיו הוא מאדיר את האשכנזיות ובו זמנית חש נחיתות עמוקה ביחס לעצמו, משפחתו, המקום ממנו בא. מלכוד הזדהויות זה מלווה בתחושות זעם ושנאה (לרוב, לא מודעת) ביחס לאשכנזים על הנחיתות, הביטול העצמי וההשפלה. השנאה היא אפקט טבעי בתהליך היחלצות ממלכוד ההזדהויות, ביטוי לכעס על הביטול העצמי ועל העוול שנעשה. יחד עם זאת היתקעות בשנאה, בחשדנות משמעה להישאר לכוד בטראומה, בנחיתות, בזעם ובמיקום של הקורבן, גם כשמתקדמים מבחינות שונות. במהלך האנליזה התלבט י׳ בין השארות בנתיב הנרקיסיסטי וההזדהות עם האב, שמשמעה, בין היתר, להישאר כבול לעבר הטראומטי, לבין בחירה בנתיב הסובייקטיבי, במובן של לגלות וליצור את דרכו לעצמו, על המחירים הכרוכים בנתיב זה, כמו ויתור על החסות שהעניק האב.

אפיון המערך ההגנתי אל מול הטראומה המזרחית

מלכוד הזדהויות – האדרה לצד הנחיתות – הוא סוג של הזדהות עם התוקפן, שהוא מנגנון הגנה האופייני למצבי טראומה. באופן לא מודע, אדם מאמץ את תפיסתו של התוקפן והיא משפיעה על התנהלותו. פרנצי (2003) מתייחס לכך כ"הזדהות עם התוקפן מתוך שכחה עצמית מוחלטת". באופן זה אדם נאלץ להכחיד חלקי עצמי אשר אינם תואמים הזדהות זאת על מנת לשמור על החיבור עם האחר הנחווה כחיוני. ברמה התוך נפשית מתרחש פיצול בין הזדהות עם אשכנזיוּת לבין הזדהות לא מודעת עם הפנמת מבטו של התוקפן – הממסד – המתייחס לזהות המזרחית כסמל של נחיתות. ככל שהאנליזה התקדמה, היה ניתן להתחיל לזהות עקבות של מלכוד הזדהויות מתוך היחלשות ההזדהות הנרקיסיסטית של המטופל עם אביו ומתוך כך היחלשות הציווי ל"שלילת המזרחיות". תהליך זה של "פרימת הזדהויות" לוּוה בהפניית תוקפנות מבפנים החוצה, כלפי האשכנזים. שנאה היא תוצאה של היחלשות ההזדהות עם התוקפן, באופן זה הסובייקט יכול לבטא כעס ומחאה על העוול שנעשה לו. אך שנאה זו יכולה להתעצם עד כדי תוקפנות בשם ה"קורבניות", במצב זה מתרחשת הזדהות מציפה עם החלק הפצוע, במקרה הזה עם הפצע של אביו של המטופל שהושלך עליו.

הסרת ההגנות ממלכוד ההזדהויות והעברתו למודע, אינה פותרת מלכוד זה באופן מלא מאחר שבתוך המערך הנפשי עדיין קיימת הפנמה של הקול האשכנזי כקול מאשר של ערך העצמי. באופן זה האדם זקוק  עדיין לנוכחות האשכנזית על מנת להרגיש מוערך אך בו בזמן האדרת האשכנזיות הזו ממשיכה לתרום לתחושת הנחיתות.

שטרית מתארת מצב בו מודעות הולכת וגוברת למלכוד הזדהויות עלולה להוביל לשנאה עזה וכתוצאה מכך, ליצירה של פיצול עוצמתי מול דמויות אשר משחזרות יחסי כוח או סמכות. כך עלול להיווצר גם פיצול שבו המטפלת המזרחית נחווית כ"אשכנזיה". תחושת הכאב הנפשי כה חזקה עד כדי השתלטות על החוויה והתערערות תפיסת המציאות. במצב זה נוצרת חוויה רודפנית בה הנפש מתקשה לעמוד בעוצמות הטראומה ואל מול כך מופיעה כהגנה תחושה של כל-יכולות אשר אינה מאפשרת מגע עם תחושת הנחיתות המופנמת. תסכולים וחרדות מושלכים על האחר.ת, מה שמשרת את הנרקיסיזם שלא יכול לעמוד במגבלותיו. המחיר של תהליך זה הוא העדר כניסה לאיזור הטראומה, כך שלא מאפשרים שינוי והתפתחות. כך, מצב של פיצול לובש צורה הפוכה – כל מה ש"אשכנזי" הופך להיות סמל הרע – אך עדיין נשאר לשלוט בחוויה הקיומית של הנפש. שטרית מסבירה כי כאשר מדובר בטראומה של דור שני, ניתן להגיע למצב בו "יש כניסה" מאחר שמדובר ב"מציאות טראומטית פנטזמטית" (גמפל, 2010), כלומר חווית טראומה מתוך הזדהות אשר לא נחוותה ישירות "על בשרו" של האדם (בן הדור השני) ולכן נגישה יותר לעיבוד.

שטרית מסיימת את הרצאתה בהתייחסות להעברה הנגדית באנליזה ולחשיבות המודעות של המטפל.ת למלכוד ההזדהויות שלה עצמה, אשר עלולים להפריע לקליטת התדרים של הטראומה הקולקטיבית ואף לדכא אותם.

הרצאה זאת עוררה בי הדים רבים. אני מבינה, על אף היות מטפלת, שאני עצמי הייתי מצויה מספר רב של שנים במלכוד הזדהויות. כמי שהיגרה מרוסיה בגיל ההתבגרות, הדרך היחידה בה הצלחתי לשרוד את העקירה מכל מה שהיה לי יקר ומוכר, הייתה יצירת פיצול בין ישראלים ילידי הארץ כסימן של איכות ועליונות לבין עולים ממדינות ברה"מ לשעבר כסימן של נחיתות ובושה. באופן לא מודע עשיתי כל מה שביכולתה של נערה צעירה לעשות על מנת לאמץ זהות ישראלית ולהתנתק מהזהות הרוסית. ניסיתי להתרחק ממהגרות רוסיות כמוני, לא היו לי חברות ממוצא רוסי, לא רציתי לדבר רוסית מחוץ לבית, התביישתי במבטא שלי ועשיתי מאמצים שלא לאהוב שירים ומרכיבי תרבות אחרים הקשורים בשפה הרוסית. כל מה שרוסי נחווה אצלי כנחות ודרך פיצול זה חייתי במשך שנים רבות בניתוק מהחלק הרוסי בזהות שלי. באופן זה ניתקתי את עצמי לא רק מהבסיס החברתי-תרבותי עליו גדלתי אלא גם הרחקתי את עצמי באופן ממשי ממהגרות אחרות מברה"מ לשעבר, מה ששימר את תפיסת הרוסי כנחות.

טראומת הגירה אישית-משפחתית זו נהייתה שזורה בטראומת הגירה קולקטיבית. כעבור שנים רבות, מפגש עם דמות נשית בעלת הישגים משמעותיים בתחום הקריירה ומוערכת מאוד בחברה, הציף את מלכוד ההזדהויות שלי למודע, לאחר שגיליתי שהיא עצמה, בדיוק כמוני, היגרה בילדותה לישראל מברה"מ לשעבר. באופן זה נוצר חיבור בין ה"איכותי והעליון" לבין ה"רוסי", חיבור שאִפשר לי להתחיל לבוא במגע עם מלכוד ההזדהויות שלי עוד בטרם הכרתי אותה באופן אישי.

בעקבות ההרצאה, המשפט שמלווה אותי זמן רב – "You can't be what you can't see" – אשר נאמר ע"י מריאן רייט אדלמן, מקבל כעת משמעות נוספת: אינך יכולה להפוך להיות לא רק מישהי שאינך יודעת שיכולה להיות קיימת, אלא גם מי שאינך יודעת שכבר קיימת בך.

 

ביבליוגרפיה

  1. גמפל, יולנדה. (2005). ההורים שחיים דרכי. תרגום: תהילה מישור. הוצאת כתר ספרים, 2010.
  2. וייל, אווה. מקומות הטראומה, רצח עם: השזירה האינדיווידואלית-קולקטיבית. מונוגרפיה שהוצגה בכנס ה81 של הפסיכואנליטיקאים דוברי צרפתית, ירושלים, מאי 2021.
  3. זיו, אפי. ״טראומה עיקשת״. מפתח: כתב עת לקסיקלי למחשבה פוליטית 5. קיץ 2012.   https://mafteakh.org/wp-content/uploads/2019/09/5-2012-04.pdf
  4. חביף, לאה. ״הטראומה המזרחית וגילומה בטיפול נפשי״. בטיפולנט. 4.10.2020. https://www.betipulnet.co.il/particles/Mizrachi_Taruma__and_its_embodiment_in_psychotherapy
  5. פרויד, זיגמונד. וברויאר יוזף. (1895). מחקרים בהיסטריה. תרגום: מרים קראוס. צפת: ספרים, הוצאה לאור/ קוגיטו, 2004 .
  6. לרר, זאב. הקוד האתני, קב״א, מזרחים, אשכנזים. הוצאת מכון ון ליר/ הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2021.
  7. פרנצי, שנדור.(1933). בלבול השפות בין המבוגרים לילד. תרגום: רחל בר-חיים. ת״א: עם עובד/פסיכואנליזה, 2003.
  8. שטרית, סמי שלום. המאבק המזרחי בישראל 1948-2003. ת״א: עם עובד, 2004.
  9. Freud, Sigmund.(1897). Letter to Wilhelm Fliess. SE 1:173-280
  10. Lacan, Jacques. The Ethics of Psychoanalysis 1959-1960, The seminar of Jacques Lacan. Ed. Jaques-Alain Miller. English Trans. Dannis porter. New York: W. W. Norton & Company, 1992.   
  11. Puget, Janine., & Kaës, René. (Eds.).Violence d'état et psychanalyse. Paris: Dunod, 1989.

 

 

 

 

Bottom of Form

 

 

 

 

 

תגובות

הוספת תגובה

מיכל שוחטמיכל שוחט24/4/2022

. תודה רבה אולגה. נהנתי לקרוא. אני חושבת ש: You can't be what you are not allowed to feel. ההשתחררות וההחלמה מהטראומה הנעשית בטיפול רגיש תרבותית איננה שוללת את הזהות הראשונה אלא מרחיבה אותה.

צרו קשר

מוזמנים לכתוב לנו כאן או לדוא"ל: tarbutipuliti@gmail.com


×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.