חוצות - כתב עת תרבוטיפוליטי

גליון 3

בין האחרה להתייצבות לצד: התערבות במשבר עם משפחה שילדיה מצויים בסיכון / מיכל קרומר-נבו

פרק מתוך הספר "תקוה רדיקלית: פרקטיקה של עבודה סוציאלית מודעת-עוני" (פרדס, 2022). הספר מציג את הפרדיגמה של עבודה סוציאלית מודעת-עוני אשר אומצה בשנים האחרונות על ידי משרד הרווחה והביטחון החברתי. טענותיה המרכזיות של הפרדיגמה: עוני הינו הפרה של זכויות אדם; אנשים נאבקים בעוניים באופן מתמיד, אלא שתהליכי האחרה (Othering) מקשים על עובדים סוציאליים לזהות את מאבקם במקרים בהם הוא אינו נושא פירות; הידע של עובדים סוציאליים צריך להיות מבוסס על היכרות קרובה עם החסמים שמציב עוני ועל יחסים קרובים עם אנשים. בהתבסס על טענות אלה, פותחו דרכי התערבות מפורטות המשלבות פרקטיקות של חלוקה מחדש ופרקטיקות של הכרה.

מיכל קרומר-נבו היא פרופסור במחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, חוקרת ואקטיביסטית הפועלת לקידום מדיניות לצמצום העוני ולפיתוח דרכים לטיפול פוליטי באנשים בעוני ויועצת בכירה למשרד הרווחה. בשנים האחרונות אומצו דרכי הטיפול שהיא פיתחה בהיקף נרחב על ידי משרד הרווחה. ספרה האחרון, המציג את העקרונות והפרקטיים ודוגמאות רבות של טיפול מודע-עוני "תקווה רדיקלית: פרקטיקה מודעת-עוני בעבודה סוציאלית" (פרדס, 2022), זכה בפרס האגודה האמריקאית למחקר בעבודה סוציאלית. עוד בין ספריה: נשים בעוני: מגדר, כאב, התנגדות (מגדרים, הקיבוץ המאוחד, 2006); ביקורת בפעולה: פרקטיקות ביקורתיות בשדה החברתי בישראל (עם רוני סטריאר ועידית וייס-גל, רסלינג, 2020).

מילות מפתח: עוני, הכרה, זכויות, סולידריות, עבודה סוציאלית, טיפול פוליטי, טיפול מודע-עוני
תאריך פרסום: 19/3/2022

במרכזו של פרק זה עומד סיפורה של נורית, עובדת סוציאלית, המתארת ביקור בביתה של משפחה שילדיה, כך נטען, היו במצב של הזנחה קשה. לאחר הסיפור מוצגות שתי קריאות אפשריות שלו. מדובר בסיפור קשה מבחינה רגשית וקוגניטיבית כאחד. הוא קשה רגשית כי הוא מצליח להביא תיאור דחוס ואפקטיבי של מצוקה אישית וחברתית. הוא קשה מבחינה קוגניטיבית מכיוון שבקריאה ראשונה נדמה שהתיאור משקף הבנה מעמיקה של מצוקת המשפחה המתוארת, ואולם מבט נוסף חושף את מגבלות הבחירות המקצועיות המתוארות, ומצביע על אלטרנטיבות מקצועיות שלא ננקטו ואני מבקשת להציע אותן כאלטרנטיבות מיטיבות.

מטרתי, אם כך, היא כפולה: ראשית, אני מבקשת לנתח את הסיפור כדי להצביע על הרגע שבו, בהשפעת תהליכי האחרה (Othering), הרצון לעזור מיתרגם לניסיון להציל, וזה האחרון מתעלם מהידע ומהסובייקטיביות של אנשים בעוני. מטרתי השניה היא להציע דרכי פעולה מקצועיות אלטרנטיביות, המבוססות על עמדה של התייצבות לצידם של משתמשי השירותים. כדי להבין את הסיפור ואת דרכי הפעולה המקצועיות האפשריות ביחס אליו, אציג בקצרה את המושגים אחרות והאחרה.

המושגים אחרות והאחרה הם פיתוחים עכשוויים של המושגים סטיגמה וסטראוטיפים, ובאופן היסטורי הם מקושרים לתהליכים קולוניאליים, בהם תפס המערב את מי שמצוי תחת שליטתו כנחשל, "פרימיטיבי", כצורה פשוטה של הקיום האנושי שהמערב הותיר מאחור (Pickering, 2001). אולם האחרה אינה מופנית אך ורק כלפי קבוצות אתניות אחרות אלא כלפי קבוצות מגוונות שמה שמשותף להן הוא היותן בעלות כוח חברתי שולי, שאינן נכללות בהגמוניה. כך מסמנת סימון דה בבואר את הנשים כקבוצת האחר האולטימטיבית. כמו כן, ניתן להתייחס כאחרים לאנשים על רקע של מוגבלות, נטיה או זהות מינית ואף מעמד (class). אדם אחר הופך להיות "אחר" משום שהוא מוגלה מתחום האנשים בעלי הגדרה עצמית. למעשה ה"אחרים" מוגדרים ביחס להגמוניה (האישה היא "לא גבר", האדם השחור הוא "לא לבן", ואנשים להט"בים הם "לא סטרייטים"), בשעה שההגמוניה לעולם מוגדרת מתוקף עצמה (הגבר אינו מוגדר כ"לא אישה", האדם הלבן אינו מוגדר כ"לא שחור" והסטרייט אינו מוגדר כ"לא לה"טבי"). למעשה, ה"פרימיטיבי" מוגדר על ידי היותו "לא בן תרבות" בשעה ש"התרבותי" אינו מוגדר כ"לא פרימיטיבי".

הסכנה הטמונה באחרות קשורה בכך שבתהליך האחרה מוכחשת הסובייקטיביות של ה"אחר" כמו גם הקשר החיים שלו. ה"אחר" מופשט מהידע ומהפרספקטיבה שלו, והופך לאובייקט אשר מופעל מבחוץ על ידי האני. סכנה נוספת הטמונה בהאחרה היא שהמאפיינים המיוחסים ל"אחר" נתפסים כטבעיים, עד שהאני לא תופס כי מעורבים בהאחרה תהליכים פרשניים, וכי קיימת בכלל אפשרות לפרשנות אחרת. אני מבקשת להתעכב מעט על נקודה זו.

זיהוי רגעים בהם העובד הסוציאלי מבין כי הוא מבצע תהליכים פרשניים לגבי הפונה הם יקרי ערך. מה שהופך אותם לכאלה היא העובדה שהם מאפשרים הכרה ביחסי הכוח בין העובד הסוציאלי לבין הפונה, והכרה ביחסי הכוח הללו היא קריטית כדי להניע שינוי. לא ניתן לייצר מערכת יחסים טיפולית מיטיבה כל עוד העובד הסוציאלי שבוי בפרשנות שלו לגבי הפונה, מבלי לקבל לכך אישור מהפונה עצמו. עצירה על הרגעים הפרשניים משמעה השתהות על אותם רגעים בהם העובד הסוציאלי מזהה שהוא הגדיר את הפונה באופן חד צדדי, מבלי שהפונה יוכל להגדיר את העובד הסוציאלי ומבלי שתינתן לפונה ההזדמנות להגדיר את עצמו, או לזכות בהכרה לגבי ההגדרה שלו את עצמו.

עצירה ברגעים הללו מאפשרת הפיכת התהליך הפרשני לגלוי, ופותחת פתח להציע פרשנות חדשה, כזו שתאפשר יצירת קירבה והתייצבות לצידם של הפונים. מטרתה של הפרשנות החדשה היא לפתח ולהעמיק את יחסי העזרה לטובת הפונה באמצעות הבנה של עולמו. לשם כך, על העובד הסוציאלי לפתח יכולת רפלקטיבית לגבי הפרשנויות שלו ובמיוחד לגבי השפעתם של תהליכי האחרה על פרשנותו. כלומר, עליו להיות רפלקטיבי לגבי הפרשנויות שלו ולבחון איך הוא מבין את הפונה – כ"אחר" ממנו או כדומה לו, כבעל ידע או כחסר ידע, כבעל ערך שווה לזה שלו או כמי שנחות ממנו (Pickering, 2001). מודעות לתהליכי האחרה, אם כן, יכולה לפתוח פתח לפרשנויות חדשות, מיטיבות, בהן הפונה ייתפס כדומה, כבעל ידע וכבעל ערך.

זיהוי של רגעים פרשניים מתקיים בשני שלבים. בשלב הראשון על העובדים הסוציאליים לזהות את המקומות בהם הם חשים כי הפונים שלהם הם "אחרים", כלומר, הרגעים בהם נדמה להם שהפונים שלהם שונים ונחותים מהם באופן מהותי; בשלב השני על העובדים הסוציאליים לזהות את הפעולות שהם נוקטים כדי לסמן את הפונים כ"אחרים".

בואו נקדיש רגע לחלק הראשון, איך ובאילו נסיבות מזהים את השני כ"אחר"?  מן הניסיון נראה כי האחרה מתרחשת פעמים רבות כאשר מה שבולט לעין הוא הפתולוגיה וכן כאשר העובד מתקשה להכיל את הרגשות שהפתולוגיה לכאורה מעוררת בו. כלומר, כאשר אנשי מקצוע מזהים אצל הפונה התנהגות שנראית כפתולוגיה, אשר מעוררת רגשות עזים, הוא ייטה לראות את הפונה כ"אחר". מה שמתפרש כפתולוגיה הוא בעל עוצמה רבה והוא יכול להשתלט על התמונה האנושית ולעשות רדוקציה לסובייקטיביות של ה"אחר".

אמנם, בזכות הפופולריות של גישת הכוחות, עובדים סוציאליים רבים חשים שההתמקדות בכוחות של הפונה מסייעים להם לאזן תמונה של פתולוגיה ולשמר בכך את הסובייקטיביות והאנושיות של ה"אחר". אולם, ניסיוני מעיד כי ההתמקדות בכוחות מספיקה אולי כדי לשמר תמונה מאוזנת של אנשים שההתנהגויות ה"אחרות" שלהם אינן חריפות או גלויות לעין. אולם במצבים שונים הכרוכים בעוני הסכנה לפרש התנהגויות שונות כפתולוגיה היא גדולה מכדי שהסתכלות על כוחות תוכל לאזנה. כך לדוגמא, כאשר עובדת סוציאלית פוגשת אדם ששפתו עילגת ושאין בפיו שיניים, הרושם הראשוני עלול להקשות עליה לראות שהוא בעל ידע. כאשר עובדת סוציאלית שומעת סיפור חיים של אישה שיש בו מעבר מגבר אלים אחד לאחר, מזנות להתמכרות, לאימהות ולאובדן הילדים, היא עלולה לחוש שהאישה שלפניה שונה ממנה בתכלית. התהליך הזה של זיהוי השני כ"אחר" הוא תהליך פנימי שקורה אצל העובדת, לרוב באופן לא מודע, והוא אינו זוכה להרהור ביקורתי. אם נשאל את העובדת הסוציאלית על כוחותיהם של אותם פונים, סביר שהיא תוכל לזהות כוחות כלשהם אבל אלה לא ישנו את התחושה הבסיסית של מרחק, זרות ועליונות כלפי משתמשי השירותים.

התהליך השני הוא התהליך של הסימון של השני כ"אחר". בניגוד לזיהוי של השני כ"אחר", שהוא תהליך פנימי שאיש המקצוע עובר, הרי שתהליך הסימון הוא תהליך בינאישי, שמתרחש בין איש המקצוע לבין הפונה או בין איש המקצוע לבין אנשי מקצוע אחרים. תהליך זה כרוך בפעולה, כלומר, בפרקטיקות מסוימות. איש המקצוע יכול לסמן את השני כ"אחר" באמצעות שימוש בגוף – במבט או בתנועה – או באמצעים וורבליים – בדיבור או בכתיבה. עיקרו של הסימון של השני כ"אחר" מתבטא בהדגשת השוני בין ה"אחר" לבין האני וכן בכך ששוני זה נתפס בסיטואציה הספציפית כלא תקין, נחות ומהותי.

אחרי דברי ההקדמה הארוכים הללו בואו נעבור לטקסט שכתבה נורית, עובדת סוציאלית, לאחר ביקור שערכה בביתה של מי שמכונה על ידה, ב'. במילים מעטות ובכישרון רב הצליחה נורית לתאר מציאות חיים יומיומית הכרוכה בעוני על הקושי העצום הטמון בה. הטקסט מופיע כאן בשלמותו ללא שינויים.

"בבואה של העוני ישר לפרצוף": כתבה נורית

ראש הצוות קוראת לי לחדרה יחד עם עו"סית נוספת. הגיע דיווח מהאגודה לתרבות הדיור על ילדים יחפים שנמצאים ללא השגחה בדירה מוצפת מים. השכנים התלוננו.

מדובר במשפחה המלווה באופן אינטנסיבי על ידי. האם ב'- אם חד הורית לארבעה ילדים בגילאי ארבע עד תשע, האב בכלא בעוון סחר בסמים. בהנחייתי, האם חתמה על חוזה שכירות ומקבלת סיוע בשכ"ד לחודשיים עד אשר נסדיר זכאותה לסיוע בשכ"ד ממשרד הבינוי והשיכון. לב' יש מפתח לדירה אשר מרוהטת בסיוע הרווחה, אולם, האם וארבעת ילדיה מתגוררים בבית הסבתא ולא בדירתה השכורה, בניגוד למה שסוכם עם האם.

הגעתי לבית יחד עם עו"סית נוספת אשר מטפלת בסבתא בשעה אחת-עשרה וחצי בבוקר. הרחבה מתחת לבניין מוצפת מים. אנחנו עולות במדרגות, שכנה פותחת את הדלת בסקרנות עם מבט של הקלה חצי מאשים (סוף סוף הם באו....). בכניסה לבית- ס', אחות של האם ב' גורפת מים במורד המדרגות. "מה קרה?" אני שואלת אותה. "יש בעיה בביוב", היא עונה כלאחר יד. "גם אתמול בערב זה קרה. מה אני יעשה?" דלת הבית פתוחה לרווחה. אני והעו"סית השנייה נכנסות. ריח מעופש של רטיבות. בבית – מים עומדים עם פיסות של זבל צפות, עטיפות של חטיפים, בקבוקים ריקים וכלים חד פעמיים. מהר מאוד המים חודרים את הנעליים, והגרביים שלי סחוטות במיץ של גועל. יש לי צמרמורת. יום של חורף קר. בחוץ רוח קרה וטפטוף, אך בבית קר עוד יותר.                               

שאלתי את הסבתא- "מה קרה?" ענתה- "זה לא פעם ראשונה. יש בעיה בביוב. לא נורא. מה לעשות? אמרו שיתקנו את זה. מה לעשות- נו, את רואה. אנחנו מוציאים את המים..." אני אומרת לסבתא- "למה לא אמרתם שיש בעיה?" עונה לי- "מה לעשות? ככה זה".

שני נציגים של האגודה לתרבות הדיור בתוך הבית, הזמינו איש מקצוע, מנסים לברר את מקור ההצפה. בסלון ספות קרועות שהמילוי שלהן בולט יותר מהריפוד. במטבח הרבה זבל. שיש מזוהם. בין המקרר לחדר שירות זרוקות ערימות ערימות ערימות של בגדים שנראה שעומדות מספר חודשים, עבשות עבשות. שחורות. לחות. מסריחות. בפרוזדור של הבית- בליל חפצים וחלקי חפצים מונחים בחוסר סדר וחוסמים את הדרך. חלקי חפצים צפים הלאה לחדרים אחרים.

ת' בת הארבע יוצאת מחדר השינה. נזלת יבשה על פצע ישן באף. שיער מדובלל מעוטר בלכלוכים. שולי מכנסיה טובלות במים. חולצה דקה לגופה. צועדת במים המזוהמים בסנדלים מקושטות פרחים. ת' הקטנה מחייכת אליי בחיוך ביישני. "מי את?" "אני נורית. אני עוזרת לאמא." "אה. (משתהה) אמא לא פה. מתי היא תחזור?" הסבתא עונה: "היא בעבודה. חוזרת בערב" ת' ממשיכה- "למה היא לא פה?" אני מרגישה את הגעגוע של הילדה לאימה ואת חוסר הבהירות והבלבול הגדול בו היא שרויה – "אמא לא כאן. לא ברור מתי היא תחזור. הבית התמלא מים. מסתובבים כאן אנשים זרים. קר לי. אבל היה דווקא בסדר עד שהאנשים הזרים הגיעו. למה הם באו?"

הבן ד' בן החמש נמצא בחדר השינה לבוש במכנסיים קצרים, חולצה ארוכה ונעלי ספורט ללא גרביים. בחדר השינה מזרנים מושחרים, ללא מצעים, עם שמיכות סקביאס כבדות. חדר שינה שני נראה דומה. שתי מיטות. על אחת מהן דמות מגולגלת בתוך שמיכות. דלתות העץ של השירותים והמקלחת אכולות מרטיבות. אני חוזרת אל חדר השינה הראשון ופונה אל הילדים- "איך קוראים לך? ת' עונה את שמה ומצחקקת. ד' אומר את שמו בקול חרישי. אני צריכה להתאמץ כדי לשמוע. הוא נראה חרד. אני מפתחת שיחה עם ת'- "את רוצה ללכת לגן עם ד'?" הסבתא מתערבת: "הם לא הלכו היום כי ד' לא הרגיש טוב. אז לא לקחתי אותם". ואז ת'- "אני לא רוצה ללכת לגן" ומתחילה לבכות. נראה שהיא לא בוכה רק על כך שהיא לא רוצה ללכת לגן, אלא היא בוכה על הרבה מעבר לזה. שאלתי את ת' "איך קוראים לגננת?" "ש'". היא ענתה. "איך קוראים לחברים שלך בגן?" פונה אל הסבתא ואל ת'- "בואי נלביש אותך יפה. נלבש בגדים נקיים ונעימים ונלך יחד עם ד' לגן".

הסבתא נוברת בארון, מחפשת בגדים להחלפה. תוך כדי החיפוש, נופלים כמה בגדים אל תוך המים. הסבתא מצאה גרביונים, אך אין נעליים יבשות. מנקה לת' את האף בהנחייתי, ומסרקת אותה. תוך שהיא מפשיטה ומלבישה את הקטנה נכנסת רוח פרצים מהחלון. החלון עם רשת קרועה. אני מנסה לסגור אותו, אך בלי הצלחה. הסבתא מסבירה לי שהוא נשבר ולא ניתן לסגור אותו.  המשטרה מגיעה. "מי זה?" ת' שואלת. "אלו שוטרים. הם באו לעזור". "אה. ת' מצחקקת. נראה שהצחקוקים הם הבעה של המבוכה והבלבול שהיא חשה. השוטרים פונים אליי ואל העו"סית שאיתי- "אה. אתם מהרווחה. בסדר". אני רוצה לסגור את דלת חדר השינה כדי שלת' תהיה פרטיות בזמן שסבתה מלבישה אותה, אך אין דלת. אני מבקשת מהשוטרים לא להיכנס לחדר. לד' מוצאת הסבתא מכנסיים קצרים יבשים ועוד פרטי לבוש חמים. המכנסיים נופלות ממנו. הסבתא מקפלת. נוברת עוד בארון. אין מכנסיים אחרים. אני עוזרת לה לחפש. לא מוצאת דבר שיתאים. ת' ממשיכה לבכות שלא רוצה ללכת לגן. אני משוחחת עמה ומנסה להרגיע. בינתיים אחות של האמא- י', זו שהייתה מגולגלת על המיטה בתוך השמיכות, מגיעה ופונה אליי ואל הסבתא- "סליחה. למה ת' בוכה?" פונה אל ת'- "את לא צריכה ללכת לגן. אל תבכי. תישארי אתנו". אני אומרת לי' תוך פנייה אל הסבתא ואל ת'- "אבל תראי, רטוב פה וקר, כדאי ללכת לגן שם יש משחקים והרבה חברים". ת' ממשיכה לבכות. אמרתי לד' ולת' שאקנה להם ממתק אם ילכו יפה עם סבתא לגן. אני שואלת אותם אם אכלו היום, שניהם ענו שלא. ביקשתי מהסבתא שתכין להם כריכים. בתוך הזוהמה של המטבח היא אלתרה כריכים עם גבינה צהובה, עטפה בפיסת עיתון והכניסה את שני הכריכים לשקית סופר. יצאנו מהבית. קר. ד' עם מכנסיים קצרים שהסבתא מקפלת שוב ושוב אך הן נושרות מגופו הצנום. ת' עם גרביונים וסנדלים רטובים.

בדרך ביקשתי מהסבתא להתקשר לאמא. היא אומרת שהפלאפון מקולקל. אני קונה לילדים ממתק והם נכנסים לגן עם הממתק ביד. שם יהיו שעה במקום נעים ובטוח ואני וראש הצוות שלי נשבור יחד את הראש מה עושים הלאה. אני רוצה כל כך לחבק את הילדים, לקחת אותם אליי הביתה. לקנות להם בגדים חדשים וחמים. לתת להם לישון במיטה נקייה, עם מצעים. לתת להם ארוחה חמה ומלאה.

אני הולכת משם עם מועקה ותחושה קשה של ייסורי מצפון- לאן הילדים האלה יחזרו באחת בצהריים? באיזו מיטה הם יישנו? מה יאכלו? לא רוצה שיחזרו לבית הזה לעולם. עמדו לי דמעות בעיניים. והיה לי קר. חשתי חסרת אונים אל מול ההפקרות הזו- של האם, של מוסדות החינוך והרווחה, שלי. "מה לעשות? אמרו שיתקנו..." הרמת ידיים, חוסר תנועה, ריקבון. בבואה של העוני ישר לפרצוף. "מה לעשות? ככה זה".

קריאה מספר 1 – סיכון והצלת ילדים

נורית כותבת ברגישות רבה. המילים שלה מתארות בצורה חסרת רחמים את מצוקת המשפחה ובעיקר את מצוקתם של הילדים ואת הסיכון בו הם מצויים. נדרשת נשימה עמוקה כדי להצליח לחשוב על הסיטואציה ועל הטקסט. אחרי שניקח נשימה כזו, אני מציעה להשתמש במבנה הפרדיגמטי ככלי אנליטי כדי לבחון את הסיטואציה המתוארת. נשאל את עצמינו, מהו העולם המתואר (השאלה האונטולוגית), מהו בסיס הידע עליו מסתמכת הכותבת (השאלה האפיסטימולוגית), מהי עמדתה האתית של העובדת (השאלה האקסיולוגית).

ניתוח של הסיטואציה המתוארת (השאלה האונטולוגית) יצביע על כך שמדובר בסיפור של פתולוגיה וסיכון. אלה באים לידי ביטוי במי הביוב, בלכלוך, בהזנחה, בכך שהילדים היו בבית במקום בגן הילדים, בבגדיהם שאינם מותאמים למידותיהם ולמזג האויר, בחוסר האונים של הסבתא, בבחירתה של האם להתגורר בבית אימה ואחיותיה במקום באופן עצמאי, ובדודה המגולגלת בשמיכות בשעת בוקר מאוחרת. כביכול, התמונה שמצטיירת לנגד עיננו היא תמונת "תרבות העוני" (Lewis, 1968), תרבות ללא תרבות אשר עוברת בהעברה בין דורית, מהסבתא לבנותיה ולנכדיה.

אם נחשוב על העמדה האפיסטמית שבאה לידי ביטוי בטקסט, נוכל להגיד שזו עמדה פוזיטיביסטית במופגן. נורית היא היחידה בסיפור שיש לה עמדה של יודעת, והידע שלה מנותק מהקשר ומתמקד בפתולוגיה של המשפחה. היא אינה מתייחסת לידע של הסבתא ושל הילדים ואינה נוקטת בעמדה הקשרית. אין בטקסט גם כל ביטוי למצב הכלכלי והחברתי של המשפחה כמו גם להקשר ההסטורי של חייה.

עמדתה האקסיולוגית, כלומר התשובה לשאלה מהו הטוב והרצוי בעיניה, נדמית ברורה. היא רוצה שהילדים יהיו בסביבה בייתית נקיה ומאורגנת, שילבשו בגדים מותאמים, יקבלו ארוחת בוקר ויימצאו בסביבה חינוכית פורמלית. מהתיאור עולה כאילו היא היחידה אשר רוצה את הדברים הבסיסיים הללו עבור הילדים, וכאילו היא היחידה אשר יכולה להביא למימושם.

הפרקטיקה שנורית נוקטת בה נגזרת משלושת הבסיסים הללו. למול התנאים הקשים היא מבקשת להציל את הילדים, להעבירם בבת אחת מהסביבה המסכנת בה הם חיים לגן הילדים הנקי, המוסק והבטוח.   

אולם, אני מבקשת לטעון, כי הפרקטיקה הזו נשלטת על ידי האחרה. היא מבוססת על התפיסה של המבוגרים במשפחה כעל "אחרים", אנשים לא רציונליים, או חסרי יכולת לחלוטין. תיאור הסבתא והדודות מצביע עליהן כעל גילום גופני של עוני מנוול, שהוא רחוק לא רק מהתרבות הדומיננטית, אלא למעשה, מכל תרבות. נדמה כאילו הן התרגלו ללכלוך ולזוהמה עד שאלה אינם מפריעים להן; הן פסיביות, חלשות וחסרות אונים; הן חסרות הבנה ותובנה לגבי ההשלכות של המצב התברואתי של הבית על הילדים, והן אינן מודעות לחשיבותו של החינוך בגן הילדים ולכן אינן מתאמצות לשלוח את הילדים לגן. אחרות היא הגורם אשר מעצב את תפיסתה של נורית, ולפיה היא היחידה שיכולה לפעול למען הילדים בסיטואציה הנתונה, לפני שהפתולוגיה המשפחתית, "תרבות העוני" תדבק גם בהם.

הרצון להציל ילדים הוא מניע מוכר בפרקטיקה של עבודה סוציאלית. רצון זה, מובן ואנושי ככל שיהיה, הופך בעייתי כאשר הוא מונע מאנשי המקצוע להפעיל רפלקטיביות ביקורתית (Fook & Gardner, 2007; Mandell, 2008), מקשה עליהם לקבל תמונה מורכבת של צרכי הילדים, ומעוור את עיניהם מלראות את השפעתו של הקונטקסט הכלכלי-חברתי על המשפחה  (Lonne,  Parton, Thomson & Harries, 2008; Featherstone, Morris, White & White, 2014).. בהעדר תמונה מורכבת של המשפחה כולה, הרצון להציל את הילדים יכול להפוך לפרקטיקה של פיקוח ושליטה במקום פרקטיקה שעיקרה הוא בטיפול והתייצבות לצד (Featherstone, Morris, White & White, 2014; Gupta, 2017).

האם ניתן לקרוא את הסיפור בקריאה אחרת? ומה תהיה תרומתה של קריאה שונה לפרקטיקה?

קריאה מספר 2 – עבודה סוציאלית מודעת-עוני

אם נאמץ פרספקטיבה של צדק חברתי, אשר רואה בעוני הפרה של זכויות, נפנה את מבטינו מהפתולוגיה של בני המשפחה לעבר חוסר הצדק הטמון בסיטואציה כולה. משפחה מתגוררת בדירה שהביוב בה עולה על גדותיו. זה קורה יותר מפעם אחת – זה קרה אתמול וקורה היום שוב. בני המשפחה פנו לרשויות שאמורות לטפל בביוב, אך לא קיבלו מענה ראוי. למעשה נציגי הרשויות מגיעים רק לאחר פניית השכנים. התבוננות מקרוב על התנהגות השכנים חושפת בפנינו את פגיעותה של המשפחה ועוצמת הבדידות שלה. הבעת הפנים של השכנים כאשר הם רואים את נורית במדרגות מרמזת לדחיה שהם חשים כלפי המשפחה - "שכנה פותחת את הדלת בסקרנות עם מבט של הקלה חצי מאשים (סוף סוף הם באו....).". עמדתם זו באה לידי ביטוי גם בדיווח הראשוני שלהם שהביא את נורית לבנין. הדיווח לפיו "ילדים יחפים שנמצאים ללא השגחה בדירה מוצפת מים. השכנים התלוננו" הוא למעשה דיווח שקרי, שכן הילדים היו בהשגחת סבתם ושתי דודות נוספות שהו בבית באותה עת. ניתן לשער כי השכנים ידעו שהם מגזימים את חומרת המצב אולם בחרו לעשות זאת, כי הבינו שרשויות הרווחה יזדעקו ויגיעו כשיקבלו דיווח על ילדים בסיכון ואילו תלונה על ביוב שזורם, חלון שבור, סתם עוני והזנחה מחפירים, תישאר ללא מענה.

העובדה שנלווים לאנשי המקצוע שאמורים לתקן את הביוב, גם עובדים סוציאליים ושוטרים היא ביטוי כואב לפגיעותה של המשפחה שנובעת מהמחסור בהון חברתי וסימבולי, שכרוך בעוני המטריאלי. העובדה שבעיית ביוב הופכת לפתולוגיה משפחתית, בה יש צורך לבדוק את מצב הילדים וכן להזעיק כוח שיטור, אינה ברורה כלל ועיקר ולא יכולה הייתה לקרות למי שסובלים מבעיות חוזרות ונשנות של ביוב אך אינם חיים בעוני. אם לא היו עניים, היו פונים לאינסטלטור פרטי או שהיו תוקפים את הרשות שאמורה לטפל בביוב במקום להיות מותקפים על ידי הרשות.

כדי להשלים את תמונת הפגיעות של המשפחה וחוסר הצדק שבסיטואציה כולה, עלינו לבחון את יכולת הפעולה (agency) של המשפחה ואת מאבקם בעוני. לאור תמונת ההזנחה הכללית המתוארת בטקסט, התמקדות ביכולת הפעולה של המשפחה נדמית כמעט מגוחכת. ואולם דווקא בגלל הדומיננטיות שתופסים ההזנחה, הלכלוך וחוסר האונים בתיאור ובתודעה, הכרחי – לא פחות מהכרחי – להתעכב על יכולת הפעולה של המשפחה. אם לא נצליח לזהות את מאבקה של המשפחה בעוני אנו עלולים לאמץ את הפרשנות הפתולוגית, המאחירה, שמונעת מאיתנו הבנה אמפטית ופוליטית, כזו שניתן לחלוק עם משתמשי השירותים למען העשרת היחסים איתם.

מאבקה של המשפחה בעוני, במצוקה ובהדרה, בא לידי ביטוי בצורות שונות. הראשונה, אימם של הילדים עובדת. במובן זה, מדובר במשפחה ישראלית שגרתית ביותר – אימם של ילדים צעירים נמצאת בעבודה והסבתא עוזרת לביתה בטיפול בילדים. הצורה השנייה בה מתבטא מאבקה של המשפחה היא העובדה שהמשפחה מתמודדת עם הביוב העולה על גדותיו באופן אקטיבי – הסבתא והדודה התריעו על כך כנראה יותר מפעם אחת והן עוסקות בניגוב מי הביוב. הן אינן אדישות כלפיו. להיפך, הן עושות מה שכל אחד היה עושה במצב דומה. הצורה השלישית בה מתבטא מאבקן במצוקה בא לידי ביטוי ביחס לילדים, הדודה נזעקת כשהילדה בוכה ומנסה להגן עליה, והסבתא מנסה למלא את צרכיהם.

נורית אינה מתעלמת מכל אלה, אבל אינה מזהה את הפעולות הללו באופן מלא כהתנגדות למצוקה ואינה מפרשת אותן ככאלה. במקום זה היא מתארת את פעולותיה של הסבתא כבעלות אופי חיוור ושקט, כביטוי של חוסר אונים והרמת ידיים. זו הסיבה לכך שנורית אינה רואה בסבתא שותפה פעילה בהתערבות למען הילדים.

כדי להצליח לזהות את הסובייקטיביות של הסבתא באופן מלא יותר, עלינו להיות מודעים להשפעה של האחרות על האחרים:

"ברגע שאתה מוסגר לקטיגוריה של 'האחר', האם אתה יכול לפרוץ החוצה? האובייקטיפיקציה של עצמך מובנית כאילו היא אתה, כאילו עליך להמשיך להתקיים בתוך התבנית הקשיחה שלה ולעצב את עצמך לפיה. העצמי שלך נכלא בתוך זהות שמזיקה לך. אתה בו זמנית מושתק ומדוברר על ידי אחרים. רואים אותך אבל לא מכירים בעצמיותך. ניתנת לך זהות אבל נשללת ממך זהות שאתה יכול להגדיר אותה כשלך. הזהות שלך מתפצלת, נשברת, מתפזרת בין הדימויים המבזים שלה, בין הייצוגים המנוכרים שלה." (Pickering, 2001, 77-78 תרגום, גידי נבו)

פיקרינג מציע לנו לבחון את התנהגות הסבתא לא כביטוי של קבלה של המצב, אלא כביטוי של הבנה מצד הסבתא של יחסי הכוח המתגשמים בסיטואציה. תגובתה "מה לעשות? ככה זה" אינה מהווה ביטוי של אטימות אלא של כאב והשפלה שצריך להסתירם. זהו ביטוי של ההבנה שלה כי קולה, שכבר התריע על המצב לרשויות, אינו נשמע, וכי מוטל עליה להמשיך לשאת בנטל הסיזיפי של ניגוב הרצפה ובבושה ובתחושת ההשפלה פעם ועוד פעם. גם אם היא לא מסוגלת לבטא את התחושות הללו במילים, היא חשה בגוף שהסובייקטיביות שלה אינה זוכה לכל הכרה ואינה נתפסת כבעלת ערך.

התשובה על עבודה סוציאלית מודעת-עוני לשאלה האונטולוגית – מהו העולם המתואר בטקסט – מזהה אם כן כי לפנינו סיטואציה בה משפחה מנסה להיאבק באופן פעיל בעזרת הכוחות היחסיים שלה במצב של חוסר צדק משווע.

השאלה האפיסטמולוגית שמתייחסת לדרכי רכישת הידע המקצועי, מפנה את מבטינו לשאלה איך נורית, העובדת הסוציאלית, יודעת מהו המצב. כאן ניתן לזהות כי דעתן של הסבתא והדודה לא מקבלות כל הד וכי בפועל נורית מתעלמת מדבריהן. כששאלה את הסבתא "מה קרה?" עונה זו - "זה לא פעם ראשונה. יש בעיה בביוב ... אמרו שיתקנו את זה". שאלתה החוזרת של נורית שוב  "למה לא אמרתם שיש בעיה?" מרמזת כאילו לא שמעה שהסבתא אומרת שפנתה לרשויות, שאמרו שיתקנו.

גם בהמשך, הדיאלוג בין נורית לבין בני המשפחה אינו מכיר בנקודת המבט של הסבתא, בידע שלה, ואינו רואה בה שותפה בתהליך של שינוי. נורית שואלת את ת' אם היא רוצה ללכת לגן, אבל מתעלמת מתשובתה של הסבתא ("הילד חולה"), מהבכי של ת' שאומרת שאינה רוצה ללכת לגן, ומתגובתה של הדודה שמאשרת לילדה שאינה צריכה ללכת לגן, אם אינה רוצה בכך. נורית מבינה את כל אלה כביטויים של הפתולוגיה של המשפחה – ותגובותיה משדרות להם שהם אינם ראויים בעיניה לדיאלוג משמעותי. הקטע הזה מסתיים בכך שנורית "שהנחתה את האם לשכור דירה", תופסת שוב עמדה מנחה, והפעם היא מנחה את הילדה ואת הסבתא להתלבש וללכת לגן.

העמדה של נורית שהידע הרלבנטי להתערבות מצוי אצלה, ואילו זה של משתמשי השירותים הוא בעל ערך פחות, נרמזת עוד לפני המשבר הנוכחי, כשהיא מציינת שהאם שכרה דירה "בהנחייתי", אך לא עברה להתגורר בה. כדאי לשים לב למילה "בהנחייתי". מדוע שעובדת סוציאלית "תנחה" אישה ואם לפעול בדרך מסוימת? מהו דפוס היחסים ביניהן במסגרתו מתקבלות החלטות בצורה שכזו? מהי עמדת האישה לגבי ההחלטה? נראה שהיא מסכימה עם ההחלטה רק באופן חלקי, מכיוון שלמרות שהיא שכרה דירה וריהטה אותה, היא אינה עוברת להתגורר בדירה החדשה. מדוע פעלה כך? אולי היא מנסה לרצות את נורית? אולי היא חשה כי ההסתייגויות שלה מהמעבר לדירה החדשה לא יתקבלו על ידי נורית ולכן מיותר לומר אותן? אך מה הן הסתייגויות אלה? אולי היא זקוקה לעזרת אימה בטיפול בילדים מכיוון שהיא עובדת? ואולי היא מתקשה לטפל לבד בארבעה ילדים ומעדיפה את חברת אחיותיה ואימה למרות התנאים הקשים בהם הן חיות? כדי לעמוד על הפרספקטיבה של האם, היה צריך לבדוק איתה את ההשערות הללו ואולי גם לשער השערות חדשות, אולם מה שברור שהטקסט אינו מביא כלל את נקודת המבט של האם על המצב.

בדומה לאם, גם הסבתא משתפת פעולה עם הנחייתה של נורית. לפחות למראית עין. היא מקנחת את אפה של ת', מסרקת את שערה ולוקחת את הילדים לגן בהנחייתה של נורית. מכיוון שהיא מבינה היטב את מימד הכוח ביחסיה עם נורית ואת חולשת כוחה ביחסים אלה, היא מבינה כי אם לא תפעל לפי ההנחיות, היא עלולה להיחשב למי שאינה "משתפת פעולה". בסיטואציה הסוערת והמתוחה הזו נדמה שהמכשירים והחפצים הם אלה שמבטאים את ההתנגדות הגלויה ביותר לניסיונה של נורית להשליט סדר – החלון אינו נסגר, הדלת לא קיימת, הפלאפון מקולקל – כאילו מביעים את ההתנגדות שהסבתא אינה יכולה להרשות לעצמה לבטא באופן גלוי. מתוך התיאור עולה כי בסיטואציה הנתונה נורית לא מצליחה לראות בסבתא אישה בעלת ידע ואינה מצליחה לזהות את הידע שיש בידה. היא גם לא בוחנת את נקודת המבט של הילדים, לא בודקת איתם אם הם אוהבים ללכת לגן, אם הם חשים שם רצויים.

העמדה האקסיולוגית של עבודה סוציאלית מודעת-עוני אשר מבקשת לתקן את אי הצדק הטמון בעוני, רואה את ההתייצבות לצידם של משתמשי השירותים כפעולה אתית ופרקטית, כלומר, כפעולה שיש בה משום מימוש הזכות להכרה מחד ולמיצוי זכויות מאידך. עצם העמדה של התייצבות לצד היא כבר פעולה של הכרה ושל התנגדות להפרה של זכויות. אם כן, כיצד תיראה פרקטיקה המבוססת על עמדה זו?

עבודה סוציאלית מודעת-עוני – ניגוב הרצפה כפרקטיקה של התייצבות לצד     

ההתערבות של נורית היא דוגמא מובהקת להתערבות המבוססת על הדחף הברור להציל את הילדים מהבית הכאוטי, ולו לשעות ספורות. זו התערבות המזהה את הלכלוך, הביוב המציף וההזנחה כמקור לבעיות הילדים, ומטשטשת את מקומם של עוני ושל העדר בכוח חברתי במצוקתם. עם זאת, כפי שנורית כותבת, התערבות זו היא רק תגובה ראשונית ואין בה תועלת אם לא יהיה לה המשך משמעותי, והיא מסכמת את התיאור באומרה כי היא וראש הצוות יצטרכו "לשבור יחד את הראש" כדי לתכנן תכנית פעולה ארוכת טווח.

אני משערת כי  גם התכנית הטובה ביותר שנורית וראש הצוות יתכננו, תהיה בעלת תועלת מוגבלת ביותר, אם היא לא תהיה מבוססת על יחסי עזרה ואמון משמעותיים בין נורית לבין הסבתא והאם. עבודה סוציאלית מודעת-עוני מבקשת לעשות בדיוק זאת – לבסס יחסי עזרה ואמון באמצעות התייצבות לצד הפונה, במקום שבו מתקיימים יחסים של ניכור וייאוש הדדיים.

התייצבות לצד במקרה זה תקבל ביטוי של פעולות קטנות ופשוטות שמטרתן היא יצירת קרבה ותיקון הפרת הזכויות. אם אנחנו מזהים את ניגוב מי הביוב על ידי הסבתא והדודה כביטוי של יכולת פעולה ושל מאבק במצוקה, נרצה להעניק לפעולה זו הכרה כביטוי של מאבק יומיומי וסיזיפי ולהגדיל את הצלחתה. במקום להנחות אותן לפעול על פי תכנית פעולה שאנחנו קבענו, נבקש לשקף להם, במעשים ובמילים, כי הרצון שלהם והצורך שלהם הם ראויים, טובים וחשובים ושאנחנו לוקחות על עצמינו לסייע להם להגשימם.

התערבות מסוג כזה כרוכה בפרידה מפנטזיית ההצלה, או לפחות השעיה שלה, ובנכונות לנשום נשימה עמוקה ולהיות בזוהמה. אם נהיה מוכנים לעשות זאת, נוכל לבקש מהסבתא מגב ולהציע לה לסייע לה לנגב את המים. תוך כדי ניגוב המיים המשותף, נוכל לומר לה בכעס שהעובדה שלא תיקנו את הביוב עד כה היא רשלנות פושעת. שזה נורא שהיא צריכה להתמודד עם הבעיה הזו שוב ושוב. שזה נורא שהיא צריכה להתמודד עם זה לבד. שזה מזעזע שהיא מתקשרת לרשויות שוב ושוב ואף אחד לא פותר את הבעיה. אנחנו נגיד שאנחנו שמחות שאנחנו שם ושאנחנו רואות את המצב במו עיניננו, מכיוון שזה ידרבן אותנו לדרוש מהרשויות את התיקון המלא של הבעיה. במקביל אנחנו נחייך לילדים, נתעניין בהם בעדינות ונרגיע אותם.

אחר כך אנחנו צריכות להפוך עולמות כדי שיתקנו את החלון ואת הביוב. אחרי יומיים-שלושה אנחנו יכולות להתקשר או לבוא לשתות עם הסבתא קפה, לראות אם התיקון מתאים לה, ולשאול אם יש עוד משהו שהיא צריכה בו עזרה. היא אולי תגיד ש"לא, תודה. רק דבר קטן". ואת הדבר הקטן הזה אנחנו צריכות לקחת כפרויקט. הניסיון מלמד שמספר קטן של שיחות כאלה עם הסבתא, בדיבור נינוח שאין בו שום האשמה או ניסיון לתקן אותה, יכול להפוך את נורית לרלבנטית עבור המשפחה. מכאן יכול להתחיל תהליך של שינוי, המבוסס על כך שנורית תתייצב לצידה של המשפחה ועל קביעה משותפת של מטרות ושל דרכי פעולה.

סיכום

הסיפור שכתבה נורית הוא סיפור קשה מכיוון שתיאור הלכלוך וההזנחה הוא משכנע כל כך ומכיוון שהתגובה הראשונית שלה, הרצון לקחת את הילדים ולברוח, היא תגובה סבירה ואנושית כל כך. ובכל זאת, אני מבקשת לטעון שזו תגובה לא מקצועית, שאין בה הצלה של ממש לילדים ולא יצירה של יחסי עזרה. למעשה, אני טוענת כי מה שעשתה נורית מקשה על האפשרות לעזור לילדים באופן אמיתי, מכיוון שהוא אינו מגביר את האמון של המשפחה ביכולתם של אנשי מקצוע לסייע להם ומעצים את חוסר האמון שלהם. במובן מסוים מדובר בהתערבות טרגית – מכיוון שבמקום בו נדרשים חיבורים וקירבה שכן שני הצדדים – המשפחה והעובדים הסוציאליים – זקוקים זה לזה כדי להשיג שינוי, היא יוצרת פירוד וניתוק ותחושות של אשמה והאשמה.

מה שמכשיל את נורית הוא קודם כל הקישור שהיא עושה בין התנאים החיצוניים הקשים לבין תכונותיהם של האנשים. הביוב והזוהמה, אזלת היד והייאוש הופכים בתיאור שלה לאחד. התפיסה הזו כאילו האנשים והלכלוך הם אחד מקשה עליה לראות את הניסיונות – זעירים וסיזיפיים ככל שיהיו – לתקן את הביוב, ומקשה עליה לדמיין כי האנשים מתנגדים למצוקה באופן פעיל. יתרה מזו, היא מקשה עליה לדמיין שהאנשים אינם מרוצים ממצבם ושבסתר ליבם היו רוצים חיים אחרים.

אני רוצה לטעון כי אחד המבחנים הראשונים לאחרות, אם תרצו נייר לקמוס של אחרות, הוא התחושה שמי שעומד מולי אינו אדם בעל ידע, שאין לי מה ללמוד ממנו, ואין לי צורך להקשיב לו. הטענה שלי היא כי כדי שנוכל להתייצב לצידם של אנשים בעוני במקרים בהם אנו חווים אותם "מוזרים" או "שונים" עד כדי כך שאנו מבטלים אותם כבעלי ידע, עלינו להבין כי הזירה בה אנו פועלים היא זירה פרשנית. עלינו לחפש בכוח, באמצעות רפלקציה ביקורתית (Fook and Gardner, 2007), פרשנות שתשחרר אותנו מההאחרה ותהפוך אותנו לבני ברית ולרלבנטיים לאנשים שזקוקים לעזרתנו. הדבר חיוני והכרחי גם במצבי משבר, בהם נדרשת פעולה מהירה. גם במצבים כאלה פעולה שנגזרת מתוך יחס של האחרה תהיה פחות אפקטיבית בטווח הרחוק, מאשר פעולה שמבוססת על סולידריות  והתייצבות לצד. איני מתכוונת לומר כי קל לגייס לתהליך של שינוי אנשים המצויים במצבים קשים של בדידות וחוסר אמון. אולם עלינו להבין שזו המטרה שלנו – לגייס, להצטרף.

אני מציעה לראות בניגוב הרצפה יחד עם הסבתא פעולה של הכרה ושל סולידריות, אשר מעודדת החלמה של חוויית העצמי, ומהווה צעד לתיקונו של עוול חברתי.   

 

מקורות

Featherstone, B., Morris, K., White, S. and White, S. (2014). Re-imagining child protection: Towards humane social work with families. Bristol: Policy Press.

Fook, J. and Gardner, F. (2007). Practising critical reflection: A resource handbook. McGraw-Hill Education.

Gupta, A. (2017). Poverty and child neglect–the elephant in the room? Families, Relationships and Societies, 6(1): 21-36.

Lonne, B., Parton, N., Thomson, J. and Harries, M. (2008). Reforming child protection. Routledge.

Mandell, D. (2008). Power, care and vulnerability: Considering use of self in child welfare work. Journal of Social Work Practice, 22(2): 235-248.

Pickering, M. (2001). Stereotyping: The politics of representation. Palgrave.

תגובות

הוספת תגובה

צרו קשר

מוזמנים לכתוב לנו כאן או לדוא"ל: tarbutipuliti@gmail.com


×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.