חוצות - כתב עת תרבוטיפוליטי
חוצות - כתב עת תרבוטיפוליטי

גליון 2

מהי סולידריות? חוצות את הא-סימטריה אל עבר מאבק משותף / ד"ר רוחמה מרטון

ד"ר רוחמה מרטון – פסיכאטרית ופסיכותרפיסטית, פמיניסטית ופעילה פוליטית מזה כמה עשורים. ייסדה את העמותה "רופאים לזכויות אדם" ב1988. מייסת-חברה של אירוגני זכויות אדם שונים. כתבה מאמרים רבים בנושאי זכויות אדם ופסיכו-פוליטיקה. זכתה באותות ובפרסים רבים בינהם פרס אמיל גרינצוויג, פרס ג'ונתן מאן לרפואה וזכויות אדם, פרס נובל אלטרנטיבי, פרס ישעיהו ליבוביץ לזכויות אדם.

המאמר מבוסס על הרצאה בכנס ההשקה של כתב העת "חוצות" 21.6.21 – "לפרק ולהרכיב את מרחב השיח התרבוטיפוליטי בישראל-פלסטין 2021".
תאריך פרסום: 23/11/2021

ישנן מילים חשובות וגבוהות שנותנות את ההרגשה הנעימה שהדוברת והשומעת יודעות על מה מדובר. אבל זה לא כך. לדוגמא, מלים כמו אהבה או סולידריות נשמעות ומושמעות הרבה אבל לגמרי לא ברור אם הן מובנות לעומק. קטונתי מלהגדיר או אפילו להבהיר אהבה מהי. אולי משוררות מהרמה הכי גבוהה יכולות. הפעם אני רוצה לפתוח את דבריי בדיון על המילה סולידריות ובאפשרות לרדת לעומקה. לאחר מכן אתייחס למקומה של הסולידריות במאה ה-21 בכלל ובתוך חדר הטיפולים בפרט.

האדם לא יכול לחיות ללא חברה ותודעת היחיד עטופה בתודעת החברה. כל אדם הוא אינדיבידואל ויש בו אגואיזם ואלטרואיזם והם אינם נובעים אחד מהשני אלא הם חלקים נפרדים באדם. האגואיזם מאפשר לאדם לבטא את עצמו והאלטרואיזם מחבר אותו לחברה.

סולידריות היא סוג של הזדהות של אדם או קבוצה עם אדם או קבוצה או עם קהילה נתונה המבוססת על שותפות רעיונית וערכית. ניתן לאפיין סולידריות  כמחויבות וולונטרית כלפי הזולת, אשר באה לידי ביטוי רגשי וגם התנהגותי/מעשי.

חשוב להבחין בין סולידריות לבין תחושת אמפתיה. אמפתיה היא היכולת של אדם אחד להרגיש רגש תואם למצבו הרגשי של אדם אחר.  הסולידריות מחייבת נכונות לגילויים חיצוניים של הרגשות ולפעול בעולם מתוך נכונות לשלם מחיר של ממש על מנת לממש מחויבות זו לזולת הלכה למעשה.

הדרגה הגבוהה ביותר של סולידריות אקטיבית היא אלטרואיזם. צד אחד לפחות מוכן לסבול, לסכן נכסים או חיים, לשם מימוש תחושת האחווה והסולידריות.  לדוגמה, הלוחמים למען הליברלים הספרדים במאבקם כנגד הגנרליסימו פרנסיסקו פרנקו בספרד, 1936,עשו זאת מתוך סולידריות עם ערכים הומניסטיים של חירות, שוויון וצדק. רבים מהם שילמו בחייהם בגין גילוי מופתי זה של סולידריות.

דוגמה אחרת היא הועד למען סולידריות עם אוניברסיטת ביר-זית.

מהו מקומה של הסולידריות בימינו?

המחלה הקשה ביותר במערב בימינו אינה שחפת או איידס, אלא התחושה שאינך רצוי, שלאיש לא אכפת ממך ושכולם זנחו אותך, (אמא תרזה, 1955).

תחושות של ניכור ובידוד, דיכאון וחרדות, מתוארים כמאפיינים של החברה המערבית במאה ה־20, ואפילו ביתר שאת במאה ה־21. מחקרים רבים הראו כי לבדידות מחיר נפשי, בריאותי וכלכלי כבד.

יש מקום לתפיסה שרואה במגיפת הבדידות תוצר בלתי נמנע של האידיאולוגיה החברתית־כלכלית ההגמונית – הניאו-ליברליות. לפי תפישה זו, הדרך לריפוי תימצא לא רק בטיפול בפרט הסובל, אלא בתנועה השואפת לשינוי חברתי מהותי שתחזיר לקדמת הבמה מושג שפעם מילא תפקיד מפתח בניהול החברתי, הכלכלי והפוליטי: הסולידריות.

הוגי דעות ופוליטיקאים קידמו את הסולידריות כדי לבסס מבנה חברתי חדש שבא לידי ביטוי במדיניות הרווחה המודרנית – מנגנונים, חוקים ומוסדות שמספקים רשת ביטחון חברתית והגנה וחיזוק של זכויות הפרט וההתאגדות. אחד מהם, אמיל דורקהיים, הגדיר שינוי זה כמעבר מסולידריות "מכנית", המבוססת על הומוגניות של פרטים בקהילה ומתאימה לחברות קטנות ופרימיטיביות לסולידריות אורגנית שנובעת מתלות הדדית הנוצרת בין אנשים בעולם העבודה החדש, ואשר מתאימה לחברה מודרנית, גדולה ומורכבת יותר.

לעומתם, הפילוסופיה שעמדה מאחורי הטרנספורמציה מסולידריות חברתית אל התפישה החברתית־כלכלית הניאו־ליברלית העמידה במרכז את הפרט – את חירותו האישית ואת חופש הבחירה שלו בהשקפה הניאו-ליברליות המדד העיקרי לקידמה והגשמה היה צמיחה כלכלית בעלת ערך כספי,  והמוטיבציה הבסיסית היתה תחרות. המדינה – ולמעשה כל ישות מארגנת ומתכננת – נתפשה כגורם מפריע ומעכב בהגשמת מוטיבציה זו.

הניאו-ליברליזם דחה באופן מהותי את רעיון הסולידריות הפוליטי־חברתי. תאצ'ר, שנהפכה במידה רבה לנציגה הבולטת ביותר של התפישה הניאו־ליברלית טענה מפורשות שלתפישתה אין בכלל דבר כזה, חברה. "אנשים משליכים את בעיותיהם על החברה, אך אין דבר כזה חברה, יש רק גברים ונשים אינדיבידואלים ויש משפחות", אמרה תאצ'ר בראיון מפורסם לשבועון הנשים הבריטי Woman’s Own  ב־1987. פרידמן, מהאבות המייסדים, טען שלא תיתכן כלל פעולה למען הטוב הכללי, וכל פעולה שמתחזה לכזו מסתירה מאחוריה אינטרס אישי צר.

כתוצאה מכך אפשרויות הבחירה שעומדות בפני הפרט בשדה הפוליטי הצטמצמו והלכו – כי איזו אלטרנטיבה פוליטית וחברתית ניתן להציע לדבר כה מובן מאליו, ממש כמו כוח הכבידה? הדמוקרטיה נהפכה בסופו של יום לתיאטרון חסר משמעות אמיתית – לא משנה למי תצביע, בסופו של דבר תקבל אותה מדיניות חברתית־כלכלית, בשינויים קוסמטיים כאלה או אחרים. כי כל דבר אחר הוא "נאיבי" במקרה הטוב, ו"סכנה קיומית" במקרה הפחות טוב.

מושג הסולידריות הגדול של המאה ה־19 לא יוכל לשמש כיום להתוויית אלטרנטיבה כוללת וקוהרנטית שתיכנס לנעלי השיטה שקרסה. ולרוע המזל, הסולידריות המכנית (הזהותנית) שתיאר דורקהיים מהווה מוקד משיכה גובר והולך, באופן שמחזק ריאקציות גזעניות ופאשיסטיות  הנשענות על תפיסות זהותניות מתבדלות הנוגדות את רעיון הסולידריות.

מה מקומה של הסולידריות בחדר הטיפול?

אם נזכור שסולידריות אינה אמפטיה, אלא שהסולידריות קשורה בהכרח במעשה, בנכונות של הפרט לקחת סיכונים קטנים וגם גדולים במאבק שהוא מאמין בו, שאינו בהכרח המאבק שלו או של הקולקטיב שלו – ולפעמים זה מאבק של קולקטיב הנמצא ביחסי אויבות עם קבוצת המקור שלי – אזי בחדר הטיפול הסולידריות מקבלת ממד נוסף, בלתי פרוידיאני, החורג מהכלל ה'קדוש' של האינטרהסוביקטיביות אל ההכרה וההכללה של המימד הפוליטי בטיפול. כלומר, הפלת המחיצה המלאכותית בין הסוביקטיביות האישית לבין הסביבה, כולל את המטען הפוליטי של המטופל וגם של המטפלת. הרובד התרבותי-החברתי-הפוליטי קיים מלכתחילה בכל אדם ואינו נתון לבחירה.

נחזור אל הרגשת הבדידות ואל חדר הטיפול:

האדם הכי בודד בעולם, זה שמרגיש שכולם זנחו אותו, שאף אחד לא רוצה לדעת מה עבר עליו ומה עובר עליו  - זה המעונה.

לרוב גם משפחתו מתנכרת אליו. הוא נחשב לההיפך מגיבור, ללא גבר-גבר. לעיתים אפילו לסוג של בוגד, שהסגיר את חבריו. המחיר הנורא ששילם בעינויים לא נותן לו כבוד בקהילה שלו, במשפחתו. אין לו עם מי לדבר. אין לו שום פיצוי על הסבל שסבל. קודר, שותק ומושתק עם התפרצויות זעם - ואלה חוסמים אפשרות של קבלה/הכלה מצד הקרובים אליו.

כמטפלת זה מצב מייאש ומסובך אישית ופוליטית. בסופו של דבר, במצב של הכיבוש (האינתיפדה הראשונה) אני יודעת שלא כולם אשמים, בטח אני לא, אבל כן כולנו אחראים.

כתבתי ב  "אתגר" אוקטובר 2007:

"כל הזמן יש לי תחושה עמוקה של אשמה – שעצם נוכחותי כאן, בביה"ח אל איתיחאד בשכם, היא חטא. תחושת מחנק כבד, ואיתה הצורך המתמיד להסביר ולהצדיק את הימצאי כאן, את קיומי כאן, את חוסר שייכותי למקום, את חוסר שייכותי לצבא, לממשלה, לציונות.
ולא רק זה. קיים גם הצורך להגן על עצמי, למרות הכול, לאשר את זהותי הבעייתית, וצורך זה הוא שדוחף אותי לצלם, לרשום, לתעד".

ביוונית העתיקה הייתה מילה aidos שהוראתה היתה: אותו רגש צורב ומציק שהאדם חש נוכח אומללותו של האחר. בעיני, מצב אמוטיבי זה, האיידוס, הינו עמוק וגם רחב ויתכן שהוא הבסיס הנפשי לסולידריות.

אני מרגישה אחראית לסבל שסבל המעונה, להרס הנפשי והגופני שלו. באותו זמן אני הרי שייכת לקולקטיב המדכא, ההורס והמענה.

משתפת בטיפול ב ל.:

האמפטיה, או ליתר דיוק האיידוס, שחשתי כלפיו הפכה מהר מאד לסולידריות. הצורך להיות פעילה בשבירת חומת הבדידות, העלבון, ההשפלה, הכאב שלו הובילו אותי לשתף את המטופל/המעונה במחשבותי הפוליטיות. נעזרתי בידע שלמדתי בהשתלמויות בדנמרק על טיפול בקרבנות עינויים. זה עבד. בהדרגה הקירות שחצצו ביננו נפלו. המסר העיקרי שלי היה – אנחנו נעבוד ביחד כדי להחזיר לך את הכבוד שנגזל ממך. הכבוד היה חשוב למטופל הזה יותר מעשית צדק ומכל דבר אחר.

ל. הגיע אלי לבקשת משפחתו אחרי מאסר בכלא ישראלי בו עונה קשות. צעיר רזה, פני ילד, בן 23 שנים, שסבל משיתוק ביד וברגל שמאל. שתקן עם חיוך ריק ומתמיד על פניו. אמרתי לו – מעניין אותי מה קרה לך בכלא. הוא שתק, הסתכל אלי לראשונה, הרים את חולצתו וראיתי על חזהו 4 פסים מקבילים שהיו צלקות של כוויות. כדי לקצר אספר לכן שזו הייתה כוויה כתוצאה מתנור לוהט שהצמידו לחזהו החשוף. אח"כ אמר שנתן "להם" את כל השמות שידע, שתק והוסיף – הלוואי שאמות.

"אני מאמינה לך, אתה מאמין לי? אתה יודע שאני לטובתך? המטופל: "את מקבלת כסף בשביל לדאוג לי?" (זה צעיר כפרי, יתום מאב, בן למשפחה עניה מאד).

מה לענות לו? מה להגיד? שאני עובדת בהתנדבות? האם זה לא יגדיל את פער הסטטוס ופער הכוחות שביננו? האם יחשוב שאני סוג של מג'נונה? כל התשובות נכונות. אמרתי לו שנדבר על זה אחר כך, עכשיו צריך לעשות בדיקות רפואיות בבית החולים ושאני אקח אותו לשם. ואכן לקחתי אותו לאיכילוב שם עבר הרבה בדיקות ברפואה פנימית וניאורולוגית, התוצאות כולן היו ב.מ.פ. (בלי ממצא פתולוגי).

האבחנה שלי הייתה של. סובל משיתוק היסטרי.

בהדרגה נעלם החיוך הסתמי. השיתוק נמשך. הופיעו כעס ועצב וצורך שלו לדבר, מה שלא היה קיים במסגרת הטיפול קודם לכן.

בדיון שלי עם עצמי נעזרתי בשלב מסובך זה בידע על הסולידריות: כאשר אין סימטריה בין הקבוצות (או הפרטים או בחדר הטיפול) הנמצאים ביחסי סולידריות – ראוי הוא שכל צד יתן מה שהוא יכול לתת בהתאם למצבו והצד השני יקבל, עד כמה שאפשר, בהתאם לצרכיו. האג'נדה שלנו, שלי ושל ל. היא המאבק המשותף ולא שיוויון או סימטריה. המאבק המשותף שלנו חוצה גבולות רבים. (פירוט). אני אשאר בתוך הפריווילגיות שלי המאפשרת לי לחפש לו מטפל פלסטיני הדובר את שפתו, בניגוד אלי. מטפל שיהיה סולידרי, שותף למאבק. מצאתי אחד כזה בעיר צפונית בישראל.  בשיחות בינינו הסברתי כמיטב יכולתי לל. שהמעבר למטפל הבא נועד לשרת את צרכיו, מבחינת השפה קודם כל וגם שיהיה לו קל יותר להגיע אל המטפל מאשר אלי. היה לי חשוב מאד שלא יווצר ניואנס של גירוש או דחיה. המהלך היה נכון, ככל הנראה. למטפל ולי הייתה שפה סולידרית-פוליטית ומקצועית משותפת. בתום הטיפול ל. השתחרר מהשיתוק ביד וברגל וחזר לחיים.

אסיים בכמה מחשבות על סולידריות במצב של א-סימטריה: מאבק משותף של כל החברות.ים הכולל בהכרח יחסי אמון, איכפתיות, דאגה לשלומה.ו של הזולת, שיתוף פעולה, אחווה, גאווה בהישגים משותפים, חיבה אישית, אמונה משותפת בעקרונות – הם הדבק המלכד של הסולידריות שיכול לעמוד מול הא-סימטריה בכל מימד ומול זהויות שונות.

הסולידריות אינה אמפטיה, הסולידריות היא פוליטיזציה של האמפטיה ויש לזה מחיר של הסתכנות ברמות שונות. בלי נכונות לשלם מחיר אין סולידריות, וזאת בניגוד ליחסי דיאלוג שלא רק שאין בהם הסתכנות אלא שהם מנציחים את ההפרדה כיוון שכל צד שומר על הזהותניות שלו ועל כן זה מחבל באפשרות של סולידריות. (מאפיין את השמאל הציוני). הסולידריות דוחפת הלאה את קו הגבול, את קו השיח, וחוצה אותו כי יעודה הפוליטי של הסולידריות הוא מאבק משותף, השולל באופן עקרוני הפרדה, לא פחות מזה.

ואסיים בדבריה של אישה אבוריג'ינית:

"If you have come here to help me, you are wasting your time.

But if you have come because your liberation is bound up with mine, then let us work together".

                                                                                 Lilla Watson, Aboriginal woman

 

תגובות

הוספת תגובה

צרו קשר

מוזמנים לכתוב לנו כאן או לדוא"ל: tarbutipuliti@gmail.com


×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.