חוצות - כתב עת תרבוטיפוליטי
חוצות - כתב עת תרבוטיפוליטי

גליון 1

איגנסיו מרטין-ברו והפסיכולוגיה של השחרור | ד״ר משה לנזמן

מאמר זה עוקב אחר התפתחות הפסיכולוגיה של השחרור מאז היווסדה על ידי מרטין-ברו ( Martín-Baró) באמריקה הלטינית ועד להתפשטותה בכל העולם כיום ולהצטרפותה לגישות עכשוויות כגון פסיכולוגיה פמיניסטית, מחקר פעולה שיתופי ופסיכולוגיה ביקורתית. אפתח בסיכום תולדות חייו של חוזה איגנסיו מרטין-ברו על מנת לתאר את הרקע הייחודי לצמיחת משנתו. אמשיך בהצגת עקרונותיה של פסיכולוגיית השחרור, אשר מניחה כי גם את מה שנחשב לאמת מדעית אובייקטיבית,  יש להבין  בהקשר החברתי, וכי  על מדע  הפסיכולוגיה לחקור תהליכים חברתיים ולחתור לשינוי חברתי. פסיכולוגיה זו שואפת לבחון כיצד אליטות בונות ומשמרות חברה דכאנית, על מנת לסייע לבניית חברה שבה אנשי המעמד הנמוך מגיעים לשותפות בתהליך יצירת דמוקרטיה אמיתית.  בהתבסס על ניסיוני הטיפולי ופועלי בהקמת תוכנית בריאות נפש קהילתית לנשים בעזה, אסיים בתיאור יישומיה של פסיכולוגיית השחרור בהקשר הפלשתיני ובתרומתה לעבודה הקלינית בפסיכותרפיה.



תאריך פרסום: 10/5/2021

 

מילות מפתח: פסיכולוגיה של השחרור, מרטין-ברו, פסיכולוגיה ביקורתית.

 

אודות מרטין-ברו 

ד"ר חוזה איגנסיו מרטין-ברו נולד בספרד ב-1942 ונרצח באל סלבדור ב-1989. הוא גדל במשפחה קתולית שמרנית ובגיל 17  התקבל למסדר הישועי. כחלק מהכשרתו במסדר נשלח לאל סלבדור וזו שימשה כמרכז פעולותיו הפוליטיות והאקדמיות עד שנרצח שם על רקע זה. 

מרטין-ברו למד תחילה פילוסופיה בבוגוטה, קולומביה, ועם שובו לאל סלבדור החל ללמוד פסיכולוגיה ב- University of Central America (UCA), אוניברסיטה שייסד המסדר הישועי. את הדוקטורט סיים ב- University of Chicago בשנת 1979. בזמן לימודיו בשיקאגו הושפע מאוד מהוגים שעסקו בפסיכולוגיה חברתית עם גוון מרקסיסטי, בעיקר מהרברט מרקוזה ( Marcuse), ומהפדגוג הביקורתי פאולו פריירה (Freire). כבר כסטודנט, פרסם למעלה מ -20 מאמרים. בתחילת דרכו המקצועית עסק בטיפול רוג'ריאני והושפע מגישות טיפוליות פסיכואנליטיות ואקזיסטנציאליסטיות. כמו כן, בנוסף להיותו כומר ישועי ופסיכולוג הופיע כקוסם וכגיטריסט. 

עם שובו לאל סלבדור קיבל על עצמו תפקידים אקדמיים ומנהליים, ובין היתר כיהן כסגן יו"ר הסתדרות הפסיכולוגים הכלל אמריקאית. הוא החל לגבש את חזון הפסיכולוגיה הביקורתית והמעורבות החברתית ולכתוב עליו, והוזמן תדיר לשאת נאומים בכנסים שמשכו קהל רב ומגוון. בסוף שנות ה-70 חלו שינויים פוליטיים מרחיקי לכת במרכז אמריקה בכלל, ובאל סלבדור בפרט. בעקבות התפשטות התיאולוגיה של השחרור בקרב אנשי הכמורה באל סלוודור, , הממשלה החלה לדכא את הכנסייה, וסימנה את הכמורה כיעד להתקפות של הצבא ושל כנופיות הטרור שנתמכו על ידי הממשלה. 

 בביקוריו הרבים בארה"ב התריע מרטין-ברו על המתרחש, ובנוסף, מתח ביקורת רבה על הפסיכולוגיה הצפון אמריקנית. הוא פרסם את הספרים: "פעולה ואידאולוגיה" (1983) ו-"מערכת קבוצות וכוח" (1989) שבהם מתח ביקורת נוקבת על השורשים הבורגנים של הפסיכולוגיה הצפון אמריקנית, והציע להם חלופות. השקפתו ביחס לחברה ולפסיכולוגיה הצפון-אמריקנית הובילה להחלטתו לכתוב רק בספרדית ועיכבה את הכרת כתביו בצפון היבשת. עד סוף חייו הוא כתב יותר מ-100 מאמרים ותריסר ספרים. 

מרטין-ברו היה ער לסכנות המתלוות לפעילותו, ולמרות שלא הפסיק אותה, עשה מאמצים להפחית את הסיכונים שהיו כרוכים בה. בסוף 1987 המצב באל סלבדור הידרדר והוא נאלץ לרדת למחתרת, אך הוא דחה את עצת חבריו לעזוב את הארץ לצמיתות, בטענה שהוא יודע עד כמה יוכל "למתוח את החבל". עם זאת, בביקור בספרד בשנת 1989, אחיו ציין שהיה עצבני ועייף, ונטל תרופות לא מעטות. ב-16/11/89 פרצו כוחות צבא לאוניברסיטת UCA ולמגורי הכמרים בכוונה להרוג את הרקטור ואת העדים לרצח. הם רצחו את הטבחית ובתה, וששה כמרים ישועיים, ביניהם מרטין-ברו. 

 

התפתחות הפסיכולוגיה של השחרור

מרטין-ברו פיתח את הפסיכולוגיה של השחרור במשך כל חייו המקצועיים. למרות שהוא לא פעל בתוך חלל ריק חברתית, עקרונות התיאוריה היו לרוב פרי מחשבתו וניסיונו בלבד. ככומר וכפסיכולוג המושפע מהחשיבה ההומניסטית והאקזיסטנציאליסטית, עסק בניסיונות להיטיב עם החקלאים והפועלים הפשוטים. נסיון החיים והעבודה שלו בקרב עניים במרכז אמריקה ובדרומה אפשרו לו להבין ולבטא את הדיכוי מנקודת המבט של המדוכאים. על בסיס זה נוצר  קשר בין מרטין-ברו לבין איש החינוך והפילוסוף הבראזילאי פאולו פריירה.

בתקופה שבה התפתח מרטין-ברו ככומר, רוח מרקסיסטית רדיקלית נשבה בקרב הכמורה באמריקה הלטינית. לימים נקראה תנועה זו "התיאולוגיה של השחרור" ( Teología de la liberación) ורבים מעקרונות הפסיכולוגיה של השחרור שאובים מתנועה זו. התיאולוגיה של השחרור נוסדה בתחילת שנות ה-60 על ידי גוסטבו גוטיירס (Guitierrez), כומר קתולי מפרו, והייתה פופולרית בקרב כמרים קתולים רבים באמריקה הלטינית. תיאולוגיה זו רואה את שחרור האדם מדיכוי כחלק מהגאולה שלו. תהליך השחרור, לפי תפיסה זו, נעשה בשלוש רמות:

  1. שחרור מדיכוי כלכלי.
  2. שחרור מפטליזם ושחרור הרצון כך שהאדם יקבל אחריות על גורלו.
  3. שחרור מן החטא ופיתוח הקשר עם האלוהים.

התיאולוגיה של השחרור גורסת כי על איש/אשת הדת לא להסתפק בשקוף המציאות אלא ליטול חלק בתהליך השחרור של האדם, וכן, לא להסתפק בשיפורים נקודתיים אלא לשאוף לחולל  שינוי מערכתי רחב הקף. מעניין לציין, כי התיאולוגיה של השחרור אימצה מן המרקסיזם את הניתוח של דיכוי העניים על ידי בעלי ההון ואת ההכרח להשתחרר מדיכוי זה, אך ויתרה על האתיאיזם שנגזר מכתבי מרקס.

 

ממדע שמשרת אליטות לעבר מדע שמחויב לאינטרסים של המדוכאים ומשלב אותם בתהליכי השחרור 

כפי שהזכרנו, השקפת העולם המקצועית של מרטין-ברו התפתחה מן הפסיכולוגיה ההומניסטית-אקסיסטנציאליסטית ושילבה פסיכולוגיה ביקורתית וחשיבה תיאולוגית. לטענתו, היעד של הפסיכולוגיה החברתית צריך להיות בחינת התשתית האידיאולוגית של ההתנהגות האנושית. כך, לדידו של מרטין-ברו, באמריקה הלטינית יש צורך לבחון את האופן בו האליטות בונות ומשמרות חברה דכאנית, שבה אנשי המעמד הנמוך נדחפים לעמדה פטליסטית  ומשמרים דמוי עצמי  של פאסיביות וכניעות. מטרת הפסיכולוגיה היא לקעקע תפיסה עצמית זו, בדרך לחברה שבה אנשי המעמד הנמוך יהיו שותפים מלאים ליצירת דמוקרטיה אמיתית.

חקר התשתית הדכאנית של האליטות נקרא דה-אידיאולוגיזציה (בדומה לדה-קונסטרוקציה בגישות הקונסטרוקטיביסטיות). לדבריו של מרטין-ברו, משימת הפסיכולוג החברתי היא לגלות את היסודות השגויים עליהם מבוססת החברה הקיימת, ולהבין את הדיכוי דרך עיני המדוכא (Martin-Barό, 1994, Watkins and Shulman, 2008). מתוך כך הפסיכולוג חושף את המדוכאים לתודעה ביקורתית ("Conscientization") ובתהליך משותף עמם מתקיים חיפוש אחר אופנים בהם ניתן להתגבר על הניכור שהדיכוי יוצר בזהותם, וליצור מתח שיחולל שינוי בנסיבות חייהם. המושג "תודעה ביקורתית" מקורו בהגותו של פאולו פריירה, אשר עודד את עניי ברזיל ללמוד קרוא וכתוב, לצורך קריאה ביקורתית של המציאות. מרטין-ברו הציע כי על הפסיכולוג החברתי לאמץ את עמדת הרוב המדוכא ולצעוד עמו בדרך לקראת השחרור, אך במקביל  לשמור על עין ביקורתית, הן כלפי עצמו והן כלפי שותפיו לדרך. 

 

מרטין-ברו אפיין את המנהיגים שצומחים מקרב ציבור העניים כאלטרואיסטים, הפועלים מתוך סולידריות עם חברי הקהילה. כמו כן טען כי הם לרוב אנשים אופטימיים הבוחרים בסגנון משתף ולא סמכותי של מנהיגות קהילתית. ככלל, הוא ביקש להגדיר מחדש קטגוריות של הפסיכולוגיה החברתית, לפי חוויותיהם של עניי אמריקה הלטינית. לכן הוא חילק את ההתנהגות הפרו-חברתית לשלושה סוגים:

  1. פעולות המבוססות על שיתוף פעולה, התורמות לאחדות חברתית ונותנות עדיפות לטובת הכלל.
  2. פעולות סולידריות, התורמות למערכת הצדק החברתי ע"י חיזוק החלשים.
  3. פעולות אלטרואיסטיות. 

מרטין-ברו הציע הגדרה חדשה של אוביקטיביות מדעית, כזו שאינה מחייבת את החוקר לנייטרליות. על פי תפיסה זו,על החוקר לגלות את חוסר הצדק על בסיס מידע עובדתי אובייקטיבי. חוסר הצדק שהתגלה על ידי החוקר בהליך מדעי אובייקטיבי מצדיק פעולה מצידו שמטרתה שיקום הצדק, שלא ניתן להפריד בינו לבין האמת (Martin-Barό, 1994). 

מרטין ברו' טען שיש להבין כל בן אדם כייצור היסטורי ובהקשר החברתי בו מתנהלים חייו. לאור תפיסה זו הוא נסח את העקרונות על פיהם צריך להתנהל מדע הפסיכולוגיה החברתית  כתהליך רפלקסיבי הנוצר  ע"י אינטראקציה בין החוקר שהנו חלק מהחברה לבין המציאות שהיא תמיד תוצר של הבניה חברתית. גם תפיסה "אובייקטיבית" מושפעת מהדרך שבה הצופה תופס חפץ או מצב, וגם איזה חפץ או מצב יתפוס הצופה.

הוא ראה את המחקר הפסיכולוגי-חברתי כאקט חתרני. לדעתו, על המדע לגלות מחויבות ביקורתית לתהליך השינוי. המחויבות היא ביקורתית, כי על החוקרים  גם לנתח את המציאות החברתית הקיימת, גם לחתור לשינויה וגם לגלות רפלקטיביות ביחס לתהליכי השינוי אותם הם  מנסים לקדם. 

אם כן, מרטין-ברו הגדיר מחדש את האובייקטיביות כעניין של מוסר, כאשר החוקר עומד לצד המדוכאים ורואה את המציאות בעיניים שלהם. אם לא נבחן את המציאות מן הפרספקטיבה הערכית, אנחנו למעשה תומכים במצב הקיים; כלומר בעליונות של המדכאים. זאת אומרת, מה שלכאורה אובייקטיבי, הוא הבנייה של המציאות כפי שנתפסת ע"י מעמד השולטים, ויש לשחרר את הפסיכולוגיה מכבלי תפיסה זו כדי להפוך אותה למקצוע משחרר.

 

אפשר לראות כי גישתו של מרטין-ברו, המבקשת לראות את הגילויים המחקריים במדעי החברה מתוך עיניהם של המדוכאים, קרובה לגישות מחקריות עכשוויות המדגישות שיתוף של הנחקרים במחקר (לדוגמה "מחקר פעולה משתתף" - Participatory Action Research – PAR). גישות אלו מהדהדות את האפיסטמולוגיה שמרטין-ברו מציע, המבססת את המחקר הפסיכולוגי-חברתי בעיקר על פרקסיס ולא רק על תיאוריה. (אולי, בניגוד לקורט לוין, היה אומר, "אין דבר תיאורטי יותר טוב מפרקטיקה טובה"). הוא נותן עדיפות לפרקסיס כבסיס לגילויים טרנספורמטיביים של המדע. כלומר, לא רק להסביר, אלא גם לשנות מצבים חברתיים. למרות שאינו מזניח לחלוטין את היסודות התיאורטיים של המדע, מרטין-ברו נותן עדיפות ברורה למכלול החוויות של האדם ולאופן שבו האדם פועל בעולם כבסיס לגילויים טרנספורמטיביים של המדע. יתרה מזאת, לפי מרטין-בארו ההסבר של מה שקיים צריך להתגלות מתוך ההקשר של מה שרצוי. 

לדעתו של מרטין-ברו, הפסיכולוגיה הלטינו-אמריקנית שונה באופן מהותי מן הפסיכולוגיה הצפון-אמריקנית בכך שהיא מוסיפה היבט פוליטי לפסיכולוגיה. לאור זאת הוא בחר לנסח את האתגרים המרכזיים של הפסיכולוגיה שפיתח סביב שאלות של בניית ושכלול המעורבות של יחידים וקבוצות בחיי קהילה פוליטיים ופיתוח התודעה הביקורתית. על הפסיכולוגיה להשתחרר מאדישותה, טוען מרטין-ברו, לעבור שינוי, ולהיות פסיכולוגיה של מעורבות עם רלוונטיות חברתית, שמדברת בשפתו של האדם הפשוט. עליה לבחון את התפקידים החברתיים של האליטות מחד, והמדוכאים מאידך, ולפרק אותם מהנחות היסוד שלהם. באופן זה, קיווה מרטין-ברו, יקועקעו היסודות האפיסטמולוגיים של הסדר הממסדי, יפתח אופק לשינוי על ידי פעולה, ויתגלו הכוחות של המדוכאים שיניעו את תהליך השחרור. לתהליך זה פוטנציאל העשוי לאפשר לעמים מדוכאים לגלות את העומק ההיסטורי שלהם, לחזק את תרבותם העממית, ולהציף קונפליקטים חברתיים ותוך כך לאפשר לקבוצות חברתיות מדוכאות להגיע לזהות שהיא מחד משוחררת יותר, ומאידך מאפשרת לפעול בצורה הדוקה יותר כקולקטיב. בתהליך דיאלקטי שכזה, קיווה מרטין-ברו, ניתן יהיה להגיע לצורות חדשות של תודעה הן אצל המדוכאים והן אצל מעמד האליטות.

 

הפסיכולוגיה של השחרור אחרי מרטין-ברו

בעשור לאחר רצח מרטין-ברו, לא התרחשה פעילות אינטלקטואלית רבה בתחום הפסיכולוגיה של השחרור, וכמעט ולא הופיעו פרסומים בנושא. נראה לי כי היו מספר סיבות לכך. ראשית, הרצח גרם לטראומה עמוקה (ואף אימה) בקרב העוסקים בתחומים דומים. שנית, מאחר שמרטין-ברו עסק בפיתוח התחום כמעט לבדו, רבים מהאנשים שפעלו תחת המטריה של הפסיכולוגיה של השחרור בשטח לא היו בסוד החשיבה התיאורטית המתקדמת, ולכן התקשו להמשיך ולפתח את הרעיונות שזרע. כפי שנראה, סוגיה זו עדיין רלוונטית היום. שלישית, לממשיכיו של מרטין-ברו היו חסרים הצירוף הנדיר של כישורים המנהליים/ארגוניים ואת המעורבות המוסרית/מקצועית שאיפשרו את התקדמות הפסיכולוגיה של השחרור. 

ב- 1998, סביב הכנס הבינלאומי הראשון בפסיכולוגיה של השחרור במקסיקו סיטי, החלה התעוררות אינטלקטואלית ועניין מחודש בעבודתו של מרטין-ברו. לאחריו החלו להתקיים באופן סדיר כנסים רבים בנושא, כאשר בכולם השפה הרשמית הייתה ספרדית וכולם התקיימו באמריקה הלטינית. חלק מן הכנסים הובילו לפרסום חומר רב, המשלב חשיבה עיונית ופעילות בשטח, במיוחד במדינות שבהן התקיימו הכנסים. עיון בפרסומים הקשורים לכנסים מצביע על כך שמתקיימת פעילות רבה בשדה הפסיכולוגיה של השחרור – ר"ל פרויקטים ופעילויות של יחידים, ארגונים וקהילות בשטח – ואילו ההתפתחויות התיאורטיות בתחום זה היו דלות. עובדה זו תואמת את הדעה של מרטין-ברו, שהפרקסיס קודם לתיאוריה. 

לאורך השנים עבודותיו של מרטין-ברו לא זכו לתפוצה רחבה, וחלק מכתבי העת בהם פרסם חדלו להופיע. אך לאחרונה כתביו זוכים לעדנה – מאמריו החלו להופיע מחדש בכתבי עת אקדמיים, וקוראים רבים נחשפו אליהם. במדינות שונות, ביניהן דרום אפריקה, הפיליפינים, ניו זילנד, אירלנד ואנגליה, מתרבים הפרסומים על עבודת שדה שבה מוזכרת הפסיכולוגיה של השחרור, ובביתי ספר לעבודה סוציאלית באנגליה נרשמה התעניינות רבה בנושא (Burton, 2013). מתוך עיון בפרסומים אלה עולה כי תחום המחקר של הפסיכולוגיה של השחרור מחוץ לאמריקה הלטינית התפתח, לפחות בחלקו, באופן מקביל וללא קשר ישיר עם החשיבה הלטינו-אמריקנית. יחד עם זאת, המחקרים ועבודות השדה שהתפתחו מחוץ לאמריקה הלטינית דומים להפליא למודלים המקוריים שהציע מרטין-ברו, וכוללות מרכיבים דומים, כגון שאיבת הפעילות מידע ומפרקטיקות ילידיים, גילוי מחדש של הזיכרון ההיסטורי, ניסוח מחדש של המשגות ומודלים מערביים, עיסוק בדה-אידיאליזציה של הפסיכולוגיה כפרופסיה ובשחרור קבוצות מדוכאות. מאחר שאחד העקרונות של הפסיכולוגיה של השחרור הוא יצירת מדע של שינוי חברתי מונע-פרקסיס, אין להתפלא שבהקשרים שונים מתפתחים מודלים שונים בהתאם למה שנדרש על מנת להביא לשינוי החברתי המיוחל.

הפרסומים הראשונים של מרטין-ברו באנגלית הופיעו כאסופת מאמרים בתרגום, (Martin-Barό,1994). ב-2003 פורסמה מהדורה מיוחדת של ה- American Journal of Community Psychology בנושא הפסיכולוגיה של השחרור, ולאחריה הופיעו מאמרים וספרים רבים באנגלית. הבולטים מבין הספרים היו אסופות מאמרים ב- 2008 (Watkins and Shulman), ב- 2009 (Montero and Sonn) ולאחרונה בשנת 2020 (Comas-Diaz and Torres). אפשר לומר, כי הצטבר עד עתה מספיק חומר באנגלית כדי לתת לקורא.ת בשפה זו יסודות בפסיכולוגיה של השחרור, אם-כי החלק הארי של החומר עדיין קיים רק בספרדית.

 

הפסיכולוגיה של השחרור בהקשר הפלסטיני

בין הדוגמאות של יישום הפסיכולוגיה של השחרור ברחבי העולם, יש מספר יישומים בקרב הפלסטינים. Burton and Guzo (2020) מכנים את המצב בעזה ובגדה המערבית מצב של ניאו-קולוניאליזם ודיכוי באמצעות ההתנחלויות הישראליות. הפלסטינים מגיבים בפעולות התנגדות (גם) לא אלימות, לעתים באמצעות אומנויות ודרמה. לדוגמא, מרכז אלראווד בבית לחם, בניהולו של עבד אלפתאח אבוסרור (Ashoka Foundation, 2006) עוסק בפעילות התנגדות יצירתית עם ילדים ונוער, כחלופה לזריקת אבנים. 

המרכז לפעולה קהילתית באוניברסיטת אל-קודס הינו דוגמא לפעילויות ברוח משנתם של מרטין-ברו ופריירה. המרכז עוסק בחינוך רדיקלי ככלי להתנגד לדיכוי של הכיבוש (Silwadi and Mayo, 2014), והעבודה החינוכית בכל הגילאים מכוונת לפיתוח תודעה ביקורתית. המרכז גם מעודד פעילות משחררת של נשים, דרך מעורבות פוליטית וסדנת דרמה לנשים הנקראת "תיאטרון רדיקלי מבוסס-מגדר" (Radical Gender-Based Theater, RGBT). הסדנה בנויה מאחת-עשרה פגישות בהן משתתפות שמונה סטודנטיות. המטרה היא להעלות מודעות ביקורתית, לקראת שחרור ושינוי בחברה הפלסטינית. ה- RGBT מתייחס למצבן של נשים שנחשפו לדיכוי של הכיבוש כמו גם לדיכוי בתוך החברה הפלשתינית. תכנית הלימודים כוללת בין היתר בחינת מערכות דיכוי מקומיות ועולמיות (כדי לזהות מאבקים משותפים נגד אפליה מגדרית, כיבוש צבאי וגירוש), העצמה (כדי לגלות את קולן בתהליכי ההתנגדות לדיכוי) ודה-אידיאליזציה של ביטויי הדיכוי של החברה הכללית.

בשנת 1991 בעזה, הייתי מעורב בהקמת פרוייקט דומה, גם הוא בהשראת פריירה, כאשר שימשתי יועץ בתוכנית לבריאות נפש קהילתית (Gaza Community Mental Health Programme, GCMHP). היוזמת, שאדיה אל-סראג' ביקשה להקים מסגרת העצמה לנשים שבעליהן נכלאו בישראל בשל התנגדותם לכיבוש הישראלי (Landsman, 2003). נשים אלה נאלצו לחיות בבית הבעל, כאשר משפחתו מפקחת עליהן ומתייחסת אליהן כאל שפחות. הקמנו מסגרת בה הנשים למדו מלאכות מסורתיות וקיבלו סדנאות מטעם התוכנית לבריאות נפש קהילתית. העבודות אותן יצרו נמכרו והכסף עמד לשימוש הנשים, שבפעם הראשונה בחייהן זכו לקבל שליטה מלאה על כסף כלשהו. תכנית זו, אשר צירפה העצמה כלכלית להתפתחות התודעה הביקורתית, הייתה לספינת הדגל של ה- GCMHP.

 

הפסיכותרפיה של השחרור 

כאשר מתבוננים במעשה הטיפולי, עולה על הדעת שהפסיכותרפיה יכולה לאפשר את השחרור של המטופל, גם אם אינו שייך לקבוצה מדוכאת. כך, אפשר לחשוב על המטופל כמי שחש שמשהו כובל אותו, ולחשוב על המטפל כמי שתפקידו הוא לסייע לו להשתחרר מהכבלים ע"י פירוק המחשבה הדכאנית לגורמיה ("דה-אידיאולוגיזציה") והבנייה של נרטיב משוחרר ומשחרר אצל המטופל. בדומה לעמים מדוכאים, עושה זאת המטפל דרך יצירת מתח בין המטופל לבין המחשבה הדכאנית. מטרת הטיפול היא לצעוד עם המטופל לקראת Consientizacion, תודעה ביקורתית, של מצבו בחיים. כך המטופל רוכש אוריינות רגשית ויכול לנווט את חייו באופן מושכל. כמו-כן, הטיפול חושף את המטופל לגילויי ההיסטוריות שלו, שזה המפתח לזהות משוחררת.

הפסיכותרפיה המשחררת היא גישה תרפויטית המבוססת על חוויות החיים של קבוצות ויחידים מדוכאים (Comas-Diaz, 2020). היא שואפת לשלב טיפול בשיטות התרבות הילידית עם שיטות משחררות הלקוחות מן הפסיכולוגיה המקובלת. זוהי גישה מבוססת פרקטיקה המתפתחת "מלמטה כלפי מעלה" והמשלבת מנהגים תרבותיים ורוחניים בקרב המדוכאים בתוך הטיפול. זאת על מנת לחזק את יכולת ההישרדות, העמידות התרבותית, ההתפתחות האופטימלית והיכולת לנקוט פעולות למימוש צדק. אחת המיומנויות של הטיפול היא לאפשר גילוי מחדש של הזיכרון ההיסטורי. כאשר הקבוצה המדוכאת לוקחת מחדש בעלות על הזיכרון הקולקטיבי, היא בונה סכמות של שחרור ומפרקת סכמות מדכאות (במילים של מרטין-ברו: היא עוסקת בדה-אידיאליזציה). מטפלים בשיטה זו ערים לתוצאות ארוכות הטווח והעמוקות של קולוניאליזם, לרבות תופעה לה הם קוראים Post-Colonialization Stress Disorder, שבאה לידי ביטוי בקושי להשתחרר מהתפיסה שתרבות המדכאים יותר טובה. מטפלי שחרור אפוא, מאפשרים לקבוצות מדוכאות לפרק נרטיבים קולוניאליים ומדכאים אשר הפנימו, לנסח מחדש את זהותם האישית והקולקטיבית, לפתח מודעות חברתית-פוליטית, ולאפשר יצירת נרטיבים משחררים. 

מטפלים בשחרור יוצרים מגע עם המטופלים דרך צניעות רדיקלית, הצטרפות, אקטיביזם, ועידוד התפתחות פסיכו-רוחנית (Comas-Diaz, 2020). הצניעות הרדיקלית לעתים קרויה בשם "שיקוף רב-תרבותי (multicultural mirroring)", שבו המטפל מרשה לעצמו שקיפות המאפשרת לעצמי שלו להשתקף בזולת. זוהי אמפתיה רדיקלית, המאפשרת למטפל להרגיש את כאב הזולת באופן אינטואיטיבי, עמוק וחזק. כאשר מטפלים בשיטה זו ומגלים צניעות רדיקלית, מגלים חמלה, כבוד, אלטרואיזם והערכה חיובית כלפי המטופלים. הטיפול בגישה זו תואם את הערכים של הפסיכולוגיה של השחרור כלפי הצדק, השוויון, והאהבה.

 

סיכום

איגנסיו מרטין-ברו זכה ליצור, כמעט יש מאין, המשגה חדשה של המעשה הפסיכולוגי הקוראת תגר על כל מה שאנו חושבים במסגרת הפסיכולוגיה המערבית הבורגנית. הוא הצליח לעשות זאת תוך זמן קצר ומותו הטרגי קטע את המשך ההתפתחות של הפסיכולוגיה של השחרור. עם זאת, מעשי ידיו שהגיעו לידינו זכו לעורר פעולה במקומות רבים בעולם, אפילו במעוז הבורגנות הצפון-אמריקנית. הוא העניק לנו כלים לפירוק הנחות היסוד של האימפריאליזם של האליטות; גם כלים להבנות נרטיבים של פסיכולוגיה חדשה שמקורה בעמים המדוכאים. כלים אלה, כמו גילוי ההיסטוריה של המדוכאים, פרקטיקה של פסיכולוגיה מעורבת, הדגשת הרצוי על המצוי, ודה-אידיאליזציה של מצבים חברתיים, מהווים בסיס לפוטנציאל לשילוב מלא של המדוכאים במעשה החברתי. אמנם מאז מותו יש מעט מאד התקדמות תיאורטית, אבל יש התפתחות בחשיבה המשיקה לפסיכולוגיה של השחרור, כגון מחקר פעולה משתפת, פסיכולוגיה פמיניסטית, פסיכולוגיה קווירית, טיול קונטקסטואלי בטראומה, ופיתוח אוריינות ביקורתית. תחומים אלה יכולים להביא להפריה הדדית עם הפסיכולוגיה של השחרור, בנוסף כפי שניבא והדגים  של מרטין-ברו בעבודתו הפרקסיס המשחרר יכול להקדים את החשיבה התיאורטית ולהפרות אותה.

בנוסף לחידוש בעולם המחקר, יש אופקים חדשים גם בקליניקה, כאשר משתמשים בשיטות הפסיכולוגיה של השחרור במתן טיפול פסיכותרפי לאוכלוסיות מדוכאות, ואף ניתן להשתמש בה כדי לגרות חשיבה משחררת באליטות - בהתאם למשנתו של מרטין-ברו שטען כי דה-אידיאליזציה של הפסיכולוגיה יכולה לשחרר גם את המדכא.

 

רשימת מקורות

Alrowwad. (n.d.). Who we are. Retrieved from http://www.alrowwad.org/en/?page_id=705

Ashoka Foundation. (2006). Abdelfattah Abusrour. Retrieved from https://www.ashoka.org/en-gb/fellow/abdelfattah-abusrour

Burton, M. (2013). A second psychology of liberation? Valuing and moving beyond the Latin American. The Journal of Critical Psychology, Counselling and Psychotherapy, 13, 96–106. 

Burton, M. (2015). Community psychology under colonial occupation: The case of Palestine. Journal of Community Psychology, 43, 119–123. 

Burton, M. and Guzo, R. (2020). In: Comas-Díaz, L., & Torres Rivera, E. (Eds.), Liberation psychology: Theory,method, practice, and social justice. APA books: Washington DC.

Comas-Diaz, L. (2020). Liberation psychotherapy. In: Comas-Díaz, L., & Torres Rivera, E. (Eds.), Liberation psychology: Theory,method, practice, and social justice. APA books: Washington DC.

Freire, P. (1972). Pedagogy of the oppressed. Harmondsworth, England: Penguin.

Gutiérrez, G. (1979). Liberation Praxis and Christian Faith. In: R. Gibellini. )Ed), Frontiers of Theology in Latin America. 1979.

Jimenez-Dominguez (2009). Ignacio Martín-Baró’s Social Psychology of Liberation: Situated Knowledge and Critical Commitment Against Objectivism in: M. Montero and C.C. Sonn (eds). Psychology of liberation: theory and applications. New York: Springer.

Landsman, M.S. (2003). Across the lines: The phenomenology of cooperation between an Israeli psychologist and Palestinian mental health professionals. Radical Psychology vol. 1.

Makkawi, I. (2015). Community psychology enactments in Palestine: Roots and current manifestations. Journal of Community Psychology, 43, 63–75. 

Martı´n-Baro´, I. (1983). Accio´n e ideologı´a. Psicologı´a social desde Centroame´rica [Action and ideology. Social psychology from Central America]. San Salvador,El Salvador: UCA Editores.

Martı´n-Baro´, I. (1989). Sistema grupo y poder. Psicologı´a social desde Centroame´rica (II) [System, group and power. Social psychology from Central America (II)]. San Salvador, El Salvador: UCA Editores.

Martin-Barό, I.(1994). Writings for a liberation psychology. (A. Aron and S.Corne, eds). Boston, Harvard University Press.

Meari, L. (2015). Reconsidering trauma: Towards a Palestinian community psychology. Journal of Community Psychology, 43, 76–86. 

Montero and Sonn (2009). About Liberation and Psychology: An Introduction. In: M. Montero and C.C. Sonn (eds). Psychology of liberation: theory and applications. New York: Springer.

Silwadi, N., & Mayo, P. (2014). Pedagogy under siege in Palestine: Insights from Paulo Freire. Holy Land Studies, 13(1), 71–87. 

Comas-Díaz, L., & Torres Rivera, E. (Eds.), Liberation psychology: Theory,method, practice, and social justice. APA books: Washington DC.

Watkins, M., & Shulman, H. (2008). Towards psychologies of liberation. Basingstoke, England: Palgrave Macmillan. 

 

ד"ר משה לנזמן הוא פסיכולוג המתגורר בירוחם. היה פעיל למען זכויות הבדואים ופעל למען הקמת שירותים פסיכולוגים בחברה הבדואית בדרום. הקים את השירות הפסיכולוגי-חינוכי הראשון בחברה הפלסטינית (ב- 1978, באותה שנה עם מרואן דוירי ומחמוד סלאח בנצרת). עזר לשאדיה אל-סראג' להקים את התוכנית להעצמת נשים במרכז לפסיכולוגיה קהילתית בעזה. היה יו"ר של אימות (אנשי בריאות הנפש לקידום השלום). עסק בהקמת המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת פרישטינה בקוסובו, היה בין היוזמים של הקמת המגמה לפסיכולוגיה קלינית באוניבריטת אדיס אבבא באתיופיה, והכשרת אנשי בריאות הנפש בסיירה ליאון בסוף תקופת האבולה, במסגרת ישראייד.

 

תגובות

הוספת תגובה

צרו קשר

מוזמנים לכתוב לנו כאן או לדוא"ל: tarbutipuliti@gmail.com


×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.