חוצות - כתב עת תרבוטיפוליטי
חוצות - כתב עת תרבוטיפוליטי

גליון 1

תמיכה טובה דיה: על תרומתם של ארגוני עובדים לסביבה הטיפולית | ירדן מנדלסון

תאריך פרסום: 10/5/2021

מילות מפתח: פסיכולוגיה ציבורית, זכויות עובדים של פסיכולוגים, תמיכה טובה דיה

 

ד''ר ירדן מנדלסון, פסיכולוגית קלינית, הינה ראש תחום המגזר הציבורי בהסתדרות הפסיכולוגים ולשעבר יו"ר חטיבת הפסיכולוגים בהסתדרות הכללית.

ירדן היא בין המובילות של המאבק למען הפסיכולוגיה הציבורית, במסגרתו הייתה פעילה מרכזית בארגון 'בנפשנו' שנאבק נגד הרפורמה בבריאות הנפש. היא חברת הוועד המנהל של התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית ואחת ממקימי פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית.

 

הדימוי הציבורי שיש לנו, הפסיכולוגים, מגולם אולי בצורה הטובה ביותר בעקיצה התוקפנית שבוודאי כל אחד מאיתנו קיבל מתישהו בימי חייו המקצועיים: "בטח בנית בריכה בחצר מהכסף של המטופלים שלך". והרי כולנו יודעים שהדימוי הזה – של הפסיכולוג עם הווילה בסביון שבונה כל שנה עוד קומה מהכסף של המטופלים שלו (שלא לומר מהסבל של המטופלים שלו) – לא יכול להיות רחוק יותר מהמציאות של רובנו. בוודאי של אלה שבחרו לעבוד בשירות הציבורי.

לכן, לפני שש שנים, כשהצטרפתי ל'בנפשנו' כדי להיאבק ברפורמה בבריאות הנפש, שבאותם ימים הייתה לקראת תחילת יישומה, מהר מאוד הבנתי את חוקי המשחק. 'בנפשנו' היה ארגון מעורב של אנשי מקצוע ומטופלים וגיבשנו החלטה שלא מדברים על הפסיכולוגים והעו"סים, אלא מדברים על המטופלים. כך הוגדרה הרבה מהפעילות שלנו: מדברים על הצמצום בזכאות לקבלת טיפול נפשי, מדברים על אבחנות F ו-Z, מדברים על סודיות, מדברים על משך תורי המתנה, מדברים על סגירת מרפאות בערים שונות. ומאידך, לא מדברים על צמצום בכוח אדם, לא מדברים על התקנים, ובעיקר – לא מדברים על שכר. אף על פי שברור הקשר בין הדברים – הרי שכר הוא שמביא אנשי מקצוע ובלי תקנים אין מספיק אנשי מקצוע, וכך נגרמים תורים בלתי-נסבלים. ועדיין – לא מדברים.

היה לנו ברור שברגע שנדבר על הפסיכולוגים נאבד את הבסיס שלנו, נאבד את התמיכה החיצונית למאבק, ואולי אף נאבד את התמיכה מבפנים. עוד אחזור ל'בנפשנו' ולמאבק ברפורמה בבריאות הנפש.

שנה–שנתיים אחר כך, כשהמשכתי את דרכי ב'תנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית' המשחק כבר היה שונה. בתנועה מטרות המאבק סומנו באופן ברור: שכר ותקנים. תמיד הייתה גם מטרה שלישית – העלאת המודעות בקרב הציבור לפסיכולוגיה הציבורית, ואולי גם לפסיכולוגיה בכלל. אבל לתחושתי זו תמיד הייתה עבורנו מטרת ביניים, כזו שלא תפקידנו לקדם, שהיא טובה לכשעצמה, אבל היא בעיקר חשובה כי היא תסייע להגיע לשתי המטרות המרכזיות. שכר. תקנים. 

אופי העבודה גם הוא היה שונה, ואני מניחה שהשוני נבע מההתכווננות הברורה לשכר ותקנים. כך, למשל, במקביל לעבודה שנעשתה מול ההסתדרות, האוצר, הכנסת והתקשורת, נעשתה המון עבודה פנימה – מול ציבור הפסיכולוגים: כיתתנו רגלינו בין מקומות עבודה, חקרנו תלושים ולמדנו הסכמי שכר, בנינו מחשבון שכר כדי להנגיש לפסיכולוגים את בדיקת התלושים שלהם (calcpsy.org). עשינו עבודה מאוד לא פסיכולוגית במהותה.

בהמשך, כפועל יוצא ישיר מעבודת התנועה, הוקמה 'חטיבת הפסיכולוגים' בהסתדרות העובדים הכללית. לראשונה מזה עשרות שנים יש לפסיכולוגים ארגון עובדים יציג אשר מונה בשורותיו אך ורק פסיכולוגים (בניגוד למצב שהיה עד אז, כאשר הפסיכולוגים היו מיוצגים על ידי נציגי הסתדרות המח"ר, אשר רובם המכריע אינם פסיכולוגים). עם הקמת החטיבה נבחרתי לעמוד בראשה ופתאום מצאתי את עצמי בתפקיד של יו"ר ארגון עובדים, בהסתדרות. 

בשנתיים וחצי האחרונות, שבהן כיהנתי בתפקיד, עברתי תהליך לא פשוט עם ה"טייטל" הזה. האינטגרציה בין הזהות הפסיכולוגית שלי לבין זו שלפתע הפכה למנהיגת עובדים הציבה מכשולים קשים. כיצד מיישבים בין ה-being ל-doing: מה בין אמפתיה לאיומי השבתה? איך שומרים על עמדה טיפולית והסתדרותית בו-בזמן? איך לא מתמסרים לדמות קשוחה וכוחנית בהתנהלויות בשדה הטיפולי ומצד שני איך לא מביאים את הדמות החומלת והרכה לשדות המשאים ומתנים?

האינטגרציה הזו הייתה קשה שבעתיים מכיוון שמעולם לא שאפתי או כיוונתי לפעול כמנהיגת ציבור עובדים. אין לי ומעולם לא הייתה לי זיקה לעולמות האיגודים, הרי באתי לזעוק את זעקת המטופלים. באתי להילחם ברפורמה בבריאות הנפש, באתי לשקם את המענים הפסיכולוגיים שהאזרחים זכאים לקבל. ובכן, גיליתי את אשר כולנו למדנו כבר בתואר הראשון: אין תינוק בלי אימא. ובמטפורה הזו, כמובן, המטופלים הם התינוק והפסיכולוגים – האימא.

לכל אחד מאיתנו יש כמה תינוקות, ואנחנו מושקעים בהם, חושבים אותם, מודרכים עליהם, מפנים את עצמנו למענים, מפקידים את נפשנו למענם בעבודה מדוקדקת. אליבא דוויניקוט, אנחנו כאימהות יכולות לעשות זאת רק אם יש לצידנו אב, שיתמוך בנו ויספק לנו את המעטפת הדרושה. כך נוכל להתמסר לטיפול המסור. אני טוענת שהאב הזה, בהקשר לשירות הציבורי, הוא בעיקר המעסיק. הוא המעסיק כשאנחנו מדברים על המסגרת – על החדר, על תוכנו, על שעות הטיפול. הוא המעסיק כשאנחנו מדברים על הצרכים המקצועיים שלנו – על ההדרכות, על הסמינרים, על העבודה בצוותים וההפריה ההדדית. והוא המעסיק כשאנחנו מדברים על השכר שלנו.

למה לחלקנו לא ברור מאליו שהשכר נכנס כאן באותה שורה?   

אדגים זאת באמצעות אנקדוטה אישית. לפני שהתחלתי התמחות חשבתי לעצמי שההתמחות תהיה סוג של התנדבות ותרומה לחברה. אחרי כמה שנים שהפסקתי להתנדב (צבא, לימודים) הוקל למצפוני כשהמשגתי לעצמי את ההתנדבות כנתינה חזרה. אלא שכמתמחה שמרוויחה מעט מדי כמובן שהייתי צריכה להחזיק עוד עבודה (או שתיים) ולתזז בין העבודות, הילדים, הנסיעות, המשימות וכו'. יום אחד, בשנתי השנייה או השלישית להתמחות מצאתי את עצמי באמצע טיפול עושה רשימות בראש. רשימות רגילות במוחה של אם עמוסה דיה, שמנסה לוודא שאף ילד לא נזנח ואף חוג לא נשכח. כשחשבתי על זה אחר כך נחתה עליי ההבנה – זו הסיבה שהשכר שלנו חשוב. כשאני עסוקה בלשרוד ולתמרן בין עבודות, בגלל שהשכר שלי נמוך ומאלץ אותי לעשות כן, אני לא פנויה למטופלים שלי. אין לצידי אב שיהווה לי סביבה תומכת, ואני בהכרח לא נמצאת שם עבור המטופלים, כפי שאם אמורה להימצא שם עבור תינוקה.

כך יישבתי לעצמי את הסתירה בין עמדת המטפלת ובין עמדת ראש איגוד העובדים. אמפתיה, חמלה וקשב צריכים להינתן לא רק למטופלים הנמצאים בחדר הטיפולים. אני מרגישה מחויבת להעניק אותם גם לכל אותם מטופלים שלא זוכים להגיע לחדר הטיפול, כי אין מספיק פסיכולוגים שיטפלו בהם, כי פסיכולוגים רבים בוחרים שלא לעבוד בסביבה שבה "האב" לא מספק סביבה טובה דיה. אם נמשיך כך יש להניח שהמערכת תקרוס לחלוטין, וגם אם לא תקרוס – פשוט לא תיתן שירות למספר ראוי של אנשים. מכאן שאם אני אמפתית וחומלת, וקשובה גם לתינוקות הללו, שעוד לא נולדו, אני חייבת להיאבק כדי שיהיו להם אימהות טובות דיין.

המערכת הציבורית כיום – אינה טובה דיה. לא לתינוק. ולא לאם.

 

אז למה חשוב שיהיה לנו איגוד עובדים חזק ופעיל? 

איגוד עובדים הוא לא רק שכר ותקנים (מטרות ראויות לכשעצמן). איגוד עובדים, באמצעות המלחמות שלו על שכר ותקנים, הוא כלי חשוב וחזק שיכול לקדם ערכים חברתיים, שיכול להוביל שינויים חברתיים, שיכול לזעוק את זעקת המטופלים אף על פי שהוא זועק גם את זעקת המטפלים.

כך למשל, בימים אלו אנו פועלים מול משרד החינוך להסדיר תגמול ראוי לפסיכולוגים החינוכיים, אשר עומס עבודתם עלה בעקבות הרפורמה בחינוך המיוחד. ראייה צרה של תהליך זה תייחס אותו ל'מאבק עובדים קלאסי' – נותנים להם עוד עבודה, הם רוצים עוד כסף (טענה שהיא כשלעצמה ברורה ומוצדקת לכל הדעות). אבל בחינה מדוקדקת יותר של הצעותינו למשרד החינוך תגלה שמאחורי הדרישה לתגמול עומד גם הרצון לוודא כי שעות העבודה הנוספות אינן באות, לדוגמה, על חשבון שעות שניתנות למסגרות החינוך או על חשבון שעות טיפול והתערבויות טיפוליות שונות שהפסיכולוגים מבצעים. כלומר – דרך ההתעקשות על תגמול ושמירה על תמהיל העבודה אנחנו יכולים לוודא כי השירותים השונים שהאזרחים (במקרה הזה התלמידים ומערכת החינוך) מקבלים מאיתנו לא נפגעים, וששירות אחד לא בא על חשבון שירות אחר.

דוגמה אחרת תהיה כמובן מאבקים מקומיים שניהלנו על סגירת תקנים ו/או מחלקות. בין אם על סגירתה של מחלקת 'לצידך' בבי"ח באר יעקב בשיא הגל הראשון של הקורונה או על ייבוש תקנים במרפאת לוד בהיעדר שירותים מקבילים מקופ"ח או על התמוטטותו של שפ"ח קרית גת ומאבקנו שלא יעבור למיקור חוץ – בכל אחד מהמאבקים הללו שמרנו גם על תקנים ומשרות אבל גם על השירות שניתן לאזרחים – בהווה ובעתיד.

הבטחתי לחזור לרפורמה בבריאות הנפש ולפעילות של 'בנפשנו'. האם טעינו אז, שהתרחקנו כמו מאש מלזעוק את זעקת המטפלים? אין לדעת. חשוב לציין הבדל גדול בין אז להיום: בתקופת פעילות 'בנפשנו' לא היינו קונצנזוס. ארגוני הפסיכיאטרים, וחשוב מכך – ארגוני מתמודדי הנפש (!) תמכו ברפורמה. ולכן כל מטרה אחרת שהיינו נאבקים עליה פרט לזעקה "טהורה" עבור המטופלים כנראה לא היה שורד יותר מיום. מאז חלפו למעלה מחמש שנים. ארגוני המתמודדים והפסיכיאטרים חזרו בתשובה ומבינים עד כמה הרפורמה נכשלה. את התוצאות אנחנו רואים יום-יום מסביבנו, ואנחנו – הפסיכולוגים – כבר במקום אחר: אנחנו מבינים היום שכדי לדאוג למטופלינו, אנחנו יכולים וצריכים לדאוג גם לעצמנו. כדי שנהיה פה עבורם גם מחר.

 

תגובות

הוספת תגובה

צרו קשר

מוזמנים לכתוב לנו


×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.