סימינגטון - פעולת החופש של האנליטיקאי

כאן תוכלו לקרוא את המאמר

 

 

חופש הוא ערך מרכזי בתפיסת עולמי, הן כאדם והן כמטפלת.

אני מאמינה שתפקידי לסייע למטופליי להרחיב את דרגות החופש בחייהם. חופש בניהול עולמם החיצון (חופש בחירה והגדרה עצמית אל מול נורמות ולחצים חברתיים, בכל תחומי החיים: עבודה, משפחה, מיניות, דת, אמונה, אמנות, וכן הלאה). ואולי אפילו יותר מזה, חופש בניהול עולמם הפנימי, שמשמעותו טיפוח חוויית עצמי שיש בה בעלות, היכרות, התמצאות ומסוגלות להיות במגע מיטיב ומווסת עם רכיבי העולם הנפשי: התשוקות, הפחדים, המאוויים, הדחפים והכאבים, במקום שהם ישלטו בנפש.

חופש פנימי כזה מזמין איזורי נפש שהיו מוקצים, מודרים, מבויישים, מחוקים, מדוכאים, שגורשו מן המודע אל מרתפי ההדחקה או אל גלות הדיסוציאציה וההשלכה, לשוב הביתה בשלום. כל קול פנימי, כל רגש, כל דחף, כל פנטזיה, הוא מרכיב חיוני בנפש, ומותר ורצוי להיות במגע עדין ומקבל עם כולם.

אנשים על פי רוב חשים שכדי להיות אדם חופשי עליהם ״להיפטר״ מחלקי נפש שקשים להם: ״המחשבות המלוכלכות האלה״ ״הכאב הזה״ החלקים הילדיים, הדחפיים, המבקר הפנימי, הצרכים הנרקיסיסטייים וכן הלאה. הם מפעילים משאבים רבים על מנת ״להיפטר״, דרך הדחקה, השלכה, הכחשה ודיסוציאציה, כדי שיוכלו לזכות בחופש הנכסף. אני מהמאמינים, שדוקא קבלה רדיקלית של כל מרכיב בחיי הנפש, גם אלו הנחווים כאסורים וכמביישים ביותר, מטמירה אותם באופן מיטיב (הופכת קש לזהב) ומונעת ״אקטינג אאוט״.

אני אוהבת ומוקירה את מאמרו של סימינגטון בכך שהוא שם את החופש במרכז מפת הדרכים הטיפולית.

על פי סימינגטון, נפשו של המטופל הישרדותית. הנפש כבולה בשלשלאות של יחסי אובייקט מצמיתים, שבהם הוא מחוייב להיות בתפקיד שנכפה עליו משחר ילדותו: ה״ילד הטוב״, ״הכבשה השחורה״, ״המעצבן״, ״הילד המוכה״, ״המצחיקן״, ״האוזן קשבת״ וכדומה. יתר על כן, הוא כבול בדינמיקות יחסים נוקשות ומשתחזרות שוב ושוב: יחסי תוקפן קורבן, יחסי משיכה-דחיה, יחסי מיזוג-הקאה, יחסי האדרה-נחיתות, יחסים מתעללים, יחסים שטופי פיתוי ומיניות, התמכרויות, התנתקויות וכך הלאה.

לתפקידים ודפוסי יחסים אלו יש עוצמה רבה. הם שולטים בכיפה, ופועלים כנבואה המגשימה את עצמה. באופן לא-מודע הם מפעילים את הזולת וכמו כופים  עליו השתתפות בדרמה הפנימית.  כך אדם מוצא את עצמו שוב ושוב באותו סרט מוכר: נפלט ממקומות עבודה ומיחסים זוגיים, או בתפקיד הילד שתוחב את אצבעו בחור של הסכר כדי למנוע אסון, או בתפקיד הילד שזועק המלך הוא עירום, או בתפקיד הקורבן, המנוצל, המנצל, המגשר וכולי. הוא אינו אדם חופשי שכן הדפוסים הפנימיים שולטים בו.

לא פלא שגם בחדר הטיפול ישתחזרו התפקידים והדפוסים הללו. הכוחות הלא מודעים מעולמה של המטופלת הם כמו שדה מגנטי הלוכד את הדיאדה הטיפולית. המטפלת חשה במהירה לפותה בסבך. דרגות החופש שלה כמו נלקחות ממנה. חשיבתה וזהותה מותקפות. ניתנת לה רשות דיבור צרה במיוחד, והיא הולכת ונהיית זהירה, כמו מהלכת על קליפות ביצים. כל סטייה מהתחום המורשה מייצרת פגיעה, עלבון, הדיפה, חוסר חיבור. אט אט עולמה הנפשי של המטפלת מצטמצם. הקאונטר-טרנספרנס נצבע במנעד צר של גוונים  מיחסי האובייקט המשתחזרים: תחושות של חוסר אונים, כשלון, מוות נפשי וזעם. התערבויותיה מתעצבות כאופן נוקשה בהתאם ל״היענות התפקידית״ המצופה ממנה: אובייקט מרגיע, מאדיר, נותן פירושים אינטלקטואלים גבהי מצח, אחות רחמניה, וכיוב׳. היצירתיות בחשיבה ובהתערבויות כמו חדלה להתקיים.

ואם לא די בלחצים הלא-מודעים המופעלים על המטפלת מצידו של המטופל, מופעלים עליה לחצים אדירים גם מכיוון נוסף: העמדה התיאורטית. אצל מטפלים רבים מופנמת מה שנהוג לכנות בחיבה : ״משטרה פסיכואנליטית״. הגם שמים רבים זרמו בנהר הפסיכואנליזה מאז ימי פרויד, עדיין העקרונות הטכניים שהוא התווה: אובייקטיביות, נייטרליות, התנזרות, ועמדה המכונה ״הלוח החלק״ או ״הרופא הכירורג״, מופנמים טוב טוב בסופר-אגו המקצועי הקולקטיבי, ויוצרים אף הם לחץ להתמקם באופן מאד מסויים וצר. לדבר יש ביטויים הן פנימיים (תחושות בושה וביקורת עצמית על קאונטר-טרנספרנס) וחיצוניים (מנייריזמים שונים שכבר איבדו את הרציונל המקורי האותנטי: למשל פתיחת הפגישה בשתיקה, אי מענה לשאלות, סטינג נוקשה וכך הלאה). גם גישות תיאורטיות מאוחרות יותר מגדרות לא פחות את מרחב התנועה של המטפלת: היא חשה חובה להיות זולתעצמי אמפטי, מיכל להשלכות, אם-טובה-דיה לחוויה רגרסיבית. גם גישות אלו עלולות להיות מופנמות באופן נוקשה בסופר-אגו של המטפלת, ולשלול ממנה בחירה חופשית לטובת המטופל, ולטובתה היא.

המטפל, אם כן, לכוד בין הפטיש לסדן. פטיש יחסי האובייקט המצמיתים של המטופל מזה, וסדן הציוויים הטכניים של התיאוריה בה הוא דוגל מזה. ניתן להוסיף עוד מקור לחץ שעשוי לצמצם את דרגות החופש, והוא המציאות: מלחמה, קורונה, פערים פוליטיים וסוציואקונומיים, גם הם נוכחים בחדר הטיפול ועשויים להצר את המרחב.

עד כמה שזה קשה, סימינגטון מייחס משמעות חיובית רבה ל״לפיתה״ הזו. רק דרך ״השתעבדות״ לעולם יחסי האובייקט של המטופל, נוכל ״לדעת״ אותו. ידיעה חווייתית, מבפנים, על בשרנו ממש. זוהי התערבבות שהופכת את המטפל והמטופל משני סובייקטים נפרדים אך לא חופשיים, ליחידה אחת, לנפש משותפת. אוסיף שגם יחסי האובייקט של המטפל פעילים ומשעבדים את המטופל לחוקיהם הנפשיים. כך שגם המטופל ״זוכה״ להתוודע למטפלו בדרך חווייתית, על בשרו ממש.

At one level the analyst and the patient together make a single system. Together they form an entity which we might call a corporate personality.

הנכונות של המטפל (בלשונו של עמנואל גנט) להתמסר ליחסי האובייקט המשעבדים תוביל בסופו של דבר לאותה ״פינה״ דוחקת, רוויית ״אנאקטמנטס״ שממנה תצמח פעולת החופש.

אקט החופש של האנליטיקאי, על פי סימינגטון, הוא תנועה נפשית ספונטנית של החלצות משלל הכבלים הללו. זו מעין תנועת מרד שמבעבעת מבפנים באופן חווייתי, גופני כמעט (״תופעת X״), הדוחפת את המטפל אל עבר תנועה של השתחררות. (דימוי שעלה בי הוא הפעם הראשונה שמרגישים את הבעיטות של העובר ברחם..)

באופן גלוי, התנועה הפנימית הזו עשויה להתממש בהתערבות שמסמנת את רצונו וזכותו של המטפל להגיב באופן שונה מן הדפוס המצופה, ואת הטובה שתצמח למטופל מכך. בעקבות החלצות המטפל מן הסבך, בעודו אוחז בידו המטפורית של המטופל, יצא גם המטופל אל החופשי. דימוי יפה לכך הינו ההוראה שניתנת במטוסים: במקרה חירום על המבוגר להלביש לעצמו את מסיכת החמצן, ורק לאחר מכן להלביש את ילדו. עבור הורים רבים טובת הילד קודמת לטובתם, אך לפעמים כדי לדאוג לילד ההורה זקוק לחמצן הראשון.

לדוגמא: מטופלת מתקיפה אותי חזור ושנו (בביקורות, ציניות, דה-וולואציה, תובענות וכן הלאה), ואני ״שורדת״ את ההתקפות כדי לתת לה חוויה שאפשר להכיל אותה מבלי לקרוס, לשפוט או לנקום, ולהעניק לה חוויה רגשית מתקנת.

לאחר תקופה היא מתחילה לגלות עניין בשלומי, ומקדימה את התקפותיה עם הערות כמו ״אני לא רוצה שתעלבי אבל...״ או ״אל תכעסי שאני אומרת ש..״, ״את בטח תתאכזבי ממני אבל...״ ואני מרגיעה אותה, כמצופה ממני, באומרי שיש לה חופש ביטוי מלא מבלי שאפגע או אכעס או אתאכזב. אט אט מתפתח בינינו קשר עמוק ומשמעותי. דרך הדינמיקה הלופתת, אני מבינה עד כמה היא חוותה כילדה  ועדיין חווה איסורים, אילוצים, מתקפות שאסור לה להתגונן מפניהן והיעדר חופש.

בשלבים מתקדמים של הטיפול התחלתי להרגיש שהצורך שלה בreassurance מתחיל להיות חונק, מגביל, מאיים, משדר סכנה, ובעיקר - לא מאפשר לחוויה אמיתית וחדשה לפרוח בחדר. כשהיא שוב אומרת ״אני רוצה להגיד לך משהו אבל אל תכעסי״ אני בוחרת להגיב לאמירתה באופן חדש, כמו ״ומה יקרה אם אני אכעס? מה תחווי, מה זה יעשה לקשר שלנו?״ או בהזדמנות אחרת ״בכל מערכת יחסים קרובה יש מנעד של רגשות. ככל שהקשר אמיתי וטוב יותר כך יכולים להופיע בו רגשות מכל הקשת, גם רגשות קשים. אני מאמינה שאת יכולה לכעוס עלי, וגם אני עלייך, באופן שלא אומר שדברייך לא רצויים או שמקומך אצלי פחות בטוח״.

לקראת סיום הטיפול, כשהטיחה בי דבר מה פוגע כבר היה לי את החופש הרגשי ממש להעלב. עיני העלו דוק של דמעות פגיעה וכעס. המטופלת זיהתה את עלבוני ואמרה שכואב לה שפגעה בי, שהיא אוהבת אותי ואכפת לה ממני, אבל שזה נותן לה גם תחושה שבאמת אכפת גם לי ממנה, שיש לה השפעה כנה עלי, ושבכלל יש לה כוח אמיתי ולא רק מדומיין.

אקט החופש של האנליטיקאי, הפורץ את גדרות התחום, מאפשר תנועה נפשית, תובנה והתפתחות הן אצל המטופל, הן אצל המטפל והן בתהליך הטיפולי.

באופן אולי פרדוקסלי, אקט החופש של האנליטיקאי מגיע דוקא ברגע שבו אותם הפעלות איסורים ומגבלות מגיעים לשיא. זוהי נקודת הרתיחה של הדינמיקה הטיפולית, מה שבגישה ההתייחסותית יקראו ״אנאקטמנט״. כלומר, כדי להגיע לאותה תנועה פנימית של השתחררות, יש לאפשר תחילה לחווייה המשתחזרת והמצמיתה להתבשל בטיפול ולשעבד את הדיאדה במלוא עוזה, עד שהיו ליישות אחת. המטפל צריך להסכים להיות לפות בעולמו הפנימי של המטופל, ו״להשתגע״ יחד איתו.

אקט החופש של האנליטיקאי מתחיל בתנועה פנימית ספונטנית שסימינגטון כאמור מכנה ״תופעת X״. בדומה למחשבתו של ביון, תופעת ה-X עולה מתוך הרברי של המטפל, אשר בו מופקדים חומרי נפש של המטופל. בשונה מביון, סימינגטון אינו מאמין שהמיכל ריק מתוכן, אלא שהוא מכיל גם את הסובייקטיביות של המטפל. תופעת ה-X משחררת את המטפל מהתמזגותו עם המטופל, ומציינת את ניפרדותו ואת אחרותו. זו תנועה שתאפשר גם למטופל לזכות בניפרדות, בייחודיות, ובזכותו להיות בעצמו עולם ומלואו.

באופן הזה מיישות אחת מעורבבת, נהיים שני הסובייקטים בחדר ניפרדים, ובה בעת מצויים  בקירבה אינטימית.  

החופש שנכנס לחדר הטיפול משיב הביתה חלקי נפש מודרים, ונותן להם רשות קיום. מערכת היחסים עם חלקי הנפש הללו, שנעשו מאמצים כה גדולים ״להיפטר״ מהם, הופכת כעת למערכת יחסים שיש בה ניפרדות וגם אינטימיות וחמלה.

 

אביא כאן דוגמא מפורטת, שהוזכרה גם בשיעור על המרחב המשחקי של ויניקוט. שני המאמרים מציינים את זכותו ויכולתו של המטפל ״לשחק״, כמרחב החופש האולטימטיבי.

 

 

פגישה

כבר 14 שנה שאווה ואני שורדות יחד את בקרי יום ראשון, מנוחת השבת נצמתת אל תוך מוות שקם מידי שבוע לתחייה.

 

לפגישה היא מגיעה בלי שיניים.

 

מה קורה? כואב נורא בפה, השיניים החדשות לא מתאימות, הרופא רמאי מחטט בפה, פוצע ומכאיב סתם, אין לה כסף לזה.. הבן עסוק בשלו, מזניח, לא בא להסיע אותה לרופא, עוד שבת נשארה לבד כמו כלב.  שורף  ויבש בפה.. קשה לדבר.. מה הטעם לטפל בפה כשכבר ממילא הסוף..

הניגון הפולני המבוייש מתגבר עם כל תלונה.

כואבת איתה, אני עוטפת אותה במבטי, מהורהרת. מה את מספרת לי אווה, האם גם אני  לא נותנת מענה לסבלך? מכאיבה לך סתם, מחטטת בפצעייך לחינם, מזניחה ומנצלת? משאירה אותך לבד?

מה מבקש פיך חסר השיניים, הדואב.. פיך מתעגל כתינוק, אולי מבקש שאאמץ אותך לחיקי ולא אכאיב לך, שאדע את נפשך בלי צורך במילים, שאערסל אותך לקראת הסוף.. יבש לך בפה אולי את צמאה לחלב..

 

זרם תלונותיה של אווה גובר, שוצף ומקציף, כמו חלב שחור חונק אותי לפני שאני מספיקה לבלוע ולעכל..  אני נזרקת אל זכרון שבו כפו עלי לאכול קציצה משומנת, ״תבלעי הכל, בשואה הילדים רעבו!״, הקאתי מיד..  אווה רוכנת לעברי בדהירת דיבור, פיה ניתק מפרצופה ומקבל חיים משלו, מאיים לינוק אותי אל תוכו בגמיעה נטולת שיניים, שיתוק משתלט עלי ואיני מצליחה לאמר מילה.

אני נמלטת לחלום בהקיץ על הקביעה עם בן זוגי  לצהריים, עוד שעה קלה אהיה שם, במקס ברנר, אולי ארשה לעצמי הפעם להזמין שוקו, חוככת בדמיוני בין שוקולד חלב או מריר..

אך מייד מכה בי האשמה שברחתי, ואיתה הבושה שהעזתי לפנטז על משהו טוב כשאווה מביאה כל כך הרבה קושי. אני מנסה להעיף מתוכי את הפנטזיה שהפריעה לחיבור הבולעני ביננו, אבל לרגע תוהה, אולי העונג הזה שהיה לי מקלט, עונג האכילה, העונג הזוגי, אולי גם הוא בלתי נסבל בעולמה של אווה, מר מאיים משתק ואסור, ואולי גם אותו היא דוחה מעליה, משגרת אותו אל תוכי למשמורת בכספות נפשי, ורד מסתתר בין חוחי פקדונות של רוע, ניצול וכפייה שהפכו לבני בריתנו. אולי העונג האסור הוא שלה לא פחות משלי, ומבהיל ומעורר רגשי אשמה לא פחות מן החסך..?

 

 ״די נמאס לי לקטר״ חותכת אווה. ״תעבירי נושא״.

״אווה״, אני מקיצה באחת  משרעפיי, כלל לא רגילה שפונה אלי. ״הרי זה המקום שלך, אנחנו מדברות על  נושאים שאת בוחרת..״

״לא, תשאלי את משהו..״ 

״נטשתי אותה״ ליבי מתכווץ,  ״היא קוראת לי, מבקשת שאשוב לגעת בכאב שהביאה היום.. שלא אזנח אותה בבדידותה. אבל.. האם יתכן שמזמינה דרך הבקשה שאעביר נושא, שאשיב אלייה כעת משהו נוסף, מר-מתוק, שהופקד אצלי למשמורת..?״

״נו.. תשאלי..״ אווה מתעקשת

 ״מה שאני רוצה?״

 ״כן..!״

״אוקי, יש משהו שמסקרן אותי לגבייך שאף פעם לא יצא לנו לדבר..

 מתי היתה הנשיקה הראשונה שלך..?״ 

״מה?! איזו מין שאלה זו, מה זה קשור עכשיו?״

״אמרת לי לשאול מה שאני רוצה, לקחת את הסיכון..״

 ״טוב..״, אווה צוחקת, מביטה בי בהתפעמות כמו הייתי הודיני שנחלץ  משלשלאותיו אל החופש.

״הו זה קשה.. זה בכלל קרה לי? יש לי שני בנים.. אז כנראה שכן..״ חיוך קל נולד והעיניים נעצמות ״אני צריכה להיזכר מאה שנה אחורה.. כמו חיים של מישהו אחר..״ חולפת לה דקה והזכרון מתהווה:

 

 ״זה היה במפעל כפייה לקילוף בצל בוייליצ׳קה.... היה קר וקשה מאד, הייתי קפואה כמו אבן, הידיים מכוסות יבלות, עובדים כמו מכונה..  העיניים כל הזמן דומעות מהבצל.. הייתי בת 14, הוא בן 16 בערך. עבד ליידי, שטני מתולתל עם עיניים כחולות.. היחיד שהיה שורק לעצמו תוך כדי עבודה. הוא היה מגניב לי חתיכת לחם לכיס כל יום, נוגע בי באצבעותיו כאילו במקרה. פעם אחת משך אותי הצידה ונתן לי נשיקה... פה..״

היא פוקחת עיניה ומושיטה אצבע עדינה לפיה, וליבי מחסיר פעימה.

 ״מרגש..״ 

״כן. זה היה יפה מאד. היו לו ידיים חמות וטובות״, עיניה נוצצות והיא שוקעת בכורסא.

״מה היה שמו?״

״אולי זליק? אולי רישק?.. לא זוכרת.....לא יכולה לזכור.. די מהר נעלם. אח״כ שמעתי שמת באושוויץ.... כל המשפחה שלו הלכה. לא נשאר שום זכר... אף אחד שיחשוב עליהם.. נעים לי להיזכר....״

 

שתיקה מרה-מתוקה משתררת.

 

״אני חושבת עלייך אווה, כמה חזק את נאחזת במה שקשה, פוגע, מאכזב, אולי כי את פוחדת שאם תרשי לעצמך להיות בטוב תפסיקי לזכור את מה שקרה לך ואת יקירייך שמתו, והרי אסור לשכוח. והנה תראי, דוקא התענוג, הרשות שלקחנו להיות עם  חווייה כל כך אינטימית ורומנטית, העלה אוצר, כאילו הבחור הנפלא הזה שאהב אותך קם לחיים והיה איתנו היום.. השריקה שלו, תקשיבי, כמעט אפשר לשמוע אותה.. הוא חי שוב לרגע,  וזה בזכותך!״

 

 

אווה נראית מאד נרגשת, וגם רגועה כפי שלא ראיתי אותה בשנים הרבות של הכרותנו. ידה הקטנה נעה לכיווני ונוגעת קלות בידי, כשהיא מוסיפה בטון ממזרי:

 ״גם את משכת אותי הצידה..״

אני מצטרפת:  ״אולי מפעל הכפייה לא נגמר לעולם, אבל תמיד אפשר להגניב רגעים של אהבה״. מבטינו מצטלבים בחיוך.

בסיום אווה קמה לצאת, ובפנים מקומטות, עיניים זוהרות וחיוך חסר שיניים אומרת:

 ״מזמן לא הרגשתי כל כך יפה...״

 השבתי: ״את יפהפיה..״

 

 

 

*                 *                 *                 *                 *                 *

 

 

 

 

עוד על אקט החופש של האנליטיקאי תוכלו לקרוא במאמרים היפים (ובעברית) הללו:

 

״קשה להשתחרר מלאסו״  קובי אבשלום

 

״הישרדות נפשית מול חופש נפשי: מחשבות על תיאורית הנרקיסיזם של סימינגטון״ מיכאל ובתיה שושני

 

ייסורי האיסור ואקט השחרור: החופש לחשוב כאמצעי תרפויטי בטיפול בטראומת ילדות / חגית שריר

 

״היואיל העצמי האמיתי לקום בבקשה?״ יוסט טריאסט

 

״המטפל הוא הנחשון״ הרצאה מוקלטת של שמוליק גרזי

 

 

 

 

ביקרתם וקראתם? אשמח אם תשאירו תגובה (:

 

רוני פרישוף, פסיכולוגית קלינית

 

להמשך הקורס על העמדה ההתייחסותית ושאר רשימות לאנשי מקצוע לחצו כאן