כאשר הוא רוצה לשנות אותה והיא אותו, יש סיכוי לקשר כזה?
כאשר הוא רוצה לשנות אותה והיא אותו, יש סיכוי לקשר כזה?
הבקשה הנפוצה ביותר שמעלים בני זוג בטיפול היא הרצון לשינוי. בפועל הבקשה היא שבן הזוג ישתנה. לפעמים זה הדדי ולפעמים זו בקשה של צד אחד. לפעמים זה קורה אחרי כמה חודשי הכרות ולפעמים אחרי עשר שנות חיים משותפות ושלושה ילדים. המינוח הנפוץ הוא: בעיות בתקשורת.
פעמים רבות מסתבר כי הבעיה איננה תקשורת זוגית אלא הרצון שבן הזוג יהיה אדם אחר, אדם שאת דמותו לרוב חווינו בתחילת הקשר, עת התאבנו זה בזו, וממשיכים לראות בדמיון.
זו הסיבה שנוח ללכת להרצאות או מפגשים על תקשורת מקרבת , תקשורת חיובית אבל בפועל דבר לא מתרחש. טכניקה איננה יכולה לעזור לבעיות עומק ותהיינה המילים חיוביות ומקרבות ככל שאפשר. משמעות הוויכוחים , הטענות ההדדיות הבלתי נגמרות הן-אי קבלה אמיתית של הפרטנר לחיים כפי שהוא.
הוא ממשיך להתלונן ולהעיר על איחורים בלתי נגמרים, העדר סדר וניקיון אישי, היא ממשיכה להתלונן על קניות מיותרות, הערות בנהיגה ולהתחשבן על אקסים. הוא ממשיך לסמס בנהיגה ולקלל נהגים אחרים, היא שוכחת לשלם חשבונות באופן קבוע ולא מעניין אותה מה קורה בבנק. זה לא נגמר. כל אחד מצפה שהשני יעשה שינוי, כי הרי הוא צודק.
מעגל האכזבה והשליטה
על פניו אם בודקים את טענות בני הזוג שניהם צודקים מאוד בטענותיהם. אז מדוע לא מתרחש שינוי? הסיבה נראית פשוטה להבנה אך קשה מאוד לביצוע. מספיק שבן זוג אחד הוא בעל תפיסה שזוגיות היא מקום לשליטה ולמאבקי כוח ואז כל בקשה קטנה מתפרשת כניסיון שליטה וקביעת תכתיבים. מנגד, כאשר בקשתי שלי איננה מתמלאת ע"י השני, זו הבעה של זלזול וחוסר כבוד עליה הוא/היא לא יעברו בשתיקה. כמות ההערות הדדיות והתלונות הופכות להר גבוה בלתי אפשרי, ברוגז לעיתים תכופות, שתיקות של ימים או שבועות, נתק, פיצוץ, פיוס וחוזר חלילה.
למה זה קורה לי/לנו?
הסיבות לרוב לא נעוצות בזוגיות העכשווית אלא בתא המשפחתי בו גדלנו וחווינו מקרוב מערכת יחסים של מריבות על שליטה וכוח ביו ההורים, זלזול, צינית, לעג או אלימות לכל סוגיה. ילד שצופה בזוג הורים רבים ללא הרף מבין כי את הרע מכל יעשו לו הקרובים אליו, האהובים שלו ולכן צריך להדוף כל בקשה או הערה של בן/בת הזוג, שהם הגלגול העכשווי של האדם הכי רוב הכי אוהב שיכול הכי הרבה לפגוע, להזיק או להתעלל בי. הפחד מפגיעה או מהשפלה מפעיל מנגנון הגנה ילדי שנוצר כדי לשמור עלינו בבגרותנו. זהו אוטומט שמופעל ללא שליטה וללא החלטה, אבל עם הרבה הצדקות. כך יוצא שלפני שהפרטנר ישתלט עליו וירדה בנו, עדיף לתת לו מכה כואבת מאוד, כדי שהוא יזהר להבא. כל זאת עם מעט מאוד מודעות וללא כוונה להרע אלא להגן על העצמי החלש.
כיצד יודעים לזהות שזהו אכן מנגנון אוטומטי ולא תגובה הולמת למצב אקטואלי בחיים?
התגובה תהיה בעוצמה רגשית לא סבירה למה שקרה, לרוב זה יהיה פרץ כעס או התקף זעם שאין לו כל קשר למציאות. למשל; בת הזוג השאירה מגבת רטובה על המיטה בבוקר וכאשר חזר בן הזוג הוא מצא את המיטה לחה ועם ריח מעט לא נעים. ברור שצריך להחליף כלי מיטה. הוא חיכה לבת הזוג צעק עליה בכעס רב על הזלזול שלה בו, על הבית שאותו היא הורסת, ומכך שהוא מנוצל כי הוא זה שמחליף את כלי המיטה בבית, ובזעם החליף מצעים חדשים.
תגובה מוגזמת אחרת והיא; שתיקה רועמת. בת הזוג נכנסת הביתה ומתח קשה באוויר, אין עם מי לדבר. שעות או ימים ייקח לה להבין מה קרה. כמובן שבלי פיצוץ גם כאן זה לא יעבור בשלום.
תפיסת בקשות מבן/בת הזוג או המטפל, למעט בהערות או להבליג, נתפסת כבקשה לנחיתות וניצחון לצד השני. אפילו מילות השיח הן:" כשאת מבקשת ממני לא להגיב לכל אירוע, להבליג כאשר הכעס ירד, את נותנת נשק בידי בעלי...." בלי משים כל מילות השיח הן של מלחמה, ניצחון, ענישה וכמובן ...מי צודק.
תגובה אחרת המעידה על נוקשות ואי רצון להשתנות היא התמקדות בזולת והדיפה אלגנטית של שיחה על נושאים הקשורים לשינוי אצל המתלונן.
חוסר היכולת לראות את החלק שלי בקרב המתנהל בחיים וגם בחדר הטיפולים הוא גורם מעיד כי אין מדובר במצב הקשור למציאות הזוגית של בני הזוג. בן זוג שלא מרפה מהצד הלוחמני, ידבר רק על הזולת. לו/לה אין קשיים. אם המטפל/ת יראה את החסמים של בן/ת הזוג האחר/ת הוא/היא יהיה/תהיה מאושר/ת, הוא/היא קיבל/ה אישור לצדקתה/ו.
"יצאנו ממך והבנתי כמה אני צודק. כשאמרת שהוא צריך לדאוג בעצמו לדברים שלו ולא להטריף אותי עם הודעות כל היום, הרגשתי הקלה, יש! הבנת מי צודק פה כל השנים...".
אני: "קיבלת שיעורי בית לחשוב על החלק שלך במריבות המרות שלכם, אמרנו שעם זה נתחיל את הפגישה היום, האם הכנת את הנושאים אותם תרצי לשתף בהקשר הזה?"
"כן, היה שיפור השבוע אחרי המפגש הקודם אבל יש הרבה דברים שלא סיפרתי לך ואני רוצה לספר לך על הזלזול שלו בי, על הדרך שבה הוא מתייחס אליי גרוע ליד החברים שלו ואימא שלו....".
מאפיין של בעיות שליטה עקשניות הוא תקיעה של החיים ותקיעה של הטיפול. אם אחרי כמה חודשים שבני הזוג מנסים להתמודד עם הקשיים ללא הצלחה או אם לאחר חמישה – שישה מפגשים אין שינוי מהותי ביחסים ואין פרידה מהצורך לשלוט ולהעניש את האחר, לא מדובר אם-כן, בבעיות ריאליות של הזוג בחיים אלא ניצול הבעיות הללו כדי לנהל מלחמה ולהכניע זה את זו.
איך הגענו למערכת יחסים כזו?
הסיבה פשוטה, בהתחלה היה טוב אולי אפילו טוב מאוד.
בחודש וחצי – חודשיים ראשונים של החיזור ההתנהגויות הללו כמעט לא באו לידי ביטוי. לפעמים אנשים מנהגים אפילו באופן הפוך למי שהם כבר יודעים שהם. למשל; תגובות של כעס לא תופענה אם בת הזוג תאחר בעשרים דקות, היא לא תתפוצץ אם הוא שכח כל מה שהיא בקשה ממנו לקנות. הכול יעבור בחיוך, בהבנה ותהיה הרגשה של "מצאתי".
ההתרגשות, האושר, המשיכה המינית, התקוות והשמחה גורמים גם לא לראות את הרמזים להתנהגויות בעיתיות או להקל בהן ראש.
עם הזמן, צפים ועולים החרדות הישנות ועמהן גם התנהגויות לא מועילות. רמת האושר והשמחה הראשונית יורדים ופתאום ניצב לפנינו אדם אחר מזה שהכרנו. מכאן הדרך יכולה להסתעף, למגוון שבילים.
השביל הקשה ביותר הוא היאחזות בראש של התקופה הראשונית בקשר; "הפוטנציאל" האבוד של הפרטנר. מלחמה על מה שהיה ולרצות בכל עוז שהלהט המיני יחזור, עם פרטנר שלא באמת בעל חשק מיני, אבל עשה "הצגה" של מיניות לוהטת כדי לכבוש. לייחל להכלה שלא הייתה אמיתית שתשוב ועוד. המצב חמור אצל בני זוג שחוו נטישה בילדותם או כאלה שהם "מטפלים" בנטייה שלהם ומוכנים לסבול הרבה כדי לקבל חזרה את בן הזוג המדומיין שלהם, שהוא כפי הנראה תחליף של אחד מהוריהם. הם יתקשו להיפרד ובן הזוג ימשיך להתעלל בהם ולדרוס אותם תחת מגפי הצדק שלו/ה.
חומר לחשוב עליו
לרצות פרטנר ולחשוב רק איך לשנות אותו ולהיות עסוק רק כיצד הוא משתנה, זו לא זוגיות זה "חינוך מחדש".
גם אם לזוג יש משיכה מסוימת ועניין זה בזה, לא יכול להיות מצב שבו יש לבן זוג יותר משתי הערות או בקשות לשינוי תפקוד בשבוע. הערות רבות חוזרות ונשנות, אכן מצביעות על כך שבן/ת הזוג הוא לא האדם של חייכם ואתם לא מתאימים. אי אפשר בכוח.
בגילאים בוגרים יותר פחד, חרדה מבדידות, חרדה מהעדר ילדים, עשויים לגרום להחלטות לא תואמות מציאות. אם אתם מוצאים את עצמכם רבים ללא הרף, מתווכחים ללא סוף על אותם דברים, האשמות הדדיות הן חלק מסדר היום שלכם וזה לא משתנה תחת עבודה עצמית או בעזרת טיפול, אז עדיף להיפרד.
לא צריך "להילחם על הקשר" (עוד ביטוי לוחמני של אנשים תאבי שליטה) צריך להנות בקשר, לשמוח, לארח חברים, לבלות, לטייל, לאהוב, לתת בכיף, לנשק ולחבק בלי התניות, לפרוח ולהרגיש שהלב מתפוצץ מאושר.
