סבלם של המאומצים ה"רגילים", מושתק

סבלם של המאומצים ה"רגילים", מושתק מפני אימת השרות למען הילד והרבנות

דחיית האימוץ ע"י להטבי"ם, מעלה את סוגיית נושא האימוץ בארץ בכלל. כל אדם וכל משפחה מתכנסת בכאבה הרב ואם מצליח לה, אז בכלל שותקים על הכרח לקיים אורח חיים דתי כדי לאפשר גיור, או אימוץ ילד נוסף, על מצג שווא לגבי זוגיות כי לבודדים אין בכלל תיקווה, והכי גרוע בעיניי הסיפור המלוקק מהרגע הראשון שאתה מאומץ. הטכסים המביכים בגן הילדים ובעיקר בכניסה לכיתה א' כאשר אף ילד לא מבין מה רוצים ממנו. סבלם של המאומצים "הרגילים" מעולם לא עולה לדיון.. שישמחו וישתקו. האמנם?!

“אני זוכרת את אימא שלי באה בתחילת כיתה א' ומסבירה לילדי הכיתה שאני מאומצת, רציתי למות וגם הם. אף אחד לא הבין מה זה, הבינו שזה משהו רע."

אני:" מה קרה לך בעקבות השיחה?"

“קיבלתי מכות, קראו לי מאומצת כקללה. למזלי הייתי ילדה יפה ולקראת התיכן זה עבר..."

אני : " מה קרה לך בעקבות שמונה שנות מאומצת ככינוי גנאי?"

“רזיתי ושמנתי כמו אקורדיון, אין לי שום ביטחון באהבת אחרים אליי, עד הטיפול לא היה לי קשר יציב אחד. הכי גרוע הוא מה שקרה לי עם אמי, אני אף פעם לא הייתי הבת שלה עד הסוף. אני יודעת מטיפולים קודמים בגיל 16 לערך עת חליתי באטופיק דרמטיטיס, כי היא התכוונה לטוב, ובעצת פסיכולוגים ומטפלים היא שוכנעה ספק נאלצה, ;לנהוג כך. ההיגיון היה שככה לא אפתח מחשבות שווא ועולמי יתרסק כאשר כן אדע שאני מאומצת וכדי למנוע גילוי במקרה וע"י ילדים בכיתה."

אני :" נראה שהיום (בת 25) עד לא נותנת את עצמך לשום דבר עד הסוף..."

"נכון. לא בלימודים, אני דחיינית ומייצרת טראומות שווא, לא הלכתי לצבא כי אין לי כוח שוב להתמודד עם מי אני ומה אני בחיים האלה ולמה אני לא דומה לאימא שלי, אם יש לי אחים..."

חשוב לציין שלא כולם מגיבים כמו א' אבל כמעט לא מצאתי מאומץ/ת ללא טראומות עבר של כפיה דתית משפחתית, סיפור מוקדם על נושא האימוץ, חששות טרום זמנם על ביטחון ושייכת. המחיר בחיים הבוגרים עצום אבל אז הם בוגרים ונעלמים בכאבם.

העולם השתנה מאז שנות השישים שהחליטו שצריך לומר לילד מיד שהוא מאומץ. האם נעשו מחקרים ארוכי טווח על ההשפעה של הטחת האימוץ בגיל צעיר כל - כך? מה ההשפעה גילוי היותך מאומץ בגיל אפס, על ;בגילאי 20 - 50? לא כולם מרקו ורוצים לחפש את אימא אבל אני חווה את סיפורה של א' כלא יחיד ולא ראשון שבעטיו שנות סבל רבות עבר המאומץ. וכל זאת למה? כי פעם ככה החליטו שירותי הרווחה במדינת ישראל...

האם אי אפשר לחכות לזמן בו הורה ירגיש זה נכון לספר? האם בעידן של נרטיבים בכלל צריך לספר סיפורים בפומבי? האם עקב השונות המשפחתית הרבה יש טעם להחרגת המאומצים עוד יותר?
מי מעז בכלל לפתוח את הפה מול השירות "למען הילד" עו"ס של עמותות שמנחות את הורים?  מי יעז לפתוח פה מול הרבנות שחלילה לא תגייר את הילדה?

העמותות המייבאות ילדים לארץ החל מ-  50 אלף אירו  + הוצאות נוספות , מאלצות את הורים שבדרך,להגיע לסדנאות הכנה שם הם מונחים להכין למשל אלבום בו מתואר כל הליך האימוץ של הילד/ה בליווי תמונות. בוודאי שזה חשוב ויהיה לזה טעם רב בגגילאים מעט בוגרים. יש הבדל עצום בין לחשוף ילד בן שנתיים- שלוש לעובדת היותו מאומץ לחשיפה בגיל 12 או 10.

דווקא בגיל בו מנסה ילד לבנות שייכות וביטחון בסביבה, הוא מבין בדרך של הפוך על הפוך שהוא לא שייך. הוא מבין ששוב קרה חורבן בעולמו הקטן... כמובן שנאמר לו שהוא הכי רצוי, כי בו בחרו למרות שהוא לא הגיע מהבטן של אימא... ההתעסקות במשמעות האמירות הללו, החבלות והפציעות יצאו מאוחר יותר.

בשנים בוגרות יאשימו את בעיית האלכהול של האם, החיים בבית ילדים כשנה, המעבר לארץ ועוד, חוץ מאשר את משמעות החיים בצל הידיעה שאני אף פעם לא שייך באמת עד הסוף.   

אולי דווקא אנחנו המטפלים המחשים לשמוע את הסיפורים המזוויעים, צריכים לקרוא לעריכת מחקר רציני על מאומצים בוגרים בארץ ועל השפעת התווית מאומץ עליהם בגילאי הילדות ההתבגרות והבגרות. לדעתי זה יהיה מזעזע. עניין הלהטבי"ם הוא עוד פרק מזוויע בנושא האימוץ בארץ!