בטיפול השבוע - התבוננות על פרקי השבוע השביעי

בטיפול השבוע –  התבוננות על פרקי השבוע השביעי

בכתבה זאת, שביעית מבין שמונה כתבות על "בטיפול", צוות הכותבים דן בפרקים האחרונים של העונה השנייה, וסוקר את התפתחות הדמויות והטיפולים במהלך הסדרה.  

אל הכתבה הקודמת (שבוע 6)

פרופ' רבקה אייפרמן

  על הטיפול בטליה, יום א'

תפניות ותהפוכות בעמדה הטיפולית של ראובן

לכאורה סיום השעה הנוכחית, שהוא גם סיום הטיפול של טליה, הוא בגדר סגירת מעגל: טליה "מקבלת" מראובן את הילד שהוא "חייב לה" כשראובן נותן לה את האישור לו היא זקוקה כדי להיות לאֵם: "תעשי ילד, טליה. אני מתכוון לזה... תעשי את זה. את יכולה. את תהיי אימא נהדרת".  ראובן מוסיף לטליה גיבוי מעשי, ניתן לומר, דחיפה, כשהוא מפנה אותה לעובדת סוציאלית שמנחה קבוצות תמיכה לנשים ששוקלות להיכנס להיריון. לבקשתה של טליה הוא אף מבטיח שיתקשר אל העובדת הסוציאלית בעניינה.

אך סגירת מעגל זו היא למעשה חזרה לנקודת הפתיחה של הטיפול: כאשר טליה הטיחה בראובן, בפגישה הראשונה, במשרדה, "עובדה שזרקת אותי מהטיפול", ראובן ענה: "אני זוכר שהמלצתי שנסיים את הטיפול ... ואני חשבתי שיהיה לך יותר מה להפיק מטיפול אצל מטפלת אישה". גם הפעם, כמו אז, ראובן משלח אותה, ושוב הוא מפנה אותה לאישה שתיטיב לטפל בה מכאן ואילך.  נראה לי כי העמדה הטיפולית ה"אקלקטית" [הלקטנית] של ראובן, החסרה בסיס תיאורטי מגובש או עקבי, אחראית לכך שבמהלך הטיפול לא ארע דבר בעולם הפנימי של טליה, שלא חל כל שינוי בדינאמיקה הפנימית שלה.  הרשימה של היום נועדה להרחיב בעניין זה באמצעות התבוננות ב"שעה" האחרונה לטיפול וחיבורה לתכנים ולהתרחשויות ב"שעות" שקדמו לה, תוך המשך בחינת העמדה הטיפולית של ראובן, וכיצד זו מביאה לידי ביטוי עמדות תיאורטיות עליהן היא נשענת לכאורה.  אתאר את אופן נוכחותו, ואת התערבויותיו ושתיקותיו של ראובן, ואאתר את המאפיין אותן, בהמשך לאופנות שאיתרתי ברשימתי הקודמת (באדום מודגש).  אוסיף התבוננויות והשערות אחדות הנובעות מתפיסתי את המתרחש, ואציג כיצד התפיסות התיאורטית ותהפוכותיהן משרתות ומגבות את העמדה הטיפולית ה"אקלקטית" של ראובן (בכחול). 

  בפגישה השביעית והאחרונה, טליה מתמתחת לרוחבה של  הספה ואומרת, "בא לי לישון, בא לי לישון, להירדם פה על הספה . . .", "אפשר?" היא שואלת, וראובן עונה, בפשטות, "כן", וטליה חולצת מגפיה, משתרעת לאורך הספה, מסדרת כר מתחת לראשה, שיהיה נוח.  רוצה לישון ושיעיר אותה אחרי 40 שנה.  (האם התנהגותה מונחית, לצד עייפותה, על-ידי פנטזיה לא-מודעת שהיא וראובן נמצאים בסלון ביתם [כשלמעשה הקליניקה שלו היא בו-זמנית גם סלון ביתו]? באווירה ביתית? שהם זוג? שהיא "מתבייתת" ל 40 השנה הבאות? האם זו הזמנה שראובן ישכב איתה?) אכן, ב"שעות" הראשונות של הטיפול, ראובן לקח דברים שטליה אמרה לכיוונים אלה, אפילו בבוטות הולכת וגוברת: האם היא מדמיינת את שניהם כזוג, ביחסים מיניים?  בפגישה הראשונה בקליניקה/סלון (לאחר זו במשרדה), הוא מציין שטליה מדברת על ההחלטה על ההפלה שעשתה אז, "כמו מין החלטה של זוג".  היא מאשרת בעקיפין, אומרת "לא חשוב. הייתי אז בסרט [משמע, אני מודעת לכך שזו הייתה הפנטזיה שלי] ". בפגישה שלאחריה הוא מחזיר אותה להערתה בפעם הקודמת, כשציינה, ש"נראה מאד ביתי" אצלו,  והיא מגיבה כמבינה שהוא מתכוון לקְשור הערתה זו לכך שטענה גם, באותה "שעה", "אתה חייב לי ילד".  הפעם, בניגוד לרצינות התובעת בה הביעה את דרישתה ב"שעה" הקודמת, היא דוחה זאת כ"בדיחה": "תשמע, אני ממש מקווה שלא לקחת אותי מילולית או משהו כזה. לא באמת התכוונתי שתעשה לי ילד".  בנקודה זו ראובן, בוחר, לרגע, לתמוך במה שנראה כהכחשה מצידה, ואומר, "אני לא מדבר בהכרח על ילד", כי אם על "משהו שאת לא מקבלת מגברים. . . והוא בכלל לא קשור לסקס".  אך בתגובה טליה מוחה ומתריסה, "הוא כן קשור לסקס!" "כי עם נעמה [מטופלת עליה היא יודעת מן המסמכים המשפטיים שהגיעו לידיה] שכבת ואיתי לא. . . לדמיין את שניכם על הספה הזאת, איפה שאני יושבת [ושוכבת ב"שעה" השביעית] ".  ראובן מזמין אותה לחלוק את דמיונותיה איתו, היא מוחה, ואז הוא מזמין אותה, בפרובוקטיביות, לדמיין מה היה קורה אם הייתה מתיישבת על ברכיו, או "מתכרבלת בחיקי, מה שנקרא" ותגובתה, ש"בחיים לא" הייתה עושה זאת, "כי היית זורק אותי ממך", כמו חתול[ת מין?] שלא חושקים בו (כלומר, לא משום שלא הייתה רוצה בכך, כי אם משום שראובן היה דוחה אותה).  (אך הדמיון, כידוע, אינו נכנע בהכרח לידיעה בדבר המציאות, ובפרט אם אין סכנה ממשית שהמשאלה תתגשם במציאות, שכן אז היא עלולה להפוך לטראומה.)

לשם מה ה"חקירה" הזאת? האם ראובן מנסה להפגיש את טליה בדרך מוזרה זו עם משאלות אדיפאליות המופנות, בהעברה מאביה, כלפיו? ככל הנראה כוונתו היא להפגיש את טליה בדרך זו עם רצונותיה ה"אמיתיים" כלפיו, פשוט כאדם, כגבר (בלי קשר ל"העברה אדיפאלית"), ולאפשר לה חוויה של מתן ביטוי מילולי גלוי ומלא של רצונות אלו. נראה לי שחשוב לו לנהוג באופן חברי ושוויוני כלפיה; לנהוג בה כאילו היא ידידה-אורחת שלו. כאומר, "אם היא עייפה, למה שלא תשכב, ומדוע 'לעשות מכל דבר עניין'? לשם מה להעלות את שדובר ביניהם ב'שעות' קודמות בעניין הפנטזיות המיניות שלה – על מה שהתרחש על אותה ספה עם מטופלת שנחשקה?" ואולי יכול היה להזמינה לדבר על דמיונותיה רק כאשר הם נראו כפחות ממשיים מאשר במציאות שנוצרה, באישורו, באותה "שעה" – כשטליה ממש שוכבת על הספה – וכבר הסירה את נעליה.  על כל פנים הפעם מסיט ראובן את דבריה של טליה מכול משאלה מינית שהיא מביעה כלפיו (כולל פנטזיות על  זוגיות וילד משותף, ואהבה), מביעה ומכחישה בעת ובעונה אחת.  היא מתייחסת למשאלות אלה כאילו הן נחלת העבר, ומסבירה מדוע לא הביעה אותן במפורש: 

"האמת שלא היה לי אומץ להגיד לך את מה שבאמת רציתי להגיד לך...רציתי להגיד, 'תעשה לי ילד'." לשאלת ראובן למה היא לא אמרה, עונה טליה (ברוח דבריה שציטטתי מן ה"שעה" השלישית, " הייתי אז בסרט"): "לא רציתי שתחשוב שאני איזה פסיכית כזאת ש... לא יודעת, הולכת לגנוב לך זרע או משהו כזה."  ראובן (מחייך): "אבל לְמה כן התכוונת? מה זה, 'תעשה לי ילד'?"  טליה:  לא, לא יודעת, זה היה מין... מין כעס כזה, שתחזיר לי את מה שאתה חייב לי מאז". ראובן חוזר ושואל, "אבל אולי היה בזה קצת יותר מכעס? אולי איזו משאלה?" וטליה עונה כשהיא מגחכת: "שאני רוצה לשכב איתך או משהו כזה? לא". ראובן: "אני לא חושב שזה היה מה שרצית. אני לא חושב שרצית אותי בתור בן זוג שלך. אני חושב שרצית אותי בתור הורה."

ההנגדה שראובן עושה בין בן זוג להורה מעידה בברור, שהעמדה הטיפולית של ראובן אינה מתבססת על אותה תיאוריה פסיכואנליטית שהקונפליקט האדיפאלי הוא חלק אינטגראלי ממנה.  גם אם נראה היה לי לשעה שאולי זוהי השקפתו התיאורטית, הרי כאן הוא נשמע כמאשר שרעיון עוועים כזה יעלה רק על דעת "פסיכית". נראה על כל פנים, כאילו שהסיטואציה הממשית ביניהם קרובה בעיניו מכדי להתמיד ולנהוג בדרכו הפרובוקטיבית ולהזמינה לספר על דמיונותיה המיניים כלפיו.  נראה שהוא מוציא את עצמו ממצב שמאד לא נוח לו: בעוד שהוא אינו מעוניין בטליה, היא שקועה בפנטזיה של קשר אינטימי המופנה באופן מודע, ומוכחש, כלפיו.   ועתה הוא בוחר לתפקד כמטפל-הורה המגן על ילדתו (המטופלת שב"רגרסיה") מפני חשיפת-יתר. הוא נוהג כדמות הורית מיטיבה, מכָוונת, יודעת כל, ועוזר למטופלת שלו "לעלות על הדרך המלך". בהתרגשות הולכת וגוברת, עד לדמעות, וברַכּוּת, הוא אומר לה:

"תעשי ילד, טליה. אני מתכוון לזה. אני מאמין בכל לבי שאת צריכה לעשות את זה. אני חושב שבגלל זה באת אליי, שלזה התכוונת ב'תעשה לי ילד', ואת צדקת. תעשי את זה, טליה. גם אם את צריכה לעשות את זה לבד, גם אם זה לא בא לך באופן טבעי, תעשי את זה. את יכולה. את תהיי אימא נהדרת." והוא מפנה אותה ל- "מישהי שאני מכיר, דפנה, חברה טובה. . ."

אך דא עקא, שהדמות ההורית המכוונת, הסמכות היודעת מה טוב ונכון עבור ילדתהּ (בת ה- 40) שונה ואפילו הפוכה מן הדמות ההורית אותה הוא משרטט  בפגישה הראשונה בקליניקה שלו, תוך בקורת על אביה של טליה. הוא מדגים, בהסתמך על תיאור יחסיו עם בתו, מה זו הורות טובה:  טליה חשה שראובן מבקר את אביה ואומרת, "אז מה? אז יש לי קשר מעולה עם אבא שלי, מה כל כך נורא בזה?" והוא מסביר: "זה נכון שיש לי בת ובאמת היחסים שלנו לא תמיד כל כך טובים. לפעמים אני באמת חולם שהיחסים שלנו יחזרו להיות מה שהם היו לפני... לפני שנה נגיד, אבל בדרך כלל, למרות שזה קשה לי, אני מנסה להבין שהיא צריכה את המרחק הזה ממני. אפילו את הכעס עליי. וזה לא קל לי. אבל אני חושב שזה מה שאני צריך לעשות, לשחרר אותה."

הביקורת על, והתחרות עם, אביה של טליה נמשכות, גם כאשר תפיסתו בדבר מהות הורות טובה מתהפכת. לקראת סוף הפגישה, הוא מבקר, אפילו מתקיף, את אביה, על שאמר למישהי (שניסתה טיפוליי פוריות ללא-הצלחה, סבלה, ובנוסף, כתוצאה מכך איבדה את הקריירה שלה) ש"אולי זה לא נועד להיות".  ראובן מגיב בביקורת על כך  שהיא מנכסת את דברי אביה, אשר אינו משמיע את ה"קול" שמן הראוי שישמיע לה, וכן על כך שהוא מייאש, בוטה וגס רוח: "את יודעת, טליה, אני שומע אותך לוקחת אמירה של אבא שלך שאפשר גם לראות אותה כמייאשת, חסרת טאקט, גסת רוח אפילו, ואני רואה איך את מיד מאמצת אותה, מנכסת לעצמך את האמירה הזאת."

ראובן עוד מוסיף ומסביר לטליה, מוטב לומר, מציע באופן סוגסטיבי, ש"אני[ההורה הרגיש והיודע] מרגיש שיש אצלך רעב כל כך גדול לקול של הורה, קול שיגיד לך מה לעשות, . . . כי לפעמים כל מה שאנחנו מחכים מההורים שלנו זה שהם יגידו, 'לא, זה לא נכון.' שייתנו לנו קונטרה".  נראה שטליה נענית, "אתה יודע, אם יש משהו שהבנתי בטיפול הזה, זה שמהם אני לא יכולה לצפות לקול הזה, לא קול ולא כלום."  ראובן מאשר בפשטות, "אני חושב שאת צודקת". טליה שואלת: "אתה תיתן לי את הקול הזה?" וראובן משיב בשאלה: "היית רוצה שאני אתן לך את הקול הזה?" ואז טליה לראשונה במגע מפורש עם הקונפליקט שלה: "אני כבר לא יודעת מה אני רוצה", "לא יודעת מה אני רוצה ממך" ואינה נעה עוד בין "לא רוצה" כשיש, ו"רוצה", כשאין. 

אבל ראובן לא שם. אין הוא שומע אותה. בתגובה, הוא מכוון אותה לצידו האחד של הקונפליקט:"אמרת שאני חייב לך ילד".  קונפליקט – לא האדיפאלי בלבד –אינו  מונח בבסיס התפיסה הטיפולית שלו. הוא יודע בשבילה מהו רצונה, ומכוון אותה לרצונו.  אולי שמתם לב – אלה מכם שעקבו אחרי ה"שעות" – שלמעשה ראובן מכוון את טליה לבחור באִמהות בכל פעם שהנושא הקונפליקטואלי הזה עולה, עוד בשעות קודמות לזו האחרונה.  כך, כשטליה מבשרת לו שהיא בהריון, ומביעה את חרדותיה וספקותיה העמוקים ביחס לרצונה בילד, ראובן מזכיר לה, מנסה לשכנעה, "את יודעת, דווקא בסוף הפגישה הקודמת דיברת על כמיהה עצומה לילד".  וכשאינה נענית, הוא מוסיף ומזכיר לה  "לא יודע, אני דווקא הרגשתי שהרצון לילד בא ממקום עמוק, אמיתי."  בניגוד ללחץ העיקש הזה, בולט היעדר התייחסות מקבילה מצידו לאי רצונה בילד כשאפשרות זו נפתחת.   גם בהמשך לאותה שעה, הוא מבטא, בבלי דעת, את העדפתו, הבאה לידי ביטוי בכך שהוא מציע לטליה לנסות להבין את צידו האחד של הקונפליקט, ולא את שני צדדיו:  "יש לנו הזדמנות – דווקא כשאת מרגישה את זה עכשיו בעצמה כזו – לנסות להבין את החרדה הזו – מהריון, מאימהות." אין הוא מזכיר את העובדה שהכמיהה העצומה לילד התלוותה להרגשתה שאין, ולא יהיה לה ילד, ושרק משנפתחה האפשרות הזאת, ניעור צידו הנגדי של הקונפליקט.  

בפגישה האחרונה, ראובן ממשיך להיאבק על העדפתו למימוש הריון ואימהות כנגד כל הטיעונים שטליה מציבה "בעד" דרך חיים אחרת ו"נגד" הורות בשלב זה של חייה.  במהלך כל השיח המקיף המתנהל בשאלה זו, אין ראובן מתייחס בדרך כלשהי לחוויות ילדותה כפי שנשמרו בזיכרונה  והועלו ב"שעות", או להשפעות אפשריות של הדמויות ההוריות הפנימיות שלה על קשריה שבפנטזיה איתם.  גם בדבריה של טליה לא עולה כל חיבור כזה.  

לשם מה, אם כן, דוּבר בַטיפול על חוויות ילדותה? נראה שהוא מבקש לתת לה לשפוך את הלב. שסוף סוף מישהו – מטפל מיטיב וקשוב – ישמע את סבלה ותלונותיה, ומעבר לכך, יצביע על האשמים וכך יקל על רגשות אשם שיש לה. על אף שראובן אומר לטליה, הקולטת אותו כמאשים את אמה, "אני לא מעוניין להאשים", הוא מאשים, לדוגמה, "אולי באמת היא זרקה אותך לפנימייה, אימא שלך", או, "אני מרגיש שאת מספרת סיפור כל כך קשה על אימא שלך ועדיין מרגישה איזה צורך להצדיק אותה". ואולי, כדרך לבטא עד כמה הוא "איתה", הוא מתייחס לחוויותיה כעובדות המשקפות את המציאות כפי שהייתה, כגון, "התחושה הבלתי פוסקת הזו שהיא שידרה לך, שאת הרסת לה את החיים, שעדיף היה שלא תהיי בכלל". עם זאת נראה, שמפעם לפעם הוא מבקש לפתוח בפניה פרספקטיבות חדשות, על ידי שמסביר לה, למשל, את המצב הנפשי הקשה של אמה, "אני חושב שאימא שלך הייתה בקונפליקט עצום ומורכב, ואולי לא הייתה לה דרך אחרת להביע את הקונפליקט הזה". 

עוד בתחילת השעה , בהתייחס ליום הולדתה שיחול יומיים לאחר הפגישה, טליה אומרת, בצחוק מתריס, "אולי כדאי שתרשום לך את זה ביומן, ככה את הגיל ואת התאריך בשביל ש... שלא תשכח כשאני אבוא פעם הבאה לטיפול", כמצפָה, ופוחדת, שהכול, כולל החוויה שחוותה כאשר בא למשרדה, כשלא זכר פרטים בסיסיים עליה, יחזור על עצמו שוב.

ראובן נותן לטליה פתק ועליו מספר הטלפון של חברה טובה שלו המנחה קבוצות ומבטיח, ש"פעם ראשונה שאני עושה את זה", וממשיך לשכנע אותה להיכנס לתהליך של טיפולי הפריה.  על אף מאמצי השכנוע שלו, תגובתה של  טליה לפני שהיא יוצאת היא,  "אני לא יודעת מה אני אעשה עם זה, אבל תודה". היא נאנחת, ואז שואלת, "מותר לי לחבק אותך?" ועל אף שהוא עונה "בטח", ואפילו לוקח צעד לקראתה, הבעת פניו, כשהם חבוקים והיא אינה רואה את פניו, מעידה כשבעה עדים שהוא לא שם איתה.  אם היא חשה בזאת במודע  ואם לאו, היא חוזרת לאחר שנפרדו על-מנת לבקשו, "אתה מוכן אולי להתקשר אליה בשבילי?".  האין טליה – שבמודע, בנקודה זו, אולי מתכוונת לפנות "אליה" – מונחית בבקשתה מראובן  גם על-ידי פנטזיה לא מודעת?  פנטזיה המניעה אות לצְבוֹר הוכחות מפלילות לשימוש בעתיד, שיעידו, שהכול נעשה ביוזמתו? וכך אם יהיה לה ילד ש"יהרוס לה את הקריירה" (כפי שחוותה את עצמה ביחס לאמה), או  כאשר יתגשם כל תרחיש אחר שהיא פוחדת מפניו ויהיה בלתי נסבל עבורה, תוכל לתבוע אותו?  נראה לי שהטיפול שעבְרה הותירהּ, מבחינת חיי הנפש שלה, במקום שהייתה בתחילתו.

קודם לתפנית שהתגבשה לכדי עמדה חד-משמעית ב"שעת" הטיפול האחרונה, ראובן מבטא עמדה טיפולית שונה לגמרי בדבר הדרך בה יתקבלו ההחלטות בטיפול הזה.  בפגישתם הראשונה בקליניקה שלו הוא מצהיר, "אני רוצה להיות הפעם שותף טוב יותר להחלטה, שותף אמיתי, ששומע את כל הקולות שלך ורואה את כל האמביוולנטיות שלך. אני חייב לך, כמו שאמרת." ועוד בפגישה שהתקיימה רק שבועיים קודם לאחרונה, הוא מביע עמדה הפוכה לזו שנקט בה, "את חייבת הפעם להרגיש שזו החלטה שלך".  מה הביאוֹ לשינויי הזה באמת?  באיזו מידה תוכניתו, היא שהניעה את התפנית, תוכנית שנגלתה לנו ב"שעה" האחרונה עם גילה – שאין בכוונתו להמשיך להיות מטפל, שהוא בדרכו לברקלי?  אמת זו הסתיר מטליה. 

ברשימתי האחרונה אעסוק בשאלות אתיות נוספות שניעורו בי בעת שליוויתי את הטיפול של ראובן בטליה.  ארחיב מעט בעניין החשיפה העצמית של ראובן, בשאלת ה"גבולות" בטיפול הזה, ואתייחס לתשלום שראובן גובה.  כמו כן  אדון בקצרה בתוצאות  חוסר העקביות והניגודים בדרך עבודתו של ראובן. בהקשר זה אתייחס לקשר בין תיאוריה, ועמדה בפרקטיקה הטיפולית, ואעמוד בקצרה על כמה מיסודות הטיפול הפסיכודינאמי על פי השקפתי.  

פרופ' שמשון רובין

על הטיפול במשפחת נ' יום ב'

מנוחה ושמחה או נקודת ציון חשובה בדרך לשינוי בר קיימא

בטיפול פסיכולוגי כמו ביחסים בינלאומיים ובהערכות של מומחים, ניתן להכריז על הצלחה ולהיות צודק, בתנאי שבוחרים בקפידה את התקופה הרלוונטית. צ'מברלין היה משוכנע שההסכם שארגן הציל את אירופה ממלחמת עולם. מבחינתו, וגם בבדיקת התוצאות בשטח בשבועות המיידים לאחר ההסכם (וזה היה פרק הזמן הראשון שעניין אותו), נראה היה שהוא אכן צדק. רק חודשים מעטים לאחר מכן, התברר שטעה, וחמור יותר, שההסכם שנכנס אליו תרם להרעה במצבם של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. מתוך השוואה, בזעיר אנפין, לפרק המסיים את העונה היום, ניתן לתהות על מהות הקביעות שחותמות את עונת הטיפול עם משפחת נוימן. במיוחד ראוי לשאול, האם צדק ראובן כשאמר לקראת תום המפגש: שבפעם הראשונה מאז שהוא מכיר את אורנה ומיכאל, נראה שהמלחמה ביניהם אכן הסתיימה. האם משתמע מכך שמיכאל ואורנה הגיעו לעידן שבו המלחמות ביניהם שייכות לעברם בלבד? אינני בא להגיד שראובן הוא כמו צ'מברלין, ושהוא יתרום להרס נורא ואיום אצל משפחת נוימן. המסר שלי הוא אחר: בחירת פרק הזמן המשמש לנו כמבחן להצלחת טיפולינו, יש בה כדי לקבוע אם נצא צודקים. ככל שפרק הזמן הנבדק מצומצם יותר, משמעותו פחותה. בתום השעה הטיפולית הנוכחית, נוכל להגיד בבירור שיש התקדמות, אבל השינויים החיובים עדיין טעונים טיפוח, החזקה, וליווי בעתיד. הניצנים של עתיד אחר נראים באופק, ויש לטפחם ולדאוג להם כדי שימשיכו לצמוח ולהתפתח. אך עדיין מוקדם מדי להכריז שהושג:  "peace for our time" . 

המפגש הטיפולי:

        המפגש הטיפולי של היום נפתח כשאיתי יושב לבדו עם ראובן. הוא מספר עד כמה הוריו ילדותיים לדעתו, ועד כמה הוא רוצה שישאירו אותו מחוץ למריבות שלהם. חיש מהר, אנו לומדים שאיתי ממשיך להתפתח בכמה כיוונים: הוא זנח את תפקיד הקורבן ואף הרביץ לילד אלדד שהציק לו, הוא כועס על הוריו (בהחלט מתאים לגילו) ורוצה לתפוס מהם מרחק, והוא משחרר את עצמו מתפקיד המחיצה והגשר ביניהם –  כאשר האחרון בא לידי ביטוי במפגש הנוכחי בסירובו להיענות לבקשת אביו שייתן לו  את המושב הקיצוני בספה, כשההורים מוזמנים פנימה, ובעצם בסירובו של איתי לשבת בין הוריו.

בשיחה בין איתי לראובן, הטיפול ממשיך את הקו של שיחה ישירה. ראובן מחייך כשהוא שואל אם הנערה בר ממשיכה לשבת ליד איתי באוטובוס והדבר מכעיס את איתי, שאף מוחה בקול על החיוך (מתאים לגילו). הכעס של איתי על הוריו והמריבות הילדותיות שלהם מובע בגלוי. מתפתחת שיחה על רגשות, והמטפל מתייחס למשמעות החיובית של כעס המפונה כלפי חוץ, המחליף כעס המופנה כלפי פנים – והוא מהותו של רגש האשמה. איתי וראובן מבררים בקצרה את האפשרויות הגלומות במעבר לחיפה. לאחר מכן, ראובן מציע לאיתי לשתף את הוריו בכעס שלו ולברר איתם את הסוגיה. יש כאן מסר חשוב של המטפל, עם עומק ותבונה והוא: שיש משמעות לשיתוף הסובבים אותנו (וכנראה גם לשיתוף עצמנו) ברגשותינו, אפילו אם זה לא מביא לשינוי בהתנהגות. יתכן שאמא עדיין תעבור לחיפה, אבל לפחות היא תדע שזה לא מוצא חן בעיני בנה. בהמשך בפגישה נראה את איתי מתרגל שיתוף רגשי זה, עם תוצאות חיוביות.

עם תום חלק זה של המפגש, ראובן שואל את איתי האם אפשר להזמין את ההורים פנימה לחדר. למיטב זכרוני, זוהי הפעם הראשונה שהמעברים בשעה הטיפולית מווסתים, והדבר חשוב מעין כמוהו. דפוסי התנהגות צפויים שגם מדברים עליהם, מהווים את ההיפך הגמור מדפוסי ההתנהלות של משפחה זו ושל הטיפול בה בעבר. במקום מעברים חדים ובלתי צפויים, משפחת נוימן מתנסה בדפוס התנהגות אחר שמדגיש מחשבה ותכנון במקום אימפולסיביות והתנהגות בלתי מבוקרת. 

בחלק הבא של הפגישה,  כששני הוריו נמצאים, איתי מיישם את עצת ראובן, ומדבר על כך שאינו רוצה לעזוב ולעבור לחיפה. הוא אף משתף את הוריו בתובנה שלו, שהתחלה חדשה במקום חדש אינה פתרון קסם, וכי הוא איננו רוצה בכך כלל. כשהוא מסיים את חלקו ועוזב את הוריו לגורלם עם ראובן, ניכר כי חלה התעצמות של הפן המבוגר/מתבגר שבו, וכי חלקו של הילד התלותי שבו הולך וקטן.

האינטראקציה בין אורנה ומיכאל מעודדת וחיובית הפעם, ויש בה נימות חדשות ורגועות שלא היו זמינות בעבר. כשההורים יושבים בינם ובין עצמם ללא נוכחותו של איתי, אנו למדים שאורנה פוטרה על ידי הגבר ממשרדה (סִידֶר) איתו שכבה. (יש הרבה סיבות מדוע רצוי להקפיד ולשמור על הפרדה בין אינטימיות פיזית ויחסי עבודה, ועוד יותר כשמדובר על יחסים שמטבעם מחייבים הסתרה. בין סיבות אלו נמצאת הסכנה להמשך העבודה בתום היחסים הרומנטיים, כפי שקרה כאן).

אורנה מציינת שתי סיבות עיקריות לרצון שלה לעבור לחיפה, ושתיהן אינן זוכות לבירור מספק. הראשונה קשורה לקושי שלה לחיות ליד מיכאל והחברה שלו, ומסתמן מכך שרגשותיה כלפיו עדיין עזים ושהיא עדיין קשורה אליו רגשית. הסיבה השנייה קשורה לעובדה שקיבלה הצעה  לכהן בתפקיד מנהלת, וזו הזדמנות להגשים את עצמה מבחינה מקצועית וכלכלית. כשראובן מעלה תהיות על המחיר שהמעבר יגבה מאיתי והקשר שלו עם אביו, אורנה מתפרצת עליו בהתקפה הן מהכיוון הסקסיסטי והן מהכיוון האישי. היא מאשימה אותו שהוא מגיב כך מפני שהוא אינו מתייחס להתקדמות מקצועית של נשים כבעלת ערך שווה להתקדמות של גברים,  ועוד היא מוסיפה, שבגלל שהוא נכשל בתפקידו כאב ואינו רואה את בנו הוא מגיב בצורה לא מאוזנת לסיפור שלהם. זוהי שעתו היפה של ראובן - שמגיב בכנות וללא משוא פנים: הוא משיב לאורנה מהמקום האמיתי של צערו. הוא מספר שהוא מיצר על ההתרחקות שחלה ביחסים בינו לבין בנו, אבל מתמקד ברצונו לעזור לאיתי ולמנוע ממנו נזקים, ומסביר שזה החלק החשוב בתגובתו.

השיחה של אורנה במפגש מעניינת ביותר, אך חולפת לידינו במהירות וללא הבטחה של פיתוח והמשך בעתיד. ניתן להבין מאורנה משהו על הסערה הרגשית שהיא עוברת. היא מקנאה במיכאל על שהוא זכה כביכול באהבת בנם וניצח אותה. אורנה מקווה שדאגתה לעצמה תשחרר את איתי מהצורך לדאוג לה, והיא מעוניינת לנסות לבנות עבור עצמה חיים חדשים.

המפגש מתפתח עם הצעתו של מיכאל, לקחת את איתי אליו למשך חמשת ימי הלימוד השבועיים, כך שיוכל לשמור על הקשר ביניהם וגם לדאוג שאיתי ימצא בסביבה המוכרת לו. אורנה תוכל להשקיע בעבודתה החדשה ובהתבססותה בחיפה, וגם להיות בקשר עם בנה בצורה מותאמת בסופי שבוע. ההיגיון בדבר, הפתיחות ללכת עם הצרכים של כל המעורבים, והרצון לעזור לאורנה ולאיתי כאחד (וגם לשמור על מעורבותו כאב), הם חיוביים וחזקים ביותר. כשאורנה מסכימה, מיכאל מדבר על חששותיו – האם יצליח במשימה? ההתייחסות לספקות שיש לו חשובה מאוד, ומשקפת התקדמות וצמיחה אצל מיכאל. 

 כאשר מיכאל שואל את אורנה מה היא באמת היתה רוצה, אורנה משיבה, שהיא רוצה בחזרה את משפחתה, שמחה ומאושרת באותו בית – האם זה דבר שהוא יכול לתת לה? – ואם לא, היא תסתפק בחתירה לשקט. בתום התשובה, היא מנגבת את עיניה הדומעות ומשתרר שקט עצוב. בהתחלה בהיסוס, ולאחר כך עם יותר בטחון, מיכאל ואורנה מתחבקים, עם רגישות, חיבה, ואכפתיות. ניכר שמשהו מהחיבור העמוק והאינטימי עדיין קיים ביניהם. החיבוק הזה מזכיר את החיבוק מהטיפול הזוגי בעונה הראשונה, אך בעקבות שינויים רבים שחלו, הפעם המסר הרבה יותר חיובי. החיבוק הקשור הפעם לעובדה שערוץ משמעותי וחיובי בתקשורת בין בני הזוג נבנה ומתרחב.

יש כמה וכמה דרכים לתרגם את ההתפתחויות החיוביות ואת ההתקדמות במשפחה. ראובן בוחר לשקף את החיובי בדרכו המיוחדת – באופן שמדגיש את החיובי מבלי להתייחס למורכבות של הסיטואציה. למרות שהתמונה מורכבת ולא אחידה, סיכומו של המטפל אינו משקף את צדדיה הפחות יפים של המציאות ואינו מתייחס אליהם. ראובן מסכם ואומר, שנראה שהמלחמה בין ההורים (מלחמה ארוכה ומתישה במיוחד) אכן הסתיימה. באמירה זאת ראובן מחזיר את כולנו לתחילת ההיכרות והטיפול עם אורנה ומיכאל, כשהם דנו בסיכויי הקשר שלהם להתקיים בלי להיות במצב של מלחמה תמידית.

ולסיום היום:

המילה אוקיי (OK) מסיימת את המפגש, וכל אחד מהמטופלים וגם המטפל חותם את המפגש בהסכמה ובאמירתה. אם הטיפול וההתקדמות שראינו, ימשיכו בפגישות שלא נהיו עדים להם, אז בהחלט יש סיבה לאופטימיות ובסיס מצוין לתכנון העתיד של ההתערבות הפסיכולוגית.  אבל, אם הטיפול יסתיים בשלב הנוכחי, נראה לי שהנמהרות והאופטימיות לא יוכלו להסתיר עד כמה שברירית ההתקדמות שראינו, ועד כמה העשייה הלא מבוקרת והאימפולסיבית, שולטת עדיין בחיי בני המשפחה.    

ד"ר דורית שיקיירסקי

על הטיפול באפי, יום ג'

הערה על השנאה ללמידה מהניסיון

הפיצול הבולט בפרק הסיום של עלילות אפי ברעם בנבכי הנפש, כמו גם במכלול הפרקים בשבוע שחותם את העונה, הוא הפיצול המוכר עד לזרא בין פעולה לבין מחשבה. כמה קל ונוח לשכוח שבין מחשבה לבין פעולה קיים חיבור אינהרנטי, יחס דיאלקטי – המחשבה מוליכה אל הפעולה, שבתורה מיידעת את המחשבה; התנועה הקושרת שני היבטים אלה יוצרת למידה מהניסיון. ההתכחשות לתנועה זו באמצעות הפיצול בין מחשבה לבין פעולה שכיחה בחברה הישראלית, ואולי במציאות הגלובלית כולה. הקהילה הטיפולית מוצאת עצמה פעמים רבות נאבקת על שימור פונקצית ההתבוננות בחברה שכל-כולה סגידה לפעולה, ונדמה שבמסגרת מאבק זה נשכח מלב שהתבוננות התודעה נועדה לאפשר פעולה מושכלת; מבחינה זו, גם פסיכולוגים, כמו כולם, משתפים פעולה בכינון הפיצול בין מחשבה לבין פעולה בשיח הציבורי – תכופות באמצעות התחושה הפנימית, אשר מורגשת כאותנטית וזוכה לאישוש חוזר ונשנה מאחרים, שאכן קיימת סתירה ממשית בין פעולה בעולם לבין התבוננות בנפש. המוסכמה הזו, שבולטת בשיח הציבורי של החברה הישראלית, ומשתקפת בעמדות של כל הדמויות בסדרה, מרכזית במפגש של התאומים הדמיוניים – אפי "המנכ"ל המיתולוגי" ברעם, איש הפעולה, וראובן דגן, שעניינו התבוננות מהצד.

כל הדמויות מהדהדות את הטענה שקיימת סתירה אינהרנטית בין ממדים אלה של הקיום האנושי – וכולם גם צאצאים נאמנים ליהדות של "נעשה ונשמע", לישראליות הפועלת, שמסרבת להתייסר או להתענות נוכח תוצאות מעשיה. הפיצול בין מחשבה לבין פעולה מונע התפתחות באמצעות למידה מהניסיון, מה שאומר דבר-מה גם על החברה בה אנו חיים, או לפחות על העלית השלטת, המיוצגת במפגש בין אפי לבין ראובן כתאומים דמיוניים שאינם מסוגלים להיפגש אחרת, שאינם יכולים לחרוג מהשתקפות של עצמי באחר, זה שאינו באמת אחר. 

הפיצול בין מחשבה לבין פעולה מקפץ אנה ואנה במכלול הפרקים של סיום העונה, וגם במה שמסתבר בדיעבד כתחילת סיום הטיפול של אפי. אפשר לסכם את המפגש בין התאומים הדמיוניים כטרנספורמציה שעוברים השניים, עד שהם מחליפים עמדות; מבחינה זו, הם נותרים כפי שהם, ואינם מסוגלים להיות לזוג פורה בטיפול. כאשר הטיפול מתחיל, ראובן מציע לאפי התבוננות במשמעות המעשים שעושה, בעוד אפי מציג את ההתנגדות שמצדדת בפעולה; הטיפול מסתיים כאשר אפי רוצה להתמסר להתבוננות שמציע הטיפול, בעוד ראובן מחליט לעשות מעשה, להפסיק לטפל ולנסוע לאמריקה.

התמורה הזו מודגשת באמצעות הפתיח, בו מופיעים אותם קטעים מהפגישה הראשונה בהם אפי מציג את הגישה הפרגמטית שנועדה למהר ולפתור בעיות, משום ש"לא חושב במונחים האלה" – זאת, מן הסתם, כדי להדגיש את ההתפתחות הדרמטית שעבר בשבעה שבועות ושש פגישות. אולם מבחינת הרציפות הפסיכולוגית של הדמות, זו הצגה מטעה במידת-מה, משום שכבר בפגישה הראשונה, במסווה הגישה הפרגמטית, אפי מציע לקיים פגישות רבות יותר, ארוכות יותר, ומשתמש בכסף כפיתיון; בפגישה האחרונה לעונה, לאחר שהתקלף בהדרגה מאותות השררה, והוסר מסווה הדאגה מעל התלות באחרים, מופיעה אותה משאלה לרגרסיה בגרסא נוגעת ללב, אבל הפעם במקום לפתות בכסף, הוא מתפלא על אובדן כוח הפיתוי של הממון המוצע; אז מתברר מה שכבר ברור מאליו – אפי חש שבלי פיצוי בכסף, לו עצמו אין כוח פיתוי. 

לא במקרה אפי רוצה להתמסר להתבוננות; כפי שראובן אומר, הטיפול אמור למלא את החלל שנפער עם הפיטורים והפרידה הכפויה מרני. אפי רוצה לחשוב כי חושש שלא נותר לו מה לעשות. כאשר ראובן מגיב למחשבה של אפי שעליו למצוא פרוייקט, בהצעה למצוא משמעות בדברים קטנים ופשוטים, הוא מצטרף לא מדעת לדיעה הרווחת שפעולה, אשר מטבעה מתרחשת בזירה ציבורית, יכולה לקרות רק בלא מחשבה, או לפחות ללא מחשבה שנייה. גם ההחלטה של ראובן – לא לטפל ולא להיות בטיפול – מצהירה בריש גלי שטיפול, משני צדי המתרס, עומד בסתירה לפעולה, לכיבוש המערב הפרוע.

המשאלה של אפי, שמבוטאת תחילה בפעולה כשמקדים לבוא, ואז במלים – הבקשה לבוא יותר פעמים בשבוע, הופכת במפגש עם ראובן לשחזור של הבקשה חסרת התוחלת עוד מילדות – לזכות ביותר מקום, ביותר קיום. שחזור זה מתבסס על הפנטזיה של אפי – פנטזיה שראובן שותף לעיצובה באמצעות החשיפה של התביעה – שגם כאן יש אח גדול שמת, ידין שנולד לטיפול לפני אפי, ונפל חלל. אולי זו הסיבה שאפי יכול להקדים – כאילו כדי להציץ ולגלות מי הם הקולגות, "אחי המטופלים", אבל בעצם בגלל שיודע במודע ולא במודע גם יחד, שמי שהיה לפניו כבר מת. כאשר ראובן מסרב לבקשה, מסביר ש"זה לא קשור אליך בשום צורה" ומאשר בהסתייגות שזה קשור בעקיפין לתביעה, הוא מעודד את אפי להציץ שוב בחלון האחורי ולגלות שלא רק אבא שלו בוהה שעות בתמונה של יהודה, גם ראובן בוהה שעות בהשתקפות שלו בתביעה לגבי ידין המת. אפי מנסה להיות הילד הטוב של ראובן, זה שאומר לא לסמים וכן לטיפול, אבל ראובן מסרב לקבל על עצמו את תפקיד האב, ודבק בעמדה של תאום דמיוני; לכן מדגיש שאפי מכנה את המטופלים האחרים "קולגות" ומתעלם מההיגד "אחי המטופלים", שממקם אותו בתפקיד האב. 

למרות הטענות והמענות לגבי מגבלות הנוכחות והמעורבות של המטפל, והכמיהה להשפיע ממש, בכל הפעולות של ראובן בשבועות האחרונים יש סירוב לנקוט את הפעולה הנכונה, זו שנוקט מי שרוצה לטפל [הוא עצמו מבין זאת כעת, ומחליט להפסיק לטפל]; בלא קשר לתוצאות הפעולה מבחינת המטופלים השונים, ראובן בעצם מסרב בשיטתיות להיות בעמדה של המטפל – זה שמכיל חרדה, בלי לספר להורים סודות של הילדים, בלי לקרוא לילדים לגלות סודות להורים; זה שמוכן לתהליכים איטיים, רגרסיביים, שיודע להיות שם. בקוצר רוח הוא מואס בהקשבה לסבל האנושי בשם המשאלה להיות אנושי, ועובר להטפה של עקרונות הבריאות הנפשית.

אז אפי, שהצליח להגיע הביתה בשלום בזכות היכולת להשליך את הכאב שחש ואת הפגיעות שלו על רני, אץ רץ להציל אותה, "שהיא לא תזיק לעצמה", רק כדי לגלות ש"מת מדאגה" לחינם, וש"לא ממש היה עם מי לדבר, כן?"; ועכשיו הוא מגלה שגם בטיפול, עליו החליט להשליך יהבו, אין ממש עם מי לדבר, כמו שבבית, לאחר שיהודה נפל, לא היה ממש עם מי לדבר. הוא רואה בהבעה של ראובן המופתע כשאפי מקדים, את אבא שפותח את הדלת הסגורה בהבעה שאומרת: "איך לכל הרוחות אני אסלק אותך מפה בלי שאני אעליב אותך?". אפי מסביר "שאין לי כבר כוח לפרידות האלה", האימונים שמכינים לקראת "הדבר האמיתי... שהיא כבר לא שם... הלב שלה לא שם"; זה מה שכעת קורה גם בטיפול, משום שגם הלב של ראובן כבר לא שם. אז כמו ההורים, ש"כבר לא היתה להם אפשרות להיות איתי, לטפל בי", כי "הם באמת הלכו להם החיים", גם ראובן מסרב לאפי, והשעה שכבר יש לאפי הופכת למסגרת בלי יחסים, אנלוגית לבית הורים פיזי בלי נוכחות רגשית. לזכות ההורים השכולים של אפי יאמר, שהם לא זרקו אותו מהבית – אפילו אם עברו דירה בלי לשאול אותו, הם לא עזבו אותו כדי לנסוע לאמריקה.

רגיש למצוקת ההורים מאז ולתמיד, אפי מבין את ראובן, ש"הוציאו לך שם את הנשמה", לפחות בפנטזיה של אפי; למרות זאת, הוא לא מתלהב מהניסוחים החיוביים של ראובן לגבי ההתפתחות שלו בטיפול, מהם "ממש נשמע כאילו הטיפול הצליח..." – ככה אפי בנימה אירונית דקיקה, ממנה ראובן מעדיף להתעלם. כאמור לעיל, המפגש של התאומים הדמיוניים מסתיים בהיפוך תפקידים, אשר משמר אותו פיצול בין מחשבה לבין פעולה שמונע למידה מהניסיון. במרחב הפסיכולוגי, נראה שאפי יודע שעליו "למצוא את המשמעות הזאת לפני שבאמת ייגמר הזמן שלי", ולא נותר לנו אלא לקוות שהוא גם יודע ש"את המשמעות הזאת" יוכל למצוא בשיח עם הזולת, עם האחר. אולם במרחב הפוליטי שהתאומים הדמיוניים משרטטים, לא ברור האם אפשר לקיים שיח ציבורי שמאפשר למידה מהניסיון, שיח שאינו נתפס כפטפוטים ריקים שמפריעים לעשות את העבודה, את אותם מעשים שמוטב לא להרהר במשמעותם, ולא לערער על נחיצותם.

ביון, ו. ר. (1992 [1961])  התנסויות בקבוצות ומאמרים נוספים. דביר. עמ' 72-68.

ביון, ו. ר. (2003) התאום הדמיוני. בתוך: במחשבה שנייה. תולעת ספרים. עמ' 33-17.

פרופ' חנוך ירושלמי

על הטיפול באיריס, יום ד' 

של מי הרצון הזה?

מי בעצם רוצה מה? האם ראובן רוצה להמשיך בטיפול, להחזיר את איריס לטיפול או שמא היה מעדיף להתרחק ממה שריח מוות נודף ממנו, והיה מעדיף להיות עם מטופלים זועמים וסוערים פחות? האם איריס רוצה באמת שקט, או שמא היתה רוצה בסתר ליבה לזעוק ולהשתולל ללא גבול? ומי מכופף את רצונו שלו בפני האחר. הפרק הנוכחי בסדרה מספר לנו סיפור שלם על רצון, על גלגוליו ועל העלמתו. הפרק מספר לנו שרצונו של ראובן מפעיל את איריס שמרגישה נכנעת ואולי מתמסרת אליו ואל דרישותיו ובה בעת מתמרדת כנגד הפעלות הרצון האלה. היא מכפיפה את רצונה שלה עליו בדחפה אותו לפעולות ולמלים שלא התכוון אליהם. ואולי לאמיתו של דבר רצונה שלה מוכפף על ידי זה שלו?

הפעלת רצון, דחיפה לכיוון מימוש משאלתו של אדם אחד על חשבון מימוש הרצון העצמי וללא התחשבות בצרכיו ותשוקותיו האמיתיות, הרי נמצאת בבסיס ההתעללות החזרתית. האם אין זה המקרה בכל סוגי ההתעללות החזרתית למיניהן שרצונו של הקורבן נעלם באורח פתע מפני רצונו של התוקף? האם אין זה מה שמאפשר לתוקף לפעול שוב ושוב כנגד הקורבן ללא יכולתו של זה להתנגד או לגייס עזרה כנגד התעללות חוזרת? לעתים אנו נדהמים עד כמה ניטל הרצון מקורבנות של תקיפה מינית חזרתית או תקיפה אחרת חזרתית ואף מתמלאים בביקורת כלפי אותם קורבנות על חוסר ההתמרדות והעמידה שלהם כנגד תוקפים.

לשאלת הרצון וכניעת הרצון מפני זה של אדם אחר מצטרף עוד דבר שכולנו יודעים היטב: כאשר יש פערי כוחות מובנים בתוך סיטואציה בין-אישית מתקיימים פיתוי והזמנה שמופיעים שוב ושוב ומובילים לפגיעה בחלש יותר, גם אם בעל הכוח הרב יותר הוא אדם טוב ומיטיב. הפיתוי לעתים להפעיל כוח ולנצל את החלש יותר הוא דבר הרסני המפיק מאנשים רבים איזה חלק בהם, חלק שאינו בולט או מרכזי באופן רגיל. ואולי אפילו מדובר בדבר שהוא אוניברסלי: יתכן שכל אדם היה מתפתה במידה זו או אחרת לנצל את כוחו בצורה הפוגעת באחר, אילו היה מצליח להעלים את הענין מהאחרים בסביבתו ולו היה מצליח לשכנע את עצמו שאין בכך משום פגיעה קשה. ואם כל זה נכון ומשכנע, כיצד אנו מצליחים להתמודד בסיטואציה טיפולית עם פערי כוחות, ולפעול ללא ניצול או פגיעה במטופלים: וודאי שלא פגיעה במודע ואף לא פגיעה שאיננה מודעת. אנו יודעים היטב שהמטפל לא זו בלבד שנמצא במצב מאורגן יותר, נינוח יותר ממטופלו בדרך כלל, אלא שהוא אף מצויד בכלים ובתובנות המסייעות להעצימו מול מטופליו. נכון שלפעמים מצב זה מתהפך, ומטפלים מוצאים עצמם במצב פגיע ומעורער יותר מזה של מטופליהם. עם זאת, ברור לגמרי שבמרבית הזמן פערי הכוחות בטיפול הם ברורים ולרעתו של המטופל. קל לפטור זאת במנוד ראש ולשוב ולהסתמך על יושרנו ויושרתנו המוכרים. קשה יותר להיאבק ב"בורות" אלו משהם מופיעים חדשות לבקרים בדרכנו הטיפולית.

בפרק זה בסדרה, אולי יותר מפרקים קודמים משכנע ראובן את איריס להמשיך בטיפול, לבטא כעסים ולהתמודד עם חייה באופנים שונים. הוא אינו מוותר ומפעיל "מכבש" בכל פעם שנראה כי איריס מבוצרת ברצון אחר. איריס מתנגדת למכבש המופעל עליה ושונאת להכיר ביעילותו ועוצמתו, אך מודעת היטב אליו ולכוחו. מול כל אלה עולה השאלה בצורה מנקרת: האם ברור לגמרי שיש להכפיף את רצונה של איריס מפני רצונו, אפילו אם הוא מייצג ערכים שאולי אנו חולקים עמו? אף אם הוא דורש לבטא כעסים, להתמיד בטיפול, להתמודד חזיתית עם סוגיות חיים ועוד, האם יש לכך מקום והאם אין בכך משום שבירת רצונה ועמידותה של המטופלת ויצירת מצב של התעללות מסוימת? כך למשל, כצופה מן הצד נראה לי שהיה מקום להרחיק את הטיפול בשלב זה מחייה של איריס, כדי ליצור חיץ בין מה שהיה הטיפול עבורה ובין מה שהטיפול עשוי להיות עבורה בהמשך. הרי במידה רבה הטיפול היה עבור איריס, כך למדנו, הפעלה של מישהו אחר על מנת להזעיק את אמה. היא השתמשה בראובן בצורה סמויה. ואילו עתה עשוי הטיפול להיות משהו אחר עבורה, שיש בו התקרבות ובחינת קשר עמוק עם אדם משמעותי.

  הגבול בין שימוש חיובי ומקדם ברצוננו מול רצונו של המטופל, ובין שימוש לרעה, ניצול ואף התעללות הוא הרבה יותר מטושטש ממה שהיינו אולי רוצים לחשוב. זהו גבול שאנו יכולים פעמים רבות להבין שנחצה על ידנו רק לאחר שהוא כבר נחצה ויש פגיעות ויש נפגעים כתוצאה מכך. ככל שהמטופל שמולנו מעורער יותר, מבולבל ונזקק יותר, כך עולה הסכנה של שימוש לרעה ופגיעה מתמשכת במטופלים. רק התמודדות קרובה ומתמשכת ללא פשרות וללא הנחות עבור עצמנו, עשויה להיות מנגנון שיבטיח המנעות מפגיעות במטופלים. יתכן שזהו דבר בלתי נמנע, אך לפחות נוכל לתקן את שנתקלקל בסמיכות לקלקול. גם במקרה של איריס, כך נראה, היא אמנם מעורערת כפי שרק ניתן להתערער, חלשה פגועה ומדממת, ואף על פי כן היא זקוקה לממש את רצונה למרחב, להתרחקות מהטיפול ומראובן. גם אם הרופאים בטפלם בה פולשים לגופה, חייה ופרטיותה הקדושה כל כך לה, גם אז, ואולי דווקא אז, היא זקוקה לממש את רצונה שלה מול זה של מטפלה.

ד"ר מאיר ברגר

על הטיפול של ראובן אצל גילה, יום ה'

ברקלי-בריחה או התפתחות?

הגענו לפרק האחרון של העונה הנוכחית ולצומת בו שוב, אחרי כברת דרך שעברו יחד,  נפרדות דרכיהם של גיבורינו, גילה וראובן. פגישתם הקודמת התרחשה לפני כשנתיים ביוזמתו של ראובן אשר פנה להדרכה בגלל תחושה של הידלדלות במשאביו הרגשיים כמטפל. הוא התלונן אז  על קוצר רוח כלפי מטופליו. ההדרכה הפכה לטיפול זוגי של ראובן עם יעל אשתו.  בתקופה ההיא ראובן הסתבך במשולש רגשי קשה עם שניים ממטופליו, נעמה וידין. הדי הסתבכות זו נמצאים גם בפנייתו הנוכחית לגילה בגלל התביעה שהגיש נגד ראובן אביו של ידין.  הטיפול הזוגי אצל גילה לא הציל את הזוגיות והמארג המשפחתי של ראובן התפורר. בראשית העונה הזו אנחנו פוגשים אותו במה שנראה כמצוקת בדידות; ראובן אכול ספקות ביחס ליכולותיו כמטפל ונאחז בסיכוי שתמי אהבת נעוריו "תחזיר אותו שוב לחיים" (תקווה שהוא תלה גם בנעמה).  במהלך הטיפול הנוכחי אצל גילה, קטעים מעברו הוארו באור חדש. במציאות נפטר אביו והמפגש המחודש עם תמי שעורר תקוות, הסתיים במפח נפש. אמנם הוא זוכה בועדת האתיקה, אך דבר זה אינו משמח אותו והוא מרגיש שהוא חייב להפסיק את הטיפול אצל גילה, להפסיק לראות את מטופליו ולנסוע לשבתון לברקלי. דווקא הנסיעה הזו מדגישה עד כמה מעט אנחנו יודעים על מי הוא ראובן ומה מסגרת חייו. איננו יודעים על יחסיו עם ילדיו (את הבנים לא פגשנו,  הייתה לנו הצצה קצרה רק על רונה). איננו יודעים מה קרה ליעל ולקשר ביניהם. האם הילדים היו איתו בשבעה? האם יעל ביקרה אותו? האם יש לו חברים? האם בנוסף להיותו מטפל הוא גם מדריך, מלמד וכותב? (אחרת מה פתאום הוא מוזמן לברקלי?) בהעדר הרבה מידע על עברו וחייו הנוכחיים אנחנו מרכיבים את הניתוח הפסיכודינמי על סמך מה שהיה בפגישות. זו כנראה כוונת היוצרים, להתרכז באינטראקציות של השעה הטיפולית המקוצרת הזו. ננסה, אם כך,  להעלות השערות על הקורה לראובן, לגילה  ולמה שהם הצליחו ליצור יחד. גילה מורתו, מדריכתו והמטפלת שלו, מוכרת כסמכות מקצועית ונראה שחוות הדעת שלה התקבלה ללא עוררין על ידי ועדת האתיקה שזיכתה את ראובן. גילה, מבוגרת מראובן, עברה מסלול משלה כאשר פרשה מלטפל וחזרה לראות מטופלים אחרי צאת ספרה לאור.  ביחסיה עם ראובן היא הרשתה לעצמה לשנות דפוסי התנהגות מוכרים. היא המתינה לו בצאתו מהפגישה עם  ועדת האתיקה (כך פיצתה אותו על אי בואה אליו לשבעה). כאשר כתבה את חוות הדעת המגוננת עליו היא אמרה שהיא מנסה לתקן משהו מעברם כאשר חוות הדעת שלה מנעה ממנו להתקבל למכון. היא מצהירה בפניו, שהיא למדה ממנו הרבה ומבקשת שלא יפסיק את הטיפול  או לפחות יאפשר מספר פגישות נוספות ביניהם. לא כך ראובן; הוא חוזר ונסוג אל תוך עצמו, אל מרירותו, הוא נחוש להפסיק את הטיפול שלו לאלתר ועומד על כך שהוא הולך להיפרד ממטופליו. נקשיב לכמה דברים שנאמרו בשתי הפגישות האחרונות: בפגישה הקודמת הוא מתאר את עצמו כמלא חיוניות, כוח ושמחה ומיד עובר לספר על הזמן שבילה עם תמי. הוא מספר בהתלהבות, על התממשות חלומו מזה עשרות שנים להיות איתה. הוא מתפעל מכך שאין הרבה אנשים כמוהו שמסוגלים לדבוק באהבה שלושים שנה. הוא כאילו לא מודע לספקותיה של תמי שאנחנו עדים להם. תמי מבוהלת מהיסחפות לתוך הרפתקה ש"קורעת את הקורים הקושרים אותה לאדמה". הוא מלא רוח קרב  באשר להופעה המצפה לו בועדת האתיקה. הוא אומר שהוא לא יתפשר על כלום, "הם לא ילמדו  אותי מה זה לדאוג למטופלי". הוא טוען שאם בטחונו שלו במקצוע מתערער הרי שעליהם להיות מודאגים. ראובן נשמע נחוש, לוחמני, מלא כוחות ונאבק על ערכים. לעומת זאת בפגישה שלפנינו, אחרי שתמי עזבה אותו, הוא נשמע מיואש, נסוג לתוך עצמו, כאילו יצאה כל הרוח ממפרשיו. זיכויו בועדה לא משמח אותו. להיפך, הוא מצטער שלא ניתן לו להטיח את האמת שלו בפניהם. אולי הוא אפילו חש שלא הוא זוכה אלא גילה מדריכתו שמסרה את חוות הדעת שלה. כך יוצא שמבחינתו, הוא ויחסו  הרגשי  המורכב  למקצוע, לא זוכים להכרה. גילה מנסה לעורר את השאלה מדוע איננו נלחם על תמי, לא כעת ולא בעבר. מדוע הוא עובר מיד להצהרה שהוא "מבין את לבטיה".

זו שאלה חשובה כי יש בה כדי להצביע על האופן בו ראובן האיש, אשר מרגיש שנלקחה ממנו תקוותו לחיוניות, לתשוקה, לשמחת חיים, הופך מיד לראובן המבין את האחר. הוא מדבר כראובן המטפל האמפטי שכוחות החיים החלו לעזוב אותו. הוא שואל את גילה: מה עלי לעשות, להתחנן לפניה? יש בדברים האלה להצביע על פגיעותו הרבה, פגיעות שאנחנו יכולים לראותה כביטוי לתחושת עצמי שבירה, פגיעות נרקיסיסטית. תנודותיו בין אידאליזציה של המקצוע, של האהבה, להפחתת הערך של העבודה הטיפולית על המוסכמות המקצועיות שכרוכות בה, הן תנודות קוטביות. עם כל היותו כה אמפתי, הוא אינו מסוגל לאכלס מרחב אינטראקטיבי דיאלוגי  עם האחר; מרחב של הכרה הדדית בצרכים ומשא ומתן עליהם. הלבטים שלו מאורגנים במבנים  "בינאריים": או אני או האחר. כרגע, הוא מחפש את עצמו לכן עליו לעזוב (לנטוש)  במהירות את מי שהוא קשור אליו. גילה נשארת מופתעת, פגועה ודחויה.

דיסוציאציה והפעלה (enactment) הם שני מושגים המחברים את טראומות הילדות-ינקות עם מנגנוני התמודדות נוקשים בהמשך החיים. ערגתו לתמי נתפשה בעיניו כתיקון על הנזק שנגרם לו בילדותו ובנעוריו. תמי נתפשה כגואלת אותו בעבר מהמילכוד המדכא בקשר עם אימו  והיא גם זאת שנטשה אותו אז. גם אז, לא לחם להשיגה חזרה, וגם היום הוא מצוי באותו חוסר ישע ילדי של קבלת הדין. הוא פאסיבי אך נוקם בדרכו שלו, כנטוש שנוטש. בעבר הוא הצליח להפוך את הזעם והמחאה לכוח ולמוטיבציה להילחם על מטופליו, תוך תחושה שעליו להציל  אותם. בגיל 54 נוכח הרס כה רב בחייו, מצבורי האנרגיה, ששימשו לו משאבים עד כה, עוזבים אותו והוא רוצה לברוח רחוק בתקווה למלאם מחדש. אולי מותו של  אביו תרם גם הוא למפגש עם  הסופיות של הזמן ולתחושה  של קוצר רוח הולך וגובר  עם החמצות,  בצד דחק לממש את מה שנותר לו ממעגל החיים שלו.

גילה חושבת שהטיפול הוא שערער את המערך הישן שלו, שחרר אותו מהחובה להמשיך להציל את אמו תוך כיבוש זעמו. מבחינתה הוא בורח מהכאב ופועל מכוח ההתנגדות. מתעוררות שאלות על מהות המקצוע הטיפולי ויחסו לחיי המטפלים והמטופלים כאחד.  אפשר לתהות, באיזו מידה אפשר לראות את עוצמתן של האינטראקציות הרגשיות של מטפלים עם מטופלים כמזיקות למטפלים. האם למגבלות המסגרת הטיפולית בהם מתרחשים יחסים עמוקים רגשית, יכולה להיות גם איכות מסרסת המעמעמת במטפל אנרגיות חיים ותשוקה?

ראובן נאבק קשות במשך שנים לקיים את האיפוק הטיפולי ולא לפרוץ מעבר לו. פריצה אחת  אירעה  לו ביחסיו עם נעמה, ואז מצפונו המקצועי חבט בו באמצעות הבלם של התקף חרדה קשה. זה קרה לו גם  בהתפרצותו על ידין. על כך הוא משלם בינו לבינו, נוסף על הצורך לתת על כך דין ציבורי. עכשיו הוא מוצא את עצמו מתקומם כנגד מה שהוא חווה כפער בין קצב דרישות החיים לקצב השיח הטיפולי. הוא רוצה להאיץ ולעקוף תהליכים טיפוליים  על ידי התערבות ישירה ופעילה  בחיי מטופליו, כמו למשל מתן עצות בנושאי חיים. אישית, הוא אינו מוכן להישאר רגע נוסף בטיפול. הוא חש צורך דוחק לצאת לדרך חיפוש של מגע אותנטי וחי עם העולם הפנימי שלו,  שהפעם יתרחש תוך כדי שינוי קיצוני של נסיבות חייו.

קיימים פה נושאים רבים הפתוחים לשיח בין אסכולות שונות בפסיכואנליזה.

ברשימה המסכמת בשבוע הבא אנסה להתייחס למשהו מההיבטים הללו כפי שהוא בא לידי ביטוי בשבעת הפרקים.