החלום בפסיכואנליזה אחרי פרויד: תמורות, תפניות והמשכיות / פרופ' רבקה אייפרמן

רות נצר19/3/2008

תגובה לנתי. אני מסכימה לגמרי לדבריו של נתי. משמעות החלום כתוצר דיאלוגי בלבד מאפשרת למטפל לא לקחת אחריות על המשמעות שהוא מבין בחלום - כשהוא מבין, ומאפשרת לו לא לדעת וללמוד לעומק לפרש חלומות. כמובן שמה שהמטופל ייקח מהחלום יהיה תלוי בגורמים רבים שחלקם הוא תלוי יחסים. רות נצר

חמוטל גרייף-ירון9/3/2008

יש תוכן ב[ל"ת] בהודעה הקודמת (:.

חמוטל גרייף-ירון9/3/2008

מחשבה מעמיקה [ל"ת].

היי נתי

אני שותפה מלאה להתלבטויות שלך, גם לי  (אישית ואישיותית) קל יותר בעולם שגבולותיו מוגדרים ושיש בו "סדר" ומהלך עניינים פחות או יותר ברור שמסייע לעשות סדר בכאוס הפנימי.

אבל הספקנות בכלל  אסור לשכוח - נולדה דווקא עם המודרניזם,  (גם הספקנות שלי ונדמה לי שגם שלך הן בעיקרן כאלו ) הפוסט מודרניזם הוא זה שלקחת אותה לסוג המבט שממנו העולם נחווה כאמורפי ולא מוחלט. הספקנות שמקורה בחשיבה המודרניסטית היא זו שפיתחה את המדעים לצורתם שמוכרת לנו היום כולל את "מדע" הפסיכולוגיה,  שאני מבכרת לקרוא לו החשיבה הפסיכולוגיסטית. במסגרת הזו של החשיבה הפסיכולוגית שפרחה בשנות המודרניזם  התפתחו תיאוריות שלא הועמדו לחקירה בכלים מדעיים מקובלים. בין היתר אופן פיענוח החלומות לשיטתו של יונג , וכדי להדגיש עד לכדי אבסורד מי אמר שהארכיטיפים שונים בהרבה ממקורות שמאניים מקובלים,  ובמה שונה פסיכולוג שזו דרך העבודה שלו ממטפל אלטרנטיבי מכל סוג (לא אקדמי ובעל כישורים לא ממש ברורים) שהוא שמפענח את המציאות באמצעות קלפי מנדלות?

אני לא מנהלת ויכוח בין הדרך של פרויד לדרך של יונג, הספקות שאני מעלה קשורים בצורך הזה שלנו לקבל עולם מסודר, עם חוקים ברורים, ובאופן ובדרכים  שניסחנו לעצמנו את החוקים האלו וברמת העמידה שלהם בבוחן מציאות עולמו הפנימי של המטופל.

לפעמים נדמה לי שזו הפסיעה שהקדימה את הכאוס הנרטיבי ממש כפי שהפוסט סטרוקטורליזם הקדים והוליד את הפוסט מודרניזם, בסך  הכל צעד אחד בחשיבה קדימה.

חמוטל.

נתנאל פרי8/3/2008

פוסטמודרניזם וטיפול.

שלום לחמוטל ולכולם,

אני תוהה כמה כפסיכולוגים, ובעיקר כמטפלים, אנו יכולים ל"הרשות לעצמנו" את העמדה הפוסטמודרנית?

לעיתים, אני רוצה להאמין שההסתכלות הספקנית, החילונית, "הפתוחה", הפלורליסטית, המתנאה בכך שהאמת אינה ברורה, ושהכל סובייקטיבי- כבר מיצתה את עצמה. לטעמי,  העמדה הכאילו מכילה ופתוחה, של השיח הפוסטמודרני, משאירה אותנו במצב שאינו מביא נחמה למטופלים שלנו ומותיר אותנו חסרי כיוון כמטפלים. נראה לי שעמדה כזו מכוונת לדיפוזיות יתר של האישיות ולא לאינטגרציה ולגיבוש.

יש טוענים שהעידן הפוסטמודרני החל מאז קריאתו הנרגשת של ניטשה שהאלוהים מת, אבל נראה שהשיח הפוסטמודרני מתנכר לא רק לאלוהים אלא אל הצורך הנומינוזי, והמיסטי בכלל. התעלמות מן הצורך המשמעותי הזה והדיכוי שלו היא אשר נראית לי בעייתית בהסתכלות הנרטיבית פרשנית.  התייחסות כזו הרואה את נתינת המשמעות   לדימויי החלום רק מתוך נקודת המבט החילונית של האגו, מעקרת את המשמעות הנתונה בו באורח "מולד" - מן העצמי שהוא המקור לחוויה הנומינוזית.   ההנחה ההתייחסותית שמשמעות נוצרת בעיקר מתוך השיח הפרשני שבין מטפל למטופל ואינה קיימת בחלום עצמו "באופן גנטי", מניחה שאין בנו נשמה יתרה ודומה לתפיסה שנפש האדם הינה "טבולה ראסה" והכל נבנה מתוך יחסי אובייקט.

אני מסכים שהדיאלוג בין האגו לעצמי  (העצמי כארכיטיפ המרכזי של האישיות שמכוון אותה ומאחד את הניגודים שבה), שהוא גם השיח בין היסוד החילוני לבין היסוד הדתי  שבנפש, הוא משמעותי - אבל חשוב שיעשה מתוך מגמה אינטגרטיבית ולא מתוך ההיבריס של המודעות והאגו על הנשמה והעצמי.

נתי.  

משה אלון7/3/2008

עד כדי כך קשה להתייחס לתפיסה של יונג לגבי חלומות, שמתייחסת לחלום ממקום אחר,.

שמוסיפה, מעשירה, מעמיקה אולי מאפילה על התפיסה הפרוידיאנית, ואולי זו הסיבה להתעלמות?

משה

חמוטל גרייף-ירון6/3/2008

נסיון למבט רחב תרבות.

שלום רבקה ומיכה

קראתי בעניין רב את המאמר שלך וגם את תגובתך מיכה, ורציתי להוסיף נקודת מבט  מרחיבה, בשום אופן לא כזו שתכריע את המחלוקת ביניכם  אבל אולי תפתח דרך לחשיבה מעבר למסגרות המצומצמות שהתיאוריות הקיימות (בפסיכולוגיה) מכתיבות לנו.

בתהליך מקביל שמתרחש בשנים מקבילות ,  כלומר אני מנסה להצביע על מגמה של חשיבה תרבותית כוללת,  גם חקר הספרות והאמנות הפלסטית  עבר במהלך המאה העשרים ממבנה של  תיאוריות פורמליסטיות נוקשות שעיקר חשיבותן הייתה בהגדרת גבולות המקצוע (מדובר על ספרות )  ואחר כך תיאוריות  סטרוקטורליסטיות נוקשות שניסו להעביר את העולם היצירתי - ייצרי לתוך מסגרות סמי אמפיריות. והחל מהמחצית השניה של המאה העשרים  לדרך חשיבה שמדגישה את הנרטיב.                                                                                    

 מיכה , כשקראתי מה שכתבת לא יכולתי שלא להזכר בחיוך במאמר חשוב שכתב אחד ממוכשרי תיאורטיקני הספרות" וולפגנג איזר  . איזר כותב על כך ממבט רטרוספקטיבי של מי שכבר נמצא בעידן תובנתי אחר,מפותח יותר, והוא מרצה את עמדתו לגבי האופן שבו יש לפענח את התוצרים התכניים של  ה"הזיה של הסופר" - (החלום לצורך ההקבלה) הלא היא היצירה שלו שנובעת מעמקי הלא מודע שלו . תוך דגש על הפקעתה ברגע שמגיע לידי הקורא שאינו הכותב. איזר  גם דיבר על התעתוע שיוצרים התכנים הפרטיים של הקורא  בתהליך הפיענוח ותהה האם לא נעשה אביוז ליצירה ולתכנים שאליהם התכוון הסופר.

בתהליך מקביל אמרתי (:  התפיסה שלו שימשה כגשר , דרך ביניים , שהובילה לתפיסות הניאו-סטרוקטורליסטיות שהולידו את ה"כאוס" או החופש תלוי איך תבחר להסתכל על זה,  הפוסט- מודרניסטי .  הכותב התיאורטיקן  המוכשר והמעניין ביותר שדרך כתיבתו ניתן לעקוב אחרי התהליך המחשבתי  שהתרחש  הוא רולאן בארת. ולמי שמתעניין  מומלצת קריאה קונסיסטנטית של ספריו מהמוקדמים ועד למאוחרים .

ועכשיו , אני תוהה ....האם הפסיכולוגיה שאינה נתמכת מחקר וראיות היא כל כך שונה מהמחקר בתחום מדעי הרוח?  ואם היא שונה איך אתה יכול להוכיח את זה בעצם?(אשמח ללמוד )  והאם הדרך הסטרוקטורליסטית שהובנתה בעבר לפיענוח חלומות , היא הדרך היחידה שדרכה ניתן להבין חלומות? ברור שמי שמאמין בגישה זו ימצא דרך להפריך הבנות אחרות, תוך הסתמכות על טובי התיאורטיקנים שהיתוו אותה, אבל אני מרשה לעצמי לנתץ (רק לצורך השיח) את האמונה העמוקה בדרך ההסתכלות הזו ומזמינה  את כולנו להתבנננות וחשיבה פתוחה  וספקנית .

מה דעתכם?

חמוטל.

מיכה אנקורי6/3/2008

"החלומות הולכים אחר הפה".

תודה לרבקה אייפרמן על ההצגה הבהירה של מגמות שונות בהבנת החלום מאז פרויד ועד עתה.

אין ספק שמסתמנות עתה שתי מגמות: המגמה האחת רואה בחלום מסר חכם ומשמעותי העולה מן הלא-מודע, והמגמה האחרת היא המגמה הפרשנית (הרמנויטית) שעל פיה אין לחלום מסר משלו ומשמעותו נוצרת בתוך הדיאלוג ביןה מטפל לבין המטופל.

לדעתי אין גשר בין שתי אלה. אם החלום נושא עמו מסר, הרי הגישה ההרמנויטית מוחקת מסר זה  ומציבה במקומו את רציותיהם, צרכיהם, נטיותיהם של המטופל והמטפל. בגישה השניה משמש החלום "חומר" שבו עושה המטפל כרצונו, או כמאמר חז"ל "החלומות הולכים אחר הפה". אולם אם, כפי שאני מאמין, לחלום יש מה לומר, הרי הוא זועק את זעקתו האילמת מול השימוש השרירותי שנעשה בו. כזהו השימוש שנעשה ע"י אוגדן בחלום שאייפרמן מצטטת ממנו: אימו, שהיא כבת שבעים, בהריון. היא ואחותו (הבוגרת ממנו) מתייחסות לכך באופן ענייני ביותר, הן מתכננות את ההיבטים המעשיים והיומיומיים הקשורים להריון; התנהגותן ויחסן מוזרים . נדהם הוא אומר להן, שאינו מאמין שאימו עשתה דבר טיפשי מעין זה, וכי עוד פחות הוא מסוגל לתפוס איך שתיהן יכולות לשמוח על כך. החולם הוסיף ואמר שהוא התענה בחלום על שלא נמצאו לו מילים שייגעו באימו ולוּ במעט. עם שמיעת סיפור החלום החל אוגדן מהרהר על בדידותו הכואבת של החולם;

אינני מוצא בחלום ולו רמז כלשהו לפרשנות של אוגדן. נראה לי שאילו היה החלום מספר על מישהי שאיננה אמו וגם איננה בהריון וגם אין לו אחות - גם אז היה אוגדן מדבר אתו על בדידותו. יש כאן התעלמות וזלזול בסימבוליקה העשירה והעמוקה של החלום ושימוש בו לצרכים שאינם עולים מתוך החלום וקרוב לודאי גם לא משרתים את החולם.