"בטיפול 2" - העונה השנייה מגיעה לאתר פסיכולוגיה עברית
מפגש בין עולמות (הדור הבא) שנתיים וחצי חלפו מאז שודרה העונה הראשונה של "בטיפול", סדרת טלוויזיה, אשר הפגישה בין עולם הדרמה ובין עולם הטיפול הנפשי בצורה המשמעותית ביותר עד אותה עת. בשבוע הבא, בלב החורף, יחלו שידורי העונה השנייה, ואלה יביאו איתם פוטנציאל חדש למפגשים והשתקפויות בין העולמות, אשר לרב משייטים במסלולם מבלי שנוצר ביניהם מגע או דיאלוג אמיתי. עבור הקהל המקצועי, הצפייה בסדרה מעוררת חוויות והזדהויות רב צדדיות ומורכבות: עם המטופל או המטופלת שבאים לטיפול, הזדהות, שכמו בחיים, יכולה לחצות גבולות של מין, גיל, או מעמד, ומבוססת פעמים רבות גם על חוויות של להיות מטופל/ת; עם המטפל, שיכול לעורר חמלה וכעס, ביקורת או אולי דווקא קנאה; מטפל שמטייל סמוך לגבולות, ופוגש ומפגיש אותנו עם שאלות אתיות ומקצועיות; ואולי נמצא את עצמנו "מופעלים" רגשית דווקא לנוכח המפגש של ראובן עם גילה, מפגש בין עמיתים, אשר טומן בחובו מורכבויות אחרות, שלא תמיד גלויות לעין של מי שאינו מצוי בתוך העולם הטיפולי? "בטיפול השבוע" – סדרת כתבות באתר "פסיכולוגיה עברית" על מנת ליצור מרחב בו ניתן יהיה לתת ביטוי להתבוננויות על הסדרה, כינסנו חמישה אנשי ונשות מקצוע (אשר יציגו את עצמם בהמשך הכתבה). כל אחד ואחת מהם יעקבו אחרי דמות אחת בסדרה, מתחילתה ועד לסיומה. הם יעלו את המחשבות שהצפייה בפרק עוררה בהם על כתב, ואלה יאוגדו יחד לכתבה שבועית. "בטיפול השבוע" תאפשר לקוראים באתר חשיפה לנקודות מבט שונות על המתחולל בטיפולים, ועל המתחולל ב"בטיפול", ותזמין אותם לבטא את נקודת המבט הייחודיות שלהם על התכנים שעולים בסדרה. הכתבה השבועית תעלה מדי יום שישי עד שעה ארבע אחרי הצהריים. בלי נדר, אבל עם הרבה כוונה טובה. בואו נגיד, שאם יהיה איחור והכתבה תעלה במוצ"ש, אנו מוכנים לדון במשמעויות האפשריות שיש לו, ובהתנגדויות הלא מודעות שהוא מבטא. מערכת פסיכולוגיה עברית
לפני שבוע סיימתי לעבוד על הפרק האחרון של הסדרה ועדיין קשה לי להתבונן ממרחק על התוצאה הסופית, אבל ברור לי שהעונה השניה עומדת להיות שונה ממה שהכרתם בעונה הראשונה. נזכרתי באחד הפרקים שבו נעמה רוצה לפתוח את הדלת שחוצצת בין הקליניקה לבית של ראובן. הוא חש מאיום וחוסם בגופו את המעבר ובעייני תמונה זו מסמלת את העונה הראשונה, עונה שעוסקת במתח וטשטוש הגבולות בין ראובן הפסיכולוג לראובן האדם המתמודד עם משבר אישי קשה. העונה השניה נפתחת גם היא בדפיקה על הדלת אבל הפעם זהו מנחם (אבא של ידין) שמביא כתב תביעה בו ראובן מואשם ברשלנות שהביאה למותו של ידין. מנחם אינו רוצה להכנס, הוא אינו מנסה לתקוף את הגבול בין האישי למקצועי, להיפך הוא בא ודורש שראובן ישא באחריות על כך שלא תפקד כאיש מקצוע. תמונה זו משקפת בעייני את העונה כולה שתעסוק במידת המעורבות והאחריות שעלינו לקחת כמטפלים, כהורים וכילדים, ומה המניעים שעומדים מאחורי המעורבות והאחריות שאנו לוקחים ביחס לחייהם של אחרים. אני מקווה שתהנו מהסדרה. רוני באט
פרופסור בדימוס, החוג לפסיכולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים. בטרם המעבר לתחום הקליני, הוריתי, חקרתי ופרסמתי בנושאים אקדמיים כגון תהליכי חשיבה, קוגניציה ולשון, וכן ערכתי מחקר מקיף על משחקי חצר ורחוב של ילדים. לאחר הסמכתי כפסיכולוגית קלינית וכפסיכואנליטיקאית, מלאתי בחברה הפסיכואנליטית בישראל תפקיד יו"ר החברה, ויו"ר ועדת ההוראה שלה. בעקבות השתלמותי בתחום הקליני השתנו מושאי התעניינותי והוראתי, והתמקדו בנושאים כגון החלום והקשבה פסיכודינאמית לחלומות; הקשבה ללא-מודע של היחיד ולשיח הלא מודע המתרחש בדיאדה. פרסומיי המקצועיים עסקו בעיקר בתחום האנליזה העצמית והלא-מודע. לאחר שצפיתי כמה ערבים ב"שעות" מתוך הסדרה "בטיפול", עלתה בדעתי האפשרות להשתמש ב"שעות" עוקבות אחדות כחומר להתבוננות זהירה ומפורטת במסגרת סמינר הדרכה קלינית באוניברסיטה. נראה היה לי שזו הזדמנות להעשיר את הדיון בתהליך הפסיכודינאמי מעבר לניתן ב"הצגת מקרה" כמקובל, שכן במסגרת שכזו מתאפשרת התבוננות משותפת בתהליך בעת התרחשותו, היכרות עם הדמויות השותפות לשיח הטיפולי, הופעתם, אופן דיבורם ותכניו, הבעות פניהם ותנועותיהם, האווירה ב"שעה" והסביבה הפיזית בה הטיפול מתרחש. לצד ההעשרה הכרוכה בהתבוננות מקפת כזאת, קיוויתי שבמתכונת זו ירד מן המשתתפים העומס הרגשי של הצגת חומר מעבודתם, המקשה לא-פעם על תהליך הלמידה, אף שברור מאליו שאין תהליך למידה שכזה יכול לבוא במקום ההדרכה הפרטנית הישירה. הסמינר התנהל למעשה לפני שנתיים, בהצלחה חלקית בלבד. עם כל מגבלותיו, אחד מיתרונותיו של דגם זה בעיניי הוא בכך שאינו חושף את חייהם הנפשיים והאינטימיים של מטופלים—אף אם אנונימית—לקהל שמעבר למטפל עצמו, שלו בלבד יועדו הדברים. אך דא עקא שכל הסדרה היא המצאה, משחק, המוכפף לשיקוליי מסגרת של יצירת סדרה טלוויזיונית. גורמים רבים, ובעיקר הצורך לדראמטיזיה, יצירת מתח ועניין, מגבילים את נאמנות הפגישות המומחזות למציאות הטיפולית. אף על פי כן, על סמך ניסיוני מהסדרה הקודמת, נראה לי כי, ואולי מפתיע, שבכל זאת מתאפשרת אותה הקשבה ללא-מודע של המטופל, של המטפל, ולאינטראקציה הלא-מודעת שביניהם. הקשבה זו מרתקת בעיני ומהווה יסוד חיוני בטיפול הפסיכודינאמי. כיון שכך, ניתן לדעתי להשתמש בסדרה כמודל לתהליך האסוציאטיבי הקיים בנו תמיד, ומעמדה זו להקשיב למשמעויות הלא-מודעות המתרחשות במהלכו, אף אם החומר המוצג הוא בגדר אנלוג בלבד למצב האמיתי. בכוונתי לעקוב אחרי ה"טיפול" של יום א שמחתי על ההזדמנות להעלות מחשבות ופרספקטיבה אישית על עולם הפסיכותרפיה דרך אחד מהטיפולים של הסדרה המרתקת "בטיפול". הדרמות בחדר הטיפולים של ראובן "המטפל" (שלפי מיטב זכרוני הוא פסיכולוג קליני עם מומחיות מוכרת על ידי משרד הבריאות והסתדרות הפסיכולוגים) מצטרפים לסדרה ארוכה של דמויות טיפוליות שקבלנו לאורך השנים. לא קשה במיוחד להרכיב סדרה ארוכה של סרטים, מחזות, וסדרות טלוויזיה, שהביאו בפנינו שלל של דמויות מעניינות מעולם הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה. חלק מהדמויות היו חכמות וחלקן היו בלתי-חכמות בעליל, חלקן רגישות ואחרות ההיפך הגמור, כמה מהן היו אנושיות אך יש גם ביניהן אלו שכל טיפה אנושית נראתה כמאובנת משחר הימים. אבל ניתן ליצור מגע רגשי ואינטלקטואלי עם כולם.
כחובב מושבע של קולנוע הוליוודי, אמנות, ומדפים מארון הספרים היהודי ומארון הספרים של תרבות המערב, יש פיתוי גדול לראות איך ניתן לשלב את הרקע המקצועי שלי עם נתח מחיי התרבות שלנו בישראל אודות תחום הפסיכותרפיה. בהוראה שלי לסטודנטים לפסיכולוגיה לאורך השנים, מצאתי דרכים לצרף קטעי סרטים במקומות מעניינים. יש דברים שנראים טבעיים ביותר, כמו ללמד על יצירת ברית טיפולית דרך "סיפורו של וויל הנטינג" או ללמד על המפגש בין טראומה ואובדן ב"אנשים פשוטים". אבל יש גם דברים פחות סטנדרטים, כמו ללמד על סיום טיפול ( termination ) דרך מערבונים כמו "הטוב, הרע והמכוער" ו "שיין" (Shane) או לדבר על עיבוד אבל דרך "נשק קטלני 4". למי שרגיש לנושאים של אתיקה מקצועית, סרטים כמו "נסיך הגאות והשפל" (שנוגע בהרבה נושאים נוספים) או "המופע של טרומן" גם ראויים לדיון מעמיק בשאלת יצירת ברית טיפולית תוך כדי רגישות לדילמות אתיות הקשורות לעבודה הטיפולית. ו"הסופרנוס" – יצירה מעניינת ביותר הראויה, וגם קבלה, התייחסות רבות שנים של המקצוע שלנו. אני מצפה בדריכות אבל עוד יותר עם סקרנות, לצפות בטיפול שיועד לי. למי שמתעניין ברקע המקצועי שלי, יש אתר שלם (שרובו באנגלית לצערי) שיכול לתת תמונה מקצועית רחבה יותר—http://psy.haifa.ac.il/~rubin . כאן אסתפק בקווים קלים בלבד. אני מועסק במשרה מלאה באוניברסיטת חיפה ומאוד מודאג מהמשבר בהשכלה בכלל, ובהשכלה גבוהה בפרט. אני שייך לאותם מרצים הנחשבים כאלו שיודעים גם לעשות וגם ללמד. בצד המעשי, אני פסיכולוג קליני עם הכשרה ומיומנות בטיפול ויש לי מעמד ורישיון של פסיכולוג קליני, מומחה בכיר ומדריך. אני פרופ' גמור (עם קריצה לעגנון) במגמה הקלינית באוניברסיטת חיפה. במשך הקרירה המקצועית הפרופסיונאלית שלי, עסקתי בטיפול בילדים, מתבגרים ומבוגרים, בטיפול זוגי, אינדיווידואלי, קבוצתי, ומשפחתי - אך היום אני עובד בעיקר עם מבוגרים. אני נהנה להדריך ולייעץ בעניינים של פסיכותרפיה ובנושאים של אתיקה. בעבר שמשתי כראש המגמה הקלינית וכראש התכנית לפסיכותרפיה של החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, כמנהל של התחנה לטיפול בילד, בנוער, ובמשפחה של משרד הבריאות בחיפה, וכפרופ' אורח בבית ספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד. אני פעיל בהוראה, מחקר, וניסיון להיות "בן אדם".
אני פסיכולוגית קלינית בכירה, פרקטיקה פרטית, תל-אביב-יפו. כתבתי דוקטורט על – "היקסמות פנטזמטית: הוועדה הסודית של פרויד מפרספקטיבה של יחסי קבוצות לפי ביון". אני חברה באפק – ארגון, פרט, חברה: האגודה הישראלית ללימוד תהליכים קבוצתיים וארגוניים. העונה הראשונה של בטיפול הציגה טיפול פסיכולוגי במסגרת דרמטית, שעוצמתה שואבת מהכמיהה לראות מה מתרחש מאחורי הדלת הסגורה של חדר הטיפול. נדמה שמשאלה זו קיימת אצל מטופלים ומטפלים גם יחד; אלה ואלה מיוצגים בצוות שסיפק משאלה זו – היוצרים והיועצים של הסדרה. אני סבורה שמשום משאלה זו להצצה לתוך חדר הטיפול דרך חלון אחורי (היצ'קוק, 1954), גם העלילה הונעה באמצעות העברה אירוטית, על הפיתוי הגלום בה עבור המטפל, הפיתוי שמערער את הגבול בין החיים המקצועיים לבין החיים האישיים. מבנה זה העצים את ההתענגות על ההצצה דרך החלון האחורי – לא רק לתוך המתרחש בחדר הטיפול, אלא גם לתוך החיים הכפולים של המטפל: החיים הפרטיים שנסתרים מעיני המטופלים, ומה שניתן לגלות באמצעותם על הנפש הסמויה מן העין. כעת, לא נותר אלא לחכות לסיפוק הסקרנות, זו שלעולם אינה יודעת שובע. אני פסיכולוג קליני, המשמש כיום כפרופ' חבר בחוג לבריאות נפש קהילתית וכמדריך בפסיכותרפיה במדור הקליני של השרות הפסיכולוגי של אוניברסיטת חיפה. עד לפני שלוש שנים ניהלתי במשך 15 שנה את שרותי היעוץ לסטודנט באוניברסיטה העברית, שם אני עדיין חבר סגל המחלקה לפסיכולוגיה בדרגת מרצה בכיר קליני. כמו כן שימשתי בתפקידי יועץ לנושאי הדרכה בפסיכותרפיה בשרותי בריאות נפש שונים בארץ ובארצות הברית. תחומי הענין המקצועיים נובעים מגישתי התיאורטית הבסיסית: הגישה ההתייחסותית והבין סובייקיטיבית בפסיכואנליזה. הם כוללים: יחסי מטפל-מטופל והתקשורות שביניהם; יחסי הדרכה בפסיכותרפיה והתפתחות אנשי מקצוע בתחום; מבט פסיכואנליטי בין סובייקטיבי על מצבי משבר אישיים, התהליכים המאפיינים אותם וצורות התערבות טיפוליות דינמיות ויישום תובנות מתוך התיאוריה הפסיכואנליטית לתחומי טיפול אחרים כמו שיקום וטיפול באלה המתמודדים עם הפרעות חמורות. הסדרה ריתקה אותי על אף שצפייה בטלוויזיה איננה מצליחה ממש לרתק אותי בדרך כלל, ואני מעדיף לבלות זמן בצורות אחרות. לא אחת מצאתי עצמי תוהה כיצד תפסו יוצרי הסדרה, שהם על פי הבנתי אנשי קולנוע וטלוויזיה, משהו כל כך מהותי מאיכותו של טיפול פסיכולוגי דינמי המדגיש קשר בין מטפל ומטופל ואף הצליחו לתקשר אותו אל הצופים. על אף זאת היתה להרגשתי לעתים דרמטיזציה יתרה במצבים מסוימים, וכן לא ניתן היה, אולי בשל אותה להיטות לדרמות, לחוש באיזו נינוחות או מרחב המאפיין פעמים רבות טיפול בגישה פסיכודינמית. אותו מרחב המאפשר בטיפול לבחון, ל"השתעשע" עם רעיונות ותפישות כדי לבחון אותם ואת היחס אליהם, היה כה חסר באותה חצי שעה מקוצצת שבה הוצג כל פרק. במיוחד ריתקה אותי (איך לא?) דמותו של המטפל המלהטט בין מהומות חייו האישיים והסערות המציפות מצד מטופליו. כל כך מוכר לי ועם זאת כה מעניין ושונה. לעתים הפתיע אותי ראובן המטפל במידה בה היה מוכן לנגוע בכאביו, ולפעול איתם כדי להבין ולהתחבר אל האנשים האהובים במשפחתו ואל מטופליו. ואילו פעמים אחרות הפתיע אותי עד כמה לא יכול היה למצוא את הדרך להבין דרך כאבו של הזולת, ועד כמה לא יכול היה לעתים למצוא דרכים כדי להיחלץ ממעגל הבדידות שלו. חשוב לומר: היה בסדרה משהו בעל ערך רב עבורנו, המטפלים הדינמיים, בכך שהיא הצליחה להעביר לאנשים מחוץ לתחום המקצועי במידה רבה של הצלחה עד כמה העבודה הטיפולית מערבת, נוגעת בנימי הנפש של המטפל. היא עזרה לנפץ מיתוס של מטפלים רחוקים, קרים ובלתי מעורבים, דבר הרחוק מן האמת מרחק רב. אני פסיכיאטר העוסק שנים רבות בפסיכותרפיה ובעבר עבדתי במסגרות ציבוריות בארץ ובניו יורק. עד לפני חמש שנים ניהלתי מחלקה פסיכיאטרית שיקומית בבית חולים אברבנאל. כיום אני מלמד ומדריך במסגרות מקצועיות שונות ביניהן: התוכנית לפסיכותרפיה בבר-אילן, ותוכנית ההכשרה של המכון הישראלי לאנאליזה קבוצתית. באוניברסיטת תל אביב לימדתי בחוג לרפואת משפחה ובתוכנית לפסיכותרפיה (כיום הדרכה). מזה כעשר שנים אני כותב באופן קבוע סקירות של ספרות מקצועית במדור בקורת ספרים של "שיחות". כעורך מדעי השתתפתי בתרגום ספרים שיצאו בהוצאת "תולעת ספרים", ובהווה אני עובד על שני ספרים שעומדים לצאת בעברית (שניהם מאת סטיבן מיטשל). אני בעל אוריינטציה פסיכואנליטית התייחסותית-אינטרסובייקטיבית ויש לי עניין בגישות אינטרדיסציפלינריות. הקשר בין תיאוריות פסיכואנליטיות, מחקר תצפיתי התפתחותי בינקות ומחקר נוירופסיכולוגי, נראה לי מרתק במיוחד. אהבתי את הסדרה "בטיפול" ומצאתי בה דרמה מרתקת ואמינה על המורכבות של הקשר האנושי הזה שמתרחש בפרטיות של חדר הטיפולים. עלי לציין שפגישות ההדרכה בין גילה לראובן נראו לי פחות נאמנות לרעיון שמסגרת ההדרכה אמורה למלא. דווקא בגלל תחושה זו בחרתי להתייחס לקשר שנרקם בין גילה וראובן וללוות את המפגש החדש ביניהם - הפעם בתפקידי מטופל ומטפלת. כשחזרתי, לקראת חידוש הסדרה, וצפיתי שוב בכמה מהפרקים הקודמים של מפגשי ההדרכה הופתעתי עד כמה עשירים ומשמעותיים היו התכנים שעלו בהם. בצפייתי המחודשת בלטו במיוחד היחסים המורכבים בין טיפול, חייו האישיים של המטפל, האופן בו הוא נאבק על חיוניות פנימית ואיך מאבק זה מקרין על התנהגותו המקצועית והאישית. אני רואה בקטעים אלה הזמנה להתבוננות במערכות המקצועיות בתוכן פועל מטפל במהלך הכשרתו ובעבודתו. אלה מערכות שלעיתים מתאפיינות בדחיסות בינאישית יתרה תוך חשבונות מתמשכים, תחרות, מאבקי כוח הירארכיים ועוד. טוב שבפגישות אלו עולים אף הדי המהפכות התיאורטיות שפוקדות את התקופה המקצועית המעניינת בה אנחנו פועלים. אני מצפה בסקרנות להמשך.
|