רפואת הנפש
רפואת הנפש

פסיכותרפיה

הרהורים על השימוש בביטוי Gay / ד"ר רפאל שפרינגמן-ריבק

נטישת נטייתו המינית המקורית, הגנטית-הורמונאלית של הפרט מהאובייקט שאליו נמשך מלכתחילה והפנייתה לאפיקים אחרים היא לעיתים תוצר של טרגדיית ילדות שלא עברה עיבוד. תאור טיפול.
תאריך פרסום: 29/9/2007

הרהורים  על השימוש בביטוי Gay

                                                     

                                                     

מאת: ד"ר רפאל שפרינגמן-ריבק

 

תיאור מקרה.

             

עמרם, מהנדס טקסטיל בן 35, נשוי ואב לשתי בנות , הגיע לטיפול בשלהי 1973. לדבריו אשתו היא שיזמה ושלחה אותו לטיפול על כי אינו מספק אותה מינית בגלל חולשת זקפה. לדעתו בעיה זו היא שולית ובעצם הסכים לבוא לטיפול כי מאז התבגרותו הוא חש שמשיכתו המינית לגברים גוברת על משיכתו לנשים ומזה שנים הוא מקיים בסתר יחסים הומוסקסואליים מזדמנים בהם הוא ממלא תמיד את תפקיד האישה.  מיחסים אלה הוא מפיק סיפוק רב העולה לאין ערוך על זה שהוא חווה ביחסי המין עם אשתו. איש אינו יודע על נטייתו זו, כולל אשתו, ומלבד היות נטייה זו נטל חברתי, אין הוא רואה ביחסים אלה כל רע.

 

בחדשי הטיפול הראשונים חזר וטען שהוא חושש שכשריו המילוליים לא יעמדו לו במשימה כה מסובכת כטיפול אנליטי ושאי יכולתו להביע את עצמו כדבעי תגרום בסופו של דבר לטיפול לעלות על שרטון. טענה זו לא עלתה בקנה אחד עם היכולת מילולית המרשימה שהפגין בתובנות שהעלה בכוחות עצמו ועם עושר תיאוריו הרב-גוניים.

 

עמרם בן יחיד להוריו. אביו, קצין בכיר בחיל הים נעדר תקופות ארוכות מהבית. עמרם גדל צמוד לאימו ופיתח כלפיה אהבה שלא ידעה גבול. בבדידותה, השיבה לו האם גם היא אהבה. את השנים האלה מתאר עמרם כמאושרות בחייו, והוא מכנה אותן "גן העדן האבוד." לאהבתה הרבה של אימו התלווה נופך ארוטי שלבש צורת משחקי מין, כמעט על גבול גילוי עריות. האם עודדה משחקים אלה שתוארו על ידו כמגרים ומהנים במיוחד. כשבגר מעט, חדל לקרוא לאברים שהשתתפו במשחקים בשמם התינוקי והחל לקרוא להם בשמם המקובל. או אז הופסקו משחקים אלה באחת ביזמת האם והבשלתו המילולית תוגמלה באופן שלילי. מכאן ניתן היה להבין את הקשר הסיבתי שיצר עמרם בין הבשלתו המילולית לבין אובדן הנאה.

 

בהעברה נוכח עמרם שהפגנת יכולת מילולית אינה כרוכה, בהכרח, באובדן אהדה. גם כשהוכיח עצמו כבעל כושר מילולי העולה אף על שלי, המטפל, לא סר חינו בעיני. לאחר תובנה זו גדלה אמונתו בכושרו להתבטא, הטיפול צבר תנופה והתובנה והתיאורים התעשרו והעמיקו. (1)

 

למרות שמנעה ממנו את המשחקים המיניים המשיך עמרם לאהוב את אימו בכל נימי נפשו והיה כרוך אחריה. עם המשך התבגרותו החל לגלות באם פגמים. לאט לאט הכיר באופייה ההפכפך ולמד להבין שכישוריה המנטאליים והחברתיים לוקים בחסר. לאכזבתו מאישיותה התווסף זעם עז כשלוותה את אביו באחת מנסיעותיו הממושכות. זעם זה הפך לחמת רצח כשגילה שהרתה. מניתוח חלומותיו ניתן היה להבין שהוא מקנא בוולד, חושש שהוולד יירש את מקומו כבנה היחיד וכשהסתיים ההיריון בהפלה שייחל לה, חש אשמה כבדה, "כאילו נטבע במצחי אות קין,  כמו גרמו מחשבותיי הזדוניות למות הוולד."

 

עוד טרם אכזבותיו מאימו וזעמו עליה, כשהייתה עדיין אהבתו עזה וחד-משמעית, נאלצה האם להירתם לפרנסת המשפחה ולצאת את הבית. כבר אז חש עמרם נטוש ומיותם. רגעיו המאושרים היחידים היו כשהייתה האם חוזרת הביתה עם ערב או כשנסעו יחד אל מחוץ לעיר ויכול היה לשוב ולהרגיש בבלעדיות נוכחותה. בשיא ייאושו, כשחש מבודד ואומלל, נטה אוהל בפאתי חצר הבית. כשהיה מסתופף שם, דימה שעודנו מאוחד עימה, חוזר לחיות ב"גן העדן האבוד." בליבו כינה את האוהל בשם: "משוש." כבר בשלב זה היה ברור לו שבחר בשם זה להכחשת תחושות הריקנות, ה"יתמות" והדיכאון שהשתלטו עליו בבדידותו.

 

במקביל לאכזבתו ולהדחקת דמותה של האם, חלה גם הזדהות עימה. לא אחת היה עד למעשיה האינטימיים, כגון הטלת שתן ועד שעלה הדבר בטיפול, נטה אף הוא להטיל את מימיו בישיבה. עם זאת, שלטה בו האם עדיין ללא מצרים. מבלי שתוציא הגה, ידע תמיד משפת גופה את רצונותיה ומילא אחריהם ללא עוררין. הנושא עלה בחלום בו השווה עצמו לכלבלב הקשור לאישה גדולה המושכת אותו אחריה בחוט משיכה. חלום זה שיקף את כניעותו לה לצד משיכתו המינית אליה. בחלומות אחרים נמלט מבית כלא לרחובות חשוכים מלווה בשני ידידים עלומי שם. האסוציאציות הוליכו אל אבר המין ושני אשכיו והרחובות החשוכים שקפו את הסודיות שאפפה את פגישותיו ההומוסקסואליות. מכאן ניתן להבין שעם האכזבה מאישיותה של האם ובהעדר דמות אחרת, העתיק את אהבתו לגברים.

 

מילדותו לא אהב את מראה גופו ועל כן המציא בדמיונו העשיר דמויות גבריות שייצגוהו. היו אלה דמויות גיבורים מיתולוגיים, אלים, כמו אפולו וגיבורים ממלחמות ישראל לדורותיהם. דמויות אלה היו מושלמות ובהן מצא את שחסר לו: יופי, גבורה ואומץ. לבסוף הפכו דמויות אידיאליות אלה למשאת נפשו של כל גבר. עמרם אף נתן להם שמות. את חלקם כנה בשמם המקורי ולאחרים המציא שמות פרי דמיונו. רבים משמות אלה הכילו את האות ז', זבולון, זכריה וכד'. האות היוותה סמל מובהק לזכרותם של גיבוריו. גיבור בשם עזוזיה היה חביב עליו במיוחד, כי שמו הכיל גם עוז וגם שני סמלי זכרות ואכן היוו אברי המין הזכריים של דמויות אלה מושא להערצתו. במוזיאונים, כשהיו אברים אלה מכוסים בעלי תאנה, היה חש אכזבה וכעס. "גיבורים אלה בדמיונותיי" אמר, "היו אני עצמי כפי שרציתי להיות." עם הזמן איבדו פרטי גיבורים אלה מחשיבותם בטיפול ולא היה עוד צורך בהם. התברר שלא היו אלא פיתוחים ושכלולים של דמות קדמונית יחידה שהוזכרה באקראי עוד קודם בטיפול. הייתה זו דמות נער מתוך סיפור "הציפור הכחולה" של מטרלינק, מעולם הילדים שטרם נולדו. על נער זה, שטרם נולד, נגזר להיוולד ולמות לפני שהגיע תורה של אהובתו האגדית להיוולד, כלומר לאבדה לנצח. עמרם הזכיר דמות זו לראשונה והרבה לדבר עליה בהשוותו את אומללותו לזו של אותו נער בהיותו בעיצומה של תחושת אובדן "גן העדן" הקדמון. עכשיו יכול היה להבין במודע שהיה זה הוא עצמו מושא אהבתו, הערצתו ומשיכתו המינית שמצאה ביטוי בתרגילי אוננות, כשהוא מנסה לקיים יחסי מין עם עצמו. תרגילים אלה הגיעו לשיא נרציסיסטי בעמדו מול ראי, כשהוא עוקב בדריכות אחר כל ניד וכל זיע בבואתו. "בנסיבות נדירות אלה הייתי מתמלא הערצה עצמית. הייתי מתפשט עירום ומקיים את הפולחן תוך תשומת לב מרבית לכל פרט." ביטוי לטקסים אלה נמצא באחד החלומות בו התקיים המגע ההומוסקסואלי ליד פלג. האסוציאציות הובילו אל נרקיס המתאהב בדמותו המשתקפת במי הפלג. הערצה עצמית זו זוקקה והתנקזה באבר מינו. כזכור, קרא לרבים מגיבוריו בשמות שהכילו את האות ז', סמל זכרותם. כמו כן נזכר שבילדותו צייר את עצמו כשלגופו צמוד פאלוס ענק ממדים ואמר: "אבר המין הזקור שלי, מעצם היותו צמוד לבטני, ללא כל גירוי נוסף, היה לכך ערך מוסף הנושא את עצמו." והוסיף: "מאהבת אבר המין הזקור שלי אל אהבת אבר המין הזקור של גבר אחר, המרחק כבר אינו רב. כשאני נהנה מגבריותו של בן זוגי, אינני נהנה אלא מזו שלי."  גם במפגשים המיניים נהנה עמרם, לדבריו, יותר מאונם הגברי של בני זוגו מאשר ממעשה הבעילה עצמו, שלא היווה אלא עדות נוספת לגבריותם.

 

משהובהרו הדברים עד כאן, כשנה לאחר המפגש הראשון, הסתיימה למעשה הבנת תהליך המעבר מהטרו-סקסואליות ילדותית לוהטת לבי-סקסואליות תוך העדפת ההומוסקסואליות. אולם הסיפור לא תם.

  

בשלב זה אמר עמרם שנראה לו שהנטייה ההומוסקסואלית נמוגה אבל הוסיף: "באשר לכל הקשור לאהבתי הקדמונית לאימי, להשתעבדותי לה, אינני מרגיש חופשי ולו אמרת לי עכשיו שזהו סוף הטיפול, הייתי רואה בזאת כאסון." על כן הוקדשה שנת טיפול נוספת להתרת סבך רגשותיו האמביוולנטיים כלפי שני הוריו, בעיקר כלפי אימו ורק אז נפסק הטיפול.

 

אולם היו עוד שלוש פגישות. הראשונה פגישת מעקב, שהתקיימה שנה לאחר תום הטיפול. בפגישה זו אמר עמרם שמשיכתו לגברים אינה קיימת עוד. פעם אחת ניסה, לדבריו, ליצור מפגש עם מישהו מבני זוגו מן העבר, אבל כבר מתחילת הפגישה חש שאין לו עניין בה ושהיא תפלה.

 

בתום עוד שנה יזמה אשתו פגישה נוספת ובפיה תלונה: "נכון" אמרה, "שהבעיה המינית שבגללה שלחתי אותו אליך כבר אינה קיימת, אבל מגבר ממושמע, שכל מוצא פי היה לו פקודה, הפך לאיש עקשן, בעל דעות משלו ואינני יכולה עוד לשלוט בו כקודם."

 

באמצע שנות התשעים פגשתי בעמרם באקראי בנסיבות חברתיות. באותו זמן כבר לא הייתה ההומוסקסואליות טאבו חברתי כה חמור והיציאה מהארון הפכה חזון נפרץ. זהינו זה את זה והתפתחה שיחה. "אתה בטח זוכר" אמר לי עמרם, "שהייתי מדבר על האוהל שנטיתי בשולי חצרנו. עם הזמן נזכרתי שאת שמו, "משוש" הפכתי לבסוף ל-Joy. נדמה לי שכבר בטיפול," המשיך, "הבנו שנינו שבשימוש בשם "משוש" נעזרתי להכחשת  תחושות ה"יתמות," האובדן והדיכאון. אני תוהה עכשיו  אם לא חלק ניכר מאלה המתעקשים לקרוא לעצמם "עליזים" ו"עליזות", במילים אחרות ,Gays מנסים אולי אף הם להכחיש בצורה זאת תחושות קשות ולא מעובדות שהם נושאים בחובם ושכל תהלוכות הניצחון האלה שהם מתעקשים לערוך בכל מחיר, אולי אף הן אינן אלא ביטוי לרצון להתכחש לעצב, לאבדנים ולאכזבות שחוו בהתפתחותם."

 

פרופ' הלוי-ספרו הפנה את תשומת ליבי שגדולים ממני, כפרויד וסוקארידס, נתנו דעתם על סוגיה זו, שנטישת נטייתו המינית המקורית, הגנטית-הורמונאלית של הפרט מהאובייקט שאליו נמשך מלכתחילה והפנייתה לאפיקים אחרים היא לעיתים תוצר של טרגדיית ילדות שלא עברה עיבוד. לצערי אין בידי המובאות המדויקות לכך. עם זאת נראה לי שגם אם לא המצאתי כאן את הגלגל, הרי שהבהירות בה הצליח עמרם לתאר את התפתחותו בכלל ואת התפתחות נטיותיו המיניות בפרט, עושר התיאור וההיקשים שהצליח להקיש, כל אלה מצדיקים את הצגת המקרה.

 

  

(1) התפתחות והבשלה בציר הקוגניטיבי, ציר Piaget, גררו פורענות על הציר הליבידינאלי, ציר ההתפתחות של Freud . מעתה הייתה כל הפגנת כוח בכושר המילולי כרוכה בסכנת אובדן. קשר סיבתי אנאכרוניסטי זה הופרך בהעברה והשימוש האופטימאלי בציר הקוגניטיבי שוחרר מעכבותיו.

תגובות

הוספת תגובה

דר גידי רובינשטייןד"ר גידי רובינשטיין26/5/2008

פרויד וסוקארידס במשפט אחד?.

שלום רב,

עם כל הכבוד שיש לי למחבר (ובהחלט יש כבוד רב אחרי שקראתי דברים אחרים פרי עטו) כמו רבים אחרים, הוא נפל קורבן לבלבול בין עמדתו הליבראלית של פרויד (ר', למשל, מכתב לאם אמריקנית) ובין יישומיה המעוותים ע"י מספר פסיכיאטרים פסיכואנליטיקנים בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, שסוקארידס הוא אחד מהם. פרויד אכן ראה בהומוסקסואליות קיבעון בשלב הפאלי, שהוא שלב מתקדם בהתפתחות, אך מעולם לא טען שבכוחה של הפסיכואנליזה "לרפא" קיבעון זה ולשנות את הנטייה המינית. נהפוך הוא: הוא רואה בפסיכואנליזה כלי להפיכת חייהם של הומוסקסואלים שלמים ומאושרים יותר ע"י עזרה בקבלת הנטייה המינית השונה. לעומת זאת, ראדו, בייבר וסוקארידס סילפו קשות את רוח הדברים של פרויד וגייסו את הפסיכואנליזה כדי להבטיח למטופלים משימה בלתי-אפשרית: שינוי הנטייה המינית. בכך תרמו להגדרת ההומוסקסואליות כהפרעה נפשית.

ד"ר שפרינגמן-ריבק, גם אני אינני נמנה על המצדדים במונח Gay להגדרת הומוסקסואל. לטעמי, הומוסקסואליות אינה סיבה לבושה, כמו שאינה סיבה לגאווה. אלא שהמונח Gay אינו מונח קליני אלא מונח פוליטי. והפוליטיקאים שבחבורה רתמו מונח זה למאבק חברתי מוצדק ומוצלח למען זכויות הומוסקסואלים, כך שאולי הם יודעים טוב מאיתנו, הקלינאים, מה משרת את המטרה.

עם זאת, יורשה לי להביעה את הסתייגותי ממה שנראה לי כגישה שהיא על גבול הדמגוגיה, דהינו, הצגת מקרה (מעניינת כשלעצמה) של גבר אומלל הנקרע בתוך הקונפליקטים שלו ויציאה כנגד המונח Gay. ד"ר שפרינגמן-ריבק, אף מטופל (גם לא סטרייט) איננו Gay מעצם היותו פאציינט, קרי - אדם סובל. ההיקש שעשית דומה למסקנותיו של בייבר שביסס את מסקנותיו על הומוסקסואלים בכלל על מדגם לא מייצג של פאציינטים הומוסקסואלים שעברו פסיכואנליזה וזאת עוד בלי לאפשר לנער לפתוח את פיו, כלומר, בהסתמך על תיאורי המטפלים ולא המטופלים.

בברכה,

ד"ר גידי רובינשטיין

 

 

ובין יישומיה המעוותים

דודדוד5/12/2007

הופסתי תגובה למעלה באותו תאריך של התגובה הזו. נראה שהדיון כאן כבר נגמר לפני הרבה זמן. ולכן אני לא בטוח שיהיה מי שיקרא את הגבובה שהוספתי היום, ולכן אני רושם כאן בסוף כל התגובות את התגובה הזו כדי לוודא שמי שקורא ידע שהוספה למעלה תגובה מאוחרת נוספת. ראה למעלה באותו תאריך כמו התגובה הזו.

דודדוד5/12/2007

לדרור, קשה להישאר אדיש להשוואה שלך בין הומוסקסואליות ופדופיליה [ל"ת].

אני רוצה לנסח מחדש את הטיעון שלך:

בתימן ובמקומות אחרים היה מקובל לחתן ילדות בנות 9 (הזקנות מתימן לא יזכרו בכך עם חיוך כמו שכתבת, לפחות אלה שאני פגשתי נזכרות במרירות). העובדה שהחברה שם הסכימה לחיתון ילדות לא אומרת שזה לגיטימי וראוי לחתן ילדות בחברה שלנו.

עכשיו ההיקש:

בחברה המערבית מקובל שיחסים הומוסקסואליים הם לגיטימיים ולא מהווים סטייה. העובדה שהחברה מסכימה להומוסקסואליות לא אומרת שזה לגיטימי וראוי בחברה שלנו.

מסקנה: הומוסקסואליות=פדופיליה.

עכשיו אני אמשיך על פי קו המחשבה שלך:

בחברה המערבית מקובל שיחסים בין אנשים ממוצא אתני שונה הם לגיטימיים ולא מהווים סטייה. העובדה שהחברה המערבית מסכימה ליחסים כאלה לא אומרת שזה לגיטימי וראוי בחברה שלנו.

מסקנה: יחסים בין בני זוג ממוצא אתני שונה=פדופיליה.

בחברה המערבית מקובל לאפשר לנשים, (כושים, יהודים, בלונדינים..או מה שתרצה) להצביע למוסדות הציבור. העובדה שהחברה מסכימה לאפשר למיעוטים שוויון בזכויות לא אומר שזה לגיטימי וראוי בחברה שלנו. וכו וכו..

אני לא מאשים אותך שאתה גזען וכמובן לקחתי את הדברים לאבסורד רק כדי לנקות מהם את המשחקים הלוגיים הללו. ובלי משחקים והיקשים: לפי דעתי פדופיליה זה רע, אבל הומוסקסואליות זה לא בהכרח רע ואין שום קשר בין השניים. העובדה שאתה קושר בין השניים מלמד אותי שיש לך כאן אג'נדה מאוד חזקה כי יש לנו רגשות כל כך שליליים וקשים נגד פדופיליה שזה בעיני לנסות להרוג זבוב עם תותח. הפסילה של פדופיליה היא תותח. אצלנו היא גורפת חזקה מלאה ללא פשרות וסייגים. לקשור בינה לבין הומוסקסואליות זה כמעט כמו להצדיק רצח של הומוסקסואלים. למה אתה כל כך חמור ואלים נגד הומוסקסואליות? זה תמוה בעיני מידת המעורבות שלך בנושא עד כדי כך.

 

כנגד הטענה שמדובר בבחירה של שני אנשים בוגרים בלי פגיעה בעצמם או באחרים, אתה כותב שלפי קרנברג "גם בחירת-האובייקט ההומוסקסואלית כוללת מרכיבים של ניצול ואכזריות של האחר ושל העצמי". אבל אני בטוח שתוכל למצוא את מי לצטט כדי לטעון שגם ביחסי מין הטרוסקסואלים יש אלימות, יש חדירה ותוקפנות. אז יחסים כאלה הם פסולים גם כן? אני חושב שהם פסולים רק אם החדירה הזו היא לא רצויה ולא מוזמנת. לא כל קשר שיש בו חדירה הוא קשר בין מזוכיסט לסדיסט ולא כל קשר הומוסקסואלי בהכרח כולל מרכיבים של ניצול ואכזריות של האחר ושל העצמי.

 

אני מוצא סתירה בזה שמצד אחד אתה כותב:

בתאריך 16-10 : כאשר מישהו מחליט להשלים עם הנטייה ההומוסקסואלית שלו מה שקורה לו זה שהוא "מפרק את משפחתו ויוצא אל הגנים הציבוריים לאחר ש"מצא את עצמו" ע"פ התיאוריה המעודכנת."

6-11 : אתה מדבר על הומוסקסואליות כעל מחלה וטוען שהיא סטייה כמו פדופיליה

11-11 : הומוסקסואליות היא פרברסיה שמהווה בעיה

14-11 : אם הבנתי נכון אז "קבלת האפשרות הדו-מינית או הומוסקסואלית כאפשרית מבחינה ערכית" סותרת את מערכת הערכים שלך.

 

ומצד שני כותב:

12-11 : בעבודתי עם פציינטים אנו מגיעים בדרך-כלל לנקודת-הבחירה, בה האדם יכול ליהנות משני העולמות, ועליו לבחור האם ללכת בדרך ההומוסקסואלית או ההטרוסקסואלית.

 

לאור הציטוטים מדבריך למעלה, האם באמת אפשר להאמין שאתה חי בשלום עם מצב בו מטופל יבחר בלהיות חולה סוטה עם בעיה נפשית שמפרק את משפחתו ומה שיש לו לחפש בעולם זה גנים ציבוריים? זה כמו להגיד למישהו "אתה יכול לבחור באפשרות אחת שהיא טעות מוחלטת וגמורה וחולה ואתה יכול לבחור באפשרות השנייה שהיא היחידה הנכונה. עכשיו אני משאיר לך לבחור בעצמך". לדעתי במשפט כזה יש הרבה מניפולטיביות צביעות ודו פרצופיות. אחד המרכיבים החשובים ביותר בטיפול הוא יושרה על פיה ניתן לבסס אמון. לדעתי אין טיפול בלי זה וכאן אין פרור של יושרה כי אתה לא באמת מקבל את אפשרות הבחירה והלגיטימיות של שתי האופציות. 

 

אני כן מסכים איתך שמי שרוצה לשנות את נטייתו יש מקום לעזור לו, ויש מקרים שבהם זה אפשרי, אבל יש גם מקרים בהם זה לא אפשרי. האנשים שאתה בעצמך ציטטת טוענים שסטטיסטית המקרים האחרונים רבים לאין שיעור בהשוואה לראשונים, עד כדי כך שההסתברות לשינוי היא זניחה (ראה סרט ראשון למטה).  אז אם אתה רוצה גילוי נאות בפני מטופלים זה מה שאתה כנראה צריך להגיד להם. אני גם מאמין שהדרך לשינוי היא באופן פרדוקסאלי בקבלה אמיתית של חוסר הצורך וההכרח בשינוי הזה. מותר להיות הומו, זה לא בהכרח אומר שאתה סוטה, דפוק או פסול או אכזרי כלפי עצמך או אחרים, עכשיו תבחר. זו לא אמירה של מניפולציה ומזימה לשינוי הנטייה של המטופל על ידי שימוש בתכסיס, אלא מדיניות אותנטית מתוך הנחה שחלק גדול אכן יבחרו בלהיות הומו, וזה בסדר.

 

ועוד הערה אחת כדי בכל זאת גם להתייחס למאמר עצמו שעורר את הדיון הזה, לפי דעתי המילהgay  אכן באה כדי להוות ניגוד, אבל הניגוד הזה לא בהכרח בא להתייצב מול עצב של מי שהומו, אלה אולי מול החברה שפוסלת את הזכות לשמחה של הומואים ומגנה אותם. אני מסכים בכך עם ההערה של מי שהזדהה למעלה כ"צוות פסיכולוגי".  כאילו לומר, "אתם לא מקבלים אותנו וחושבים שאנחנו צריכים להיות מדוכאים? אז הנה לכם! זה לא נכון ואנחנו שמחים ומגיע גם לנו לשמוח". יש מקומות באירופה שנפוץ לשמוע  "אני גאה להיות יהודי". האם זה בגלל מקור של חוסר גאווה מבפנים או מבחוץ מהחברה או ששניהם משפיעים ומושפעים אחד מהשני? בארה"ב הכושים פיתחו לעצמם את המושג “Black power”. האם הם חלשים? מוחלשים?

 

לסיכום מצאתי בyoutube  כמה סרטים קצרים רלוונטיים:

 

דברים בשם אומרם. ספיצר בעצמו אומר ש"שכחו" לצטט שהוא טוען שההסתברות לשינוי היא מאוד קטנה:

http://www.youtube.com/watch?v=ZwE6_dLweYo&feature=related

 

מאמרים של תרפיסטים שניסו לשנות נטייה מינית ועכשיו מתנצלים כל כך

http://www.youtube.com/watch?v=aDiYeJ_bsQo&feature=related

 

על החוויה של לנסות להשתנות, סיפורים אישיים

http://www.youtube.com/watch?v=ub4MdKFjEeM&feature=related

 

http://www.youtube.com/watch?v=54QR_5k6qA8 (יש גם חלק 2 ו3)

מעניין שאחד המרואיינים מספר שהוא נתבקש על ידי המטפל שלו להעיד על הצלחת הטיפול למרות שהמטפל סיפר על כך שיש לו הרבה מטופלים בהם הטיפול הצליח ולמרות שאצלו לא היו עדויות להצלחת הטיפול.

 

http://www.youtube.com/watch?v=ilZt88Kt50k  (יש גם חלק 2 ו3) (אמנם מדובר כאן במורמונים שגם ניסו שיטות נוראיות אבל הם גם ניסו להשתנות בכל השיטות המתקדמות והמוכרות על ידי הממסד הפסיכולוגי)

 

תרפיסט שעוסק בשינוי נטייה מינית של אחרים נתפש בבר של הומואים

http://www.youtube.com/watch?v=_2O2N0k0liU&feature=related

 

פעילה למען שינוי נטייה מינית מתוודה שמאז ש"השתנתה" בעצם הפכה למתנזרת ממין

http://www.youtube.com/watch?v=_88rHLIk1yI&feature=related

 

 

 

למען האיזון, עדות של מישהו שכן טוען ששינה את נטייתו בהצלחה:

http://www.youtube.com/watch?v=_2voWbOdgjI

 

מטפל שטוען שהשתנה בעצמו ושמשנה אחרים:

http://www.youtube.com/watch?v=jJXWFZz0Qjo

 

http://www.youtube.com/watch?v=ScYnHlSo8g8&feature=related

 

יש עוד הרבה סרטים חשובים שם אבל אני רוצה לקצר. היה לי הרבה יותר קל למצוא סרטים של אנשים שעברו חוויות קשות מאוד עד כדי ניסיונות התאבדות בעקבות הניסיון הנואש להתמודד עם ניסיונות שינוי הנטייה המינית שלהם, מאשר למצוא סיפורי הצלחה. אולי בגלל שאלה שמצליחים לא מרגישים שהם רוצים לדבר על זה, ואולי בגלל שבאמת יש מעט סיפורים כאלה. על זה אין לי תשובה.

זאב שביידלזאב שביידל20/11/2007

אכן האמת תנצח. אין טעם להכביר במילים

דרור זנדמןדרור זנדמן20/11/2007

חבל על הזמן.

חבל על הזמן להתכתב מול קבוצת משוכנעים-בדבר, הרוצים לשכנע אותי שמראה עיני מטעה אותי. הרוצים להמשיך לחיות תחת שטיפת-מוח אמריקאית, פוליטיקלי-קורקט לחלוטין -- ואשר ימשיכו לעצום עיניים מול אלה שהצליחו להשתנות, ימשיכו לחשוב שאי-אפשר לשנות נטייה מינית, ואולי גם שאסור בכלל לנסות.

ואני אמשיך לעזור לאלה הרוצים להשתנות, ולראות ברכה בעמלי. אשתדל, במקום ויכוחים עקרים כמו כאן, לכתוב יותר תיאורי-מקרים ולהדריך מטפלים צעירים בנושא. והאמת תנצח

דר רפאל שפרינגמן-ריבקד"ר רפאל שפרינגמן-ריבק19/11/2007

לאור [ל"ת].

אכן היו בעיות בחיי הזוגיות של עמרם, אבל מסיבות השמורות עימי נמנעתי להעלותן. לא היה כל קשר ביני לבין אשתו של עמרם, להוציא העובדות שהייתה זו היא ששלחה אותו לטיפול ושפנתה אלי ביוזמתה, בלא שהוזמנה ובפיה התלונה על השינוי באופיו של בעלה.

בברכה

רפי שפרינגמן-ריבק 

ציקי כהןציקי כהן18/11/2007

דרור - יותר מידי ראציונליזציות.. מעבר לתיאוריה.. יש מקום גם למציאות.. (ובהקשר בינאישי ככלל,

מובאת כאן

מן הסתם ייאמר כי היא תוצאה של ז'דנוביזם וטרור אנטי מדעי של הפעילים הגאים

זאב שביידלזאב שביידל18/11/2007

עמדה עדכנית של פסיכואנאליטיקאים.

אני מדבר על שינוי עקרוני של התפיסה האנאליטית בנושא

כפי שהיא באה לידי ביטוי בספרם שלפרידמן ודוני

http://www.columbia.edu/cu/cup/catalog/data/023112/0231120567.HTM

הם לא רואים כל הפרעה בהומוסקסואליות כשלעצמה וגם לא טוענים להפרעות נפשיות מיוחדות אצל הומוסקסואלים

הם טוענים לנזקים הנפשיים הקשים שהומופוביה גורמת להומוסקסואלים- הומופוביה הן של המטפלים והן של ההורים

הם מדברים על הגורמים הנוירוביולוגיים כתשתית הנטייה המינית, כאשר הגורמים הפסיכולוגיים מתפתחים על בסיס ביולוגי. לא הבנתי למה קרנברג מתכוון שהוא מדבר על "משקל גדול יותר" של החלק הפסיכלוגי.

לא ראיתי כל טענה על נושא אידיאולוגי. אולי פרידמן ודוני מדברים על הטיות הומופוביות של פסיכואנאליטיקאים מהדור הישן, כולל במיוחד את סוקרידס.

דרור זנדמןדרור זנדמן16/11/2007

אולי ראית מהרהורי לבך, במקרה הטוב.

במאמר שהבאת אומר קרנברג את הדברים הבאים, שאינם שונים כלל ממה שטען כל ימיו:

א. הגורמים הפסיכולוגיים רלבנטיים יותר מהביולוגיים

ב. ישנו טווח רחב של מימד ההפרעה - החל מחולים קשים ועד לאנשים נורמליים - אם אתה אינך מחשיב את ההומוסקסואליות כאבנורמלית.

ג. גברים (אך לא נשים) דו-מיניים נוטים להיות עפ"ר בעלי הפרעות נפשיות

ד. ישנו הבדל עצום בין גברים ונשים בענין זה

ה. כל המחקרים בנושא זה מושפעים מאד מהעמדה האידיאלוגית של עורכיהם

ו. רוב הפסיכואנליטיקאים בארה"ב חושבים שמדובר בפתרון לא-נורמלי של קונפליקטי-ילדות

ז. קרנברג עצמו מסכים עם עמדת פרידמן - שהיא כביכול עמדת-אמצע בין שני המחנות, אך אם תעיין בעמדתו של פרידמן תמצא שהיא נוטה הרבה יותר לכיוון סוקרידס.

אז על איזו חזרה בתשובה אתה מדבר?

זאב שביידלזאב שביידל14/11/2007

קרנברג שינה לחלוטין את דעתו בנושא הנטייה המינית !.

אמנם בגיל מופלג- אבל שערי התשובה הרי לא ננעלו

ראו בקישור הזה

http://www.psychomedia.it/jep/number5/kernberg.htm

וגם במאמר הזה

Kernberg, O. F.( 2002).  Unresolved issues in the psychoanalytic theory of
homosexuality and bisexuality. Journal of Gay & Lesbian Psychotherapy 6: 9-27.

זאב שביידלזאב שביידל14/11/2007

תגובה לדברים.

אמנם מעט באיחור, אך הנה תגובתי- בבלוג שלי

http://www.notes.co.il/zeev/38394.asp

דרור זנדמןדרור זנדמן14/11/2007

אכן דבר חשוב.

לא אני המערבב אותם - הם נחשבו מאז ומעולם יחדיו, עד שהלובי הגיי הצליח להשפיע להפרידם. ההפרדה היא תוצאה של בורות וגורמת לבורות.

ובכן - הפדופיליה איננה כפי שטענת לעיל - אלא אם כן היא מוגשמת בפועל. וגם זאת - רק בתרבויות מסויימות ובתקופות היסטוריות מסויימות (חיות בינינו זקנות מתימן שימלאו פיהן שחוק על המחשבה שמשהו לא בסדר עם העובדה שהן נישאו בגיל 9.). כך גם לגבי שאר הסטיות. לדעתי - ואני פחות או יותר מצטט מקרנברג - גם בחירת-האובייקט ההומוסקסואלית כוללת מרכיבים של ניצול ואכזריות של האחר ושל העצמי.

ברור שהתכחשות וחוסר-קבלה הם הרסניים כשלעצמם, בכל טיפול ולכל נטייה אצל הפציינט. אולם קיימים גם ערכי הפציינט, שהטיפול אמור לעזור לאינטגרציה ביניהם לבין התנהגותו של האדם. הפתרון אינו דוקא בשינוי ערכי לכיוון ערכי המטפל, אלא בהשתנות הפציינט, הכוללת גם ויתור מודע עם חלק מאובייקטי האהבה שלו, אשר משיכתם ממילא הולכת ומאבדת מקסמה עם התפתחות הטיפול.

דרור זנדמןדרור זנדמן14/11/2007

מסכימים על כמה דברים.

אכן נראה שכולנו עברנו בילדותנו את השלב ה"מולטי-פרברטי" ונשארנו עם התרכובות או תערובות שנוצרו בנו מכל האובייקטים האפשריים. יש בנו דו-מיניות ועוד סטיות נוספות, ברמה זו או אחרת (כדברי פרויד).

לגבי תהליך הטיפול - ברור שהוא כולל קבלת כל חלקי עצמו, כולל הפרברטיים, וכן התלותיים, האגרסיבי-רצחני, רגשות הקנאה הזעם והתסכול על עצמו ועל סביבתו. בהתבהר כל הנ"ל, חוזרת ומתאפשרת בחירת-אובייקט שלדעתי היא בריאה יותר. הבחור יבחר בבחורה כערכו - ולא בבחור, אך גם לא בילד או ילדה קטנים, לא באשת-איש, לא בזקנה, לא בחיה וכיו"ב, הנראים לי כולם - וזו אכן בחירה ערכית שלי - לא-בריאים.

העמדת מודל הבריאות הנפשית בענין בחירת-אובייקט כתלויה בערכי המטפל, היא מובנת מאליה, לדעתי, ולכן רצוי שלמטפל ולמטופל יהיה מצע ערכי-תרבותי דומה, או לפחות שיהיו מודעים היטב להבדלים ביניהם ויבררו האם הם יכולים לעבוד יחדיו במידה של פער בערכיהם.

נראה מדברייך שאת מסכימה איתי - ע"פ דברי מורי הפר' שמואל ארליך - שלתרפיסט ישנם ערכים, וחשוב שהם יהיו מונחים על השולחן - אחרת הוא מרמה את הפציינט ו/או את עצמו. את רק סבורה שהערכים צריכים להיות הערכים שלך - קבלת האפשרות הדו-מינית או הומוסקסואלית כאפשרית מבחינה ערכית. אני  מקבל את זה שלך יש ערכים משלך ואינני קורא לך "סטרייטופובית" או שמות-גנאי מטופשים.

האם את פתוחה לאפשרות שיהיו לתרפיסט ערכים משלו, שאינם ערכייך? (בתנאי שהם גלויים למטופל, כמובן).

אורי.אורי.14/11/2007

קישור לשאלון ההטרוסקסואלי [ל"ת].

אולי ככה נראית הומופוביה סמויה

דפנהדפנה12/11/2007

ועוד דבר חשוב.

ברגע שאתה שם הומוסקסואליות ופדופיליה ב"סל אחד", שאותו אתה מכנה "אנשים שלהם מושא אהבה סוטה" אתה מערבב בין בחירה בקשר שויוני והדדי של אהבה בוגרת, לבין יחסים הרסניים של ניצול ואכזריות בין קורבן ומקרבן. זה בהחלט מקומם ומרגיז ומעיד על בורות.

הומוסקסואליות אינה בחירה הרסנית כשלעצמה, לא לאדם עצמו ובודאי שלא לזולתו. זו בחירה שיש בצדה קשיים רבים, התחבטויות, כאב, תהיות, אבל התכחשות לה וחוסר קבלה שלה, היא הרסנית הרבה יותר!

דפנהדפנה12/11/2007

אז אנחנו מסכימים על משהו בכל זאת....

אני לא חושבת שבחירה לא מודעת היא דבר מקודש, אבל אני גם לא מאמינה שברור מעמיק שלה יביא בהכרח לשינויה. בעיקר אני לא חושבת שזו צריכה להיות מטרתו המכוונת של המטפל. להיות מטפל "גיי-פרנדלי" לא אומר לעודד בחירה בכיוון זה או אחר. נהפוך הוא, הכוונה היא לתת מקום אמיתי לתהליך בדיקה, לרב קשה ומפרך, על מנת לברר מה הדבר הנכון ביותר עבור אותו מטופל. המטרה היא לא שהוא יצא "סטרייט" או "הומו" אלא יבחר, הפעם באופן מודע, כיצד הוא רוצה לנהל את אורח חייו באופן שבו הוא ירגיש שלם ככל האפשר. הבחירה המודעת מתייחסת, אם כן, לאורח החיים בפועל. אף מטפל גיי פרנדלי לא יחשוב שטיפולו נכשל, אם מטופל הומו יתוודע במהלך הטיפול לחלקים הסטרייטים שבו ויחליט לממש אותם. מה שחשוב הוא שהדברים יקרו מתוך התהליך האישי של כל מטופל, מבלי שהמטפל מחזיק בערכים שיפוטיים על-פיהם הומוסקסואליות זו סטיה ולכן צריך לעזור למטופל "להחלץ" ממנה.

אני מאמינה שצריך לשמוע את בקשתו של המטופל מעבר לאמירה המוצהרת. לומר "אני לא רוצה להיות הומו", זה לומר כמה קשה להיות שונה, כמה קשה לחיות בחברה שלא מקבלת אותך, כמה קשה תהליך האבל על המשפחה הסטרייטית שכנראה לא תהיה לך ועוד ועוד. צריך ללכת יד ביד עם המטופל ולהכיר מקרוב מה אומרת מבחינתו האמירה "אני לא רוצה להיות הומו" לפני ש"רצים" לשנות אותו. אנחנו יודעים שמחקרים לא מעטים הראו שבטיפולי המרה יש יותר נזק מתועלת. זה לא אומר שזה לא יכול לקרות, אבל לפעמים דווקא המטופל שמגיע מתוך דחיה של החלקים ההומוסקסואלים שלו, יצטרך בסופו של דבר ללמוד לקבל את עצמו איתם, ולעומתו, יש מטופלים שחיים כהומואים לכל דבר ויגיעו לטיפול מסיבות שלא קשורות לנטיה המינית, ובכל זאת, משהו בתהליך שהם עוברים יביא אותם למימוש "הסטרייטיות" שבהם.

האם תסכים איתי שבכולנו יש מידה מסויימת (כזו או אחרת) של דו-מיניות?!

 

דרור זנדמןדרור זנדמן12/11/2007

אכן בחירה לא מודעת.

והתהליך הטיפולי, במיטבו, עשוי לעזור לאדם להגיע מחדש לנקודת הבחירה ולבחור מחדש - הפעם באופן יותר מודע ומתאים לערכיו העכשויים.

נראה לך שהבחירה הלא-מודעת במושא-האהבה היא דבר "מקודש"? פגשתי לא מעט פציינטים שמושא-האהבה שלהם היה סוטה: חד-מיני, נשים נשואות, ילדים, ילדות, וכו'. מטרתם היתה להיפטר מבחירה לא-מודעת הרסנית זו, שלדעתם הרסה את חייהם ולעיתים את חיי זולתם. אני חש אמפטיה רבה לכל אשר הוא אנושי, כולל כל בחירות-המושא הפרברטיות האפשריות. עם זאת, הן ניתנות להגמשה והכוונה לפי רצונו של האדם ובחירתו.

אין לי בעייה עם המטפלים ה"תומכי-גייז" העובדים עם אנשים המעוניינים בכך. אולם כאשר האדם אינו מעוניין כלל בכך, אך הוא שומע בכל ערוץ אפשרי את השקרים שפרטתי לעיל - שאין לו אפשרות בחירה - הוא אכן נתקע באותה בחירה לא-מודעת המאמללת אותו. יתכן שאפשר לחיות חיים שמחים וטובים כגיי (או עם כל סטיה אחרת), אולם אין טעם לסבול מכך כל החיים כאשר קיימת אפשרות לבחירה-מחדש.

אני רוצה להודות לך על הטון והבירור הענייני, ביחוד לאור הטונים המתלהמים אצל שאר המגיבים

דפנהדפנה12/11/2007

גנים / בחירה.

אני באופן אישי מאמינה שההסבר הגנטי הוא חלקי ביותר, ובדאי אינו מתאים לכל המקרים. יחד עם זאת, זה שלא מדובר בהסבר גנטי, לא אומר שאפשר או שצריך לשנות את ההומוסקסואליות. כמו שכתבתי בתגובתי הראשונה על המאמר, אני מאמינה שמדובר בבחירה לא מודעת במושא האהבה ועמדה מול בחירה זו, וזה הדבר המשמעותי כאן. 

דרור זנדמןדרור זנדמן12/11/2007

מקבל ההתנצלות.

אינני עומד מאחורי  כל מה שנכתב שם (מלבד דברי שלי).

אולם אני בהחלט מסכים עם הרוח האופטימית שהם משדרים - אכן ההומוסקסואליות איננה "מכת-גורל" בלתי ניתנת לשינוי. אין לי ויכוח עם מי שחושב שזו מתנה גדולה ושמח עליה, אלא רק עם מי שסובר שהדבר אינו ניתן לשינוי ולבחירה, וכי "צו הגנים" הוא הצו העליון.

בעבודתי עם פציינטים אנו מגיעים בדרך-כלל לנקודת-הבחירה, בה האדם יכול ליהנות משני העולמות, ועליו לבחור האם ללכת בדרך ההומוסקסואלית או ההטרוסקסואלית.

דרור זנדמןדרור זנדמן12/11/2007

טעות גמורה.

האתר אינו שלי, ואינני אחראי לכתוב בו. פנו אלי מקימי האתר וראיינו אותי, ואח"כ בקשו שאגיב לשאלות העולות שם מדי פעם.

אני מטפל גם בנשים המעוניינות לצאת מהלסביות. בהזדמנות אבקש מאחת מהן לכתוב על חוויותיה האישיות. לא עשיתי את זה עד כה, מאחר ובציבור נתפסת ההומוסקסואליות הגברית כבלתי-הפיכה, ולכן בקשתי מפציינטים גברים לעשות כן ולספר על חוויותיהם.

דפנהדפנה11/11/2007

יכול להיות שטעיתי ולא מדובר באתר שלך....

אלא באתר שבו אתה כותב באופן פעיל כאיש מקצוע ומכאן הבלבול.

אני מתנצלת על הטעות ותוהה האם כפסיכולוג אתה מסכים עם "תהליך השינוי" כפי שמופיע שם.

מקווה שלא.

דפנהדפנה11/11/2007

דבר ראשון, אני אכן מתפלאה..

דבר שני, השימוש שלי במונח "מטפלים התומכים בשינוי נטיה מינית" לקוח דווקא מהאתר שלך "אנשים משתנים".

האתר כולו מעורר פליאה, בלשון המעטה, אבל הדבר שהפתיע אותי אולי יותר מכל היה התשובה לאחת השאלות:

"למה אין באתר מידע על שינוי נטייה מינית של לסביות? זה בגלל שאתם דתיים?

לא, זה כי מקימי האתר הם הומואים לשעבר ולא לסביות לשעבר"

אשמח לשמוע יותר דווקא על החוויה האישית...

 

דרור זנדמןדרור זנדמן11/11/2007

מה את אומרת.

תתפלאי לדעת שכך סבורה רוב קהילית המטפלים הפסיכואנליטיים. רק שאין מדובר ב"שינוי נטייה מינית" שזוהי טעות בהגדרה של הבעייה ושל התהליך. מדובר בטיפול באחד מסוגי הפרברסיות ותו לא. טיפולים כמו זה שתואר לעיל נעשו ונעשים למאות ואלפים, כמו גם טיפולים בשאר סוגי הפרברסיות. ההבדל הוא, שלפרברסיה זו, יש לובי עצום וקולני, והיא תואמת את התרבות הליברלית (איננה פוגעת באף אחד), על כן נאמרים לגביה שני שקרים שוב ושוב, עד שכבר כולם משוכנעים בכך:

השקר הראשון: זו אינה פרברסיה, ואיננה בעיה כלל.

השקר השני: לא ניתן לטפל בה והיא תוסר, מאחר והיא איננה בעיה, אלא נטייה טבעית.

ובכן: זו אכן פרברסיה, והיא ניתנת לטיפול, במגוון שיטות - מהפסיכואנליטי ועד הקוגניטיבי-התנהגותי, ובשילוב של הנ"ל.

דרור זנדמןדרור זנדמן11/11/2007

סיום נושא. אכן, כתבת כל כך הרבה שטויות לעיל, שכבר אין חשק להמשיך. רמת הדיון ירדה למי-אפסיים. נסה להזדהות בשם אמיתי בפעם הבאה

דפנהדפנה11/11/2007

הפסיכולוג דוד בנאי וד"ר נתי לאור??.

מפתיע למדי שהם תומכים בשינוי נטיה מינית. אני מתקשה להאמין שכך הם יגדירו את עצמם.

 

דרור זנדמןדרור זנדמן11/11/2007

ואלה שמות.

מחוץ לאוטו קרנברג (מגדולי הפסיכואנליטיקאים בעולם, אבל גר בחו"ל), אפשר לפנות למשל לפסיכולוג מר בנאי, או לפסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי נתי לאור (שניהם בת"א) או לפר' ופסיכואנליטיקאי שמואל ארליך (ירושלים) ולעוד רבים, רבים אחרים.

דפנהדפנה11/11/2007

אני דווקא אשמח לקבל כמה משמות הקולגות שלך....

ולנסות להבין איך עד היום לא שמעתי על הטיפולים המוצלחים שלהם בתחום.

 

אוראור10/11/2007

צר לי, אינני יכול להסכים איתך..

להבנתך מדובר בהפרעה, ולהבנתי (ולשמחתי היום אתה בדעת מיעוט) מדובר בווריאנט תקין של המיניות האנושית.  אני דוחה את ההגדרה שלך את ההומוסקסואליות כסטיה, ועל אף שאני מוכן לקבל את העובדה שמידה מסוימת של לביליות במשיכה המינית אפשרית אצל חלק מהאנשים, ושינויים בהתנהגות המינית בוודאי אפשריים - כתלות במידה שבה יש מה שאתה תקרא לו "מוטיבציה לשינוי", ואני אקרא לו לחץ, חרדה או כפיה. 

האג'נדה שלך, "להסיר את השקר המפורסם לפיו בעלי משיכה חד-מינית אינם יכולים להשתנות", מטעה.  כל אחד יכול להשתנות במידה כזו או אחרת, השאלה היא מהו טיבו של השינוי המיוחל.  אתה יכול לגרום לאדם לחוש עוד פחות בנוח עם נטייתו המינית, "לעזור" לו להדחיק אותה, לפרש אותה על סמך תיאוריות שלא הוכיחו את עצמן, ללמד אותו התנהגויות אחרות, ועוד כהנה וכהנה שינויים.  אתה לא יכול לקחת הומוסקסואל ולהפוך אותו להטרוסקסואל, והבטחה כזו היא, בעיני, שקר (גם אם הוא קוסם לחלק מן המטופלים המגיעים כשהם סובלים באמת מן הקונפליקט בין נטייתם המינית ומערכת ערכים כלשהי, ציפיות אחרות שיש או היו להם וכיו"ב), וניצול ציני של מצוקה. 

יש לא מעט אנשים היוצאים מטיפולים מן הסוג שאתה מתאר מרוששים, כספית ונפשית, בדיוק בשל הפער הזה שבין האמירות המוחלטות והנחרצות שלך בתחילת הדיון, וטיבו האמיתי של השינוי שמושג בטיפולים כאלה.  העניין הוא, שבשם האג'נדה שלך, אתה מוכן לעוות הרבה יותר ממה שהמחקרים עצמם (שגם כך נתונים לביקורת מתודולוגית חריפה ומוצדקת) מאפשרים. 

בתיאור המקרה הנ"ל רב הנסתר על הגלוי, אך מהמעט שמפורט בו, כפי שכתבתי בתגובתי הראשונה, לא התרשמתי שהגיע מטופל הומוסקסואל שרצה לשנות את נטייתו המינית והצליח בכך בזכות הטיפול הפסיכואנליטי, אלא שזוהי הדרך שבה מבנה המטפל סיפור מורכב הרבה יותר, באופן שלדעתי הוא מצער. 

כל שנותר לי לקוות, הוא שעם הזמן יתמעטו מטפלים כמוך.  אמנם בישראל אין קביעה שטיפולים כמו אלה שאתה מתגאה אינם אתיים, אך הפרסומת שאתה עושה לעצמך, כמו גם האמירות חסרות האחריות שאתה יוצא בהן, בהחלט עומדות בניגוד לרוח קוד האתיקה של הפסיכולוגים. 

עכשיו, הבה נסגור את הנושא.

 

דרור זנדמןדרור זנדמן9/11/2007

אחריות אמיתית.

הבה נסגור את הנושא. להבנתי, ועל-סמך רוב החוקרים הפסיכואנליטיים, מדובר בהפרעה הניתנת בדרך-כלל לטיפול (בדרגות קושי משתנות - כמו שאר הסטיות). הדבר מאושש מידי יום בקליניקות שלי ושל אחרים בארץ ובעולם, ותואר לדוגמא במקרה לעיל (המצטרף לתיאורים רבים רבים אחרים). וכמו בשאר הסטיות - אין שום צורך בטיפול אם האדם אינו מעוניין להשתנות ואינו פוגע באחרים או בעצמו. האג'נדה שלי היא להסיר את השקר המפורסם לפיו בעלי משיכה חד-מינית אינם יכולים להשתנות.

אינני מעונין ליצור שקר חדש, לפיו השינוי קל ופשוט, או שהטיפול עוזר לכל אחד תמיד. וכי ישנו טיפול מובטח שכזה לכל הפרעה? ברור שמשתנים רבים יקבעו את הצלחת הטיפול. מספיק שנסכים על כך שישנם רבים שנעזרו והגיעו למטרתם בטיפול המיועד לעזור לכך, כמו הפציינט הנ"ל.

להמשיך את דברי, כדאי לעיין בספריו של קרנברג, כגון:

AGGRESSION IN PERSONALITY DISORDERS AND PERVERSIONS, שם הוא מנתח היטב את מגוון הדיעות בנושא, ושוב - על-סמך נסיונו הקליני - מסכם שמדובר בהפרעה ברורה, הניתנת לטיפול, אך לא בקלות.

אוראור9/11/2007

אחריות גמורה?.

דומני שאתה נוטה לסופרלטיבים שאינם במקומם.  אין לי רצון להמשיך בוויכוח הזה, אבל לפחות להעמיד דברים על דיוקם:

שם החוקר הוא ספיצר, ונכון שהוא הוציא מחקר בעשור האחרון שמסקנתו היתה ש"אולי שינוי אפשרי לחלק מהאנשים" (מחקר, שגם הוא לא עומד בקריטריונים מתודולוגיים בסיסיים, אבל, כאמור, לך זה פחות משנה), אך משראה איזה שימוש מעוות עושים בו גורמים פונדמנטליסטיים בארצות הברית, הוא סייג את דבריו עוד יותר. 

גם אם אתה לא שותף לטון השיפוטי שלי כלפי ארגונים כמו NARTH, EXODUS או כלפי מטפלים כמוך, אתה חייב להסכים איתי שיש הבדל (לא דק) בין אמירה מסויגת לפיה אולי ניתן לשנות באופן חלקי עבור חלק מהאנשים כל מיני דברים, ו"הוכחת ההיפך". 

אם תקרא בעיון את התגובה הראשונה שלי, תמצא שהמרכיבים הפוליטיים-רגשיים שבה אמנם לא נעדרים, אך לא קשה להבחין בינם לבין אמירות מקצועיות יותר.  במקרה שלך, דומה שהאג'נדה שלך מעבירה אותך על דעתך המקצועית. 

דרור זנדמןדרור זנדמן7/11/2007

הדברים נכתבו באחריות גמורה.

ולא כפי שדברי "אור" נכתבו - כנראה מתוך אג'נדה לחסל כל נסיון לשינוי, ולהכריז על הצלחות בשינוי כשקרים. אני שמח שהנסיון הקליני שלי ושל עמיתי מראה שניתן לעזור למעוניינים להשתנות בתחום הנטייה המינית, ולהגיע לאפשרות בחירת-אובייקט הרצוייה להם (ולא כפי ש"מוכתב" להם - בין אם ע"י הביולוגיה, הסביבה או שילוב של השניים).

לגבי ההשענות שלך על מחקרים - זה שייך לנושא אחר. עיין בספרות הביקורתית בנושא, ותמצא שישנן שתי החלטות פוליטיות מפורסמות בתולדות הAPA: האחת, בתמיכתה בישראל (מול הכרזתה כגזענית ע"י האו"ם), והשנייה בהחלטתה להוציא את ההומוסקסואליות מטווח הבעיות הנפשיות. יתכן ששתיהן נראות לך החלטות נכונות, אולם שתיהן פוליטיות ואין להן דבר עם מקצועיות בנושא. גם ד"ר ספיץ שהראה במחקריו אז את אי-יעילות הטיפולים, חזר והראה במחקר חוזר שלושים שנה אח"כ את ההיפך.  גם התקפותיך והתקפות חבריך בפורום זה ובאחרים הן פוליטיות להחריד, עד כדי האבסורד של הזעם הנוכחי על המטפל והצלחת הטיפול שלו.  מזלו של המטופל שפגש בפסיכולוג שטרם עודכן בכך שאין סיכוי לטיפול...

 

 

אוראור7/11/2007

גם היום מותר לחשוב אחרת, אבל צריך גם לגלות מידה מסוימת של אחריות.

אבל כדאי קצת לבדוק את הבסיס העובדתי לדעות ולאמירות שלך, ואם מתגלה, כמו במקרה שלך, שמדובר בסטריאוטיפים המעורבים באידיאולוגיה שאולי מתאימה לך, ובטיפול שאף מחקר סביר לא הצליח להראות שהוא עובד (אם כבר, להיפך, הוא גורם נזק) - האתיקה המקצועית צריכה לגבור על זכותו של כל אדם להאמין במה שהוא רוצה. 

ואגב, "טובי הקולגות שלי...עובדים עם אנשים המעוניינים בשינוי הנטייה המינית, והדבר עובד עפ"ר בהצלחה רבה" כשהוא יוצא מפיו של פסיכולוג קליני, הוא במקרה הטוב חוסר אחריות ופיזור דעת, ובמקרה הפחות טוב - הונאה של ממש.

דרור זנדמןדרור זנדמן6/11/2007

פעם היה מותר לחשוב אחרת.

אבל היום, מיד יסתערו עליך קבוצת היודעים מה מותר ומה אסור לחשוב ולהגיד. מותר לומר שפדופיליה היא סטייה, אסור להגיד שהומוסקסואליות היא סטייה ואסור להשוות. האם מותר להגיד שדון-חואניות או בגידות-בנישואין מהווים סטייה? צריך להפנות את השאלה לוועדת הז'דנוביסטים המעודכנים. לדעתי גם הנ"ל מהווים סטייה (בעלת אטיולוגיות ביולוגיות-סביבתיות מורכבות כמו כל שאר הסטיות)

פעם היה מותר לומר שסכיזופרניה היא מחלה. ומותר היה לחלוק על כך. ואין קבוצה שנרדפה יותר מהם. אבל להם אין את הכוח הפוליטי ההופך את הדיון המקצועי לדיון פוליטי זועם. אולי צריך לרחם על שאר סוגי הבעיות-מחלות-סטיות, שאינם מתאגדים והופכים את בעיותיהם לנושאים פוליטיים רותחים. בטוח שהפסיכולוגים יעמדו מיד לצד הנכון. כך היה ברוסיה, וכך במערב, וכך גם היום ועכשו כאן. אבוי לו למי שיחשוב אחרת - מיד הוא יאויים (ראה הערה אחרונה המאיימת עלי מצד הגב' נשר).

אולם המציאות היא שטובי הקולגות שלי - פסיכולוגים קליניים והפסיכואנליטיקאים בארץ, עובדים עם אנשים המעוניינים בשינוי הנטייה המינית, והדבר עובד עפ"ר בהצלחה רבה. אשמח לתת את שמותיהם למעונין. שיתקיפו אותם קצת...

רונית נשררונית נשר3/11/2007

מאמר מביש, ותגובה לאחד המגיבים.

אני כותבת כתגובה לאחד המגיבים , שאני מניחה שעוסק אף הוא בטיפול ( ומהיום אקפיד להזהיר מטופלים ומטפלים מפניו...).

המאמר עצמו מגוחך, ואין הרבה מה להתייחס לאוסף כל כך רב של גיבובים, חסרי מקצועיות.

"מצער לחשוב שאילו היה האיש פונה אל מטפל מודרני ו"מעודכן", לא הומופוב משוקץ אלא גיי-פרנדלי, היה עובר שטיפת-מוח ע"פ מיטב במחקרים, מפרק את משפחתו ויוצא אל הגנים הציבוריים לאחר ש"מצא את עצמו" ע"פ התיאוריה המעודכנת." 

סליחה, האם אתה חי בעידן בו אנו חיים? או שגם אתה, ככותב המאמר, תקוע בשנת 1973?

מאמר ביזארי לחלוטין, שגרם לי לשאול- מדוע בחר כותב המאמר לפרסמו? הרי זה עושה לו ( לכותב המאמר) שירות רע כל כך, ומביש.

 

טל קרויטורוטל קרויטורו21/10/2007

להבנת הנושא הטרנסג'נדרי.

עימו נמנים (בין היתר אך לא רק) הקרוס דרסרס, הדראג קווינס ודראג קינגס והנשים והגברים הטרנסים חשובה הבנת ההבחנה בין מין ומגדר.

לא הפין קובע חד-חד ערכית את המגדר, ולא השדיים, ולכן תתכן אישה עם פין וגבר עם שדיים וכמובן מצבי ביניים של נזילות מגדרית.

מילא הבילבול בין מין ומגדר,  אבל מדוע להשתמש במילים המכחישות של "כביכול" וה"לכאורה"? 

GAY הוא מונח פוליטי, חשוב לבחון גם את ההקשר החברתי, אחרת תוצאת הבחינה עשויה להיות חלקית מאד. 

ובנוגע למצעד הירושלמי - בערים שונות יש למצעדים אופי שונה. גם מצעד הגאווה בחיפה היה שונה באופיו הן מזה התל אביבי והן מזה הירושלמי. האופי השונה הוא לא בזהות המשתתפים (טרנסג'נדרים הם בין המשתתפים בכל המצעדים) אלא במאפייני המצעד.

טל קרויטורוטל קרויטורו21/10/2007

כמה אנכרוניסטי ומנותק.

שימוש במונח סטיות מיניות בנוגע להומוסקסואליות וביסקסואליות? הומוסקסואליות כגנים ציבורים ותו לא? האם אין מחובתו של איש המקצוע להתעדכן בכללי האתיקה של מקצועו ובספרות הרלוונטית העדכנית (שלא לדבר על המציאות סביבו) אחרת הוא חוטא למטופליו? 

 

 

גיא פלדגיא פלד21/10/2007

על פוליטיקה ותרפיה [ל"ת].

ההשפעה הפוליטית מצויה בכל מקום  - בוודאי לא צריך קריאה נוספת להבין שזו שלך רואה בהומו' דבר איום, פרברטי. להחליט את היעד הסופי של השינוי האישיותי המיוחל בטיפול על בסיס ערכיו של המטפל - זו לא ממש עמדה אנליטית-נייטרלית סבירה, אותה אתה לכאורה מבקש מאיתנו, המטפלים הגיי-פרנדלי [נאה דורד נאה מקיים?]. אינני סבור שטיפול בקבוצה שסבלה וסובלת כה רבות מאפליה, הדרה, הכחשה על עצם קיומה במגזרים רבים ובמשפחות רבות, יכול להיות נייטרלי. לך עמדותיך (שאישית, אני סולד מהן) ולאחרים עמדותיהם. לפיכך, נקודת ההנחה יכולה להיות שאין לא לך ולא לאחרים יכולת לטעון לנייטרליות בסוגיה הזו, עדיף לומר את הדברים בגלוי. לטעון שכל האיגודים הפסיכיאטריים, הפסיכולוגיים, איגודי עו"סים ומטפלים באשר הם מושפעים מקומץ פעילים שמתנגדים לפתולוגיזציה של צורה של מיניות וקשר בהסכמה בין בוגרים - די מגוכח. ביום שיהיה מאמר אחד יחיד וראשון ב"שיחות" על 20 שנותיו של המגזין שיעסוק בטיפול באוכלוסיה הומולסבית מזווית אוהדת - אז נדבר על איזושהי קבוצת כוח של מטפלים גיי-פרנדלי בישראל.

אכן, ההנחה היא עפ"י אינספור מחקרים שהסיכוי לשינוי נטיה מינית הוא קלוש, והדרך לשם כרוכה בייסורים ומגבה את הנטיות ההומופוביות בחברה (ובכל מגדילה את השנאה העצמית, את חוסר היכולת לדמיין תקווה ואת אחוז ההתאבדויות של בני נוער - שאתה מייחס דווקא לפתיחות ה"מוגזמת" - בדיחה גרועה - ביחס להומוסקסואליות). עדיף - כמה לא אנליטי - לחשוב במונחים חברתיים רחבים יותר ולתמוך בשינוי יחס החברה להומו' מאשר לתמוך בזכות לקיים טיפולי "חזרה בתשובה" לכל מי שבמצוקתו מוכן להפקיד את זהותו ביד של מטפל גיי-אנפרנדלי. אני מניח שבמצבים מסוימים ועל רקע מצוקה גדולה אנשים מסוימים (אולי כאלו שמלכתחילה היו ביסקסואליים, או מקרים ספציפיים שאכן היתה חרדה מנשים או ווטאוור) עשויים לעטות ציפוי אישיותי "נורמטיבי". מנגד, מאז שאותן שדולות אשר אתה מקונן עליהן שיפרו במשהו את הקבלה וההכרה החברתית שלנו, פי אלפי מונים של אנשים חיים בשלום עם זהותם, "הפכו בריאים וטוב להם", מקיימים קשרים (וגם משפחות משלהם) מאשר אותו אחוז זניח שטיפול ההמרה "מצליחים" בהם (כאשר שאלת ההצלחה היא מאוד עמומה). לטעמי ולטעם חלק נכבד בספרות המקצועית העכשווית, הבריאות הנפשית של הומואים עומדת ביחס ישיר למידת הקבלה החברתית והמשפחתית. לנו כאנשי מקצוע חובה לתמוך גם בתוצאות של המחקר וגם, ואפילו יותר חשוב, בשינויים חברתיים שמטיבים עם שכבה רחבה של בני אנוש.

השאלות איך, מתי , מי ולמה ביחס להתהוות זהות מינית בכלל הן מרתקות, אבל בהקשר של דיכוי ומצוקה רגשית אי אפשר לטעון לא לעמדה נייטרלית, ולפי המחקר וקצת התמצאות בעולם של אנשים עם נטיות מיניות שונות מה"נורמה" שלך כנראה שגם אי אפשר לטעון להסבר הנשען על אטיולוגיה פרברסית או הפרעות התפתחותיות עמוקות (שבמהותן, גם אם הן ברות שינוי בכלל, הסיכויים נמוכים ומצריכים התמדה בטיפול ארוך ומקיף - לשיטתך, כנראה רצוי כזה שמכיל פירושים מוכנים מראש ללמה המטופל הומו ביחס לתסביכיו האדיפליים בשילוב עם שיטות אילוף עצמי קוגניטבי). פוטנציאל הנזק בעמדה שלך גבוה פי כמה מאותה סכנה שאתה מייחס לעמדה הטיפולית הגיי-פרנדלי או gay-affirmative.

אוראור20/10/2007

צער או שמחה לאיד? [ל"ת].

ראשית, הרשה לי לכעוס באופן אישי, ולהשתומם באופן מקצועי, על המונח "סטיה" בו אתה עושה שימוש, בהקשר להומוסקסואליות ו/או ביסקסואליות.  דומה שהפוליטיזציה של ההתייחסות למיניות, עליה אתה כל כך מלין, רחוקה מלהיות נעדרת מתגובתך.  

לשאלתך, מה תעשה הקהילה (אני מרשה לעצמי להסיר את המרכאות), נראה לי שהקהילה תסתדר יפה.  היציאה מהארון (מונח שאני לא בטוח שאני מאוד אוהב, אבל נניח לזה כרגע),  אולי היתה יכולה להיות פתרון עבור אותו מטופל, ואולי לא.  אינני יודע, אך אני לא מתרשם שזו בכלל היתה אופציה שהועמדה בפניו.  מה שבטוח הוא שהמטופל הגיע, כשהוא נמצא בקשר זוגי בו הוא איננו יכול לשתף את בת זוגו ולו בחלק מהמתרחש, שלהזכירך, איננו מוגבל לעולם החוויה הפנימית, כי אם מתבטא בקשרים מיניים ממשיים.  האם זו בעיה? בוודאי.  האם נטייתו המינית היא הבעייה? לדעתך כן, לדעתי לא.  בכל אופן, בדבריך הקצרים, אתה מעמיד את ההתמודדות עם השאלה כצורך לבחור בין המשפחה והזוגיות, לנטייה המינית (או, במלותיך נעדרות השיפוטיות, ה"סטיה"), ומכריע, כביכול "לטובת המשפחה".

ראשית, אינני משוכנע שאנחנו באמת יודעים כאן   מ ה י  נטייתו המינית של המטופל.  ייתכן שמדובר בנטייה הומוסקסואלית אקסקלוסיבית, וייתכן שהוא ממוקם יותר קרוב לביסקסואליות מבחינת משיכתו.  לא הייתי קופץ למסקנות גורפות, בוודאי לא בלי בירור מעמיק של השאלה הזו עם המטופל. 

שנית, לא ידוע לנו מספיק על המסגרת המשפחתית של המטופל (אם כי הקשר בין אשתו של המטופל והמטפל לפחות מעוררת הרמת גבה), אך ברור שהסתרה כזו מעידה על כך שמשהו שם לא עובד.  גם אם נניח לרגע ששינוי נטייה מינית אכן אפשרי (ואני אינני סבור כך), עדיין, ישנם דברים בקשר בין המטופל ואשתו שבוודאי לא ייעלמו, גם אם המטופל "נרפא", וראוי לתת עליהם את הדעת.  נניח לרגע שהמטופל היה בוגד באשתו עם נשים אחרות, ולא עם גברים, האם גם אז, כמטפל, היית מקבל עבור המטופל את הבחירה ה"נכונה ביותר", שהיא להמשיך ולהסתיר זאת מאשתו? דרושה מידה לא קטנה של שחצנות על מנת לקבל החלטות כאלה עבור מטופלים, ובוודאי, לאחר שנים של טיפול אינטנסיבי, העובדה שהן אינן עולות כלל, או לא מוזכרות כסוגיות מהותיות בהצגת המקרה, מעוררת תהיות. 

מכל מקום, מתיאור המקרה לא עולה כי עמדתו הערכית של המטופל זהה לזו שלך, ובוודאי שלא ניתן לומר שהמטפל "תמך בו ובערכיו": התמיכה היחידה שאני מצליח למצוא בטיפול שזו מטרתו, היא תמיכה בערכי המטפל.  "מלבד היותה של נטייה זו נטל חברתי, אין הוא רואה ביחסים אלה כל רע", כותב בפתיחת תיאורו ד"ר שפרינגרמן-ריבק, שלא הייתי חושד בו כמי שמשתייך לאותם מטפלים "מעודכנים", שאתה כל כך בז להם, או, רחמנא ליצלן, לאותן בריות משונות המתייחסות בעבודתן גם למחקרים מבוססים, מבוקרים, או עקביים.  

אתה ניזון מסטריאוטיפים מהסוג הנמוך והמרושע ביותר, לא רק לגבי הומואים, לסביות וביסקסואלים, אלא גם לגבי מטפלים גיי-פרינדלי.  לפי תיאוריך, הדבר היחיד שהומואים מסוגלים לו הוא יציאה אל הגנים הציבוריים, והמטרה העומדת לנגד עיניהם של מטפלים כאלה, היא פירוק משפחות, והוצאה של עוד אנשים אל אותם גנים, באמצעות "שטיפת מוח".  נו, באמת... הייתי מצפה ממטפל, מכל מטפל, לפחות להכיר את המתרחש בעולם, ולא להיזון משטויות.

אפילו כותב המאמר סבור שהיום גישתו לטיפול היתה שונה (והייתי שמח לשמוע, אגב, במה, ומדוע, אם חל שינוי בתפיסתו, הוא איננו מתייחס אליה, במאמר שנכתב ממרחק של חצי יובל מזמן הטיפול), ואינני יודע האם באמת מטפל שיתבטא כך (ואתה עצמך הרי מתבטא כך בלא מעט פורומים) אכן ינודה.  מה שבטוח הוא, שלא הייתי מאחל לאדם המצוי במצוקה סביב שאלות של נטייה מינית, להגיע לטיפול אצל מי, שבלי קשר למטרות הטיפול או תוצאותיו, איננו מסוגל להתייחס בחוסר שיפוטיות, ובכבוד, לאחר.  

פנינה, תאפנינה, ת"א17/10/2007

מיותר.

היחס השלילי כלפי יחסי מין בין גברים זועק מתוך השורות ובין השורות.

לא הייתי מאחלת לשום הומוסקסואל "להתרפא" אצל אותו מטפל.

בנוסף חוסר ההבנה הפוליטית והחברתית של מצעד הגאווה ומשמעויותיו החינוכיות והדמוקרטיות מעורר תמיהה ואף כעס.

מצער ומאכזב.

דרור זנדמןדרור זנדמן16/10/2007

מצער לראות את צערם של המטפלים על הצלחת הטיפול [ל"ת].

עד כמה הפך הטיפול בסטיות מיניות לענין פוליטי, ניתן לראות מצערם של המגיבים. אבוי, הטיפול הצליח והבי-סקסואליות נעלמה, האיש הפך בריא וטוב לו, ומה תעשה "הקהילה"? ןמה יהיה עם "היציאה מהארון" שהיתה אמורה להיות הצלחת הטיפול, ע"פ אג'נדת הקהילה ומיטב המחקרים?

טיפול מהסוג שתואר לעיל, בין אם הוא מבוסס על תיאוריה זו או אחרת, עזר לפונה להגיע אל מטרתו, תמך בו ובערכיו.

 מצער לחשוב שאילו היה האיש פונה אל מטפל מודרני ו"מעודכן", לא הומופוב משוקץ אלא גיי-פרנדלי, היה עובר שטיפת-מוח ע"פ מיטב במחקרים, מפרק את משפחתו ויוצא אל הגנים הציבוריים לאחר ש"מצא את עצמו" ע"פ התיאוריה המעודכנת.

אני שמח שאנשי-מקצוע כמו כותב המאמר קיימים עדיין בתוכנו. אני משער שמספרם הולך ומתמעט מאחר ואינם פוליטיקלי קורקט, ואבוי לו לפסיכולוג צעיר שיעיז לחשוב כמו כותב המאמר - הוא ינודה ע"י קהילת הפסיכולוגים.

בטי ברגרבטי ברגר12/10/2007

על המונח GAY ועל מצעד הגאווה.

לכולנו חרדות, כמובן. הכחשה מהווה אחד ממנגנוני ההגנה.  גם אני חושבת שאולי המונח GAY, יתכן ומבטא הכחשת חרדות. ברצוני דווקא להתייחס להכחשת חרדת סרוס (שכמובן היא אוניברסאלית).  גם התהלוכות הצבעוניות השמחות בהן מככבים טרווסטיס,  מבטאים  אולי בצורה לא מודעת הכחשה  של  חרדת  סירוס, הרי אין כביכול הבדלי מין! הרי לכאורה יש אישה עם פניס וגבר עם שדיים!. כמו כן, יש ביטוי עוצמתי לאספקטים וואייריסטיים ואקסיביציוניסטים, כמו במסיבות רבות אחרות.  (נראה שאספקטים אלה הוצנעו במצעד הירושלמי?)

אשר לעניין הפוליטי: בעולם שלנו יש מקום לכולם, ובוודאי שכל אדם ששייך לקבוצה של  הומו לסביים וטרנסג'נדרים, זכותו לחיות בכבוד, גם בזוגיות. אלא שחשבתי על  פן דינמי מסוים של ארוע חברתי כמו מצעד הגאווה – שכמובן יש בו משמעות פוליטית-חברתית  עוצמתית.

 

אורי.אורי.8/10/2007

מצער לקרוא הצגת דברים כזו. מתקבל הרושם כי המטפל אינו מכיר להטב"ים וקוויריות, וחסר את הרגישות לעסוק בזהות מינית בחדר הטיפול. זה חשוב בלא קשר לאמונותיו הפוליטיות של המטפל...

דר רפאל שפרינגמן-ריבקד"ר רפאל שפרינגמן-ריבק5/10/2007

עמרם, המשך.

אין לי ספק שלו נולד עמרם 30 שנה מאוחר יותר, כפי שנטען, היה הטיפול שונה וגישתו וגישת הסביבה (וגישתי) לנטייתו המינית הייתה שונה. בניגוד לפרויד שטען שהנטייה הראשונית של כל יילוד היא דו מינית, טען, למשל, וויניקוט (1971) שכל יילוד הוא בראשיתו זכר בעוד שוויזדום (1976) טען שכל יילוד הוא בראשיתו נקבה. היכן האמת? לדעתי אין לנו עדיין אמת מוחלטת ואין לי אלא לסמוך על הדברים שסיפר לי עמרם. לפי דבריו לא היה לי ספק שלפחות בתקופת חייו הראשונה הזכורה לו, היה זכר שנמשך מינית אל אבריה הנקביים של אימו. לאחר השרות הראשון האמיתי שסיפקתי לו בעזרת פירושיי, שחרור יכולתו המילולית מעכבותיה, היה הטיפול בעיקרו, כפי שטען בעקיפין ווינוקוט, מולך ע"י עמרם ולא על ידי. עמרם היה זה שהשתמש במילה שמשמעותה שמחה וגיל כדי להכחיש את עצבונו על אובדנו והינטשותו. מכאן הקיש שייתכן שיש אחרים כמוהו, בודאי לא כל הומו-לסביים, שגם הם מכחישים טרגדייה פנימית ע"י הדגשת השמחה. אינני סבור שהפך הומופובי. עובדה היא שניסה, בתום הטיפול, לקשור שוב קשר עם גבר, אבל נוכח שאין לו עניין בכך. בכלל, לא באתי במאמרי לקבוע מסמרות באשר ל"מוצאה" של ההומו-לסביות, אלא לתאר במידת האפשר, בלי לגלות פרטים מזהים, את סיפורו הרבגוני של מטופל אינטליגנטי להפליא המתאר בצורה לא שגרתית את מהלך חייו הפנימיים.

אשר לפרופ' הלוי ספרו. כשערך את ה-Israel Journal of Psychoanalysis הגשתי לו טיוטה של המאמר שפרסמתי כאן, ופרופ' ספרו כתב לי שאמצא קודם את המובאות שהזכרתי. משלא מצאתין, (נתתי את כל ספרייתי כשיצאתי לגמלאות) וויתרתי על הרעיון.  אשר לשימוש באות ז', מצאתי אותה מסמלת את הזכרות גם בלא-מודע ועל כן התעניינתי.

דר רפאל שפרינגמן-ריבקד"ר רפאל שפרינגמן-ריבק5/10/2007

[ל"ת].

אין לי ספק שלו נולד עמרם 30 שנה מאוחר יותר, כפי שנטען, היה הטיפול שונה וגישתו וגישת הסביבה (וגישתי) לנטייתו המינית הייתה שונה. בניגוד לפרויד שטען שהנטייה הראשונית של כל יילוד היא דו מינית, טען, למשל, וויניקוט (1971) שכל יילוד הוא בראשיתו זכר בעוד שוויזדום (1976) טען שכל יילוד הוא בראשיתו נקבה. היכן האמת? לדעתי אין לנו עדיין אמת מוחלטת ואין לי אלא לסמוך על הדברים שסיפר לי עמרם. לפי דבריו לא היה לי ספק שלפחות בתקופת חייו הראשונה הזכורה לו, היה זכר שנמשך מינית אל אבריה הנקביים של אימו. לאחר השרות הראשון האמיתי שסיפקתי לו בעזרת פירושיי, שחרור יכולתו המילולית מעכבותיה, היה הטיפול בעיקרו, כפי שטען בעקיפין ווינוקוט, מולך ע"י עמרם ולא על ידי. עמרם היה זה שהשתמש במילה שמשמעותה שמחה וגיל כדי להכחיש את עצבונו על אובדנו והינטשותו. מכאן הקיש שייתכן שיש אחרים כמוהו, בודאי לא כל הומו-לסביים, שגם הם מכחישים טרגדייה פנימית ע"י הדגשת השמחה. אינני סבור שהפך הומופובי. עובדה היא שניסה, בתום הטיפול, לקשור שוב קשר עם גבר, אבל נוכח שאין לו עניין בכך. בכלל, לא באתי במאמרי לקבוע מסמרות באשר ל"מוצאה" של ההומו-לסביות, אלא לתאר במידת האפשר, בלי לגלות פרטים מזהים, את סיפורו הרבגוני של מטופל אינטליגנטי להפליא המתאר בצורה לא שגרתית את מהלך חייו הפנימיים.

אשר לפרופ' הלוי ספרו. כשערך את ה-Israel Journal of Psychoanalysis הגשתי לו טיוטה של המאמר שפרסמתי כאן, ופרופ' ספרו כתב לי שאמצא קודם את המובאות שהזכרתי. משלא מצאתין, (נתתי את כל ספרייתי כשיצאתי לגמלאות) וויתרתי על הרעיון.  

דפנהדפנה3/10/2007

מה פרויד (באמת) היה אומר על זה?!.

אני מצטרפת, כמובן, למה שכתבו קודמי. נדמה לי שהתאור הפשטני מידי חוטא במובנים רבים למה שהכי קרוב למה שניתן לכנותו "אמת".

חברה מלומדה הפניתה אותי לדברים שכתב פרויד ב 1915 :

"המחקר הפסיכואנליטי מתנגד בכל תוקף לניסיון להפריד את ההומוסקסואליות משאר בני האדם כקבוצה בעלת אופי מיוחד... הפסיכואנליזה רואה באי התלות של בחירת האובייקט במין האובייקט מצב ראשוני ממנו מתפתחים הן האופי הנורמלי והן האופי האינוורטי (כך מכנה פרויד את ההומוסקסואלית, על שם כיוון הליבידו בבחירת מושא האהבה) תוך צמצום לכיוון זה או אחר. אי תלות זו מוצאת ביטוי ביכולת הניתנת להבחנה בגיל הילדות לפנות במידה שווה של חופש הן לאובייקטים נשיים והן לגבריים. אותה יכולת שנמצא גם במצבים פרימיטיביים ובתקופות פרה-היסטוריות".

ההתנהגות המינית הגלויה הינה רבגונית. האנליזה מראה שההבדלים בתנאי האהבה אינם אלא כמותיים. כולנו דו-מיניים ההבדל הוא כמותי. אין טעם באנליזה לאחור כדי למצוא מסלול סיבתי מכיוון שלא קיימת סיבתיות אלא בחירה לא מודעת ועמדה מול בחירה זו. הדו מיניות היא בבסיס המיניות הילדית ולה איכות וכמות משתנה וביטויים שונים.

 

אני רוצה להתייחס לאופן שבו מוצגים מצעדי הגאווה על-ידי עמרם. "אני תוהה עכשיו  אם לא חלק ניכר מאלה המתעקשים לקרוא לעצמם "עליזים" ו"עליזות", במילים אחרות ,Gays מנסים אולי אף הם להכחיש בצורה זאת תחושות קשות ולא מעובדות שהם נושאים בחובם ושכל תהלוכות הניצחון האלה שהם מתעקשים לערוך בכל מחיר, אולי אף הן אינן אלא ביטוי לרצון להתכחש לעצב, לאבדנים ולאכזבות שחוו בהתפתחותם". העמדה המתנשאת והמזלזלת ששותפים לה המטפל והמטופל מרמזת באופן ברור על דבר אחד - הומופביה. מטרידה בעיקר המחשבה שעמרם התחיל את הטיפול בהרגשה של "ומלבד היות נטייה זו נטל חברתי, אין הוא רואה ביחסים אלה כל רע". וסיימו ברגשות של הומופוביה מופנמת. לעניות דעתי, גם אם מטופל משנה את בחירותיו ביחס למושא האהבה או התשוקה במהלך טיפול פסיכואנליטי, הרי חשוב שיבין ויקבל את כל החלקים שבו, ולא ידחה אותם מעליו, ובדאי שזו לא צריכה להיות מטרת הטיפול!

השימוש במילה "עליז", אינה הכחשה, לא של עצב, לא של אובדנים ולא של אכזבות (ואני לא מדברת כרגע בהקשר ההתפתחותי). להיפך, משמעות ה"עליזות" היא היכולת לחייך ולשמוח ולממש אהבה, גם נוכח חוויות קשות ורגשות מכבידים (הנובעים מעצם השונות ומתהליכים מורכבים של יציאה מהארון וכו'). 

ודבר אחרון, כתלמידה של פרופ' ספירו, אני מתקשה להאמין שהוא עשה קישור כה יבש וצר בין טראומות ילדות להומוסקסואליות. גם אם אינו חסיד של קהילת ה"גייז", יש להניח שלא הציג את הדברים בצורה כה חד מימדית. כך לפחות אני מאמינה....

מקווה שכותב המאמר ישכיל לקרוא את התגובות ולהרהר בהן.

צוות פסיכולוגייצוות פסיכולוגיי2/10/2007

הרהורים על השימוש באתר פסיכולוגיי psycholoGay :-).

המתעניינים/ות בחומר מקצועי בנושאים הקשורים בנטייה-מינית, מִגדר וטיפול בלהט"ב (לסביות, הומואים, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים) מוזמנים/ות לגלוש לאתר פסיכולוגיי החדש:

www.hebpsy.net/gay

ובעניין שלשמו התכנסנו - השימוש בביטוי Gay, אספנו כאן כמה מקורות שמסבירים את העניין באופן יסודי יותר:

http://www.hebpsy.net/community.asp?id=35&cat=article&articleid=1462

אחת הביקורות הנפוצות ביותר כלפי קהילת הלהט"ב היא על השימוש בביטוים וסמלים המתקשרים לגאווה ושמחה. בחברה שבה אין אפלייה ואין גינוי ושנאה שמטרתם ליצור השתקה בושה ופחד אצל קבוצות של מיעוטים, אין גם צורך ב"גאווה". התנועה לזכויות הגייז מראשיתה סיגלה לעצמה דרך של הפיכת ביטויי גנאי שהופנו כלפי גייז לביטויים שמבטאים זהות ושייכות לקהילה.

אגב, כפי שתוכלו לקרוא במאמר הראשון ברשימה (בקישור) השימוש בביטוי Gay כלל לא התחיל בהקשר של הומוסקסואליות ולא ע"י הומואים. זו דוגמה טובה לסכנה שבהפיכת אמירה אישית-השלכתית במסגרת טיפול לתיאוריה כללית.

 

דר ריבי אפרתד"ר ריבי אפרת30/9/2007

הטיפול המוטה מראש.

צר לי לקרוא תיאור מקרה כה מוטה, אשר מחפש בסופו את ההצדקה לקיומו, ולדעתי אינו מוצא אותה.

חשוב לומר מראש- לא נמצאה עד היום תיאוריה פסיכולוגית (דינמית, חברתית, התפתחותית) או רפואית, תקפה אמפירית באשר לאטיולוגיה של הומוסקסואליות. ייתכן וזו הסיבה כי מרבית המחקר הרציני בנושא הלהט"ב הפנה בעשרים השנה האחרונות את מירצו לחקר האופנים בהם חיים להט"ב את חייהם, בתוך חברה הומופובית. גם בישראל התפתח המחקר בנושא זה (לדוגמא, אור, 2000; אפרת, 1999, 2007; ביטון, 2002; בר-סלע, 1992;  גיל, 1997; ולדמן, 2006; זינר, 2000; חקלאי, 2002; ליבני, 2004; מזרחי, 1990, 2001; מרום, 2001; מרי-אש, 2005; פרידלנדר, 2000; קמה, 2003; קפלן, 1999). מחקרים אלו ואחרים עוסקים בהקשרי חיים כגון- יציאה מהארון, זוגיות, מיניות, משפחה והורות, שרות צבאי, זיקנה ועוד.

לצד ההבנה כי תיאור מקרה יובא תמיד בתמצות ובהתמקדות ועל כן יפסח על מרכיבי טיפול שונים, הרי קשה להתעלם ממספר סימני שאלה העולים מתאור המקרה הנ"ל. לטעמי, הזועק מכל- איפה הטרנספרנס והקאונטרטרנספרנס? מה קרה בחדר הטיפולים בין מטופל חסר דמות אב ובין מטפל גבר? מה קרה לטרנספרנס האירוטי בחדר הטיפולים בין מטופל הומוסקסואל ובין מטפל גבר?

קשה שלא לחוש בהטייה מראש של המטפל כלפי הנטייה ההומוסקסואלית. בעיקר זועקת זו מהפיסקא הראשונה בתיאור, כאשר עמרם עצמו מתייחס לסבל המוסרי-סביבתי שגורמת לו נטייתו, אך לא לעצם קיומה, לא לחוויות המיניות עם גברים אחרים. מכאן, עובר המטפל לתאר את החיבור בין כשלים הוריים בחייו של עמרם ובין 'בחירתו' בהומוסקסואליות. דמות האם ממנה מנסה עמרם להינתק (ובינינו- 90% מהמטופלים שלנו מגיעים אלינו 'בזכות' בעיה זו) חודרנית ומינית, ודרכו היחידה להינתק ממנה היא בחירה בגברים. זאת משום 'שאין דמות נשית אחרת'- משפט עמום, לא ברור. מדוע אין דמות נשית אחרת בחייו של עמרם? כיצד פתאום מתקיימת דמות כזו (אשתו)? כלומר, הבחירה בהומוסקסואליות היא כתגובה לחסר ו/או לקיים שלילי. לא מוצגת אופציה של הנאה מחיי המין ההומוסקסואליים, של געגוע למגע רגשי-מיני גברי (כה עזה, עד כי עמרם מחפש אחריה גם כשהוא נשוי), לא מוצג בירור אמיתי ומהותי לעצם הימשכותו של עמרם לגברים.

כחיזוק להטייתו של המטפל, מציג הוא את היכרותו והתאהבותו של עמרם בגופו, לאחר שנות דחייה וחרדה סביב התפתחותו המינית, כמופע נרקיסיסטי, המוביל להומוסקסואליות. משמע- הומוסקסואליות = נרקיסיסזם. לא ברור האם התאפשרה בחדר בדיקה של ה'אני', דימוי עצמי, קבלה ועוד בהקשר זה.

ואם עסקינן בנרקיסיזם, מענין כי הפעם היחידה בה מתואר כאן טרנספרנס, עולה דווקא נימה נרקיסיסטית של המטפל עצמו: הוא היכול להכיל את עמרם היודע יותר ממנו (אלמנט התחרות- 'של מי גדול יותר'?)

משחק המילים בין joy ו- gay מעניין. אני מציעה פרשנות נוספת, אם מותר- האות j חתוכה ודקה (אולי אפילו פאלית) לעומת האות g שהינה מלאה ובשרנית (נשית? מינית?). חסר מול מלא? בכל מקרה, להכליל ממסקנתו של עמרם לגבי אופן שימוש במילים אלו - כאילו כל ההומוסקסואלים חווים זאת כמוהו- הריהי מעידה אמפירית ברורה, והרי היא גם שימוש לא נאות במילותיו של המטופל, שדרכן בוחר המחבר להעביר את דעתו המוטית, שלא לומר ההומופובית.

צר לי כי בשנת 2007 עדיין קיימות דעות שכאלו. מצד שני, אני שמחה שהן עולות לאור, ומחזקות שוב את הצורך בהגברת המודעות של הציבור הרחב בכלל, והמטפל בפרט, באשר להתקדמות במחקר ובטיפול באוכלוסיית להט"ב.

נדב הרנדב הר30/9/2007

"העניין המיני הבלבדי של הגבר באשה הינו בעיה שטעונה הסבר"....

..."ואינו דבר מובן מאליו שיש ליחסו למשיכה בעלת אופי כימי כביכול..."

מי אמר?? ובכן כן, זיגמונד פרויד בכבודו ובעצמו. (בהערה שהוסיף ב 1915 על "שלוש מסות על התיאוריה של המיניות", 1905) 

למרות התובנות המענינות והמהפכניות של פרויד בנוגע למיניות, נדמה לי שאיש אינו סבור שניתן כיום ללמוד בפשטות מפרויד על מיניות בלי לקחת בחשבון מאה שנות מחקר שבא בעקבותיו. פרויד עצמו היה בטוח שתלמידיו ימצאו טעויות רבות בתיאוריות שלו כשימשיכו לחקור את הנושאים שחקר. דבר אחד היה ברור לפרויד - והוא ההשפעה המכרעת של עמדות חברתיות על התפתחותו האישיותית והמינית של היחיד.

מה שבולט בתיאור המקרה המעניין שלפנינו היא העמדה השלילית החזקה כלפי הומוסקסואליות (למעשה יש לומר יחסי מין בין גברים) של המטופל, של אשתו (טוב, אותה אפשר להבין, תחת הנסיבות) ושל כל הסובבים אותם, עמדה שע"פ התיאור המטפל לא מצא לנכון לברר ולעמת אותה לאורך כל שנות הטיפול; התפיסה כי ישנה נטיה מינית רגילה, נכונה וטובה יותר, וכל נטיה מינית אחרת היא "בעיה".

התיאוריה המוצעת במאמר (שינוי הנטיה המינית של אדם כתוצאה מטראומה מינית בילדות) הופרכה במחקרים רבים. לא ניתן להסביר (סטטיסטית) נטיה מינית של בני-אדם על סמך קיומם של אירועים טראומטיים בעברם, ולא ניתן למצוא התפלגות שונה של נטיות מיניות בין אלה שידוע שעברו טראומה מינית.

סקירה מפורטת ומעניינת של כל התיאוריות הפסיכואנליטיות אודות הומוסקסואליות, והמחקרים שהפריכו אותן, מובאת בספרו של האנליטיקאי והפסיכיאטר ג'ק דרשר (Jack Drescher), עם המסקנה המתבקשת שפשוט כאנשי מקצוע איננו יודעים כיום מספיק על התפתחות הנטיות המיניות השונות. בהמשך הספר הוא מציע אפשרות לתפיסה פסיכואנליטית אלטרנטיבית, מעודכנת שלוקחת בחשבון את הממצאים המדעים האחרונים בנושא.

יש להניח שכל סיפור החיים של המטופל והתפתחות זהותו ומשפחתו היו שונים אילו היה נולד שלושים שנים מאוחר יותר. יש לקוות שאילו היה נזקק בכל זאת לטיפול, היה מעלה את הדברים בתוך הקשר חברתי-טיפולי-אישי אחר.

נדב


×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.