התאבדות בבני נוער / ד"ר מירית שני-סלע
מבחינה אבולוציונית, מתמיהה העובדה שאורגניזם יפגע בעצמו במתכוון - ההגנה העצמית והשמירה על החיים מתקשרים באופן מיידי עם אינסטינקטים חייתיים של הישרדות. עם זאת, תופעות של פגיעה עצמית עד מוות נצפו בקרב בעלי חיים ממינים שונים, בעיקר נוכח מצבי לחץ קשים כמו איום ממשי להישרדות היחיד או הקבוצה, כאב קיצוני ובידוד.
האם ניתן לדבר על אינסטינקט של שימור עצמי בבני אדם? מהם המנגנונים הנפשיים האחראים לתפקודי השמירה העצמית? כיצד הם מתפתחים? ומהם הגורמים לפגיעה ביכולת ובמוטיבציה של היחיד להגן על עצמו מפני סכנה, עד כדי התאבדות?
האם ניתן לדבר על אינסטינקט של שימור עצמי בבני אדם? מהם המנגנונים הנפשיים האחראים לתפקודי השמירה העצמית? כיצד הם מתפתחים? ומהם הגורמים לפגיעה ביכולת ובמוטיבציה של היחיד להגן על עצמו מפני סכנה, עד כדי התאבדות?
תאריך פרסום: 1/12/2007
התאבדות בבני נוער
ההרצאה ניתנה בשלוותה ומבוססת על עבודת הדוקטוראט שהוגשה לאונ' בר-אילן , 1999. ( בהנחיית : פרופ' ישראל אור-בך )
מאת : ד"ר מירית שני-סלע
קישור לפרק המבוא: "דימוי הגוף" - הבטים תיאורטים / ד"ר מירית שני-סלע
התאבדות ושמירה עצמית (Self - care).
מבחינה אבולוציונית, מתמיהה העובדה שאורגניזם יפגע בעצמו במתכוון - ההגנה העצמית והשמירה על החיים מתקשרים באופן מיידי עם אינסטינקטים חייתיים של הישרדות. עם זאת, תופעות של פגיעה עצמית עד מוות נצפו בקרב בעלי חיים ממינים שונים, בעיקר נוכח מצבי לחץ קשים כמו איום ממשי להישרדות היחיד או הקבוצה, כאב קיצוני ובידוד.
האם ניתן לדבר על אינסטינקט של שימור עצמי בבני אדם? מהם המנגנונים הנפשיים האחראים לתפקודי השמירה העצמית? כיצד הם מתפתחים? ומהם הגורמים לפגיעה ביכולת ובמוטיבציה של היחיד להגן על עצמו מפני סכנה, עד כדי התאבדות?
באופן כוללני ניתן לומר כי התאבדות בקרב בני אדם מתרחשת כאשר האדם נקלע למצב לחץ קיצוני, בלתי נסבל, שלא ניתן לברוח ממנו - אשר מציב אותו בעמדת חולשה ניכרת מבחינה גופנית ( מחלה, פציעה, זקנה ), מבחינה חברתית ( אובדן סטטוס ) או מבחינה סובייקטיבית ( אובדן של אדם קרוב / פסיכוזה ). יכולתו של האדם לשרוד נפגעת.
מנקודת מבט סוציו-ביולוגית טהורה, במצב זה יכולתו של הפרט להפיץ את המטען הגנטי שלו אינה אפשרית או אינה רצויה ולכן מבחינת המאגר הגנטי של החברה מותו לא יגרום לכל נזק. מכאן שמושג השימור העצמי הוא בעל משמעות רק ברמת הקבוצה והמין ולא ברמת הפרט. (Arana & Hyman , 1989 ).
ראשית ההתייחסות הפסיכואנליטית לנושא, יצאה אף היא מנקודת מבט ביולוגית.
Freud (1913) מבחין בין אינסטינקטים המשמשים לשימור המין ובין כאלה המשמשים לשימור הפרט, כשהאחרונים כוללים את השמירה העצמית (Self-care ), השימור העצמי (Self-preservation ), ההגנה העצמית ועוד. עם גיבוש התיאוריה הסטרוקטורלית, ציין פרויד כי המנגנון הנפשי האחראי לתפקודים אלו הוא האגו ואף הגדיר אותם כ-Ego-Instincts . הדגש על האגו כסוכן השימור העצמי פותח על ידי Hartman (1939) הטוען כי תפקודי האגו המתפתחים על ידי הבשלה ולמידה, הם שמאפשרים את השימור העצמי - תוך וויסות היחסים עם הסביבה וארגון התאום בין המערכות הנפשיות והמצב הסביבתי בו- זמנית.
למרות חשיבותם של תפקודים אלה בהתנהגות הנורמלית ובקשת רחבה של תופעות פסיכופתולוגיות, בעיקר של פגיעה עצמית והרס עצמי - מרבית ההתייחסות הפסיכואנליטית לתופעות ההרס העצמי התמקדה באינסטינקט המוות ובהפניית הדחפים התוקפניים כלפי העצמי, תוך התייחסות מוגבלת בלבד לכוחות השימור העצמיים.
( מתוך Khantzian & Mack, 1983 ).
בכדי להשיג הבנה מעמיקה יותר של היכולת לשמירה עצמית ושל הליקויים האפשריים בה, יש צורך בהגדרה נרחבת וממצה שלה ובהבנת האופן שבו היא מתפתחת.
Khantzian & Mack (1983) בסקירה נרחבת של ההתייחסות הפסיכואנליטית לתחום השמירה העצמית, מגדירים את התפקודים המרכזיים המרכיבים את מערכת השמירה העצמית:
1. השקעה ליבידינלית בהערכה עצמית חיובית ותחושה שהאדם "שווה" הגנה.
2. היכולת לצפות סכנות על סמך רמזים מקדימים, על ידי חרדה.
3. היכולת לשלוט באימפולסים ולמנוע הנאות שעלולות להסתיים בפגיעה.
4. הנאה משליטה בסיטואציות של סיכון בהן הסכנה נמדדת בהתאם.
5. ידע לגבי העולם ויכולת הפרט לשרוד בו.
6. היכולת לאסרטיביות או לאגרסיביות לצורך הישרדות.
7. כשרים בינאישיים, בעיקר בחירת אחרים שיגבירו את ההגנה ולא יפגעו בקיום האדם.
מדובר אם כן ביכולת מורכבת הכוללת תפקודי אגו רבים בהם: תהליכים קוגניטיביים של תפיסה, אינטגרציה והערכה ריאלית של הסביבה , תהליכים רגשיים המדריכים להפעלת הגנות ולהימנעות מסכנה , עקבת אימפולסים וחרדת סימן.
שמירה עצמית היא התנהגות של שימור עצמי המכוונת על ידי היכולת לצפות סיטואציות של סכנה ולהגיב להן בהתאם, תוך: הימנעות מתוצאות מכאיבות, שליטה על אימפולסים של הרס עצמי, ידע מוקדם אודות סכנות ומתן האפשרות לרווחה פיסית ופסיכולוגית. יכולת זו כוללת גם תהליכים קוגניטיביים של תפיסה, אינטגרציה והערכה ריאלית של רמזים בסביבה, המונחים על ידי רגשות המתמקדים בשמירת הביטחון.
התפתחות היכולת לשמירה עצמית
הצורך בשמירה ובהגנה הוא כה חיוני להישרדות, שרק הגיוני הוא לחפש את שורשיו בראשית החיים. Freud (1917) ו- Mahaler (1969) ציינו כי אינסטינקט השימור העצמי חלש מאד או מנוון אצל תינוקות, כך שהם חסרי מודעות לסכנה ולאפשרות פגיעה. בשל כך פונקציות השמירה וההגנה חייבות להיות מסופקות על ידי ההורים בראשית החיים.
ההנחה שפונקציות השמירה העצמית מסופקות בתחילה על ידי ההורים ונרכשות בהדרגה על ידי הילד, תוך השפעה ניכרת של הטיפול ההורי על כמות ואיכות היכולות הנרכשות, עוברת כחוט השני בתיאוריות הפסיכואנליטיות והפסיכודינמיות העוסקות בנושא וכן בממצאים האמפיריים שיוצגו בהמשך.
הילד מפנים דרך הטיפול ההורי הן את המוטיבציות הפסיכולוגיות לשמירה עצמית והן את ההתנהגויות והפעולות ההכרחיות לטיפול ושמירה עצמית.
בראשית החיים, החוויה הגופנית והחוויה הנפשית אינן מופרדות זו מזו. התחושות הגופניות כמו רעב, שובע, מגע וחוסר מגע יוצרות חוויית עולם בלתי מובחנת, שאינה ניתנת להפרדה מהאם. הטיפול הגופני בתינוק הכולל הזנה, מגע, הגנה והחזקה (Holding ) הוא הדרך בה האם מביעה את אהבתה לתינוק. החוויות הגופניות המהנות של התינוק יחד עם המחוות האוהבות של האם יוצרות אצלו את הבסיס לתחושות של חיבה כלפי גופו ובהמשך את התפתחותו של סלף גופני פרימיטיבי שאת תחושת הרוגע שלו התינוק מבקש לשמור. (Winnicot, 1962 ; Furman, 1984 ).
על הבסיס של חוויות גופניות ראשוניות אלה ותוך צבירת חוויות גופניות ורגשיות נוספות נוצר דימוי הגוף. הכוונה לייצוג המנטלי של גופינו המשקף את מכלול התחושות, התפיסות, הרגשות, הציפיות, הקוגניציות וההתנהגויות הקשורים בגוף. הדימוי הגופני נוצר דרך האינטראקציה של התינוק עם הדמויות המטפלות, כך שההתנהגויות, העמדות והרגשות של הדמויות המטפלות כלפי התינוק וגופו, מופנמים ומהווים את הבסיס לדימוי הגופני שלו. דימוי הגוף הוא מושג מפתח במחקר הנוכחי ויוקדש לו חלק נפרד ונרחב בהמשך המבוא.
חוויה בסיסית של חיבה כלפי הגוף ודימוי גופני חיובי הם אם כן נדבך ראשוני ומרכזי במוטיבציה לשמירה עצמית.
Kohut (1971) מתאר כיצד כישלון באמפטיה האימהית ואכזבות טראומטיות מהדמויות ההוריות האידאליות, מובילים להפרעות נרקסיסטיות המתאפיינות בפגיעה ביכולת לשמור על הערכה עצמית ריאלית ויציבה ובפגיעה בהפנמת פונקציות הטיפול ההוריות בשלב הפרה-אדיפלי.
Khantzian & Mack (1983) טוענים כי תנאי מקדים לרכישת היכולת לשמירה עצמית הוא טיפול הורי חם ומגן המשדר לילד שהוא ראוי לטיפול והגנה.
הערכה עצמית חיובית ותפיסת העצמי כראוי לטיפול ושמירה הם נדבך מרכזי נוסף במוטיבציה לשמירה עצמית.
על רקע המוטיבציות הבסיסיות הללו, נרכשות ומתפתחות בהדרגה פעולות והתנהגויות שמטרתן שמירה עצמית והגנה עצמית. קיים קשר תיאורטי ואמפירי חזק וכן אזורי חפיפה בין מושג השמירה העצמית ובין מושג הדימוי הגופני.
במחקר הנוכחי דימוי הגוף הוא המשתנה התלוי המרכזי וההתייחסות לשמירה העצמית היא כאחד המרכיבים של הדימוי הגופני. לכן סקירה מפורטת של הדרכים בהן מתפתחות ונרכשות היכולות וההתנהגויות המיועדות לשמירה עצמית תופיע בפרק המבוא העוסק בדימוי גופני.
באופן כללי ניתן לומר כישמירה עצמית גופנית נרכשת מהילדות המוקדמת, דרך הפנמת העמדות ההוריות במהלך הטיפול הגופני המוקדם. הילד מקשר את החוויות הפנימיות של כאב, רעב, צמא ומגע מנחם עם התנהגויות חיצוניות, תנוחות גוף ורמזים של הדמות המטפלת - הגורמים לשינוי בחוויות ובתחושות. התנהגויות הטיפול ההוריות מחוקות, נלמדות ומופנמות על ידי הילד. ( Van der Velde, 1985).
Winnicot (1960) ו-Mahler (1968) הדגישו את חשיבות איכותו וכמותו של הטיפול ההורי בינקות בהתפתחות היכולת לשמירה עצמית. הם מתארים טיפול אופטימלי הנמנע מקיצוניות בסיפוק / מניעת הצרכים ובכך מעודד התפתחותן של יכולות האגו לשאת תסכול וקושי. תהליכים אלה מובילים להטמעה של פונקציות הטיפול והשמירה אל תוך האגו של הילד והן הבסיס ליכולת לשמור על ערך עצמי מתאים, לפתח מנגנוני הגנה ולהסתגל למציאות. יכולות אלה הן כזכור מבסיסי היכולת לשמירה עצמית.
Orbach ( 1996) מציין כי התאבדות היא בראש ובראשונה התקפה כנגד הגוף. כפי שהאדם העומד לאבד עצמו לדעת, מתמודד עם הפחד מהמוות ומהעובדה שיחדל להתקיים בעולם, כך עליו להתעמת עם העובדה שהוא עומד להרוס את גופו, את הופעתו ולוותר על ההנאות הגופניות. לדבריו, לאופן שבו האדם חש את גופו יש השפעה על הדרך שבה הוא מתמודד עם אימת המוות הקרב - כך שניתוק מהגוף או רגשות שנאה כלפיו מקילים על ביצוע פעולות של הרס עצמי.
מבחינה תיאורטית קיימים מספר הסברים לקשר שבין התפתחות הנטייה האנלגסטית ובין נטיות התאבדות.
Hoffer (1950) טוען לקיומו של "מחסום כאב" - זו מערכת גופנית פנימית שמטרתה להגן על התינוק מפני הדחפים התוקפניים שלו. על בסיס ההבחנה בין חוויות מכאיבות וחוויות מהנות, מתהווה התחושה הראשונית של גבולות הגוף והיא מנחה את התינוק בהפניית הדחפים התוקפניים כלפי חוץ ולא כלפי פנים. בנוסף למחסום הכאב, פעולות הטיפול ההוריות כמו גם התגברות ההבחנה בין עצמי ולא עצמי ( על ידי פעולות גופניות המאפשרות סיפוק דרישות דחפיות בשליטת האגו, כמו ביסוס הקשר בין היד לפה המאפשר סיפוק עצמי של צרכים אורליים ) מאפשרות הטענה ליבידינלית של הגוף עד לדרגה של אהבה עצמית. מכאן שהתינוק לא פוגע בעצמו משום שהוא אוהב את עצמו כל כך.
לדבריו, פגיעה במחסום הכאב ובתהליך ההטענה הליבידינלית של הגוף בינקות אחראים לתופעות של פגיעה עצמית ופתולוגיות של האגו הגופני.
Furman (1984), היוצאת גם היא מהזרם הפסיכואנליטי, מדגישה את הקשר בין התנהגות אובדנית, דיסוציאציה גופנית והפרעות בקשר הראשוני הורה- תינוק.
טיפול הורי אפטי, מזניח ופוגע המופנם על ידי הילד, פוגע בהתפתחות האהבה העצמית הגופנית והנפשית המשמשת כמגן מפני נטיות הרס עצמי ומביא ליחס אפטי ופוגע של הילד כלפי עצמו שעלול להתבטא בהימנעות מהגנה עצמית בפני סכנה ואף בפגיעה עצמית מכוונת.
מרכיב נוסף בהתפתחות הנטייה האובדנית, הנובע מיחס הורי המשלב אהבה ודחייה קיצונית, הוא מיזוג פרימיטיבי ומתמשך בין הדחף המיני והתוקפני, כך שעצם הפעולה התוקפנית כלפי הזולת והעצמי מהולה באקסטזה והנאה מינית.
אם כן, התפתחות יחס אפטי ופוגע כלפי הגוף והעצמי כמו גם מיזוג פתולוגי בין הדחף המיני והתוקפני יכולים להסביר את הדיסוציאציה הגופנית והאנלגזיה לכאב בקרב אנשים אובדניים.
המשך קריאה על דימוי גוף וחוויית הגוף בקרב בני נוער בעלי נטיות התאבדות
