אנקופרזיס (בעברית: הצטאות או ״התלכלכות״) מתארת הפרשת צואה לא רצונית אצל ילדים לאחר שעברו גמילה. ישנם הסברים שונים לתופעה: יש הסבורים שאנקופרזיס היא בעיה סנסורית (קושי של הילד לזהות מתי עליו ללכת לשירותים), ויש שרואים באנקופרזיס בעיקר תסמין של קושי רגשי.
ברשימת המאמרים שלפניכם מופיעים מאמרים שעוסקים בהבנה של הסיבות השונות להופעה של אנקופרזיס, ובהתאם לכך גם בטיפול בהפרעה, וכן מאמר שעוסק בגמילה מחיתולים, שכאשר היא נעשית טרם זמנה או לא נכון, עשויה להוביל להופעה של אנקופרזיס.
מעזרת הנשים להיכל – טיפול באנקופרזיס במגזר החרדי
בנימין גולדנהירש | 12/25/2012
אנקופרזיס היא בעיה משמעותית עבור הילד הסובל ממנה ועבור סביבתו. במאמר זה אציג הסבר פסיכו-תרבותי לתופעת אנקופרזיס בציבור החרדי. הטענה העיקרית היא שאנקופרזיס מהווה ניסיון של הילד החרדי, בהקשר התרבותי והמשפחתי, להישאר קטן ומזוהה עם האם. על מנת לחולל שינוי ישנו צורך שהאב ידרוש מהבן לגדול, להזדהות עמו ולהתנהג בצורה גברית ונורמטיבית. הצגת מקרה של הדרכת הורים לילד חרדי בן 8 עם אנקופרזיס מדגימה את התאוריה ואת דרך הטיפול.
אנקופרזיס - לא רק ילד מלכלך
בנימין גולדנהירש | 3/12/2013
עולמם הרגשי של ילדים הסובלים מאנקופרזיס מגוון ויכולות להיות סיבות שונות להופעת הסימפטום. במאמר זה, מובאים שני מבטים שונים על ילדים הסובלים מהסימפטום דרך הצגות מקרה. ראייה אחת תופסת את הילד עם אנקופרזיס כילד שחונק רגשות ופוחד לגעת ולהיות בקשר עם צדו הדמיוני, היצרי והיצירתי. הילד מרכיב "מסיכת ברזל" ומלכלך כדי להגן על עצמו מההרגשה שהוא ילד רע. המבט השני רואה ילדים עם אנקופרזיס כתקועים במצב התפתחותי ראשוני, בו עדיין קיימת יחידה אחדותית של אם-ילד. הילד "מכור לאמו כאובייקט", וסימפטום ההתלכלכות קשור למצב בו הילד נשאר אינפנטילי ותלותי באימו. בצורה המוחשית והקונקרטית ביותר, יחידת האם-ילד נשארת מאוחדת ומסרבת להיפרד, להתבגר ולהתפתח. הטיפול האופטימלי באנקופרזיס משתמש באלמנטים התנהגותיים ועם זאת כדי ליצור תכנית התערבות אמפטית לילד ולמשפחתו, יש להתחשב בעולמו הרגשי הייחודי והמורכב. המאמר מסתיים בקריאת כיוון טיפולי.
גמילה מחיתולים והפרעות הפרשה
נופר ישי-קרין | 3/5/2003
גמילה מחיתולים היא תהליך שמתרחש בתרבות שלנו בין גיל שנתיים לשלוש (ברוב המקרים). הגיל והאופן בו פעוטות נגמלים הוא תלוי תרבות. בעבר גמלו תינוקות בגיל מוקדם יותר בגלל חוסר הנוחות של חיתולי הבד ומשום שהם לא היו היגייניים. הגישה החינוכית היום מכוונת יותר לייחודיות של כל ילד ולקצב ההתפתחות שלו. כבר לא מנסים לגמול את כל הפעוטות באופן קולקטיבי, באותו אופן ובאותו הגיל, ובמקום זאת מנסים למצוא עבור כל אחד את הקצב והאופן המתאימים בשבילו.
