×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

מאמרים

החזקה פנימית, החזקה חיצונית: שלוש התנסויות בפחד ראשוני מפני איון

האימה הפרימיטיבית מפני איון הינה חוויה ראשונית הקשורה בהיעדר הכלה והחזקה טובות דיין בתחילת חייו של התינוק. תיאורטיקנים שונים התייחסו להיבטים מגוונים שלה, והציגו את המפגש עימה בעיקר אצל תינוקות ואצל ילדים ומבוגרים במצבים רגרסיביים. במאמר זה מציגה המחברת שלושה מקרים של מפגשים ישירים ולא רגרסיביים עם תצורות שונות של פחד זה, שהגישה אליו נסללה באמצעות החזקה חיצונית של מה שאותם מטופלים רגילים היו להחזיק בעצמם. בכל אחד מן המקרים היא מראה כיצד, בדרך ההתנסותית של גישת האקומי, נפגש המטופל עם הגרסה הפרטית שלו לאותו פחד, ועם מנגנוני "העור השני" המתוחכמים שהתפתחו בו בתגובה. היא מדגימה כיצד שכבות נפשיות מאוחרות יותר, כאלה הקשורות בתפקודים נפשיים ויחסי אובייקט מסדר גבוה, עולות אל פני השטח בסמיכות למפגש עם הפחד, בשל הקשר שיש להן עם אותם חומרים.

מתפרסם מ 22/2/2015 | 8,885 צפיות

תגיות: | | | | |

 

החזקה פנימית, החזקה חיצונית: שלוש התנסויות בפחד ראשוני מפני איון

 

מאת מיכל ברנע-אסטרוג

 

 

לפי אסתר ביק, חלקי האישיות של התינוק, שטרם הובחנו מחלקי גופו, נחווים בתחילה כחסרים גורם מלכד, ועליהם להיות מוחזקים יחד על ידי העור המתפקד כגבול. כדי שיתפתח אצלו תפקוד של החזקה פנימית, הוא זקוק לאובייקט חיצוני שייתפס כמכיל, על מנת שיוכל להפנימו (Bick, 1968).

צורך יסודי זה באובייקט מכיל מניע אותו לתור כל העת אחר אובייקטים חושיים (שהאידאלי בהם הוא הפטמה כאשר היא בפיו), שיחזיקו את תשומת לבו ובכך את אישיותו, גם אם באופן רגעי. החזקה זו נחווית כעור (שם). עד שפונקציית ההכלה מופנמת ומכוננת תחושת מרחב הפנימי, חש התינוק כי בכל רגע הוא עלול להישפך החוצה. יכולתה של האם להכיל את מצוקותיו של תינוקה נחווית כפונקציה המחזקת ומגמישה את "העור הנפשי" שלו, ובכך מקלה עליו את תחושת הסכנה המקננת בו מחוסר אינטגרציה (Symington, 1985).

שיבושים בהפנמתה של החזקה – כתוצאה מהיעדר אובייקט מכיל או מליקויים בהפנמה עצמה – מובילים להתמדתו של הפחד מפני נזילתם של חלקי האישיות החוצה. בתגובה הם מביאים להתפתחותו של "עור שני", שבצורותיו השונות משמש תחליף ל"עור הראשוני" שלא הותקן כהלכה (Bick, 1968). במילים אחרות, אם האם נעדרת מבחינה פיזית או רגשית, נאלץ התינוק לאמץ דרכים שיאפשרו לו להחזיק את עצמו בעצמו, ובכך להתגונן מפני הפחד הקטסטרופלי מזליגה אל תוך חלל שבו יאבד ולא יימצא או יוחזק שוב לעולם (Symington, 1985).

הוא עשוי להתמקד בגירוי חושי כלשהו – למשל המנורה שבתקרה – ולחוש מוחזק כאשר הקשב שלו "מוחזק" בידי הגירוי. הוא עשוי לפנות לתנועה גופנית בלתי פוסקת, שהתמשכותה נחווית כעור מחזיק. כאשר פוסקת התנועה, הוא יחווה את המרווח כחורים בעור המחזיק, וחרדתו מן הדליפה החוצה תתעורר. הוא גם עשוי לכווץ קבוצת שרירים מסוימת ולהחזיקה מכווצת באופן נוקשה, ובכך לייצר כמו שכבה הדוקה שדרכה לא יוכל להישפך (שם). כל אלה הינן אסטרטגיות שונות לפיתוח "עור שני" או "רצפה חושית" (אוגדן, 2008), כלומר מאמצים של התינוק לייצר תחושת תיחום שתסתום "חורים" שדרכם הוא מרגיש שהוא עלול לדלוף, או קרקע מוצקה להעמיד עליה את העצמי שלו, שלא יישמט באופן אין-סופי אל האבדון.

הפחד מפני חוסר אינטגרציה ממשיך לקנן, במידה מסוימת, אצל אנשים רבים (Symington, 1985). להלן אציג כמה דוגמאות לפגישות עימו אצל מבוגרים מפותחים מאוד, שהתרחשו בדרך ההתנסותית-ניסויית של גישת האקומי. בכל אחד מן המקרים אראה כיצד נפגש המטופל עם הגרסה הפרטית שלו לאותו פחד כאשר הוא מצוי במצב לא רגרסיבי של קשב פתוח וגמיש ומודעות מלאה. אראה גם כיצד שכבה נפשית "עליונה" או מאוחרת יותר, כזו הקשורה בתפקודים נפשיים ויחסי אובייקט מסדר גבוה, עולה בתהליך אל פני השטח בסמיכות למפגש עם הפחד, בשל הקשר שיש לה עם אותם חומרים.

מקרה 1: פחד מריקנות כתוצאה מאיבוד תכנים מנטליים

בעת העבודה עם מטופל, הצביעה המטפלת על ריבוי התכנים והחוויות שהוא העלה בקצב מהיר. מטופל זה היה בעל יכולת גבוהה של תשומת לב לזרם החוויה הנוכחית העשיר שלו, ונהג לתארה במדויק ובקלות בעת שהיא התעוררה, מרגע לרגע. יכולת זו שירתה היטב את התהליך, ואולם כאשר הצביעה המטפלת על אותו ריבוי והזמינה אותו לשהות מעט עם אותה תנועה תזזיתית או "התרוצצות" שנראה היה שאפיינה ברגעים אלה את תודעתו – הוא הבחין לפתע שהיא מלווה בתחושה של הכרח. המטפלת הציעה לו לשים לב למה שעולה בו כאשר הוא שומע אותה אומרת: "אתה לא חייב לדווח לי על הכול". בתגובה לאמירה ניסויית זו התעוררה בו המחשבה ש"מה שלא אדווח עליו יאבד". המחשבה הזאת לוותה בפחד.

כדי להמשיך ולחקור את החומרים המשמעותיים הללו, הציעה המטפלת ניסוי נוסף: היא הזמינה את המטופל להתנסות בהימנעות מכוונת מדיווח. את הדקות הבאות בילו השותפים לתהליך כאשר הוא מקשיב שוב לאותו משפט, שם לב לתגובות המתעוררות בו, ובודק את התנהגותה הספונטנית של נפשו כאשר פעולת הדיווח מעוכבת. הדבר נעשה, כמובן, במידה שהייתה נכונה לו, והוא זה שקבע את הקצב: מתי להימנע מדיווח ולהביט בהשפעה שיש לכך עליו, ומתי בכל זאת "לתפוס" את החוויה ולהגישה כלפי חוץ כשהיא אסופה בתיאור; מתי להתמודד עם הניסיון הזה בפנים, בעיניים עצומות, ומתי לפקוח את העיניים ולתת להקשר הבין-אישי להיות נוכח במלואו.

מתוך ההתנסות הזאת עלו ונחוו בבהירות וביתר שאת הצורך לתפוס את רכיבי החוויה ולדווח עליהם, הפחד שאם לא יעשה כן הם יאבדו, והפחד העמוק יותר מן הריקנות שתיוותר. כל אקט של הימנעות מניסוח במילים של חוויה מסוימת נחווה כוויתור עליה, כמו ויתור על לכידתו של רכיב מנטלי שאבד כעת לנצח: "אם לא אדווח על החוויה היא תאבד ואשאר ריק".

הרמה הנוספת שחשפה החקירה ההתנסותית של הנושא בדרך זו הייתה קשורה לרעיון ש"אם אני ריק אין לי מה להציע. אם אני ריק אין מה לאהוב בי". במקרה זה, "החוויה החסרה", במונחים של גישת האקומי, הייתה קשורה לְהֱיות נאהב באופן שאינו תלוי בתכנים שבמטופל או במה שיש לו להציע. בעקבות זאת הציעה המטפלת למטופל לשים לב לתגובותיו למשפטים: "אני אוהבת אותך גם כשאין לך מה להציע" ו"אני אוהבת אותך גם כשאתה ריק". כפי שתיארתי במאמר אחר (ראו כאן), ההקשבה למשפטים אלה התקיימה דרך גישה ניסויית ולא כסוגסטיה או כגרסה של עיצוב המחשבה, והיא נעשתה בד בבד עם ההמשך הטבעי של ההתנסות באי-דיווח.

נראה ששתי שכבות שונות של הנפש הציגו עצמן במקרה זה. האחת הייתה שכבה ראשונית מאוד, שבה פחד מפני איון הופיע כפחד מפני התרוקנות וריקנות. ביחס לשכבה זו, האובייקטים לחקירה היו שניים: חוויית הפחד מהתרוקנות, שעצם המגע המודע עימה בסביבה בטוחה ומחזיקה יש בו כדי להאיר אזור חשוך של הנפש, ומנגנון ההחזקה הפנימית שפיתח מטופל זה כדי להתמודד עם אותו פחד – במקרה זה תנועה מתמדת של התודעה, "התרוצצות פנימית" בעקבות כל תוכן נפשי או רכיב חוויה וניסיון לאחוז בו. האחיזה התבטאה הן בפעולת הניסוח, שכמו הכניסה כל רכיב נפשי למְכל שבו היה מתוחם ובטוח, והן במסירתו של כל רכיב מתוחם למכל חיצוני – אדם נוסף – ששם יהפוך ממשי ויהיה מוגן, מחוץ לסכנת אובדן.

השכבה השנייה שהציגה את עצמה הייתה קשורה לרמות בין-אישיות גבוהות יותר. כאן האובייקט להתבוננות היה הפחד שלא להיות נאהב, או האמונה שהאפשרות להיות נאהב תלויה בתכונות, בתכנים או בפעולות מסוימות: במלאות, בעושר, וביכולת לספק חומרים נפשיים מעניינים, תורמים או מועילים.

מקרה 2: לנזול החוצה דרך הפה

מטופלת חשה מוצפת תחושה קשה, גולמית ובלתי מוגדרת, כמו "אופל" ו"ריקנות", ש"נכנסה לתוכה והשתלטה עליה". התחושה עלתה בה בעקבות אינטראקציה בין-אישית כלשהי, והייתה כרוכה כפי הנראה בחוויית פלישה והשתלטות הקשורה בהזדהות השלכתית. נראה שהאדם שעימו שהתה קודם לכן השליך לתוכה תכנים בלתי מעובדים כלשהם שלא היה מסוגל לשאת בעצמו, ואלה פלשו אליה מבלי שהייתה מודעת לכך, והשתכנו בתוכה כמעין "אימה חסרת שם" (ביון, 1962). כתוצאה מכך, התעוררו בה פחד, כאב נפשי ואי-הבנה. בזמן השעה הטיפולית, אחד הדברים שעלו בה היה בכי עצור, כזה שלא הורשה להתקדם אל הפה ולהתבטא. המטפלת הזמינה אותה להפנות את תשומת לבה לאזור הגרון, שם נדמה היה שהבכי כלוא דרך תנועות בליעה אינטנסיביות, והיא אמרה שהיא מרגישה שם מעין גוש. מכיוון שנראה היה שאזור הגרון שלה נמצא במתח שרירי רב, הציעה לה המטפלת להמשיך להתבונן פנימה בעת שאסיסטנטית1 מיומנת הניחה עליו את ידה בעדינות, מתאימה את עצמה להכוונתה של המטופלת ביחס למידת הלחץ ולמיקום המדויקים.

פעולה כזאת נקראת בגישת האקומי: "Taking Over". פירושו של הביטוי אינו "השתלטות", כפי שיצא לי לראות בספר כלשהו; כשאנו מציעים למטופל להתנסות ב-Taking over, אנו למעשה מציעים לו "לקחת על עצמנו" התנהגות אוטומטית כלשהי שנדמה לנו שזיהינו אצלו, כזאת שתפקידה לנהל, לגונן, לווסת או להחזיק. התנהגות כזאת יכולה להיות מנטלית או פיזית, והיא מצויה בדרך כלל מחוץ למודע, או שהיא מוכרת לאדם הנוקט אותה אך אינה מתרחשת בו מתוך בחירה מודעת או החלטה.

אם, למשל, אני שמה לב שהמטופל קופץ את אגרופו בעת שהוא מדבר איתי או שוהה עם חוויה כלשהי, אני יכולה לבקש מאסיסטנט (אם יש כזה איתנו) לעטוף את אגרופו של המטופל בידו שלו (של האסיסטנט) באותה מידת לחץ וכיווניות שהמטופל עשה קודם לכן בעצמו. באותו אופן אפשר להחזיק כתפיים כפופות כלפי החזה, גבות מכווצות, ברכיים צמודות וכן הלאה. כמובן, Taking over גופני נעשה רק כאשר היחסים הטיפוליים כבר מבוססים דיים (מה שיכול לקרות אחרי שעה, אחרי שנה או בכלל לא), בעדינות וברגישות רבה, ובעיקר במידה שיש אדם נוסף בחדר. כאשר אין אדם נוסף בחדר או כאשר המטפל והמטופל הם גבר ואישה, אנו מוצאים בדרך כלל תחליפים לא גופניים לפעולות שלא מתאים שהמטפל יעשה בעצמו; אבל כשהתנאים מאפשרים ליישם החזקה גופנית כזאת, תרומתה לתהליך ולנפש רבה.

גם ויניקוט, שהצביע על תפקידה המהותי של ההחזקה בעיצוב חיי הנפש, הציע לעתים החזקה גופנית למטופליו (ויניקוט, 2009 [1949/1954]). אך הוא גם ציין שהחזקה כזאת מצדו של המטפל מעידה על כך שמתרחש עיכוב בהבנתו את המתרקם וביכולתו לנסח זאת במילים (Winnicot, 1965). בהאקומי אנו מציעים גם החזקה מנטלית, הנתמכת באיכויות מסוימות של קשב ונוכחות מצד המטפל, וגם החזקה גופנית. ההחזקה הגופנית לפי גישה זו אינה נתפסת כאפשרות נחותה, אלא כאמצעי שווה ערך לתמיכה בתהליך, שהשימוש בו עולה מתוך המעקב הקשוב (following) אחר תשדורותיו הלא מילוליות של המטופל. הדבר נעשה מתוך גישה ניסויית, כזאת שאינה שואפת לתקן או דוחפת לשנות, אלא תומכת בביטוייו הספונטניים של הלא מודע כדרך לפגוש בו ולחקור אותו.

במקרים אלה מה שאנו מציעים, למעשה, הוא לקחת על עצמנו את אותו מאמץ שהמטופל רגיל לעשות בעצמו באופן לא מודע, כמנגנון ניהול עצמי או החזקה. בהקשר הנוכחי, ההתנהגויות שהסביבה הטיפולית קיבלה על עצמה היו התנהגויות של החזקה פנימית, תצורות מתוחכמות של "עור שני".

סימינגטון מציינת, שכאשר המטופל פונה למנגנוני החזקה עצמית נושנים, הם נחווים ומפורשים בדרך כלל כהתנגדויות למערכת היחסים הטיפולית. במקום זאת היא מציעה לראותם כמנגנונים בעלי פונקציה הישרדותית, המופעלים כדי להתמודד עם הפחד מפני חוסר אינטגרציה ונזילה. חוסר הבנה של התנהגויות אלה מצד המטפל ייחווה כהיעדר החזקה, ולפיכך יוביל להתגברות הצורך בהחזקה עצמית אצל המטופל, ולהתעצמותן של אותן התנהגויות (Symington, 1985).

כשאנו מחזיקים עבור המטופל את מה שחלק מסוים בו מורגל להחזיק בעצמו, אנו יוצרים מצב מיוחד שעשויות להיות לו כמה השפעות: ראשית, אנו שולחים לאותו חלק מחזיק לא מודע את המסר שאנו תומכים בו ואיננו מתנגדים לו, שיש לו רשות להיות, ושאין אנו מנסים לפרק אותו, לפרוץ אותו או לבטלו. במילים אחרות, אנו מדגימים לו באופן מוחשי שאנו מבינים את הפונקציה ההישרדותית של התנהגותו ומכבדים אותה. שנית, אנו מאפשרים למטופל לבחון בצורה ממוקדת את אותה "התנהגות מנהלת", מכיוון שבעת שאנו מחזיקים עבורו את האגרוף, את הכתפיים, את הגבות או את הברכיים – כל שהוא אמור לעשות הוא להבחין בתגובות המתעוררות בו. זוהי חקירה התנסותית ישירה של המנגנון, לא חקירה פרשנית או אינטלקטואלית, והיא מתקיימת על המצע האוורירי והרגיש של הקשב הפתוח, שבו הפלסטיות של המוח מוגברת.

בנוסף, בדיוק כמו שלהיעדר הבנה ולהיעדר החזקה יש אפקט המגביר את הצורך בהתנהגויות ההחזקה העצמית, כך ל-taking over ישנו אפקט הפוך: הוא מאפשר למטופל, לעתים לרגעים קצרים ולעתים לזמן ממושך, להרפות את אותו "עור שני", וכך לנוח מן ההשקעה הנפשית העצומה הכרוכה בכינונו, וגם לגלות את החומרים השוכנים תחתיו.

נחזור לאותה מטופלת. כשהמתח השרירי שבגרונה הוחזק עבורה בעדינות, היא בחנה את תחושותיה ואת שאר החומרים הנפשיים שעלו בה. היא אמרה שהיא מרגישה "כאילו הגוש הזה שבגרון הוא פקק [...] פקק שמונע מכל הבפנים שלי להישפך ולנזול החוצה דרך הפה".

נראה היה שמתרחשת שם פעילות רבה מתחת לפני השטח, פעילות תחושתית ורגשית, וגם שהמטופלת מצויה במצב סקרני שמסוגל להתבונן במתרחש, אף שעוצמתו הייתה גבוהה למדי. לכן לא הצעתי שום קלט נוסף, רק המתנתי, החזקתי אותה בתודעתי, על אימתה מפני נזילה ועל כוחותיה להתמודד עימה, ועקבתי אחר הסימנים לחווייתה המתהווה. מה שהתרחש בדקות הבאות היה מעין תנועה תחושתית-רגשית שהתנהלה לאורך הציר המרכזי של גופה, מגששת, מהססת, פעמים מתפרצת בפולסים של תחושות או של בכי שהתחלף בצחוק ובחזרה בבכי, ולרגעים הופכת לזרימה שוטפת. זו הייתה אותה דינמיקה המאפיינת התנסות חדשה בדבר מה שנדחף לקרות מזמן, אך היה עד כה מבעית ובלתי מתקבל על הדעת, וכעת לפתע נוצרו התנאים התומכים בהיתכנותו. זו הייתה התנסות בתנועה של חומר נפשי, היכן שעד אז היו חסימה או "פקק", והיא התאפשרה הודות להחזקה החיצונית של אותו מקום שהיה רגיל להיות מוחזק מבפנים, והודות לסביבה לא אלימה שמראש לא ניסתה לגרום לתנועה לקרות או להסיר את החסימה.

מטופלת זו באה במגע ישיר עם האימה שלה מפני דליפתו של העצמי וכלייתו. הייתה לה הזדמנות לבחון את החציצה ששימשה בה כדי לנתק את הראש משאר הגוף, או כדי למנוע מדבר מה לעלות, להתבטא ולדלוף החוצה דרך הפה על ידי בכי עמוק. מכאן והלאה עזב התהליך את הרמה הראשונית, ועבר לרמה "עליונה" יותר מבחינת השכבות הגיאולוגיות של הנפש. כאן החומרים שעלו ביחס לאותה התנסות קשה, שכזכור "פלשה" אליה לפני השעה הטיפולית, נקשרו לשאלות של זהות עצמית. בלי להיכנס לפרטים נוספים, התהליך השתלשל באופן שתמך בבחינתם של חומרים אלה, תוך דיאלקטיקה עם הרמה הראשונית שתוארה. הוא התקדם לקראת חווייתה של תחושת עצמי שיש בה התמשכות גם לנוכח ביטוייו הסותרים.

ביטויים מתוחכמים של הפחד מפני חוסר אינטגרציה עשויים להיות, למשל, דיבור בלתי פוסק או קפיצה מתמדת ושטחית מנושא לנושא – כדוגמאות לאסטרטגיית התנועה המתמשכת; התבצרות בשתיקה, הסתרת מידע ורגשות, היצמדות לדרכי חשיבה ישנות או לקלישאות משומשות – כדוגמאות לכיווץ שרירי; או התמקדות בקולו של המטפל במקום בתוכן דבריו כדוגמה להיאחזות באובייקט חושי (Symington, 1985). בדומה לכך, דוגמאות להתנהגויות יום-יומיות המייצרות רצפה חושית מחוץ לקליניקה עשויות להיות פעילויות קצביות של השרירים (כמו רכיבה ממושכת על אופניים, ריצה ושחייה), התנדנדות (לעתים בכיסא נדנדה), בהייה בטלוויזיה, ונסיעה או נהיגה ממושכות (אוגדן, 2008). כל ההתנהגויות האלה עוזרות לייצר חוויית התמשכות ואיסוף של האני.

ברצוני להוסיף (אולי את המובן מאליו), שכל שלוש הקטגוריות – תנועה מתמשכת, כיווץ שרירי והיאחזות באובייקט חושי – מתקיימות גם בעצם אופיה של התנועה המנטלית, כלומר בתנועה בלתי פוסקת של מחשבות, או בהתרוצצות מתמדת מאובייקט מנטלי אחד למשנהו, או בהיצמדות לאובייקט מנטלי (מחשבה, רגש, דימוי או זיכרון), או בתנועה תודעתית המתהדקת כלפי משהו או מלכדת מקבץ חומרים נפשיים לכדי מקשה צפופה אחת. כל אלה מהוות פונקציות של החזקה פנימית, "עור שני" מתוחכם המחזיק את האני דרך כיווץ, הידוק, היצמדות, תנועה, ואי-התרתם של רווחים, לנוכח פחד לא מודע מאיון.

מקרה 3: להדק את דופנות הקרום

בעת שהיה בתפקיד המטופל, התבונן תלמיד בתוכנית ההכשרה בהתרוצצות הפנימית שלו, שאותה הוא מכיר היטב. הוא הביט בתנועה הבלתי פוסקת של מחשבותיו, רכיב מרכזי באי-השקט שהוא רגיל לחיות בו. סקרן בנוגע לטבעה, הוא ציין שהיא מתאפיינת בקפיצה ממקום למקום (בתוך החלל המטפורי של התודעה), כמו מחפשת אחר דבר מה. היא לוותה במתח שרירי באזור המצח, הגבות, ובעיקר בעיניים, שהתרוצצו יחד עם פעולת המחשבה. הוא הרגיש שהכיווץ השרירי הזה כמו מחזיק משהו, שהוא לא מאפשר למשהו להרפות.

כדי לחקור את העניין, הוא ניסה לראות מה יקרה אם ינסה לעצור זמנית את אותה התרוצצות ולהתמקד לכמה רגעים באובייקט פנימי אחד. זה היה כמעט בלתי אפשרי, והוא ניסה לצרף לכך הרפיה של גלגלי העיניים כדי לתמוך בהישארותו של הקשב במקום. הוא שם לב, שכשהוא מצליח לעצור ולהרפות לשבריר שנייה – שוטף אותו מיד זרם אנדרנלין, דפיקות הלב שלו מואצות, וכהרף עין מתחדשים הכיווץ השרירי באזור העיניים והתנועה המחשבתית המתרוצצת.

הניסיון להחזיק עבורו את אותו הידוק שרירי היה מעניין בפני עצמו, אך הוביל למבוי סתום והנחנו לו. הוא המשיך לשים לב לאותה דינמיקה בסיסית שבה כל ניסיון להפסקת התנועה הפנימית או להרפיית ההידוק השרירי הובילה לאותה שרשרת תגובות. הוא לא ידע אם זרם האנדרנלין ודפיקות הלב המואצות קשורים בפחד או בהתרגשות, והאם אותה הרפיה אל תוך מצב ממוקד ושקט חומקת ממנו מכיוון שמשהו בו פוחד ממנה יותר מדי, או משום שמשהו בו רוצה אותה יותר מדי.

הדבר מעלה על הדעת את התייחסותו של ויניקוט ל"פחד מפני התמוטטות", שאותו הוא מגדיר כייסורים פרימיטיביים מפני התמוטטות שהתרחשה בשלב התפתחותי כה מוקדם, עד כי התינוק לא היה שם כדי לחוות אותה. אותה "התמוטטות" היא שם כללי לחוויה נוראה מכדי שאפשר יהיה להעלותה על הדעת, שנגרמה עקב היעדר החזקה פיזית או רגשית. היא קשורה בחוויות שונות, ובהן חזרה למצב של חוסר אינטגרציה ונפילה אין-סופית (ויניקוט, 2009 [1963?]). באדם שהתרחשה אצלו "התמוטטות" מעין זו תתקיים תנועה כפולה: מצד אחד הוא יימנע ממנה באמצעות הגנות שנועדו לפצלה ולהרחיקה, אך מצד אחר הוא יימשך אליה, יבקשה ויחפשה, כי רק דרכה עובר הנתיב שלו לריפוי, ובה, לרגע קצר, יחוש שהוא הוא (שם; קולקר, 2009).

אחרי תהליך של בחינה סקרנית ולא שיפוטית שנמשך חודשים ארוכים, הייתה פעם אחת שבה בדק שוב אותו תלמיד את עצם אופיה של תנועת ההתרוצצות הפנימית. הוא התמקד בה לעומק, והבחין שכל תנועה כזאת של תודעתו נשלחת אל האובייקט (המנטלי) שלה כמו יד פתוחה הנמתחת כדי לדחוף. כשעקב אחר התנועות הללו, דחיפה אחרי דחיפה, הרגיש כאילו הידיים המטפוריות של תודעתו נלחצות שוב ושוב אל עבר מה שנדמה כקרום פנימי, ובכך מסמנות אותו, מכוננות אותו וחשות בקיומו. שוב עשה את אותו ניסוי, אך הפעם מתוך הבנה מדויקת יותר: הוא היה סקרן לראות מה מתעורר בו כשהוא נמנע לכמה רגעים מלשלוח את ידי התודעה להילחץ אל דופנותיו הפנימיות של הקרום. כשעלה בידו לעשות זאת לזמן קצר, הוא הרגיש כאילו הוא נעלם, מתפזר לחלל והופך לאין.

"תינוק רך חווה את אובדן הקשב של אמו כהיות נשמט. פתאום הוא אינו מוחזק, פתאום הוא נופל דרך החלל, לא מוגן, מבועת מכך שלעולם לא ייתפס ויינצל שוב" (Symington, 1985, p. 482). הוא לא הרגיש תינוק, הוא לא הרגיש נוכחות של אובייקט, הוא לא הרגיש "אני" תחום. רק נפל דרך החלל, במצב צבירה לא מוגדר, מתפזר, חדל להתקיים. דפיקות הלב שהואצו בו מיד ביטאו, כך חשב, גם את ההתרגשות שבזיהוי קצה קצהו של מצב חמקמק ונכסף, וגם פחד: פחד עמוק וראשוני ביותר שעד אז לא היה עימו במגע. באותו רגע הוא פגש פנים אל פנים את אותה אימה, במצב של מודעות בוגרת ומלאה.

במועד אחר שבו בחן אותו תלמיד את התנועה הפנימית שלו, שם לב שכאשר הקיפו אותו שלושה או ארבעה אנשים (מטפלת מדריכה ומשתתפים אחרים שתמכו בתהליך) שהיו קשובים ונוכחים במלואם ברגישות ובסקרנות רכה, השתרר בו לפתע אותו שקט ממוקד שאליו ניסה בעבר להגיע. הוא הבין, על דרך החוויה, שתשומת הלב האוהבת שהקיפה אותו החזיקה בשבילו את אותו קרום: היא אפשרה לידיים המטפוריות של נפשו להפסיק להישלח אליו כדי להדקו, לעיניים ולמחשבה להפסיק לתור אחר אובייקט להיאחז בו, ולשרירים באזור העליון של הפנים להירגע מעצמם. כעת, משהיה לו "עור" חיצוני, לא היה זקוק עוד לאותם מנגנונים שייצרו "עור שני". באותם רגעים הוא לא נדרש להשקעה העצומה שבהחזקת עצמו בעצמו.

בד בבד עם חוויה זו, שהמשיכה להיות נוכחת כשכבה תת-קרקעית, התקדם התהליך אל עבר נקודת המפגש עם הרמה השנייה, הבין-אישית המפותחת יותר. המטפלת שמה לב שאותו כיווץ בגבות ובעיניים מלווה בהטיה קלה של הצוואר קדימה ובהטיה מזערית של הראש. כשבדקו זאת בעזרת ניסוי פשוט – שבו התנסה בתנועת הצוואר והראש באופן מכוון מתוך תשומת לב לתגובות המתעוררות בו – עלו בו דימויים של יד הנשלחת בתנועת פיתול כלפי משהו, ושל פרח המנסה להשתחל לכיוון אור לא ישיר. הוא התנסה בכך עוד כמה פעמים, עד שהתעוררה בו מידה עדינה של כמיהה.

לקראת סוף השעה עלתה בו תחושת דחיפות, וצורך לנצל עד תום את ההזדמנות המיוחדת שנקרתה בדרכו. המטפלת, שזיהתה את אותה תחושה כחוויה המאפיינת תלמיד זה באופן הרגלי, הציעה לו לשים לב למה שעולה בו כשהוא שומע אותה אומרת: "אתה לא צריך לנצל כל רגע". בתחילה עלו בו מחשבות כגון "אבל החיים קצרים ולא צפויים, ואי-אפשר לדעת מתי אמות", אבל הוא חש שהן מגיעות ממקומות ידועים ומוכרים מדי, ושהן אינן אותנטיות מספיק לרגע הזה. הוא ביקש לשמוע את המשפט שוב, והקשיב לו מתוך תשומת לב מלאה פנימה. מה שעלה בו הייתה אותה כמיהה שהתעוררה קודם, מלווה במחשבה: "אבל יש כל כך מעט", ומיד אחריה בא עצב.

החומרים שעלו בהמשך היו קשורים להיעדרותה הרגשית של אמו ולנוכחותה הקצובה. אותה תנועת פיתול כמהה נתגלתה כהושטת יד, שלא הייתה יכולה להיעשות באופן ישיר, לקראת אורה של תשומת הלב האימהית. השכבה העליונה של הנושא נגעה, אם כן, לחוויה של חוסר בתשומת לב אוהבת המוצעת בשפע ובנדיבות. נראה שהמחסור בחוויה זו, יחד עם המחסור (היחסי) בחוויה הראשונית יותר של קשב כמכל או כאובייקט מחזיק, תרמו שתיהן לחוסר השקט המתמיד של אותו אדם.

סיכום

כאשר אין בנמצא אובייקט מכיל טוב דיו, או כאשר דבר מה לקוי ביכולת להפנימו, מתפתחים אצל התינוק מנגנוני החזקה עצמית חלופיים שתפקידם להתגונן מפני פחד ראשוני מזליגה, מחוסר אינטגרציה ומאיון. במאמר זה תוארה הדרך שבה מציעה גישת האקומי לפגוש את אותו פחד קדום, באמצעות החקירה ההתנסותית של אותם מנגנוני החזקה. הפירוש של מנגנונים אלה כהתנגדויות לטיפול ואי-הבנת הפונקציה ההישרדותית שלהם מגבירה אצל המטופל את הצורך להשתמש בהם; לעומת זאת, הטכניקה "taking over", שבה הסביבה הטיפולית לוקחת על עצמה את המאמץ שהמטופל רגיל להשקיע בהחזקת עצמו, מאפשרת לו להרפות את אותן תצורות "עור שני" ולגלות את מה ששוכן מתחתיהן. המקרים שהובאו כאן מציעים גישה ישירה לחומרים הראשוניים הללו אצל מבוגרים מפותחים במצב לא רגרסיבי של קשב פתוח. הם מדגימים כיצד מתקשרת השכבה הראשונית לתכנים נפשיים משכבות נפשיות מאוחרות יותר, וגם כיצד יכולה ההחזקה הפנימית להתבטא בעצם אופיה של תנועת התודעה.

 

 

מקורות

אוגדן, ת'. הקצה הפרימיטיבי של החוויה. תל אביב: תולעת ספרים, 2008.

ביון, ו"ר. "תיאוריה של חשיבה". בתוך במחשבה שנייה. תל אביב: תולעת ספרים, 2003 [1962], 110-119.

ויניקוט, ד"ו. "התפקוד המנטלי ויחסו לפסיכה-סומה". בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל-אביב: עם עובד, 2009 [1949/1954], 78-91.

ויניקוט, ד"ו. "פחד מהתמוטטות" בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל-אביב: עם עובד, 2009 [1963?], 291-300.

קולקר, ש'. מבוא לויניקוט, דונלד ו'. "פחד מהתמוטטות" בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל-אביב: עם עובד, 2009, 287-291.

Bick, E. (1968). "The Experience of the Skin in Early Object-Relations". International Journal of Psycho-Analysis, 49, 484-486.

Symington, J. (1985). "The Survival Function of Primitive Omnipotence". International Journal of Psycho-Analysis, 66, 481-487.

Winnicott, D.W. "Psychiatric Disorder in terms of Infantile Maturational Processes". In: The Maturational Processes and the Facilitating Environment. London: Hogarth, 1965.

 

 

 1 אישה נוספת הלומדת את השיטה שסייעה באותו מפגש טיפולי. בעת לימוד השיטה ובמפגשי הדרכה מסייעים בדרך כלל אדםאחד או יותר.גם בקליניקה מצטרף לעתים אסיסטנט, אם הדבר מתאפשר ונראה שהוא יכול להתקבל בברכה ולתרום לתהליך.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

ברנע- אסטרוג, מ. (2015). החזקה פנימית, החזקה חיצונית: שלוש התנסויות בפחד ראשוני מפני איון. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 24/6/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3252

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

תמר רבגדתמר רבגד26/6/2015

תודה על מאמר מרתק. המתאר בצורה כה נוגעת, מדוייקת ועדינה את גישת האקומי

אסי שורקאסי שורק25/3/2015

מעודן ומסקרן, המאמר מציג באופן מעולה... את האופן בו מטפל יכול להתייחס למה שלרוב מכונה כ'התנגדות' כחלק חשוב של הנפש שאפשר להצטרף אליו.

יונית בן-צבייונית בן-צבי24/3/2015

תודה על מאמר רציני בהיר מאד ומרגש. שופך אור של הבנה על החוויות הראשוניות של ילדים נטושים טרם אימוצם,כשהם בבתי ילדים ,נתונים למטפלות רבות שאינן אמא פרטית ונאלצים להיות בשביל עצמם בתקופה של חוסר אונים מוחלט, העדר יכולת סימבוליזציה,והעדר אובייקט שיהיה מטפל עיקרי האחראי לתהליך מיטיב של מטבוליזציה..

גלית יעריגלית יערי15/3/2015

מעניין מאד ונוגע. מיכל יקרה, מאד נהניתי מהקריאה. המאמר מעניין , כתוב נפלא, נוגע בנימים עדינים ורגישים ומנכיח את ההתרחשויות הלא מילוליות באופן כל כך חי, מפורט, עשיר ומדויק. תיאורי המקרים מרתקים ומרגשים, ומאפשרים הצצה בהירה לדרך העבודה בגישת האקומי .
גלית