×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

מאמרים

מחשבות על צרכים ראשוניים ועל הזנה לא אגוצנטרית

המאמר הנוכחי עוסק בצרכים הראשוניים של התינוק ושל הילד, ומתמקד בנקודת המבט של גישת האקומי על האופן שבו צרכים ראשוניים שלא מולאו דיים יכולים להציג את עצמם במישור הלא מילולי בבגרות, וכן בדרך שגישה זו מציעה ליצירת סביבה טיפולית המבוססת על ההכרה בהם. המחברת מתייחסת בקצרה לקשר שבין תפיסה טיפולית זו לבין הרעיונות של ויניקוט על אימהות טובה דיה, הרעיון של באלינט על סביבה מותאמת, והתכונות שנמצאו כמאפיינות אימהות לילדים בטוחים (securely attached).

מתפרסם מ 2/2/2014 | 16,951 צפיות

תגיות: | | | | |

 

מחשבות על צרכים ראשוניים ועל הזנה לא אגוצנטרית

 

מאת מיכל ברנע-אסטרוג

 

התינוק האנושי מגיע לעולם עם הציפייה שכמה צרכים נפשיים שלו, אוניברסליים באופיים, יזכו למענה. אין אלה ציפיות במובן הניתן לחשיבה, כמובן, אולם גופו ונפשו מכוונים מתחילת חייו לבקש מישהו ומשהו שיספקו לו הקלה מן הבלתי נסבל, הרגעה של המתבקש להירגע והפעלה של המבקש להיות מופעל (Gerhardt, 2004); הוא מצפה לסביבה שבה הוא יחוש רצוי, טוב ונכון כמות שהוא (Leidloff, 2004); הוא מצפה שיראו אותו וירשו לו להיות, וגם שיכוונו אותו וישמרו עליו.

ישנן דרכים רבות לתאר את הצרכים הראשוניים של התינוק ואת התנאים המאפשרים לספק אותם. לפי ויניקוט, למשל, התינוק צריך שיחזיקו אותו כראוי, מבחינה פיזית ומבחינה רגשית. החזקה טובה קשורה ל"התמסרות אימהית ראשונית", מצב שבו מצויה האם הבריאה בתקופה הראשונה שאחרי הלידה, וגורם לה להזדהות עם תינוקה באופן שעושה אותה רגישה לצורכי היסוד שלו ומאפשר לה למלאם (ויניקוט, 1998).

לפי באלינט, התינוק זקוק לאובייקט ראשוני שיאפשר לו להיאחז בו ב"אהבה ראשונית", מצב של הרמוניה בין היחיד לבין סביבתו, המאפשר לו לאהוב בשקט (באלינט, 2008 [1968]). במצב זה הסביבה שלווה ובטוחה: היא לא פולשנית, אינה דורשת או מעיקה, והסובייקט "פטור לחלוטין מלתת עליה את הדעת, להכיר בקיומה או להיות מוטרד בגינה" (שם, עמ' 199).

ישנה מילה יום-יומית ושכיחה ביפנית, "אמארו" (amaeru), שפירושה "לרצות או לצפות להיות נאהב" במובן זה של אהבה ראשונית (שם). אם היינו רוצים לתרגם לשפת מבוגרים פשוטה וישירה ככל האפשר את המסרים שיעניקו לתינוק את התחושה הבסיסית הזאת שהווייתו מצפה לה – אילו אמירות היו מתקבלות? למרות הסכנות שברשימות מסוג זה, בחלק הבא של המאמר אציג כמה דוגמאות לאמירות כאלה. אני מציעה להתייחס אליהן כאל המחשה של צורת מחשבה מסוימת בנוגע לאיכויות המכוננות את ההחזקה הטובה שמתאר ויניקוט ואת הסביבה הראשונית המותאמת שמתאר באלינט.

החומרים שמהם עשויה רווחה נפשית

להלן רשימת אמירות הנוגעות בהיבטים שונים של צורכי התינוק והילד. אני מציעה לקרוא אותן באופן התנסותי: נסה/י לקרוא כל אחת בנפרד, כאילו הן מכוונות אליך אישית, ושימ/י לב מה מתעורר בך.

אני רואה אותך

אני שומע/ת אותך

את/ה שייך/ת לכאן

אני שמח/ה שאת/ה כאן

יש לך כאן מקום

את/ה במקום בטוח

מגיע לך להיות מאושר/ת

זה בסדר להרגיש

זה בסדר לכעוס

מותר לך לפחד

זה בסדר לראות

מותר לך להיות חזק/ה

את/ה לא חייב/ת להיות חזק כאן

את/ה לא חייב/ת להחזיק את עצמך

אני מספיק חזק/ה בשבילך

אני אדאג לך

אני אשמור עליך

את/ה לא צריכ/ה לדאוג לי

את/ נהדר/ת כמו שאת/ה

את/ה לא חייב/ת להיות מושלמ/ת

מותר לך להיות הכי טוב/ה

זה בסדר לטעות

זה בסדר לא לדעת

את/ה יכול/ה לסמוך עליי

מותר לבקש עזרה

את/ה לא לבד

אני איתך

אין שום דבר שאת/ה צריכ/ה לעשות כרגע

יש לנו כל הזמן שבעולם

זה בסדר פשוט להיות

אמירות אלה מייצגות כמה חוויות מיטיבות ותומכות-רווחה-נפשית שהתינוק והילד מבקשים לחוות, מבלי לדעת זאת מפורשות. ההורה הבריא מספק חלק גדול מן החוויות הללו, לפחות במידה חלקית. גם הוא עושה זאת באופן טבעי, לעתים קרובות מבלי דעת. במילותיו, אך בעיקר בהתנהגותו, בתשדורת הלא מילולית שלו ובעצם אישיותו ונוכחותו, הוא מעביר לילד מסרים כאלה, או מסרים הפוכים מאלה, או מסרים שיש בהם אמביוולנטיות בנוגע לחלק מן הנקודות שלמעלה ולעוד אינספור אחרות.

אם קראת את האמירות הללו כפי שהצעתי, ודאי שמת לב שחלקן עברו בך מבלי לעורר גלים מיוחדים, וחלקן עוררו תגובות רגשיות, מחשבתיות, גופניות או אחרות. חלקן היו משמחות, מרגיעות או מובנות מאליהן, וחלקן נדמו זרות, מטרידות או בלתי מתקבלות על הדעת. ביחס לחלקן אולי הבחנת שמתקיים בך קונפליקט פנימי. תגובות כאלה עשויות להצביע על התנסויות מסוימות בחוויות אלה בתחילת החיים, ועל המנגנונים שהתפתחו בך על מנת להתמודד עם אלה מהן שלא קיבלו מענה מספיק.

סבל ראשוני וסבל משני

כאשר חוויות ראשוניות מיטיבות נותרות חסרות, נגרם לאדם סבל שניתן לחשוב עליו במונחים של סבל ראשוני וסבל משני. הסבל הראשוני נגרם מעצם החוסר, והסבל המשני קשור בתבניות ניהול פנימי הסתגלותיות שנוצרות בתגובה לחוסר. לפי ויניקוט, למשל, התינוק שלא זוכה להחזקה טובה, גדילתו מתעוותת ומעוכבת, ונותרת בו מידה של אימה פרימיטיבית כל חייו (ויניקוט, 1998). זהו הסבל הראשוני. כמו כן, בשל העובדה שאמו אינה נענית למחוותיו הספונטניות, שהן הביטויים הראשונים לעצמי אמיתי פוטנציאלי, הוא עלול לפתח עצמי כוזב. העצמי הכוזב מכסה על העצמי האמיתי, שרק ממנו יכולה לנבוע תחושת הממשות והיצירה (ויניקוט, 2009 [1960]). זוהי דוגמה לסבל משני.

לפי באלינט, היעדר התאמה מספקת בין הילד לסביבתו היא כאי-הבנה כאובה ומתמשכת של צרכיו הפסיכו-ביולוגיים, שעלולה ליצור טראומה ו"שבר בסיסי" (שוב, סבל ראשוני). במקרה זה נאלץ הילד לפתח לעצמו שיטה להתמודדות עם הטראומה. שיטה זו מועילה אמנם, אך היא גובה מחיר יקר: היא מכתיבה את התפתחותו ומגבילה אותה, היא מוטמעת במבנה האני אך נותרת תמיד כנטע זר, וכל מה שחורג ממנה יהיה מבהיל ויחווה כבלתי-אפשרי (באלינט, 2008 [1968]). המחיר היקר הזה הוא דרך נוספת לתאר את טבעו של הסבל המשני.

אם כן, הסבל המשני קשור בתבניות שתחילתן כמשאב שגויס לטובת הסתגלותו של האדם, וסופן שהן עצמן גורמות לו קושי. דוידג' (2009) מדבר על "הפרדוקס הפלסטי", שעל פיו התכונות הנוירו-פלסטיות של המוח אחראיות הן לגמישותו והן לנוקשותו. מחד, הן מאפשרות לו להשתנות בהתאם לתנאים שהוא פוגש ולהסתגל אליהם; מאידך, הן מובילות להתקבעויות כאשר התנהגויות הסתגלותיות אלה חוזרות על עצמן והופכות להרגלים.

לכן, כאשר אדם אינו מקבל בתחילת חייו את התחושה שיש מי שדואג לו, אזי לא רק שחסך כלשהו קופא בזמן משום שלא קיבל מענה וממשיך להטריד ולהכאיב, אלא שהדפוסים שנבנים סביבו כדי להתמודד עמו הולכים ונהיים נוקשים. הם אינם מאפשרים לחלל להתמלא גם כאשר התנאים החיצוניים משתנים והמענה לצורך הופך לנגיש כביכול. באופן זה נוטה המציאות המוקדמת להנציח את עצמה: מה שהיה חסר בעבר נותר חסר בהווה. הוא ממשיך לנהל את האדם ולקבוע מה יוכל לחוות ומה לא, מה יוכל להעניק לאחרים ובמה יתקשה.

כך, למשל, אישה שגדלה בתחושה תמידית שאין זמן, או שאין לאחרים זמן בשבילה, או שצריך להספיק הכול מהר לפני שאירוע דרמתי כלשהו יתפרץ ויפריע, עשויה להתקשות להעביר לבנה את התחושה שיש זמן, שיש לה זמן בשבילו, או שמותר לו לנוח. אם האופן שבו היא חושבת, מערכת העצבים שלה וכל הווייתה מכוונים על ידי תחושת דחיפות, סביר להניח שתעביר לבנה את המסר שספגה היא עצמה בתחילת חייה.

בדומה לכך, אדם שקיבל את המסר שאסור להתרגש ולהתלהב, ובתגובה פיתח מנגנונים גופניים ונפשיים שנועדו לדכא ולצנן כל רגש כזה ולהשאירו מחוץ למודעות, סביר שיתקשה לאפשר לילדיו לבעבע משמחה ולהתלהב מבלי שיהיה מעורב בכך קונפליקט כלשהו עבורם. אם כך, כיצד יוכלו אנשים שפיתחו הרגלים כאלה להעניק לאחרים ולחוות בעצמם את הטוב שהתנאים בתחילת חייהם לא אפשרו להם? הם יוכלו לעשות זאת רק במידה שבה תובנות ומערכות יחסים מאוחרות יותר יאפשרו להם להטמיע דבר מה אחר: כאלטרנטיבה פוטנציאלית המתקיימת בצד ברירת המחדל, או אם התמזל מזלם באמת – כטבע שני.

שיטת האקומי

שיטת האקומי, שפותחה בידי הפסיכותרפיסט האמריקני ד"ר רון קורץ במשך כארבעה עשורים, מכוונת לאפשר תובנות ומערכות יחסים כאלה. האקומי נוצרה במקורה כשיטה של פסיכותרפיה ממוקדת-גוף. היא מבוססת על מקורות מן הפסיכולוגיה המערבית, כגון תרפיות גופניות ודינאמיות, והבנות הנובעות מן המחקר הנוירו-פסיכולוגי ומתיאוריית המערכות המורכבות, וכן שואבת מהשקפות העולם של הבודהיזם והדאואיזם. היא התפתחה לכדי גישה שלמה למרחב הטיפולי והבין-אישי, ומיושמת כיום ברחבי העולם. הגרסה הנוכחית שלה נקראת "The Refined Hakomi Method" ומעמידה במרכזה את המצב התודעתי שבו שרויים השותפים לתהליך הטיפולי ואת אופנות נוכחותו של המטפל כאדם. היא מדגישה את טיפוחם של אותם היבטים של השיטה שנמצאו משמעותיים ביותר להצלחתו של הטיפול: אלה הם משאביו האישיים של המטופל, עמדתו המנטלית של המטפל ואיכותה המרפאת של מערכת היחסים ביניהם (Mahoney, 1991).

שיטת האקומי ניגשת אל גורמי הסבל המשני ומספקת למטופל הזדמנויות להכירם על דרך ההתנסות. התהליך הטיפולי מזמין את הדפוסים הקשורים בחוויות מסוימות לעלות למודע, כדי שניתן יהיה לחקור אותם ואת השפעותיהם בדרכים עוקפות-אינטלקט. בה בעת הוא מאפשר למטופל להיפגש עם מה שהיה עד כה בלתי נגיש, "מבהיל או בלתי אפשרי", כפי שמנסח זאת באלינט, בשל האופן שבו התארגנו גופו ונפשו סביב החוסר.

העלאתם של גורמי הסבל המשני למודעות קשורה בנגיעה בצרכים שמערכות היחסים המוקדמות לא מילאו מספיק, והיא מובילה ישירות למפגש עם הסבל הראשוני ולעיבוד התנאים שיצרו אותו. אל מול הסבל הראשוני, גישת האקומי שואפת להציע תמיכה רגישה, הכרה, קבלה, נחמה, והחזקה גופנית – תנאים שקרוב לוודאי לא היו זמינים בתקופה שבה התהוו הכאב או הטראומה. עצם העיבוד המודע של הכאב הנושן בתנאים של החזקה טובה מחוללת בו טרנספורמציה, גם אם היא אינה מסלקת או מבטלת אותו.

את הסבל המשני מציעה גישת האקומי ללמוד כדי להפוך את ההרגל האוטומטי הנוקשה למודע ולגמיש יותר. אחת מנקודות המוצא היסודיות של גישת האקומי היא ויתור על הדומיננטיות של הרמה המילולית. המטפלים בשיטה זו לומדים להפנות את חלק הארי של תשומת לבם לביטויים הלא מילוליים של האדם, ולהתייחס אליהם כאל סימנים לחוויה הנוכחית שלו וכאל רמזים המצביעים על הרגלים אוטומטיים ולא מודעים המנהלים אותו. כפי שאראה מיד, הטעם לכך נתמך בתובנותיהם של ויניקוט ובאלינט, וכן במחקרי היקשרות ובהבנות משדה הנוירו-פסיכולוגיה.

ההחזקה הטובה, לפי ויניקוט (2009 [1960]), תלויה ביכולת לעקוב אחר השינויים הגופניים והנפשיים של התינוק מרגע לרגע ולהיענות לצרכיו הבסיסיים ולמחוותיו הספונטניות. ידוע כי אימהות לילדים בעלי התקשרות בטוחה ניחנות ביכולות גבוהות של רגישות ונגישות רגשית. ביחס לאימהות לילדים בעלי התקשרות חרדה, הן באופן מובהק מכווננות יותר לאיתותיהם של תינוקותיהן, ומהירות יותר להיענות להם (Karen, 1998).

ידוע גם שפעוטות הם יצורי "מוח ימני" רגשיים, ושכדי להגיע אליהם, אימותיהם מתקשרות איתם בדרכים לא מילוליות, ממוח ימני אחד לרעהו. בשנים ראשונות אלה הפעוט מסתמך בעיקר על הזיכרון התהליכי הלא מפורש שלו, שהינו בדרך כלל לא מודע. הזיכרון התהליכי הוא זה שמקודדות בו פעולות אוטומטיות שנמצאות מחוץ למוקד תשומת הלב ושבדרך כלל לא נדרשות להן מילים (דוידג', 2009).

גישתו של באלינט תואמת, לדעתי, הבנות אלה. אף שהוא מתייחס באופן ספציפי למטופלים במצבי רגרסיה, לבעלי "שבר בסיסי" או הפרעה עמוקה, אני חושבת שווריאציה של רעיונותיו נכונה לגבי השכבות הבסיסיות של הנפש בכלל, אלה הקשורות בצרכים הראשוניים, או בשפתו – בחומרים הראשוניים.

באלינט מצביע על כך שברמות אלה המילים והפירושים בסיטואציה הטיפולית מאבדים את אמינותם ועשויים להיחוות כשחוקים וכחסרי חיים (2008 [1968]). הדבר לא מפליא אם נביא בחשבון את העובדה שהחוויות המקוריות הוטמעו במטופל בתקופה שבה הפונקציות המילוליות שלו עדיין לא בשלו. לכן בזמנים מסוימים מציע באלינט למטפל לוותר בכנות על הניסיון להיאחז ברמה המילולית (שם).

שיטת האקומי מיישמת את הרעיון הזה באופן נרחב, ומקדישה מקום מיוחד לטיפוח סוג הקשב שניכר במיומנויות האימהיות הטבעיות המותאמות לרבדים המוקדמים של הנפש. תשומת הלב הרגישה המופנית לרמה הלא מילולית מאפשרת למטפלים בשיטה לגשת אל שכבות שהאינטלקטואלי והמילולי מתקשים לגשת אליהן, וגם לשמור על רגישות, חיות וערנות תוך כדי הימנעות מהתבוססות בסיפורים שחוקים וברעיונות משומשים וחסרי חיים. איננו מפנים עורף לשפה כאמצעי תקשורת חשוב, והרמה המילולית כפי שהיא באה לידי ביטוי במחשבות, ברעיונות ובאמונות נכללת בתחום ההתבוננות שלנו כאחד ממישורי החוויה האנושית. אולם האופן שבו אנו מתייחסים אליה שונה.

גישה אקספרימנטלית אל הארגון הפנימי

איך זה עובד? הדפוסים ההסתגלותיים שרכש האדם מוקדם בחייו מתבטאים בהווה בדרכים שונות, חלקן לא מילוליות. המטפל מזהה תבניות לא מילוליות אופייניות אצל המטופל, ומתייחס אליהן כאל סימנים המצביעים על אותם הרגלים המייצרים את הסבל המשני וחוסמים לפחות במידת מה את הגישה אל הסבל הראשוני. אישה שנדמה שבכל פעם שעולה בה רגש קשה מבטלת אותו מיד ועוברת להתנהלות משימתית, ייתכן שלא חוותה בראשית ימיה את הרשות לכאוב או להתעצב. זוהי רק היפותזה, וגם אם היא תתברר כנכונה – עדיין היא כללית ושטחית למדי. כדי לגשת לעומקו של הנושא, שהמטפל חש כי הוא משמעותי בחייה של המטופלת, הוא יזמין אותה לעשות "ניסוי".

אם קראת בתחילת המאמר את האמירות מתוך תשומת לב לתגובות שהן עוררו בך, קיבלת דוגמה לסוג אחד של ניסוי. למטופלת המסוימת המתוארת למעלה, יוכל המטפל להציע לקחת לעצמה כמה רגעים, להפנות את תשומת לבה פנימה, ולנסות להבחין בכל מה שמתעורר בה כאשר הוא אומר לה בשקט ובמלוא הכנות: "דלית, מותר לך להיות עצובה כאן". בדומה, למטופל שנראה תמיד כמחזיק את עצמו, פיזית ורגשית, יוכל המטפל להציע לבחון את התגובות העולות בו כאשר אסיסטנט מחזיק בו בצורה רגישה ובוטחת, כמו שאם טובה מחזיקה את תינוקה.

הניסויים אינם מוכרחים לכלול מראש את ההיפותזה לגבי החסך הספציפי או "החוויה החסרה", אך המידע שעולה מהם מוביל גם אליהם בסופו של דבר. המטפל יוצר ניסויים מגוונים בהתאם לאדם ולמצב המסוימים, כדי לאפשר למטופל לבוא במגע עם הדפוסים שעליהם עשויות התנהגויות אופייניות שלו להצביע. התנהגויות כאלה עשויות להיות, למשל, הנטייה לכווץ גבות או להרים אותן, לגלגל עיניים או לצמצם אותן, להתנועע קלות מצד לצד או לרכון קדימה, לדבר מהר או בשקט, ללחוץ שפתיים או למשוך כתפיים.

הניסויים בשיטת האקומי – כשמם כן הם. הם לא מיועדים לשכנע, לתקן, לשנות, או לעשות שהכול יהיה בסדר. הם מיועדים לאפשר למטופל לחקור את נפשו בעזרת התגובות שהם מעוררים. תגובות אלה מהוות בסיס לתהליך התבוננות שבו נפרשים מאליהם הרכיבים השונים שנקשרו לחוויה מסוימת בנפשו של האדם: דפוסים מחשבתיים, רגשיים, תפיסתיים וגופניים, הכרוכים בזיכרונות מודעים ולא מודעים, שהתארגנו לכדי יצירת המסננת שדרכה הוא חווה את עצמו ואת העולם. הם קובעים באיזו מידה הוא מסוגל לראות את המציאות ולעכל אותה, מאילו מקורות הוא יכול לשאוב הזנה ועד כמה זו מוגבלת או שופעת.

המטפל תומך בתהליך זה באמצעים שונים, כולם עוזרים למטופל לשהות עם החוויה ברגע ההווה בצורה סקרנית ולא שיפוטית, כולם מסייעים למידע נוסף לעלות כשהוא מוכן לכך. בהתנהלות כולה שזורות הן הגישה האקספרימנטלית, והן יצירתה של סביבה העונה על צרכים אנושיים אוניברסליים. זהו הפרדוקס הטיפולי: מחד, אנו מציעים את החוויה שהייתה חסרה בעבר, אך איננו עושים זאת כדי לתקן ולמלא. מאידך, תהליך החקירה המתרחש בסביבה הנכונה עשוי לאפשר למטופל לחוות בקצב הטבעי לו ומתוך מודעות מלאה את אותן חוויות ראשוניות שלא זכה להן בעבר. דרך תהליך זה הוא מתוודע להרגלים האוטומטיים הלא מודעים המנהלים את חייו, ומשיג דרגות חופש ההולכות ומתרחבות סביבם, כשלרפרטואר החוויות הזמינות לו מתווספות בהדרגה חוויות שהיו עד אז נקודות עיוורות, מעבר להישג ידו.

קשב רענן ונוכחות אוהבת

אימהות לילדים בעלי התקשרות בטוחה מתאפיינות גם בסוג מסוים של נוכחות: הן אינן פולשניות, הן מקבלות את תינוקותיהן, ובאופן יחסי נוטות הרבה פחות לכפות עליהם את רצונותיהן ואת סדר היום שלהן. הן מחזיקות בהם בעדינות ובביטחון, מאכילות ועונות על צורכיהם בהתאם לדרישותיהם, ומתאימות את המקצבים שלהן אל שלהם (Karen, 1998). לפי באלינט (2008 [1968]), באזורים הראשוניים חשובים ביותר האווירה, אופי נוכחותו של המטפל, ויכולתו לקבל במקום לנסות להבין, לארגן או לנווט. הפירושים עלולים להיחוות במצבים אלה כהפרעה, כחדירה ואף כהתאכזרות, ולכן הוא מציע למטפל להניח להם, להיות פשוט "ספק של זמן וסביבה" (שם, 198) ולאפשר למטופל להגיע אל עצמו בעצמו.

גישת האקומי מתייחסת גם להיבט זה של המרחב הטיפולי. תשומת הלב המדויקת של המטפל מלווה בנוכחות עדינה ולא פולשנית, הנובעת מוויתור כן על הצורך לדעת ולשלוט. המטפל מתאמן בגישה תודעתית המניחה לשיפוטיות, לביקורתיות ואף לפרשנות. הוא בוחר רגע אחרי רגע שלא לתייג את המטופל ולא לנסות לדחוף אותו לכיוון הנדמה לו כרצוי. הוא משתדל להתאים את עצמו למקצב הספונטני של התהליך, שאותו הוא שואף להוביל בלי להוביל, מתוך אי-מאמץ ואי-היצמדות לתוצאה.

הוא משתמש בסימנים הלא מילוליים המציגים את עצמם כשער לעולמו הפנימי של המטופל, אולם מכיוון שהשיטה מבוססת על התנסות ולא על פרשנות, מי שעובר בשער הזה הוא בראש ובראשונה המטופל עצמו. זהו חלק חשוב מאופייה הלא פולשני של הגישה: ההבנה והמשמעות עולים מעצמם ואינם חודרים מן החוץ. המטופל מגיע אל עצמו בעצמו, אך הוא עושה זאת עם סוג מסוים של ליווי שאינו מותיר אותו בבדידותו.

הקשב הרענן והנוכחות הלא פולשנית הניכרים אצל אימהות "טובות", אותם קשב ונוכחות שהמטפל שואף לטפח בעצמו, כרוכים כמובן זה בזו. מן הקשב הפתוח, הלא קטגורי, נובעת נוכחות שאינה שיפוטית. מן ההתכווננות העדינה אל החוויה בהווה נובעת נוכחות נינוחה שאינה תובענית. אני סבורה שהצמד הזה, קשב ונוכחות, אינו יכול להתקיים במלואו בלי שמרכיב שלישי יהיה ארוג בו. כוונתי לתפקיד החשוב שיש להנאה מן הילד או מן המטופל, ליכולת לשמוח בהם ולאהוב אותם.

בהאקומי משתמשים במושגים "נוכחות אוהבת" ו"הזנה לא אגוצנטרית" (Kurtz, Martin & Sparks, 2013). במונח "הזנה" אנו מתכוונים להזנה מנטלית, "הנקה פסיכולוגית" (באלינט, 2008 [1968]) שכשמה כן היא: התמלאות בדבר מה נפשי נחוץ ומיטיב. אפשר לשבת במחיצתו של אדם, להפנות חלק מתשומת הלב שלנו לתכונות היפות שלו, לראות מה בהופעתו, באישיותו ובכל מה שהוא מקרין נוגע בנו באופן מרחיב, מרגש אותנו, מעורר בנו התפעלות, הערכה או השראה. אפשר אז באופן מודע להרשות לטוב הזה למלא אותנו, להזין אותנו ולגרום לנו הנאה ושמחה.

ההזנה הופכת לבלתי אגוצנטרית כאשר היא אינה מבוססת על צרכים לא מסופקים שלנו. כאשר היא כזאת, היא גם תורמת למי שאיתנו, אך דבר זה מתרחש מאליו, מבלי שנפנה את ההזנה במכוון כלפי חוץ. אם, למשל, אֵם מביטה בילדתה תוך שבנפשה מקננת, במודע או שלא במודע, החרדה שמא היא אינה אם טובה, היא עשויה לראות את בתה מתוך הצורך לקבל אישור לכך שהיא ממלאת את תפקידה כראוי. ייתכן שאז תדרוש ממנה להיות מושלמת, מה שיפעיל על בתה לחץ לא בריא. כל טעות, כישלון או קושי של בתה עלולים להיחוות אז על ידי האם כסימנים המצביעים על חוסר המסוגלות האימהית שלה, ולעורר בה חרדה נוספת או תוקפנות.

בזמנים אחרים, כאשר היא תמצא הוכחות לכך שילדתה אכן "מושלמת", היא תחוש מסופקת וכביכול מוזנת. לתחושת סיפוק זו ניתן לקרוא "אגוצנטרית". היא מבוססת על חרדה, היא תלויה בתנאים שאינם יכולים להתקיים באמת אלא באופן זמני ואשלייתי דרך השלכה, והיא מייצרת לחץ על האחר (במקרה זה הילדה) לפעול בדרכים מסוימות או להיענש כאשר הוא אינו נוהג בדרכים אלה. המצב דומה כאשר המטפל מביט במטופל מתוך הצורך להרגיש שיש בכוחו לתקן ולרפא, או מתוך הצורך להרגיש בעל ערך, שייך או אהוב. לעומת זאת, בזמנים שבהם ההורה או המטפל מביטים בילד או במטופל שלא מבעד לצרכים שכאלה, הם יכולים לראותם בעיניים פקוחות יותר. אז הם יכולים לזהות את הסבל והקושי, אך גם את היופי והמעורר התפעלות. הם יכולים להרשות לעצמם לתת לאדם שאיתם לגעת בהם באמת, ולהתמלא בהנאה ובשמחה שיש בהן דרגות חופש רבות יותר. זוהי הזנה לא אגוצנטרית.

ההזנה הלא אגוצנטרית עומדת בבסיסה של הנוכחות האוהבת. נוכחות אוהבת היא עמדה תודעתית הקשורה לאיכויות מסוימות של קשב, תפיסה ורגש. ניתן לתרגל עמדה זו עד שהיא הופכת נגישה כמעט בכל עת. כאשר אדם לוקח אל תוכו את האחר באופן שמזין אותו באמת, נוצר אצלו מצב תודעה שנשען על הכרה ביופי, על סקרנות ופליאה, על היעדר שיפוטיות ועל תחושת שותפות אנושית עמוקה.

מצב תודעה זה מוקרן החוצה, והזולת חש אותו במודע או שלא במודע, כמו התינוק החש את התשדורות הלא מילוליות החיוביות של אמו, את ההחזקה הטובה שלה ואת האהבה הראשונית שהיא מאפשרת. הוא מגיע אליו ומחולל שינוי בתחושותיו וברגשותיו, ויוצר מעגל הדהוד בעל השפעות מיידיות וארוכות טווח על המרחב הבין-אישי ועל רווחתם של השותפים לתהליך. מובן שכמו האם והאב, גם המידה שבה מסוגל המטפל לגלם איכויות תודעתיות אלה משתנה מעת לעת, והיא נובעת מרמת היכרותו עם ההרגלים האוטומטיים שלו עצמו, ומן המידה שבה השיג חופש מספיק מהם והטמיע אל תוך המערכת הפסיכו-פיזית שלו את אותה רוח שהוא מעוניין להקרין למטופל.

לאהוב בשקט

שיטת האקומי מטפחת את יכולתו של המטפל לזהות את הרשמים שהותירו אחריהן חוויות מזינות בסיסיות שהיו חסרות בחייו של המטופל. היא מציעה דרך עוקפת-אינטלקט לגשת בעקבותיהם אל החומרים המשמעותיים שלעברם הם מצביעים, באופן שמאפשר למטופל להגיע אל עצמו בעצמו אך לא לבדו.

כשהמערכת הפסיכו-פיזית של אדם מתארגנת סביב חוויות חסרות מסוימות, הדבר מייצר אזורים של אי-שקט. בכל פעם שדבר מה במציאות מתקרב למגע עם החוסר (לעתים כאשר התנאים מורים על כך שאותה חוויה עשויה להיות נגישה, לעתים כאשר נדמה שהכאב הישן עומד להיות משוחזר, לעתים כמעט בכל אינטראקציה בין-אישית) – מתחולל מאבק. מחד, קיימת כמיהה מודעת או לא מודעת אל אותו טוב יסודי; מאידך, ההרגלים שעוצבו על מנת להתמודד עם היעדרו ממשיכים להיות פעילים ולחסום את היתכנותו. זהו המאבק על הגבול שבין ההרגלי, האוטומטי, האקסיומטי, הנתפס כדרך האחת והיחידה – לבין אותה חוויה נחוצה הנתפסת כבלתי אפשרית, מחרידה או שאינה עולה כלל על הדעת. המאבק הזה, הלובש אינספור צורות יצירתיות, אינו מאפשר לאדם פשוט "לאהוב בשקט", כפי שניסח זאת באלינט, והוא עומד בינו לבין האפשרות שלו לקבל את סוג ההזנה שלו הוא זקוק.

מה יכול לאפשר לו לאדם לאהוב בשקט? ראשית, על המרחב הטיפולי להיות ספוג בחומרים שמהם עשויה רווחה נפשית. שנית, על התהליך הטיפולי להציע למטופל הזדמנויות לא פולשניות לחקור על דרך ההתנסות את גורמי הסבל שלו. שלישית, על המטפל להיות מוכן לצעוד בעקבות המידע העולה ולתמוך במתרחש בתבונה אך ללא היצמדות. כדי לספק את כל התנאים האלה, עמדתו המנטלית של המטפל צריכה להישען על הזנה לא אגוצנטרית, על נוכחות אוהבת, ועל קשב עדין לחוויה הנוכחית כפי שהיא מציגה את עצמה מרגע לרגע. עליה להיות עשירה באיכויות המכוננות את ההחזקה הטובה שמתאר ויניקוט ואת הסביבה הראשונית המותאמת שמתאר באלינט.

איכויות הקשב והנוכחות שגישת האקומי שואפת לטפח מיועדות להעניק למטופל באופן חי ואותנטי את ההזדמנות לשהות במרחב שיאפשר לו לחוש רצוי, טוב ונכון כמות שהוא, מרחב שיאפשר לו לאהוב בשקט. הן מכוונות להעביר לו את אותם מסרים בסיסיים שכל אדם זקוק להם: שיש לו זמן, ושמותר לו פשוט להיות. שמישהו רואה אותו ושהוא לא לבד. שמותר לו להרגיש, שיש בשבילו מקום בטוח ושהוא רשאי לצמוח בדרכו הייחודית והאותנטית. ייתכן שיידרש לו זמן להיות מסוגל לחוש את אותן חוויות שלא סופקו לו בעבר, אלה שההרגלים שנבנו סביב המחסור בהן הפכו לבלתי נגישות; אך בינתיים מזומנים לו תנאים אידיאליים לבחינתם של הרגלים אלה. זוהי גישה המתייחסת באופן בלתי-אמצעי לצרכים נפשיים אוניברסליים: היא עושה זאת גם כדי לייצר את הסביבה המותאמת, שבה יכולה להתרחש באופן לא אלים העבודה סביב חוויות שהחסך בהן בתחילת החיים הותיר עקבות שעודן גורמות סבל, וגם כעבודה תרפויטית בפני עצמה (Kurtz, Martin & Sparks, 2013).

 

מקורות

באלינט, מיכאל. השבר הבסיסי. תל-אביב: עם עובד, 2008 [1968].

ויניקוט, דונלד ו'. "התיאוריה של יחסי הורה-תינוק" בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל-אביב: עם עובד, 2009 [1960], 180-201.

ויניקוט, דונלד ו'. "עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב" בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב תל-אביב: עם עובד, 2009 [1960], 202-213.

ויניקוט, דונלד ו'. תינוקות ואימותיהם. תל-אביב: דביר, 1998.

דוידג', נורמן. המוח הגמיש: סיפורים מקו החזית של חקר המוח. ישראל, כתר: 2009.

Gerhardt, Sue. Why Love Matters: How Affection Shapes a Baby's Brain. London and New York: Routledge, 2004.

Karen, Robert. Becoming Attached: First Relationships and How They Shape Our Capacity to Love. New York: Oxford University Press: 1998.

Kurtz, Ron, Martin, Donna and Sparks, Flint. The Practice of Loving Presence for Therapists: The Heart of Hakomi. (From: http://hakomi.com/ron-kurtz-educational-materials/refined-hakomi-books/the-practice-of-loving-presence-book-3. Accessed September 2, 2013), 1.

Leidloff, Jean. The Contiuum Concept. London: Penguin Books, 2004 [1975].

Mahoney, Michael J. Human Change Processes: The Scientific Foundations of Psychotherapy. New York: Basic Books, 1991.

 

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

ברנע- אסטרוג, מ. (2014). מחשבות על צרכים ראשוניים ועל הזנה לא אגוצנטרית. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 22/10/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3086

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ציפי פזיציפי פזי25/3/2014

מחזיר את השקט. המאמר החזיר לי השקט לאהוב בשקט את מטופליי ולשים בצד שוב את החיפוש אחר השינוי

אילה אילוזאילה אילוז9/3/2014

האמירות. מספיק לקרוא את רשימת האמירות ולתת להן לחלחל לגוף, כדי להרגיש איך שקט ונינוחות מתפשטים בהוויה. תודה על דברייך.

ליאור גרנותליאור גרנות6/2/2014

מרתק ומרווח נשימה. תודה רבה לך על מאמר מרתק; בסיום הקריאה הרגשתי שיש לי יותר אוויר מלפני כן, הרגשתי שאני יכולה להכניס לתוכי מלים כמו מרחב, שקט, זמן, להיות.

נתי רוזנבלוםנתי רוזנבלום6/2/2014

מאמר מצוין. תודה.

נורית ענבר-וייסנורית ענבר-וייס2/2/2014

כתוב היטב, יפה ומעורר השראה.. תודה מיכל. הרעיונות שפרשת כאן ניתנים ליישום (לפחות ברוחם) במגוון גישות טיפוליות.

ברכה הדרברכה הדר1/2/2014

איזה מאמר מעולה. מיכל, תודה על האינטגרציה המצוינת שעשית בין מושגים פסיכואנליטיים לבין ההסבר הבהיר והמלמד על שיטת ההאקומי.
אני סקרנית מאיזה "שורשים" תיאורטיים צמחת כמטפלת?
ברכה הדר