מאמרים

הודעות פרסומת
מסתיימת ההרשמה לשנה"ל תשע"ה לתכנית ללימודי שיטת הגשטלט
היחידה להשתלמויות ביה"ס לע"ס, אוניברסיטת תל אביב
"שירת הגוף - מחול הרוח" - רוח אדם, מחול ופסיכואנליזה
יום עיון חווייתי סביב מופע המחול "אבק" | 12 בדצמבר, בית סוזן דלל
» לפרסום במדור זה פנה אלינו
תגובות למאמרים
רועי ווהל:
מעורר מחשבה
שרון זק:
איילה ומיכל
עדי כהן-רוקח:
תודה שימי
בתיה שמי:
מדהים
חגית מויאל:
תודה !!
מיכל אלמגור:
מרתק

והילד הזה הוא (לא) אני – להיות קטין פלסטיני במעצר ישראלי

המאמר בוחן את תופעת המעצרים של קטינים פלסטינים על ידי כוחות הביטחון הישראלים, את החוויה הסובייקטיבית והאנושית של הקטינים הנעצרים ואת ההשפעות הפסיכולוגיות של חוויה זאת. בהפניית תשומת הלב אל ההיבט הנפשי של תופעה חברתית ופוליטית זאת מבקשות הכותבות לממש את המחויבות המוסרית של אנשי בריאות הנפש לשמש כעדים להשפעות הטראומתיות של אירועי מציאות, ולהתריע על פגיעות בבריאותם הנפשית של קטינים.
 

והילד הזה הוא (לא) אני

להיות קטין פלסטיני במעצר ישראלי

מאת ד"ר שרה קלעי, מיכל פרוכטמן, דורית גורני, אילנה לח, טלי לרנאו, ורדה עמיר, ד"ר שרונה קומם

 

 

 

"כאשר המציאות היא טראומתית, מופעלים מנגנונים של פיצול והתכחשות והחלקים הרעים נשארים חבויים מתחת לפני השטח. בעל הכוח שומר את הנעשה בסוד אפילו מעצמו בעוד הקורבן מחזיק בקרבו ידיעה סודית על חוסר אונים והשפלה." (Ullman, 2006, p. 188; תרגום שלנו)

 

מאמר זה עוסק בהשפעות ממשיות ופוטנציאליות על הבריאות הנפשית של קטינים פלסטינים הנעצרים על ידי כוחות הביטחון הישראלים. אנו מבקשות לספר ולהתבונן באמצעותו על נושא מוכחש, המסולק מהשיח הציבורי הישראלי. בפנייתנו לעשות זאת, כנשות בריאות הנפש, אנו בוחרות לצאת מחדר הטיפול ולהרחיב את מבטנו אל הקונטקסט החברתי והפוליטי. הפסיכואנליטיקאית ז'יסלן בולנז'ה כותבת בהקשר זה כי "קלינאים מחויבים מוסרית לשמש עדים כשאירוע חיצוני גורם שיבוש [...] משמעותי בתחושת העצמי של האחר (ובמקרים רבים בתחושת העצמי ביחס לאחר)" (Boulanger, 2012, p. 318; תרגום שלנו). עדות כזו, לדבריה, חיונית כדי לתת תוקף להיקף המצוקה הנפשית, ולעתים קרובות גם כדי לשמש לה קול בציבור. ההסכמה לראות ולהתקרב לחוויה הסובייקטיבית של זה שנקרעה תחושת העצמי שלו, משמעה גם הסכמה לחשוף את עצמיותנו שלנו ולערער אותה. זאת במיוחד כאשר מדובר בתוצאה של מעשים הנעשים בשמנו, על ידי קרובינו, על ידינו.

מידע מדויק לגבי מספר הקטינים הפלסטינים הנעצרים על ידי כוחות הביטחון בגדה המערבית אינו נגיש לציבור, בין השאר מפני שמעצרים רבים אינם מתממשים לכדי העמדה לדין. מדיווח רשמי של צה"ל עולה כי 835 קטינים בני 17-12 נעצרו בחשד ליידוי אבנים והועמדו לדין בבתי דין צבאיים בגדה המערבית בשנים 2010-2005 (בצלם, 2011, עמ' 15). ואולם, האגודה הבינלאומית לזכויות הילד1 (DCI), בהתבסס על שילוב של דיווחים של עובדי שטח ונתונים המתקבלים משירות בתי הסוהר הישראלי, מעריכה כי בין 500 ל-700 קטינים פלסטינים נעצרים מדי שנה (DCI Palestine, 2012, עמ' 23).

החוק הישראלי, בהתייחסו למעצרים ולחקירה של קטינים, מקנה משקל מיוחד ל"שיקולים של שיקומו [של הקטין], הטיפול בו ושילובו בחברה" (חוק הנוער, תיקון מס. 14, התשס"ח, סעיף 1א, סעיף קטן א' עקרונות כלליים). בכך החוק משקף את הכרתו של המחוקק בחיוניות הציווי לשמירה על בריאותם הנפשית של קטינים. ציווי זה מונח גם בבסיס היחס לטיפול בעבירות קטינים בעולם המערבי, ללא קשר לסוג העבירה, ובבסיס אמנת זכויות הילד של האו"ם משנת 1989, עליה חתומה גם מדינת ישראל. ההגנה שמקנה המשפט הישראלי והבינלאומי לקטינים רחבה משל מבוגרים, בשל ההכרה בכך שחוויות של חקירה ומעצר בתקופה רגישה זו של עיצוב האישיות והזהות עלולות לפגוע בהתפתחותם. אולם בשונה מילדים ישראלים, קטינים פלסטינים בגדה המערבית החיים תחת ריבונות ישראלית נעצרים ונשפטים במערכת הצבאית. מערכת זו כפופה לצווים צבאיים בהם החשיבות שמקנה המחוקק הישראלי לשמירה על בריאות הנפש של קטינים אינה באה לידי ביטוי.2

עדויות של קטינים פלסטינים על אירועים אלימים ומשפילים בעלי פוטנציאל טראומתי אותם חוו במהלך מעצרם וחקירתם, מציירות תמונה עגומה, שכן עולה מהם כי מערכת הביטחון הישראלית אינה מצליחה לראות בקטינים אלו אלא אובייקטים בעלי סיכון ביטחוני. אנו מבקשות להפנות את הזרקור אל החוויה הסובייקטיבית והאנושית של הקטינים, ואל ההשלכות של גילם הצעיר.

 

נפתח בהצגה מפורטת של סיפורו של עלי, בן 12 וחצי, המתאר בעדותו מהלך מעצר וחקירה אופייניים למרבית מקרי מעצרי הקטינים בגדה, כפי שמדווחים עליהם ארגונים לזכויות אדם (למשל: בצלם, 2011). בהמשך, על בסיס אוסף עדויות בשבועה של קטינים לאחר מעצר, נתאר בפירוט כמה משלבי התהליך, תוך שימת דגש על המשמעויות הפסיכולוגיות שלהם. לבסוף נבקש לעמוד, בעזרת הידע המקצועי מתחום בריאות הנפש, על חומרת ההשפעות של החוויות המתוארות על ידי הקטינים ולזהות את תחומי הפגיעה השונים הכרוכים בהן.

העדויות הן קשות לקריאה, הן בשל הסבל של הקטינים והן בשל המראָה שהן מציבות לחברה שלנו, אשר כופה על בניה לשלם את המחיר של שליטתה על אוכלוסייה כבושה.

 

סיפורו של עלי

עלי (שם בדוי), בן 12 וחצי, הוא הצעיר מבין שישה ילדים בגילאי 12-19. עדותו נגבתה שבעה ימים לאחר מעצרו, כשהוא כבר בביתו. מפאת אורכה לא נצטט את העדות במלואה, אך נכלול כאן קטעים מתוכה הפותחים צוהר לחוויה הרגשית של עלי בעת תהליך המעצר ואחריו.3

עלי מספר שבסביבות השעה שתיים לפנות בוקר התעורר לקול דפיקות חזקות על דלת הבית שלא הבין מה פשרן. “קמתי והלכתי לסלון, שם ראיתי את הוריי, אחיי ואחיותיי. לא שמעתי יריות או קולות אחרים, אך ידעתי שאלו חיילים ישראלים", הוא מספר. הוא מתאר כי האופן בו דפקו החיילים על הדלת גרם לו לבהלה. "פחדתי מאוד, היות שזו הפעם הראשונה שחיילים באו אל הבית שלנו”, מתאר עלי. אביו של עלי, היחידי במשפחה שמבין עברית, ירד לפתוח את הדלת, בעוד עלי ומשפחתו נשארו בסלון בקומה השנייה. עלי מדגיש שבני המשפחה היו מפוחדים מאוד, וישבו רחוק מהחלון כדי שהחיילים לא יבחינו בהם. הם שמעו חילופי דברים בעברית שלא הבינו, ולאחר כחמש דקות קרא אביו של עלי לאמו וביקש שתביא את אחיו ואותו למטה בעוד שהבנות יישארו למעלה. “כל כך פחדתי שהתחלתי לרעוד”, מספר עלי על תחושתו ברגע זה. משירד ראה לדבריו שישה חיילים מכוסי פנים, מחזיקים רובים. אביו ניסה להרגיעו ואמר לו לא לפחד, אך עלי מעיד כי חש מבוהל אף יותר: "מאוד פחדתי מהחיילים שכיסו את פניהם בשחור כך שאי אפשר היה לראות דבר מלבד עיניהם. נראה היה שהם רוצים להרביץ לנו". עלי משחזר כיצד ראה בעיני החיילים כעס כלפיו וכלפי בני משפחתו.

החיילים ביקשו לראות תעודות מזהות, ושאלו לגילם ושמותיהם של הבנים. בשלב כלשהו תרגם האב לבניו את ההוראה להרים ידיים, והחיילים צילמו אותם. עלי משחזר: "החייל שדיבר עם אבי שאל 'איפה עלי?' פחדתי נורא, אבל לא חשבתי שהם ייקחו אותי. הוא דיבר עם אבי בעברית, הצביע עליי ואמר 'בוא, בוא'. ברגע הזה הבנתי שהם רוצים אותי. הייתי כל כך מבוהל ומפוחד שלא יכולתי להוציא מילה. אבי ניחם אותי וביקש ממני לא לפחד, ובזמן זה אחזו בזרועותיי שני חיילים והוציאו אותי מהבית. "

בחוץ ראה עלי עוד חיילים רבים. בעדותו הוא מספר כיצד הם אזקו אותו באזיקון, כיסו את עיניו, הכניסו אותו למכונית והושיבו אותו על הרצפה. עלי מספר שהבין שמכוניות נוספות נמצאות בסביבה בגלל הרעש והאורות, וחש שיש אנשים נוספים במכונית. "באותו רגע שמעתי דפיקות על דלת החנות שליד ביתנו", הוא ממשיך: "הג'יפ או המכונית החלו לנסוע. החיילים לקחו אותי למקום לא ידוע והשאירו אותי על הרצפה. כל הזמן חשבתי: מה הם רוצים ממני? ומה הם עומדים לעשות לי? פחדתי מאוד". לאחר כ-15 דקות המכונית עצרה ליד מחסום, ועלי מספר כי החיילים הוציאו אותו החוצה והושיבו אותו על האדמה:

"אז הגיע מישהו ושאל אותי בערבית לשמי וגילי. שמעתי אותו שואל אחרים, והבנתי שיש סביבי עוד נערים מהכפר שלי. אלו היו בני דודי, בני 20 ו-22. בינתיים שמעתי כלבים מתקרבים אלינו. למרות שבני דודי היו איתי, הייתי מבוהל למשמע הכלבים המתקרבים. החיילים דיברו בעברית ולא הבנתי מילה. הרגשתי שהם מתקרבים וצעקתי 'הכלבים, הכלבים'. ניסיתי לזוז אבל לא יכולתי, כי הידיים שלי עדיין היו קשורות מאחורי הגב. 'תרחיקו את הכלבים ממני. לא עשינו לכם כלום', צעקתי. הייתי מאובן מפחד שהכלבים יקפצו עליי כל רגע, אבל הרגשתי שאנשים שולטים בכלבים עם חבלים כי הם נשארו כמטר וחצי מאיתנו ולא הגיעו אלינו. זה המשיך כעשרים דקות. כל הזמן הזה המשכתי לבכות ולצעוק. אחרים צעקו גם. חיילים וחיילות צחקו ואמרו דברים בעברית".

בשלב זה, מספר עלי, הוא נלקח למרפאה, שם הורידו ממנו את כיסוי העיניים ובעזרת מתורגמן שאלו אותו שאלות מתוך רשימה, למשל אם יש לו שברים או מחלות. לדבריו, האזיקונים לא הורדו במהלך הבדיקה הרפואית. לאחר מכן כיסו שוב את עיניו, החליפו את האזיקונים באזיקים, והושיבו אותו על האדמה ליד המרפאה, שם חיכה כשעה וחצי. עלי מעיד שהיה לו קר. לאחר מכן נלקח למקום לא ידוע נוסף, הפעם כשהוא יושב במושב הגי'פ וחגור בחגורת בטיחות. "הרגשתי שאנשים נוספים נמצאים איתי במכונית", הוא מספר. "לא דיברתי עם אף אחד, כי הרגשתי שהחיילים נמצאים קרוב אלינו".

עלי ממשיך ומספר על קורותיו באותו לילה: "הושיבו אותנו על כיסאות פלסטיק במסדרון. הפרידו בינינו, ולכן לא ידעתי כמה נעצרו באותו לילה. לא ידעתי אם נעצרו עוד אנשים מלבד בני דודי". לאחר כשעה לקחו אותו לחדר, והורידו ממנו את כיסוי העיניים. "ראיתי שני שולחנות עם מחברות, ניירות, מחשב וכיסאות", הוא מספר:

"מאחורי אחד השולחנות ישב אדם בבגדים אזרחיים, שהורה לי לשבת על כיסא עץ לפניו. היו עוד שני אנשים בלבוש אזרחי בחדר. 'אתה זרקת אבנים על מכוניות חולפות ליד המחסום?' שאל החוקר. 'לא. לא זרקתי', עניתי. 'איפה היית ביום הנכבה?' הוא שאל, ועניתי כי הייתי בבית לבדי כי אבא שלי לא הרשה לי לעזוב את הבית. הוא דיבר ערבית שוטפת. הוא שאל לשמי ולשמם של הורי ואחיי. הוא שאל לגילי ועל בית הספר. 'אני ארביץ לך אם לא תספר לי את האמת ותודה שזרקת אבנים', אמר החוקר. 'לא זרקתי אבנים ואין לי שום דבר לומר לך' אמרתי. רעדתי מפחד. הוא קם, התקרב אליי ונתן לי סטירה בפנים ובצוואר. 'אתה תודה בכול', הוא צעק. הוא בעט בי כשאני יושב על הכיסא עם הידיים אזוקות מלפנים. 'אם לא תודה, אני אכה אותך ואזרוק אותך מהחלון', הוא איים.

אחר כך הוא הביא משהו וקשר אותו לראש שלי. הוא תפס אותי בחולצה ואמר שהוא יזרוק אותי מהחלון. בחדר היה חלון גדול. הייתי מבוהל מאוד, אבל לא הסכמתי להודות. 'לא עשיתי לך שום דבר ולא זרקתי אבנים' אמרתי לו. הוא ניגש לאיש האחר ודיבר עברית. הם לא דיברו איתי. הם רק נכנסו ויצאו כל הזמן".

עלי מספר כיצד שאל אותו החוקר שאלות ורשם את תשובותיו בעברית ובערבית. לדבריו, הוא ביקש את מספר הטלפון של אביו, יצר עמו קשר, ואמר לו היכן הם נמצאים. רק אז נודע לעלי לראשונה היכן הוא נמצא – בתחנת משטרה בעיר היהודית אריאל, שנמצאת במרחק של כעשרים קילומטר מביתו. החוקר הורה לעלי לחתום על הניירות שעליהם כתב במהלך החקירה, ועלי אומר שחתם מבלי לקרוא אותם, מתוך אמונה שכתובות בהם התשובות שנתן. עלי נלקח לצילום וללקיחת טביעות אצבעות, ואז הוחזר למסדרון, ליד חדר החקירות. לאחר כשעה, בסביבות השעה שתיים או שלוש בצהריים כולאיו הביאו לו אוכל והורידו את כיסויי העיניים שלו, ועלי ראה שהוא נמצא עם שני בני דודיו ועצור נוסף שהכיר. לאחר כשעה נוספת הם נקשרו שוב באזיקונים, עיניהם כוסו והם נלקחו למכונית. דבר לא נאמר להם. בשלב מסוים המכונית נעצרה והם המתינו. בהמשך הגיעה מכונית משטרה פלסטינית. עלי מספר על שהתרחש בשלב זה: "החיילים הוציאו אותנו, לחצו את ידינו והעבירו אותנו לשוטרים הפלסטינים. המכונית לקחה אותנו למפקדה של כוחות המשטרה הפלסטינית. הם בירכו אותנו ושאלו לשמותינו. אבי הגיע ובירך אותי. אז הוא לקח אותי אליו." בהמשך שמע עלי מאביו שלאחר שהחוקר טלפן אליו הוא הגיע למשטרת אריאל אך לא הורשה להיכנס לבניין ונאלץ לשוב הביתה. רק בהמשך היום יצר עם האב קשר שוטר פלסטיני וביקש ממנו לבוא למפקדה כדי לקחת את בנו הביתה.

עוד סיפר עלי בעדותו על השפעת החוויה עליו: "אני עדיין מפחד מחיילים ולא יכול לישון בלילה. אני חרד ועדיין בטראומה ממה שקרה. זו הייתה הפעם הראשונה שעברתי חוויה כל כך נוראה, שהפחידה אותי כל כך. אני מפחד מהחושך. אני כל הזמן חושב שחיילים יבואו וייקחו אותי ויעצרו אותי שוב".

 

שלבי המעצר והחקירה

חלק זה של המאמר נכתב על בסיס תצהירים בשבועה של קטינים נוספים שנעצרו על ידי כוחות הביטחון הישראליים בשנת 2011. 311 תצהירים נאספו על ידי הסניף הפלסטיני של האגודה הבינלאומית למען הגנת הילד (DCI-Palestine) באמצעות עורכי דין פלסטינים ועובדי שטח, ולצורך הסקירה שלנו נבחרו 15 תצהירים תוך ניסיון לתת ייצוג לטווח הגילאים של הקטינים העצורים (9-17). חשוב לציין כי עדויות של חיילים משוחררים על מעשיהם בתקופת שירותם (שוברים שתיקה, 2012; ראו במיוחד עדויות מספר 2, 8, 13, 24, 25, 27, 33, ו-35) מצביעות על דפוסים הדומים מאוד לאלו המתוארים בעדויות הקטינים כפי שעולה מתצהיריהם.

רוב התצהירים נגבו כשהקטינים היו עדיין במעצר, סמוך מאוד למועד המעצר והחקירה. לפיכך, הם אינם כוללים מידע על תקופת המעצר הממושכת שלעתים חווים הקטינים בשל הארכת מעצרם, תקופה שפעמים קרובות מגיעה לאורך של חודשים ולעתים כוללת החזקה בבידוד, עוד לפני הכרעת הדין.

 

כניסת חיילים לבית: בהלה, אין אונים והשפלה

רוב המעצרים המתוארים בעדויות הקטינים התחילו בדרך דומה: חיילים הגיעו אל הבית באישון לילה, על פי רוב בשעה בה כל בני הבית היו ישנים. הקטינים תיארו דפיקות חזקות בדלת ושלושה או יותר חיילים שנכנסו אל הבית, לעתים בפנים מכוסות או צבועות. החיילים דיברו עברית כמעט תמיד, כשלרוב היחיד במשפחה שיכול להבינם (אם בכלל) הנו האב. לעתים מצוין בעדות בכי של תינוק או אחים קטנים כתוצאה מכניסת החיילים לבית. החיילים הגיעו עם פקודת מעצר על שם הקטין אותו חיפשו או עם תמונתו. בחלק מהמקרים הקטינים נדרשו להרים ידיים.

במצבים אלו האב נדרש לתווך ולתרגם הוראות, כולל הוראות משפילות כמו דרישה מהקטין לשתוק, להפסיק לצעוק או להרים ידיים. האב גם נאלץ למסור את בנו לידי החיילים. במספר עדויות תואר ניסיון של אב למנוע את המעצר או להתלוות לבנו ללא הצלחה. אב אחד הגיע בעצמו לבית המעצר כדי להיכנס לחקירה וסולק. בעדויות שקראנו לא תואר אף מקרה שבו הורה הורשה להתלוות לקטין שנעצר.

 

המעבר למתקן המעצר: דיסאוריינטציה, חוסר שליטה ואלימות פיזית

בכל המקרים נלקחו הקטינים כשהם אזוקים באזיקוני פלסטיק, בדרך כלל מאחורי גבם, באופן הגורם לכאב, ועיניהם כוסו. מנקודה זו ואילך, הם נמצאו לבד, במצב המייצר חסך חושי, עיניהם מכוסות והם מוקפים בקבוצת חיילים אשר דיברו אליהם ובינם לבין עצמם בשפה אותה הם אינם מבינים. בעדויות הקטינים מתואר לרוב כיצד נדחפו בידי החיילים אל רצפת הג'יפ, כשהם מועדים ונחבלים. פעמים רבות הוסעו כך ממקום למקום, במשך שעות, מבלי לדעת לאן הם נלקחים, לכמה זמן, ומדוע. ניתן להניח כי לחוויות אלה מתלווה תחושה הולכת וגוברת של דיסאוריינטציה וחוסר שליטה.

במקרים רבים העידו הקטינים שהחיילים המשיכו לפגוע בהם במהלך הנסיעה. אחדים דיווחו למשל על קללות משפילות בעלות קונוטציה מינית שכוונו כלפי בנות משפחתם. אחד הקטינים סיפר כי התלונן שהאזיקון מכאיב לו, והחיילים בתגובה הידקו אותו יותר. אחרים העידו על יריקות ועל מכות שספגו מן החיילים.

כמה מן הקטינים אולצו להמתין בקור או בחום במשך שעות ללא אוכל וללא אפשרות להשתמש בשירותים. בעדות אחת מסופר שאחד מן הנערים הרטיב עצמו בעת המתנה לחקירה בשל מניעת שימוש בשירותים. הקטינים הזכירו כלבים שהסתובבו בקרבתם בעת שהיו אזוקים ומכוסי עיניים, דבר אשר עורר בהם תגובות אימה (ראו למשל עדותו של עלי, לעיל). חלק מן העדויות מתארות חוויות קבוצתיות קשות במהלך ההמתנה לחקירה, למשל קטינים שנדרשו להתפשט בנוכחות אחרים או לשמוע אחרים, לעתים מוכרים להם, בוכים וצועקים.

חלק מהקטינים העידו שעברו תשאול בידי רופא לגבי בריאותם הכללית לפני החקירה. מהעדויות עולה כי הקטינים לא נשאלו לגבי הפגיעות שספגו במהלך המעצר, ואלו לא טופלו בידי הרופא, גם לא במקרים בהם קטינים התלוננו בכל זאת על פגיעות. בשום עדות לא תוארה התייחסות רופא למצבם הנפשי. לרוב במהלך התשאול הרפואי הקטינים נשארו אזוקים.

 

החקירה: לחץ להודאה ולהפללה

שלב החקירה נפרש על פני טווח זמן של בין כמה שעות למספר ימים. במקרים רבים נמשכה הפעלת לחץ על ידי מניעת אוכל, שינה ושימוש בשירותים. פעמים רבות נאמר לקטין בתחילת החקירה כי חבריו או בן משפחתו כבר הלשינו עליו והכול ידוע לחוקרים. שבעה מן הקטינים העידו על סוג כלשהו של אלימות פיזית שהופעלה נגדם בזמן החקירה – מסטירות, דרך בעיטות ומכות, ועד כדי שבירת שן. שלושה העידו כי ספגו קללות. חמישה העידו כי איימו עליהם באלימות, בפגיעה במשפחתם, או איום כללי שמשהו רע יקרה אם לא יודו.

באף אחת מהחקירות שתוארו לא הייתה נוכחות של הורה או עורך דין. על פי רבות מהעדויות ניתן להבין שהקטינים מתמודדים לבדם מול חוקר אחד, שניים או שלושה חוקרים תוקפניים ולעתים, כאמור, אלימים. בחלק מהמקרים תוארו החוקרים כלובשי מדים, ובאחרים כלבושים בבגדים אזרחיים. החוקרים דוברים עברית ונעזרים במתורגמן יהודי דובר ערבית, כשבמקרים אחדים החוקרים עצמם תוארו כדוברי ערבית.

מהעדויות עולה שהקטינים חשופים ללחץ כבד להודות בשורת עבירות המוצגות להם על ידי החוקרים, או לזהות או להפליל בני משפחה, חברים, שכנים ומכרים. הקטינים נדרשים לחתום על מסמך אותו אינם מסוגלים לקרוא ולהבין, בשל היותו כתוב בעברית או בשל קוצר הזמן שניתן לקטין לקריאה לפני חתימה.

 

אחרי החקירה: ניתוק וחוסר ודאות

שלושה מתוך 15 הקטינים שאת עדויותיהם קראנו נתנו את עדותם בתצהיר לאחר שחרורם. מבין השלושה, שניים שוחררו אחרי חקירה ואחד (בן 9 ועשרה חודשים) ללא חקירה. במקרים אלו, בדרך חזרה אל משפחותיהם הוסעו הקטינים מתחנה לתחנה כשעיניהם מכוסות וידיהם אזוקות, והם אינם יודעים מה צפוי להם. אף אחד משלושת הקטינים ששוחררו לא ידע שהוא עומד להיות משוחרר לביתו. 12 הקטינים הנוספים שהו עדיין במעצר כאשר ניתנה העדות. חלק נלקחו לכלא עופר, הממוקם ליד רמאללה, וחלק נלקחו לבתי כלא בתוך ישראל על אף שהחזקת אוכלוסייה כבושה מחוץ לשטח הכבוש הנה מנוגדת לחוק הבינלאומי (DCI, 2012, p. 15). על פי רוב, האפשרות לזכות לביקור של בני משפחה נשללת בפועל מהקטינים הפלסטינים העצורים.

הקטינים העידו כי אחרי החקירה הוחזקו שעות ארוכות במתקן החקירות, או נלקחו למתקן חקירות אחר. רבים העידו כי היחס הפוגעני כלפיהם נמשך גם בשלב זה: עיניהם נשארו מכוסות, ידיהם אזוקות באופן מכאיב, נמשכה מניעת שימוש בשירותים, נמשכו ההשפלות וההתעללויות. במקרה אחד שני קטינים נקשרו זה לזה ואולצו להשתמש בשירותים ביחד, מצב אותו הם מתארים כקשה פיזית ומשפיל. קטין אחר, בן 17.5, הוחזק במשך שבוע במתקן החקירות ללא אפשרות להתנקות, וסיפר: "זה היה כל כך משפיל. לא היה לי סבון לרחוץ ידיים ולא שום כלי לנקות את החדר". קטינים נוספים העידו שנמנעו מהם שינה ומזון בזמן שאחרי החקירה לטווח של עד יום או יומיים.

בדרך ממתקן החקירה לבית המעצר או לכלא, מותשים אחרי שעות של חקירה כפי שמתואר לעיל, הקטינים הובלו אזוקים באזיקוני פלסטיק בצורה מכאיבה, כשעיניהם מכוסות. בחלק מהמקרים הוסעו במצב הזה בין מספר תחנות עד לכלא, ובמספר מקרים ספגו מכות מהחיילים בדרך. בהגיעם לכלא נאלצו להמתין בחוץ, חשופים לתנאי מזג האוויר, עד כניסתם. בכלא נערך עליהם חיפוש בעירום, לעתים מול עיניהם של קטינים אחרים. רק אחרי כל זאת הוכנסו לתאים, יחד עם קטינים אחרים. מספר קטינים אף סיפרו על החזקה בבידוד.

פעמים רבות אורך כל התהליך – מרגע המעצר עד ההגעה לכלא – מעל ל-24 שעות, ולפעמים עד טווח של שבוע ימים, בהם הקטין נמצא לבדו, ללא בן משפחה או אדם מוכר.

 

החוויה הרגשית

אין זה מובן מאליו כי ניתן לעמוד על חוויותיו הרגשיות של הקטין ועל ההשלכות האפשריות שלהן על סמך העדויות שקראנו. העדויות לא נלקחו על ידי אנשי בריאות הנפש, ולעתים הדגש בהן הוא על תיאור האירועים או על ההיבט המשפטי. הביטויים הרגשיים של חוויית המעצר המופיעים בעדויות נעים מתיאור לקוני ועד לתיאורי בהלה ואימה. הקטינים הצעירים יותר נטו להשתמש ביותר מילים המתארות רגשות בפירוש, והתייחסו בעיקר לפחד, חרדה, הלם ואימה. לדוגמא: קטין בן 9 השתמש בפועל 'מפחד' 5 פעמים, והעיד שבכה, צעק והתחנן בפני החיילים ומשפחתו שלא ייקחו אותו. הוא הזכיר שפחד שהחיילים יכו אותו. עלי בן ה-12 וחצי, שעדותו מופיעה לעיל, השתמש בפועל 'מפחד' 7 פעמים, וסיפר שהיה בהלם ושחש אימה ובהלה. הקטינים המבוגרים יותר הזכירו את ההתרחשויות (מכות, קללות, כאב וכדומה) אך תיאוריהם נעדרו מילות רגש. ייתכן שהבדל זה בין הצעירים לבוגרים יותר משקף נורמות של גיל ותרבות. יחד עם זאת, העדויות נגבו מן הקטינים זמן קצר לאחר האירועים המתוארים, כאשר רובם עדיין שוהים במעצר ומצויים למעשה בעיצומה של חוויה טראומתית; ייתכן, אם כן, שחוסר החיבור הרגשי תפקד כאמצעי הגנה על בריאותם הנפשית. בנוסף לכך, בשל עיתוי גביית העדויות הן אינן כוללות תיאור השפעות ארוכות טווח. ידוע שההשפעות של אירועים טראומתיים מתגלות לאורך זמן, לעתים בצמוד לאירוע ולעתים במרחק זמן ממנו (Roemer and Lebowitz, 1998).

 

דיון

מהעדויות שנסקרו במאמר זה עולה כי מרגע מעצרו על ידי כוחות הביטחון הישראלים הקטין הפלסטיני מנותק ממשפחתו, מסביבתו, מחיי היומיום שלו ובאופנים רבים מנותק מחוויית עצמו כפי שהיה עד לאותו רגע. לעתים קרובות הוא נחשף לאכזריות ולאלימות, ולשרשרת חוויות שתוצאתן היא בהלה, דיסאוריינטציה, כאב פיזי ונפשי, פחד, השפלה וחוסר אונים. במקרים לא מעטים הוא אף חווה רגעים או שעות של פחד לחייו. בנוסף לחוויותיו שלו, נחשף הקטין תוך תהליך המעצר ולאחריו גם לחוסר האונים ולפחד של הסובבים אותו ושל הוריו. ההשלכות הפסיכולוגיות של התהליך יידונו בשלושה ממדים: האישי, המשפחתי והקהילתי.

הספרות המקצועית העוסקת בטראומה נפשית מתארת את המחיר הנפשי הכבד של אירועים וחוויות מעין אלו. בספרה הקלאסי "טראומה והחלמה" כותבת הפסיכיאטרית ג'ודית לואיס הרמן שהאירועים הטראומתיים "ממוטטים את מערכות ההתמודדות הרגילות, שנותנות לאדם הרגשה של שליטה, קשר ומשמעות" (הרמן, 1994, עמ' 50). לדבריה, אירועים טראומתיים מלווים בחוויות קשות של פחד עז, חוסר ישע, אובדן שליטה וסכנת מוות ופוגעים באופן חמור ביכולת ההסתגלות הרגילה לחיים ובתחושת הביטחון הבסיסית. הרמן מתייחסת גם לנזקים פיזיולוגיים מתמשכים הנוצרים כתוצאה ממצבים של סכנה פיזית בהם אין יכולת להשתמש במנגנוני ההתגוננות האינסטינקטיביים של לחימה או בריחה. במקרים אלה, לדבריה, "המרכיבים של התגובה הרגילה והנורמלית לסכנה נעשים חסרי תועלת ומתמידים במצב מוגזם גם כשהסכנה חולפת, בצורת סימפטומים טראומתיים" (שם, עמ' 51).

כאשר מדובר בקטינים ההשפעה של אירועים טראומתיים עלולה להיות חמורה אף יותר בשל היותם עדיין בעיצומו של תהליך ההתפתחות הפיזיולוגית והנפשית. גיל ההתבגרות, גילם של רוב הקטינים הפלסטינים הנעצרים בידי כוחות הביטחון, הינו שלב התפתחותי רגיש במיוחד. בתקופת חיים זו עסוקה הנפש בתכנים של קומפטנטיות, ערך עצמי, שייכות ומגדר. המפגש עם האחר, שמהווה גורם משמעותי בהתפתחות הנפשית לאורך כל שלבי החיים מראשיתם, הופך בשלב זה מכריע במיוחד שכן המתבגר פונה לחיפוש זהותו העצמית דרך המפגש עם דמויות חיצוניות למשפחה – בקבוצה, בקהילה ובעולם כולו, ומושפע מאוד ממפגשים אלה (Winnicott, 1965). כאשר המפגש הוא טראומתי ונטול אמפתיה, כמו זה המתרחש סביב המעצר והחקירה כפי שתוארו, ההשפעה עשויה להיות הרסנית במיוחד. מבנה העצמי, שמגובש ומקוים בתוך יחסי גומלין עם הזולת, עשוי להתנפץ בעקבות הטראומה (הרמן, 1994, עמ' 71).

במהלך המעצר חווה הקטין הפלסטיני מפגש עם אחר אשר כופה עליו חוויית השפלה ואימה. ראשיתו בפלישה הלילית אשר קורעת ממנו באלימות את מעטפת השינה, והמשכו במפגש אנושי בינאישי אשר הופך לבלתי אנושי באופיו. מתוך ניסיונה בפסיכותרפיה עם קורבנות התעללות, הפסיכואנליטיקאית האמריקאית ליאן נגוין (Nguyen, 2012) מיטיבה להמחיש את המרחב הבינאישי בין קורבן לפוגעו:

במרחב המיוחד הזה, האדם יודע באופן אינטימי כיצד האחר נושם, הולך, מפיץ ריח, והאדם מוכר לאחר בפחד המחפיר שלו ובתפקודים הפתטיים של גופו. האלימות אשר מפרידה אדם זה משאר האנושות נעוצה בחוויה של להכיר ולהיות מוכר באופן אינטימי על ידי אחר מבלי שתהיה אפשרות להבנה או להדדיות (שם, עמ' 311; תרגום שלנו).

הפגיעות בגוף ובנפש במהלך המעצר והחקירה מצטברות, אם כן, לפגיעה שמהותה נעוצה בחוויית המחיקה הבינאישית. ואכן, עדויות הקטינים מקפלות בתוכן תיאורים של האופן שבו נמחקת הסובייקטיביות של הקטין. בעדויות מדווח על מניעה מכוונת של אוכל ושינה מהקטינים, על מניעת שימוש בשירותים המסתיימת לעתים באיבוד שליטה על הסוגרים, על חיפושים בעירום, ועל אלימות פיזית המופנית כלפי הקטינים, בעודם אזוקים, על ידי מבוגר אחד או יותר. מצב כזה של "קרבה מוחקת" מתואר למשל בעדותו של עלי בן ה-12 וחצי כאשר הוא מספר כיצד שמע את צחוקם של החיילים כתגובה לצעקות הבהלה שלו, כשחש שכלבים מתקרבים והוא ישוב על הרצפה, אזוק, עיניו מכוסות, מאובן ואחוז אימה. קטין אחר, בן 14 ועשרה חודשים, מספר שהוא מרבה לחשוב על אירוע שבו חייל שחרר נפיחה לפניו בזמן שחייל אחר צחק. ניכר כי המחיקה אף מוכפלת במפגש של הקטין כיחיד עם החיילים/חוקרים כקבוצה.

כדי להבין את האירועים המתוארים בעדויות במלוא המשמעות שהם מקבלים בחיי הקטין הפלסטיני, יש לקחת בחשבון כי הם אינם בגדר אירוע חד פעמי ומנותק. חוויה ספציפית זו מעוגנת בחוויה האישית והקולקטיבית של חיים תחת כיבוש צבאי, ללא ההגנה שמקנָה מעמד של אזרחות. השגרה של חוסר ביטחון, של חיכוך מתמיד עם צבא עוין, הופכת את הלא-נורמלי לנורמלי ולמובן מאליו. הקטינים שנולדו לתוך מציאות זו ואינם מכירים מציאות אחרת, למדים שהעולם הוא מקום אכזרי ומטיל אימה, ללא פרספקטיבה נוספת שתרכך את תמונת עולמם.

היבט נוסף שמגביר את חומרת הפגיעה בקטינים הינו הפגיעה בחוסנה של המשפחה כולה בעת המעצר ולאחריו, שכן כתוצאה מתהליך המעצר שתואר לעיל נפגעות פונקציות הוריות מרכזיות. ההורים אינם מסוגלים למנוע את כניסת החיילים לתוך המרחב הפרטי של המשפחה. האב נאלץ לציית לחיילים לעיני משפחתו המבוהלת, להסגיר להם את בנו ולצוות עליו להתלוות אליהם. באותם רגעים נוצר שבר בדימוי ההורה כמגן, שומר ומספק תחושת ביטחון ורצף. ההורה המבוזה והמושפל מופשט מסמכותו ועלול לאבד את מקומו כמודל לחיקוי והכוונה. הסדק שנוצר עלול להעמיק ולהפוך את ההורה, בעיני בנו ובעיני עצמו, לנטול זכות ויכולת להשפיע על מהלך חיי ילדיו.

תמיכה וליווי מצד המשפחה הינם חיוניים לא רק ליכולת ההתמודדות של קטינים במצבי משבר, אלא גם לתהליכי ההתאוששות וההחלמה. התמיכה והליווי ההורי נשללים מהקטינים הפלסטינים במהלך תקופת המעצר מכיוון שההורים לרוב אינם מורשים להתלוות אליהם או לבקרם. בנוסף, לאחר שחרורם, הקטינים חוזרים לבית אשר במובנים רבים כבר אינו נחווה כמקום הבטוח שהיה. זאת ועוד, השפעת האירוע בהקשר זה אינה נקודתית בלבד, שכן במציאות של חיים תחת כיבוש צבאי, מעיבה על המשפחה כולה הידיעה שאין בידי ההורים למנוע הישנות של אירועים מעין אלו בעתיד.

גורמים אלה מצטברים יחד לכדי פגיעה חמורה ביכולתם של ההורים ללוות את הבן בתהליך העיכול של מה שעבר עליו בעת המעצר ובתהליך החזרה לאיזון הנפשי. מולם עומד בנם שעבר לבדו חוויות המעוררות רגשות של בושה וניכור, העשויות לפגוע ביכולתו לחזור ולהיעזר בשדה הבינאישי הנפשי לריפוי. הפגיעה ביכולתה של המשפחה להוות מרחב של ריפוי מעצימה את השפעת הפגיעה של האירועים הטראומתיים, אשר כפי שכותבת הרמן: "מעמידים בספק יחסי אנוש בסיסיים" ו"קורעים קרעים בקשרי משפחה, חברות, אהבה וקהילה" (הרמן, 1994, עמ' 71).

לבסוף, לצד ההשלכות על הקטינים שהושפלו וסבלו ועל משפחותיהם, ניתן להניח כי המעצרים מותירים צלקות משמעותיות גם במארג הרגיש של הקהילה. השפעה זאת הולכת ומצטברת עם מעצרם של קטינים רבים יותר ויותר (בצלם, 2011). לפגיעה הקשה במרקם הקהילה מוסיף הנוהג של כוחות הביטחון הישראלים לגבות מהקטינים הנחקרים תחת לחץ עדויות נגד אחרים – שכנים, חברים ובני משפחה. בשל הפללות הדדיות אלה מוצאים עצמם הקטינים עם תום המעצר שבים לקהילה שיחסי האמון בה פגועים ומתוחים.

 

כשאנו מביטות במראה שמציבות בפנינו העדויות של הקטינים הפלסטינים, אנו תוהות על השבר בהורוּת שלנו ועל האופן שבו אנו מאפשרים למחוק גם את הסובייקטיביות של בנינו החיילים. שגרה של מאבק באוכלוסייה כבושה הופכת פעולות כגון מעצרי קטינים ליותר ויותר אוטומטיות. החיילים, הפועלים כקבוצה, מופעלים על ידי דינמיקה המוכרת מתהליכים קבוצתיים אשר בתוכם הסובייקט מאבד את החופש לחשוב, מאבד את אנושיותו, ונגרר לתוך תרבות של אכזריות (אליצור וישי-קרין, 2012). אנו נותרות עם תהיות לגבי ההשפעות של חוויות אלו על הגברים הישראלים הצעירים ועל החברה אליה הם חוזרים.

 

סיכום

הטיפול בקטינים ישראלים על ידי רשויות החוק, בהתאם לחוק הנוער, חותר לשיקום הקטין ולהחזרתו לחברה כאזרח בריא בנפשו, גם כאשר נמצא אשם בעבירה. גישה זו נשענת על ההכרה בחשיבותן של שנות הילדות וההתבגרות להתפתחות הנפשית ובחומרה המיוחדת של הפגיעה הפוטנציאלית הטמונה במעצר ומאסר של קטינים. במאמר זה, המסתמך על עדויות קטינים פלסטינים, הראינו שתהליך מעצרם על ידי כוחות הביטחון הישראלים נוגד את רוחו ואת הנחיותיו של חוק הנוער הישראלי. תהליך המעצר בפועל הינו טראומתי: תחילתו בבהלה באישון לילה, והוא כולל חסך חושי, איומים, מכות, מניעת צרכים בסיסיים כגון שינה, מזון ושירותים ופרידה לזמן בלתי ידוע מכל מה שמוכר ומשרה ביטחון. בקרב הקטינים נוצרות תחושות קשות מאוד של פחד, בלבול, חוסר אונים ודיסאוריינטציה, בושה כלפי עצמם ואשמה כלפי סביבתם, וחוויה של מחיקת העצמי העשויה לגרום להתפתחות תהליכים של אטימות לעצמם ולאחרים. לתהליך עצמו עדים רק הקטין וגורמים ממערכת הביטחון שאינם מתייחסים לחווייתו הסובייקטיבית. הפלישה אל תוך השינה, כיסוי העיניים והיעדרות של אדם קרוב, הורה או עורך דין – כל אלו תורמים לתחושת הניכור העצמי. אנו חוששות כי תהליכים אלה עשויים להביא לסימפטומים פוסט טראומתיים, לקריסה של ערך העצמי ושל יחסי האמון עם האחר, ולהיפלטות מהמערכת החינוכית והחברתית. תהליך השיקום גם הוא עשוי להיפגע בשל העובדה שהמקום והקשר הבטוח, בהם עשוי היה להתרחש תיקון, נפגעו אף הם. הבית נפרץ וההורים כשלו בהגנה על בנם.

נראה כי הנזקים לבריאותו הנפשית של הקטין הפלסטיני אינם נלקחים בחשבון בתהליך המעצר והחקירה, וכי המטרה המושגת איננה שיקום אלא הפחדה וענישה – וזאת בטרם הוכחה אשמה.

 

 

^1. האגודה הבינלאומית לזכויות הילד (DCI - Defense for Children International), הנה ארגון עצמאי אשר פועל לקידום והגנה על זכויות הילד ברמה עולמית, אזורית ומקומית החל מייסודו בשנת 1979. ל-DCI יש סניפים בארבעים מדינות, מתוכם גם בישראל וברשות הפלסטינית.

2^. להשוואה בין תנאי המעצר והחקירה של קטינים פלסטינים לחוק הנוער הישראלי ראו דו"ח בצלם (2011), פרק 3. לטבלה המשווה בין חוק הנוער הישראלי לבין הצווים הצבאיים ראו דו"ח DCI פלסטין, (DCI-Palestine, 2012), עמ' 61.

3^העדות בשבועה נמסרה בערבית לעובד שטח של DCI, ונמסרה לנו בתרגום לאנגלית. התרגום לעברית נעשה על ידינו.

 

 

 

הכותבות הן חברות בקבוצת "פסיכואקטיב - אנשי בריאות הנפש למען זכויות אדם".

 

מקורות

אליצור, יואל וישי-קרין, נופר (2012). "כיצד יכול לקרות מצב?: מחקר נרטיבי על מעשי עוולה של חיילי צה"ל באינתיפאדה". בתוך: כתם של עננה קלה: חיילים, צבא וחברה באינתיפאדה, עורך י. אליצור. הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 39-76.

בצלם (2011). "ילד אסור, ילד מותר". www.btselem.org/hebrew/publications/fulltext/2011-no-minor-matter

הרמן, י.ל. (1994). טראומה והחלמה. הוצאת עם עובד.

חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תיקון מס. 14, התשס"ח 2008.

שוברים שתיקה (2012). "ילדים ונוער - עדויות חיילים 2011-2005".
www.shovrimshtika.org/wp-content/uploads/2012/08/Children_and_Youth_Soldiers_Testimonies_2005_2011_Heb.pdf

Boulanger, G. (2012). "Psychoanalytic Witnessing: Professional Obligation or Moral Imperative?", Psychoanalytic Psychology, Vol. 29, No. 3, pp. 318-324.

DCI – Palestine (2012). "Bound, Blinfolded and Convicted: Children held in military detention".
www.dci-palestine.org/sites/default/files/report_0.pdf

Nguyen, L. (2012). "Psychoanalitic Activism: Finding the Human, Staying Human", Psychoanalytic Psychology, Vol. 29, No. 3, pp. 308-317.

Roemer, L. & Lebowitz, L. (1998). "Understanding Severe Traumatization", Advocate, 20 (1), pp. 7-19.

Ullman, C. (2006). "Bearing Witness: Across the Barriers in Society and in the Clinic", Psychoanalytic Dialogues, Vol. 16, No. 2, pp. 181-198.

Winnicott, D.W. (1965). The Family and Individual Development, Tavistock Publications, London.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):
קלעי, ש. , פרוכטמן, מ. , גורני, ד. , לח, א. , לרנאו, ט. , עמיר, ו. , קומם, ש. (2013). והילד הזה הוא (לא) אני – להיות קטין פלסטיני במעצר ישראלי. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב‏יום שישי ‏31 ‏אוקטובר ‏2014, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2931
מסתיימת ההרשמה לשנה"ל תשע"ה לתכנית ללימודי שיטת הגשטלט
היחידה להשתלמויות ביה"ס לע"ס, אוניברסיטת תל אביב
תגובות
‏יום שלישי ‏05 ‏מרץ ‏2013
‏יום רביעי ‏06 ‏מרץ ‏2013
‏יום רביעי ‏06 ‏מרץ ‏2013
הנושא הוא: : סימה מנור
‏יום רביעי ‏06 ‏מרץ ‏2013
מאמר חשוב ועצוב : בירי רוטנברג-רוזלר
‏יום רביעי ‏06 ‏מרץ ‏2013
‏יום רביעי ‏06 ‏מרץ ‏2013
היום ב-ynet : לירונה רוזנטל
‏יום רביעי ‏06 ‏מרץ ‏2013
נקי מפוליטיקה? : טובה בוקסבאום
‏יום רביעי ‏06 ‏מרץ ‏2013
עצוב ומקומם : דוד פרידמן
‏יום חמישי ‏07 ‏מרץ ‏2013
העצב משותף לכל הצדדים : בירי רוטנברג-רוזלר
‏יום שישי ‏08 ‏מרץ ‏2013
‏יום שישי ‏08 ‏מרץ ‏2013
‏שבת ‏09 ‏מרץ ‏2013
מחיקת האנושיות : תרצה הדר בר-חנין
‏שבת ‏09 ‏מרץ ‏2013
‏יום ראשון ‏10 ‏מרץ ‏2013
‏יום ראשון ‏10 ‏מרץ ‏2013
מאמר מצוין וחשוב : שילי ורדימון
‏יום ראשון ‏10 ‏מרץ ‏2013
‏יום שני ‏11 ‏מרץ ‏2013
‏יום שני ‏11 ‏מרץ ‏2013
‏יום שני ‏11 ‏מרץ ‏2013
‏יום שני ‏11 ‏מרץ ‏2013
‏יום רביעי ‏13 ‏מרץ ‏2013
‏יום רביעי ‏13 ‏מרץ ‏2013
תודה לאלחנן : דוד פרידמן
‏יום רביעי ‏13 ‏מרץ ‏2013
‏יום שישי ‏15 ‏מרץ ‏2013
תגובה שכלית : זיוה מעין
‏יום שישי ‏15 ‏מרץ ‏2013
‏יום ראשון ‏17 ‏מרץ ‏2013
‏יום שני ‏18 ‏מרץ ‏2013
ישר כוחכן! : דורון לוינשטיין
‏שבת ‏13 ‏אפריל ‏2013
‏שבת ‏13 ‏אפריל ‏2013
תמונה קשה : ציפי פאוסט
‏שבת ‏20 ‏אפריל ‏2013