דיון במאמר של ויניקוט ״עצמי אמיתי וכוזב״, חלק ב׳: עצמי כוזב
דיון במאמר: עצמי אמיתי וכוזב ויניקוט / רוני פרישוף
חלק ב׳: עצמי כוזב
(חלק א׳ כאן)
שיר העץ
אמא למטה בוכה,
בוכה
בוכה
כך ידעתי אותה
פעם בעודי שוכב בחיקה
כמו עכשיו על עץ מת
למדתי לגרום לה לחייך
לבלום את דמעותיה
לשחרר את רגשי האשם שלה
לרפא את המוות הפנימי שבה
להחיות אותה
אלה היו חיי
וכי הוטל עלי להפריח את אותם קוצים?
להצמיח עלים לעץ המת הזה?
הייסורי
כבול לקורת עץ שאין לה חפץ בי
לשנאת המסמר האכזרית
לכוח משיכה עריץ וקשה לב -
איך תצמא נפשי
אלי, אלי, למה שבקתני?
אני הוא המת
אני המת
אני
דונלד וודס ויניקוט, 1963
שירו המצמרר של ויניקוט, בעל הקונוטציה לישו הנושא את הצלב, מתאר את המשא הכבד המוטל על ילד, המצופה ונאלץ לשאת את נפש ההורה שלו, לטפל במצוקתו, להחיותו. העצמי הכוזב הוא ילד הורי. לא רק שהוא צריך לרצות את ההורה, אלא ייעודו לטפל בו ממש. השיר מסביר את הרעיון שהמוות עדיף על חיים כוזבים. המוות הוא שלי, במותי אהיה אני, ובמילותיו הפיוטיות של ויניקוט: ״ אני הוא המת - אני המת - אני ״.
העצמי הכוזב הוא מעטפת המסווה ומגוננת על העצמי האמיתי העדין מפני התקפות וחדירות הסביבה. כאשר האם (או אובייקטים משמעותיים אחרים בסביבה) מעמיסה ציפיות, צרכים, חרדות, כעסים וכו׳, או כאשר היא בלתי צפויה ומיטלטלת, הילד, הזקוק לה מאד, לומד לרצות אותה ולהטמין את צרכיו ונטיותיו האמיתיים במחבוא, ומסגל התנהגויות של התאמה וריצוי. העצמי הכוזב מתאים עצמו לסביבה ומסתגל יחסית, ובכך גורם להפחתת הכעסים והחדירות הפוצעות, להפחתת חרדות אימה וכליון, ולשימור הקשר עם המטפל.
יתרה מכך, האני הכוזב ניחן ביכולות טיפוליות, כך שהוא מסוגל גם במידה מסויימת לטפל בהורה הפגוע, כדי לשמר לעצמו דמות הורית (זה המצב למשל אצל רבים מבני ״הדור השני״ לשואה. גם הרבה בעלי מקצועות טיפוליים הם ״ילדים הוריים״, שמרגישים שהמקצוע בחר בהם יותר משהם בחרו במקצוע, ולעיתים חשים כ״מתחזים״ עקב כך).
במובן ההסתגלותי, אם כן, לעצמי הכוזב יש תפקיד הישרדותי חשוב ביותר. הוא care giver, ואולי עדיף לכנותו בשם בעל ערך חיובי יותר כמו ״עצמי מגונן, מסווה עוטף״ או בעל ערך נייטרלי כמו ״עצמי תגובתי״ או ״עצמי משני״. (הרטוריקה של ויניקוט נוטה להיות דיכוטומית וקוטבית כדי להחדיר את רעיונותיו, לא תמיד כוונתו העמוקה היתה כה מפצלת).
העצמי הכוזב לא בהכרח נחווה כזיוף ע״י הפרט. כאשר האדם ער ומודע לחוויה של היותו מכוסה קליפה, מסכה, זיוף או ריצוי הוא במצב טוב יחסית. בגלל שהדינמיקה המתוארת מתחילה מגיל כה צעיר, בינקות, כל הזהות והתפתחות האישיות מתנהלת כתגובה לאימפינג׳מנטס (חדירות, לחצים והפרות). האישיות מתעצבת דרך למידה עפ״י עקרונות התנהגותיים ולא צומחת ״מבפנים״ באורח ספונטני. התלונות לא יהיו על ״זיוף״ אלא על חוסר חיות, ריקות, סתמיות, אנהדוניה, חוסר טעם וחיבור.
למשל אלון, (כל הפרטים מוסווים) רופא מוכשר ונאה באמצע שנות השלושים לחייו, בן דור שלישי לשואה, מתאר בפגישה הראשונה חיים מושלמים, והוא אינו יודע מדוע איננו מאושר. אין תלונה על רגש שלילי נוכח (הוא לא מדוכא כי אין בתוכו מי שיהיה מדוכא) אלא הוא יותר מתלונן על היעדר (היעדר שמחה, סיפוק ומוטיבציה).
לא רק ריצוי דמוי ״ילד טוב״, אלא גם מופע נרקיסיסטי גרנדיוזי או קונכייה סכיזואידית, וכיוב׳, יכולים לפעול כהגנה למטרה זו של ריצוי או בידוד מסביבה מלחיצה, ומכאן שגם הם מהווים ״עצמי כוזב״. במקרה של נרקיסיזם, מגלומניות, סכיזואידיות, הגנה מאנית וכיוב׳ העצמי כמו משדר לסביבה ״אני לא רואה אותכם ולא זקוק לכם, אני ממלא את צרכי עצמי בכוחות עצמי״. כאמור, זהו שדר כוזב והגנתי המעיד יותר מכל על צרכים לא מסופקים ביחסי אנוש.
עם זאת, ניזהר ונזכור, שאין זה אומר שמופעים פחות מסתגלים ומקובלים חברתית של העצמי הם תמיד ״כוזבים״... אם כך נחשוב, ניכנס למלכוד 22 שאין ממנו יציאה (מה שלא מסתגל הוא הגנה נגד הסתגלות ומה שמסתגל הוא הגנה נגד חוסר הסתגלות (-: ).
העיקר, כפי דיברנו ארוכות בחלקו הראשון של השיעור, טמון בחוויה של הפרט ובאיכות יחסי האובייקט שלו או שלה. ויניקוט סובלני מאד ל״אחרות״, דוגל בפלורליזם וקבלת השונה, גם אם הוא רחוק מהעדפותיו של המטפל או מאיים עליו. יכול להיות מופע גרנדיוזי מאד או מופנם מאד, ולא נתייג אותם מיידית כ״פאלס״ או כאישיות פגועה, כל עוד החוויה הנפשית היא של חיות, ממשות, יצירתיות והשפעה, ויש מקום בחייו לעוד אובייקטים משמעותיים. מטופלים לא פעם מבטאים חשש שהטיפול ״יאלף״ אותם, יהפוך אותם לרגילים ולדומים לכולם, ימחק את הייחודיות שכיום כרוכה בסבל ובסימפטומים. המסר הויניקוטיאני הוא: חס וחלילה! מטרת הטיפול היא לאפשר הבלטת הייחודיות, והרחבת החופש והבחירה, תוך הגברת השלמות העצמית והפחתת הסבל, וכן חיזוק הכוחות להתמודד עם המחיר החברתי שיש לשלם לעיתים ביטוי עצמיות אמיתית ובלתי מסתגלת או מרצה.
ויניקוט מתאר, שלעיתים העצמי הכוזב הוא המביא את הפרט לטיפול, ובתחילת הקשר המטפל מדבר עימו כפי שמדברים עם מטפלת על תינוקה. אומר אלון ״אני מרגיש שנולדתי מבוגר, לבוש.. חולם על תינוקות שיודעים לדבר.. הופך להיות האדם שהוריי רצו״.. אני משיבה ״אתה חש כפוסטר דו ממדי שהפיקו הורייך, לא משוכנע שאתה ממשי. הילד הפנימי שבך נוכח כאן, אני חשה אותו, אך קולו לא נשמע, אולי הוא פוחד, אולי אף פעם לא באמת הרגיש רצוי, אולי עדיין לא יודע להביע את עצמו..״.
העצמי הכוזב מציג פסאדה של אינטגרציה בטרם עת. חשיבה מפותחת, אך לא מחוברת לרגש ולגופניות, אשר מאורגנים הרבה פחות וכמו משתרכים מאחור, לא פעם מבוזים ומותקפים ע״י החשיבה. למשל, אלון נואם נאום אינטלקטואלי וברקע ביטנו אינה חדלה לקרקר. כשאני מציינת ״מעניין מה היא מספרת לנו״ הוא מבטל בזלזול ״עזבי היא לא מעניינת״. ואז אומר... ״אני מרגיש נורמלי מדי. הכל בסדר אצלי. אבל אף פעם לא מתחשק לי כלום. אין לי מושג מה אני רוצה. אין לכם בdsm תסמונת של נורמליות יתר? מרוב שאין לי שום סימפטום נראה לי שאני תוצר של המפעל החינוכי. אין לי מושג מי אני״. אני מוסיפה ״אולי הבטן רוצה לספר לך משהו על מי אתה, מה טמנת עמוק בפנים, אך קשה להקשיב לה, זה מרגיש בטל, לא מעניין..״
העצמי הכוזב מתוחכם, ויש בו מידה של יצירתיות, שמתאפשרת לו להתחזות לפסאודו עצמי אמיתי. לדוגמא, סולן נירוונה קורט קוביין השאיר אחריו מכתב התאבדות קורע לב, בו הביע כאב על כך שהצליח ״לעבוד״ על כולם כאילו הוא באמת נהנה ומממש את עצמו. הוא כותב: “Its better to burn out than to fade away”, כשאקט ההתאבדות הוא עבורו ״שריפה״ שיש בה אותנטיות, לעומת המשך הקריירה המשגשגת, שנחווה כהתפוגגות איטית אל תוך המצג השקרי. (אגב, רק לאחרונה התגלה לי שהמשפט הקשה הזה במכתב ההתאבדות איננו מקורי של קוביין, אלא לקוח משיר של ניל יאנג. אפילו את אובדנו לא מצא העצמי אמיתי מילים משלו לתאר).
כך, אלון מתחבר מאד לרעיון ה״עצמי האמיתי״ שאני מעלה בפניו, ואני מזמינה את הילד הפנימי להופיע ולחוש בטחון בטיפול. הוא מתחיל לכתוב ולהלחין שירים לאחר כל פגישה, שמח לרצות אותי על התקדמותו, אך השירים, בעיניי, הינם ילדותיים, מחורזים בנוקשות וניגונם שבלוני, ״נראים״ כשירים יותר מאשר מבטאים חוויה רגשית עמוקה. הוא מתחיל להתלבש כמו שאנשים עם ״רוח חופשית״ אמורים להתלבש: שרוואלים, גופיות לבנות. הוא מגדל שיער, הולך למעצב שיער כדי לשזור אותו בתסרוקת רסטות, מטייל בדרום אמריקה, משתתף בטקסים שמאניים, ואף מחליף את שמו לשם אינדיאני שקיבל מהשאמאן. אך, לצערי הגדול, בחווייה שלי, גם בחווייה הגופנית שאני חשה על בשרי, שום דבר מהותי לא השתנה למעט החלפת תחפושת בתחפושת לצורך ריצוי חברתי ותחושה שהכל בסדר אצלו.
אלון פנה לטיפול חודשים לאחר שפוטר מעבודה. הוא מיד מצא עבודה חדשה, אך הארוע שבר את המעטפת, והביא לראשונה בחייו למצוקה. המצוקה לפי ויניקוט, היא מתנה גדולה שהעצמי האמיתי נותן לאדם, היא חלון ותקווה. אלון הוא דוגמא לאנשים מוצלחים ביותר, שפנייתם לטיפול מתרחשת (מתאפשרת) בעקבות שבר נרקיסיסטי, לאחר שמעטה ה״עצמי הכוזב״ נסדק. הוא רווק מבוקש ובמהלך הטיפול הוא יוצא לעשרות דייטים (קל לו להשיג בנות, כי הוא כה יפה ומוצלח, במיוחד מאז שגידל שיער ולמד לנגן גיטרה, ועדיין אוחז במשרת רופא נחשקת), אך הוא לא מוצא חיבור. הוא לא יודע מה הוא רוצה, כי תמיד חשק בבנות שהוריו ייעדו עבורו: יפות, בהירות, מצליחות. כאשר חזר מכיתה א׳ ורצה לשחק עם אובייקט המעבר שלו, רובוטריק לוחם, אימו אמרה לו: ״העברתי את הצעצוע לבן דוד שלך, די אתה גדול וצריך ללמוד״.
הוא יוצא במכוון עם בנות שמנוגדות לאידאל הנגוע בגזענות של ההורים אך גם שם לא מוצא חיבור. הוא מרגיש לא בנוח כי פוסל בנות על בסיס פגמים גופניים פעוטים: חזה קטן, עור מדלדל בזרוע, אך אני מחזקת אותו ״זה בסדר שאתה מקשיב לגוף שלך. בגוף נמצאת האמת הפנימית שלך, תחוש אותו, יותר מאשר את המחשבות. גם אם הכל נכון ״לפי הספר״ הגוף לא בהכרח יחוש כימיה.״
עד שלבסוף אלון מוצא בחורה מקסימה, שהכל בה היה טוב, מתוקה, חכמה, תקשורת וסקס טובים, אלא מה.. גם לה יש פגם גופני בעיניו: היא קטנת קומה, והוא, שאיננו מאד גבוה, חושש שילדיהם יהיו נמוכים. כאן אני, בהיותי נמוכת קומה שסבלה מכך רוב חייה, חווה כנראה פגיעה נרקיסיסטית, ונדרכת בלי להיות מודעת לעצמי. לפתע מוצאת את עצמי מעודדת אותו להמשיך בקשר, שיש בו הרבה מה להציע לו מעבר לפרט השולי הזה..... אני כבר לא מעבירה מסר של ״תקשיב לגוף״ אלא מעודדת אותו להתגבר על קשיי הזוגיות ועל צרכיו הנרקיסיסטיים. ואמנם, בני הזוג נישאים, ובסגירת מעגל זו הוא בוחר לסיים את הטיפול אותו מכתיר כהצלחה גדולה. אלון כותב לי מכתב פרידה מלא שבחים (הכתוב כשיר בחרוזים).
אני נשארת בתחושה עצובה ובתחושת החמצה. מתקשה להתחבר למילים היפות. אני מרגישה אשמה על כשלוני להחיות חוויה אמיתית, ועידודי לחווייה כוזבת. אני נותרת באי ידיעה אם משהו זז שם בנפשו, האם הצלחתי לפגוש או לעורר מעט עצמיות אמיתית, ובאי ידיעה האם בחירת בת הזוג לנישואין אלו נובעת מרגש אהבה אמיתי או מהמשך ריצוי.
אפשר לסכם ולאמר כי מבנה של ״עצמי כוזב״, כמו שויניקוט אומר, הוא נוקשה ומאד קשה לטיפול ולתזוזה.
במבט לאחור, אני יכולה לאמר שגם אני, כמטפלת צעירה וזהירה, השתתפתי בדרמה הכוזבת. נשביתי באידאליזציה לה זכיתי מאלון, והתאמצתי מאד לרצות אותו ולא להרגיזו. לא הבאתי נוכחות טיפולית די אותנטית, אשר היתה עשויה לערער או לאתגר את הפרסונה המרצה. כך למשל, במשך טיפול ממושך, אלון לא כעס עלי ולו פעם אחת, לא התאכזב ולא ביטא העברה שלילית. אובייקט המעבר שלו: רובוטריק לוחם, מלמד על יסוד הלוחמה בנפש, שדוכא עד עפר במהלך התפתחותו וגם בטיפול לא בא לידי ביטוי. יתכן, כי אילו הייתי מזמינה יותר כעס ואי-ריצוי, או מאפשרת רגשות שליליים כלפיי דרך נוכחות פחות זהירה ומרצה שלי, משהו יותר מטלטל ואמיתי היה מתאפשר בתהליך ובקשר הטיפולי, גם במחיר של שבירת הטרנספרנס המאדיר וכניסת רעש ובלגן לטיפול. במבט לאחור, למשל, אולי הייתי מגיבה אחרת לשירים הדלים שהביא. בזמנו בחרתי להתפעל מעצם הצורך שלו ליצור. אולי היום הייתי מעזה לדבר גם על מה שחסר בהם, שמקשה להתחבר. על האיכות המרצה והנושאת-חן שלהם. גם אם היה נפגע או כועס על תגובה זו, יתכן שהיתה נפתחת אפשרות לשיח אותנטי, שלא היתה קיימת בזמנו. על החשיבות האדירה של טרנספרנס שלילי בכלל, ועל כעס ותקפנות בטרנספרנס בפרט, נדבר בשיעורים הבאים.
ולסיום נחזור למסר החיובי של ויניקוט על כל היבטי העצמי, לרבות העצמי הכוזב: העצמי הכוזב חיוני במהלך החיים להשתלבות חברתית ותרבותית, וכדי שנוכל לתת מענה ליקרים לנו. אבוי לנו, לילדנו ולמטופלינו אם לא היינו מצויידים ביכולות של התאמה, הסתגלות ואף משחק (acting). העניין הוא במינונים, בעוצמות, במודעות לכך, בפאלס שנובע מרצון טוב כלפי הזולת לעומת פאלס שנובע מכפייה ופחד, ובחופש הבחירה והתנועה. אפשר לעטות עצמי כוזב ממקום של רצון טוב, נדיבות, שעשוע, נימוס, טקט, צורך תפקידי, הורות מכילה וכיוב׳, מבלי להרגיש בתוכו חנוק, מאויים ומבלי דעת מי אני באמת. (שוב, המילה ״כוזב״ מאד מקשה להעביר את רוח הדברים, כי היא בהחלט שלילית ושיפוטית מדי...).
העזרות במסכות העצמי הכוזב מתוך בחירה ורצון טוב נחווית כהתרחבות הנפש, ואילו מצב בו הן אוטומטיות ונכפות מתוך כורח וחרדה נחווה כהצטמצמות הנפש. אם כבר דיכוטומיה, היא לא בין אמיתי לכוזב, אלא בין בחירה וכורח, בין התרחבות והצטמצמות.
ביקרת וקראת? אשמח אם תשאירו תגובה (:
