תחנת העמקים. כתובתינו החדשה: www.psy.org.il
תחנת העמקים.               כתובתינו החדשה:  www.psy.org.il

מאמרים לציבור

זקנה. סוף הדרך?

"זקנה. סוף הדרך?" אפשר לענות ולומר שזיקנה זו לא הסוף, זו עוד פיסה מן הדרך, והמגיע אליה וצועד בה בבטחה, הופך עצמו לנדבך נוסף והכרחי בפסיפס האנושי והאוניברסאלי.
הרצאה של שוש לבנה – פסיכולוגית קלינית בכירה - תחנת העמקים, ביום העיון "היבטים פסיכולוגיים וטיפוליים בגיל השלישי".
תאריך פרסום: 10/3/2005
 
הרצאה ליום העיון "היבטים פסיכולוגיים וטיפוליים בגיל השלישי"
 
מכללת יזרעאל
 
המרצה: שוש לבנה –  פסיכולוגית קלינית בכירה - תחנת העמקים
 
זקנה. סוף הדרך?
 
מצב מוזר הוא הזקנה – אנחנו כורכים ביחד פרק זמן של כ- 30 – 40 שנה ליחידה דמוגרפית אחת ועושים הכללות לגבי אוכלוסיה בעלת דיפרנציאציה גבוהה ביותר. האם חוקרי הילד היו מעיזים לדבר עליו במונחים של "הילד מגיל 0 ועד15? התשובה ברורה – כלל וכלל לא, שמא יואשמו בעשיית מלאכתם פלסתר.
בשנים האחרונות, הולך וגדל הצורך בהתייחסות נבדלת לזקנה, וכיום יש הפרדה ברורה בין גילאי 60 – 75, כקבוצה שהיא פעילה ועדיין פרודוקטיבית, לבין גילאי 80 ומעלה, בה הקושי הגופני הולך וגדל בהתמדה, אך לא בהכרח מתלווה אליו פגיעה עמוקה בפונקציות הקוגניטיביות והרגשיות.
בחברה המערבית ניזון מושג הזיקנה ממיתוסים ומהנחות שגויות. המיתוסים שמים דגש, ולא במקרה, על התדרדרותן של הפונקציות הויטאליות. עם הארכת חיי האדם ותוחלת החיים, הולך וגדל בהתמדה מספר הזקנים החיים בחברה. בעשור האחרון למאה העשרים חל שינוי בגישה לאדם הזקן ולתהליך ההזדקנות. המחקר מתפתח ויחד עמו מתפתחים מודלים תאורטיים ופונקציונאלים העוזרים בהבנתם ובהתמודדותם עם תהליכי חיים אלה (נראה שכניסתם של ה-"בייבי בומרס" אשר גילם הגיע כבר לראשית הזיקנה חולל גם הוא מהפך בתפיסת יכולות הזקן והתמודדותו עם משתני חייו).
ההזדקנות הינה תהליך טבעי, הדרגתי, של שינויים ברמה ביולוגית, פסיכולוגית וחברתית אשר במרכזה נמצא הזמן החולף. במיתולוגיה היוונית מסופר על "סיביל" הכוהנת הגדולה במקדשו של האל אפולו, אשר הייתה יפה וצעירה וידעה לנבא נבואות לשביעות רצונם של האלים והאנשים. מרוצה ממנה החליט האל אפולו להעניק לה מתנה לפי בקשתה. אמרה לו "סיביל" רואה אתה, אלי הקדוש, את ערמת החול שליד המזבח? רוצה אני שמניין שנות חיי יהיה כגרגירי החול אשר על הקרקע. הסכים האל לבקשתה וקבלה "סיביל" את מבוקשה. לאחר שנים רבות חזר אליה האל אפולו ומצא את "סיביל" זקנה, מקומטת, מכוערת עד אימה, כמעט לא אנושית, והיא בקושי הצליחה לעמוד על רגליה. על שאלתו לשלומה השיבה "סיביל": "700 שנה אני כבר חייה וראה כיצד אני נראית. כוחותי אזלו, אהובי שוכני שאול הם. בבקשתי החסרתי החשוב מכל: נעורי נצח. נותרו לי עוד 300 שנה לחיות ואיני יודעת כיצד אצליח לעבור אותן עד סופן".
כפי שהמיתוס הצליח לתאר בצורה ברורה וממוקדת, מעבר הזמן גורם לשינויים בכל הרמות הנידונות, אך חשוב להדגיש, הוא אינו שווה לכל אחד ואחד, הן ברמת השינויים עצמם, הן ברמת ביטויים כלפי פנים וכלפי חוץ.  
אריק אריקסון, אחד מהפסיכולוגים החשובים ביותר במאה ה-20, היה בין המעטים אשר ראה את החיים כרצף התפתחותי, רצף המתחיל עם לידת התינוק ומסתיים עם מותו של האדם הזקן. בהתפתחותו, עובר האדם שמונה שלבים אשר במרכזם עומד משבר התפתחותי. בכל שלב חייב הפרט לפתור את המשבר הפסיכו-חברתי ותוצאות ההתמודדות הופכות בסיס לשלבים הבאים אחריו. בדרך זו נרכשים לאורך השנים חווית הביטחון בזולת, האמון הבסיסי, האינטימיות והרגשת הפוריות. אריקסון שפיתח את התאוריה בשנות ה-50 לחייו התייחס מעט לגיל הזקנה לעומת התעמקותו בשלבים הראשונים וחשיבותם בהתפתחות הילד. אך בהיותו בן 80 (בשנת 1982 ) הוא מפרסם ספר בשם "The Life Cycle Completed" ובו הוא חוזר ומרחיב את השקפתו על גיל הזיקנה. אריקסון מתייחס לאינטראקציה שבין הסביבה לבין הפרט, ורואה בחברה המודרנית תורמת ואחראית לראיית הזקן כנפגע וכנטל בקונטקסט החברתי. אוסיף ואומר, שהחברה שלנו, אשר שמה דגש מוחלט על פולחן הנעורים (אפילו נעורי נצח), נוטה להדגיש את הפן השלילי של המשבר ומתעלמת מההיבטים החיוביים של זיקנה והזדקנות.
אריקסון מתאר את המאפיינים העיקריים המשפיעים בשלב זה על האדם הזקן (נגדיר זיקנה מגילאי 70 ומעלה):
1.     הפסקת הרצף המשפחתי:
הילדים לא רק גדלו ועזבו את הקן המשפחתי, הם גם בעלי משפחות משל עצמם, נמצאים במלא כוחותיהם ועסוקים מאד. הם בעלי סטטוס מקצועי בלתי תלוי, לעתים אפילו גבוה מזה של הוריהם, ובמקרים רבים, גם נמצאים רחוק גאוגרפית מהבית הגרעיני.
בתוך הפסקת הרצף ניתן להתייחס גם לבני הזוג שלא הצליחו להגיע לגיל הזיקנה, או שנפטרו בזיקנתם אך הותירו מאחוריהם חלל ריק שאין באפשרותו של הפרט למלא מבחינה פסיכולוגית ומעשית.
2.     צמצום במערכות הויטאליות:
האדם הזקן חווה את גופו כחלש ופגיע יותר, ככלי ישן שלא ניתן להסתמך ולסמוך עליו. המערכת הביולוגית נתפסת כידידה ותיקה הבוגדת בבעלה.
 
3. פגיעה בתחושת הרצף והאחדות הטמפוראלית (אחדות הזמן):
מבחינה פסיכולוגית מתרחשת החלשה ברצף שבין עבר-הווה-עתיד. העתיד, אותו נעלם המאפשר לפרט להציב מטרות על מנת להקנות משמעות לחייו, הופך ללא וודאי, לפרק זמן הכולל בתוכו את איומי המוות הקרב. העבר הופך למרכזי והזקן מתמקד במהלך החיים שכבר עברו, התמקדות שהסביבה הקרובה והרחוקה לא מעוניינת, לרוב, לקחת בה חלק.
יתרה מכך, קשיים בזיכרון פוגעים באינטגרציה הקיומית, והעולם, שהיה פעם מאורגן ובטוח, הופך במידה מסוימת לכאוטי ומאיים. בדרך ההלצה אפשר לומר שגם החפצים מקבלים אוטונומיה משל עצמם. הם מופיעים במקום שלא מצפים להם, נעלמים וחוזרים לפי הגיון לא ברור ויוצרים הרגשה של בלבול וחוסר בטחון. גם השפה משחקת מחבואים עם הדובר: מה רציתי להגיד? על מה דיברתי? שלא להזכיר את המילים ה"לא מנומסות" אשר נעלמות ברוב חוצפתן כאשר אתה כל כך נזקק להן...
החוויה העולה, עם כן, הינה כמו החתול מסצ'ייר באליסה בארץ הפלאות – החתול נעלם ונשאר ממנו רק החיוך...
4.     צמצום באוטונומיה וביוזמה:
התלות הגופנית מחד, וההתפתחות המדעית, מאידך, גורמות לאיש הזקן להרגיש אבוד בעולם ההופך לטכנולוגי ווירטואלי יותר ויותר. אם לעשות אנאלוגיה לאינטרנט נראה שקצב העולם עובר במהירות מסחררת לפס רחב מבלי שמישהו טרח להסביר מהו מדריך ההפעלה. מכשירים שאין הזקן מסוגל להפעיל, מידע הזורם בקצב מהיר מזה שניתן לעבד, פיצוץ המידע המכפיל עצמו כל כמה שנים מאיימים על הפרט וגורמים לו לחוש לא קומפטנטי ונעדר יכולת  התמודדות. גם העדר מטרות מקצועיות וההרגשה שהכלים שברשותו אינם עומדים בקצב המטורף של החברה המודרנית מצמצמים את טווח הפעילות ומורידים באופן משמעותי יוזמות לפעילויות אשר עשויות היו להקנות לו הרגשה של מסוגלות וערך עצמי.
5.     ירידה ביצירתיות:
היות וטווח הפעילות הכללי מצטמצם, נתפסות אותן הפעולות שפעם היו בעלות עניין, כפעילויות נעדרות ערך וחשיבות. בשביל מה? למי זה חשוב? הן שאלות העומדות מאחורי הירידה בתפקוד היצירתי ופוגעות בעשייה שאפשרית עדיין מבחינה גופנית ושכלית.
 
לדעתו של אריקסון, מוצא עצמו הזקן בשלב האחרון בחייו מול משבר התפתחותי שבמרכזו נעמדים ה-"שלמות" (INTEGRITY ) לעומת ה-"ייאוש" (DESPAIR ). עבור הזקן, זה הזמן המתאים על מנת להרהר על חייו ועל תפקידו בסכימה הגדולה של המאורעות. זה הזמן לראות את עצמו בסיפוק ובהשלמה גם בזיקה לאכזבות ולכישלונות שהתרחשו עליו בימי חייו. שלמות, אומר אריקסון, זו היכולת לראות את רצף החיים מתחילתו ועד סופו ולקבל פרספקטיבה מלאה על מעגל החיים. הרצף מפתח תחושה של שלמות (INTEGRITY) ומקנה לאדם יכולת של קבלה עצמית וראיית עצמו כחלק מהקולקטיב האנושי. יתרה מכך, אריקסון מתייחס ל-INTEGRITY כאל תחושה בסיסית של קוהרנטיות וכוליות. לטענתו, הסתכלות האדם הולכת מעבר למעגל החיים הפרטיקולארי והיא משתרעת כלפי מעגלי חיים חדשים, בראיית אלה שבאים אחרינו כחוליה חדשה בשרשרת, והמשכם, הוא זה המאפשר את קיום הרצף האנושי.
אם בשלבים קודמים רוכש האדם בטחון ואמון בסיסי בזולת, חוויה של מסוגלות חברתית ואינטימיות זוגית, הרי שבשלב האחרון בחייו הוא נדרש לפתח חוכמה ובינה על מנת לראות עצמו בפרספקטיבה הנכונה של שלמות משמעותית מול המוות. אריקסון אומר שילדים בריאים לא יפחדו מהחיים אם הוריהם יהיו בעלי שלמות מספקת שלא לפחד מהמוות.
לעומת השלמות מציב אריקסון את הייאוש, את הקיפאון ואיבוד משמעות החיים. החוויה העומדת במרכזם של הייאוש ושל העדר המשמעות זו ההרגשה שהחיים לא נחוו במלואם, שההזדמנויות פוספסו, ושהבחירות שנעשו היו שגויות ושקריות. כל אלה הן שהפכו למכתיבי קצב החיים ויצרו חלל ריק ונעדר תוחלת. במצב זה ירגיש הזקן שחייו בוזבזו, והדיכאון יחלחל לו לאיטו וימצא את מקומו ה"נוח" עמוק בתוך נפשו. העמידה מול המוות נתפסת אז כגואלת מחד, אך מאיימת ואכזרית מדי, מאידך. כי אז אין פתרון לדילמה בהיותו הסוף טוטאלי ובלתי הפיך.
 
משוררים וסופרים מתארים טוב יותר ממני את התהליך, את מסע החיים. מרגריט יורסנר, סופרת ילידת בלגיה שעברה לארה"ב לאחר מלחמת העולם השניה כותבת בספרה: "הזמן, הפסל הגדול" מונולוג מפי אחד הגיבורים המזדקנים:
"תחילה אהבתי את חלומותי, כיוון שלא הכרתי דבר מלבדם. לאחר מכן אהבתי את משפחתי (כשאני חושב על כך זה היה בעצם כאילו את עצמי אהבתי), ואת ידידי שבאו אלי גדושי יופי עד כי הרגשתי מושפל ומאושר כאחד. לבסוף אהבתי אישה. הורי הלכו לעולמם; ידידי, אהובי הסתלקו להם: מהם שהותירו אותי למען אחיה, ואחרים יתכן ובגדו בי עם הקבר. אני חושד באלה שעדיין נותרו לי; ולמרות שיתכן ואין כל הצדקה לחשדותי, סובל אני כאילו מוצדקים הם, כי הרי הכל מתרחש בנפשינו פנימה. האישה אותה אהבתי, גם היא הסתלקה לה מהעולם, בדומה לאותה אישה זרה המבחינה בטעותה, וביתה, נמצא בעצם במקום אחר.
חזרתי אז לאהוב רק את חלומותי כיוון שלא נותר לי דבר מלבדם."
 
יתכן והנושא המרכזי של הזקנה, ועם זאת הקשה מכולם, הוא העמידה מול פני המוות. קבלת המוות כאקט הוודאי  היחיד שיש לאדם על עצמו. זוהי עובדה אוניברסאלית והיא חלה באופן דמוקרטי ושיוויוני על כולנו.
דיבור על נושא המוות, סופיותו הטוטאלית, מעורר חרדות וחוסר שקט עמוק. המודעות לעצם המוות מודחקת ונראה, שבאופן סוביקטיבי מוות חל רק על הזולת. יתרה מכך, צעירים אינם "רושמים" את מעבר הזמן, ובתפיסתם, העולם עומד לפניהם והוא לרשותם ועבורם. אבל הזמן, כמו רודן חסר רחמים ממשיך את דרכו האין-סופית וסופר שעות וימים ושנים. במיתולוגיה היוונית היו שלוש אלות הגורל, המוירות, ותפקידן היה לטוות את חוט החיים. הצעירה מביניהן, קלוטו, הניחה את החוט על הכישור, לכסיס, האמצעית, ארגה אותו, ואטרופוס, הבכורה, חתכה אותו כאשר הגיעו לסופם חיי האדם. לא ניתן היה לבקש דחייה או ביטול ממלאכתן. מסופר על מלך פילאס אשר הבין שמותו קרב  וביקש מהאל אפולו דחיית המועד. אפולו, שאהב את פילאס, הצליח להשקות ולשכר את המוירות, והודיע לו שמותו ידחה במידה וימצא מחליף שיסכים למות במקומו.  פנה פילאס להוריו הזקנים, לחבריו, לעבדיו. איש מהם לא רצה בחילופים ולכולם היו סיבות טובות להמשיך בחייהם, גם אם הם היו קשים. לבסוף, אלקסטיס אישתו ואם ילדיו, נענתה לבקשתו. היא עשתה זאת מסיבה אחת פשוטה, לאו דווקא מאהבתו אליו, אלא מאהבתה לילדיה, שמא יעונה להם רע לאחר מות המלך. המשורר היווני המספר את סיפורם של פליאס ואלקסטיס כותב:
"האם אתה מבין מה זה להיות אדם?
נראה שאין לך מושג, לכן הקשב
נקבע שכל בני האדם צריכים למות,
ואין אחד מבני תמותה שבכוחו
לדעת בבירור אם למחרת יחיה
כי הגורל לא מגלה לאן יצעד
ואין ללמוד את הדבר או לנחשו."
(מתוך "המיתולוגיה היוונית" אהרון שבתאי – עמ' 84 )
 
האדם הזקן עומד מול פני המוות כאשר עבורו לא רק זמנם של האחרים יגיע, אלא בעיקר זמנו שלו. למודעות זו מתלווים החרדה, הרגשת החסר, ומשקל האובדנים שהתרחשו בדרכו. אין האדם יכול לחוות את מותו שלו. וויניקוט, אחד מגדולי הפסיכואנאליטיקאים של המאה העשרים אמר: "אני מייחל להיות לגמרי מודע ברגע מותי". וכידוע לכולנו   לחוות את המוות כאדם חי, זו אמירה פרדוכסלית ובלתי אפשרית. 
הבנת המוות, הבנת ה"לא להיות" נתפסת אך ורק דרך מות האחר, הזולת. לכן מגייס האדם מנגנוני הגנה פסיכולוגיים, בעיקר הכחשה והדחקה, על מנת להתמודד עם חרדת הריק והסופיות. הרגשות המתלווים לחרדה זו קשורים בבדידות, בהעדר הגנות ובחוסר יכולת לדעת את הלא-נודע.
הגישה כלפי המוות משתנה בחברות ובזמנים השונים. החברה המערבית, בעלת התרבות הפוסט-מודרניסטית והאינדיבידואליסטית שמה דגש בצריכה החומרית ובזמן ההווה. בנחישותה ודחיפותה לחיות את הרגע, היא מזלזלת בניסיונות העבר ובלקחים שנלמדו ממנו. בתנאים אלה נדחק המוות לפינה, לא מדברים עליו, לא רואים אותו, עד שהנסיבות מעלות אותו לתוך המציאות. ולאחר מכן, שוב מדחיקים אותו לפינה, וחוזר חלילה. נראה שבחברה הישראלית, המרובה במלחמות ופיגועים, קשה שבעתיים להדחיק את הנושא. אך גם כאן, אנו מצליחים להישאר לעתים תכופות עם ההרגשה שהזקנה והמוות הם חלקם של אחרים.
לאדם הזקן קשה להדחיק. הוא אינו יכול לומר באופן אומניפוטנטי "לא אני". לכן התמודדותו עם המוות תהיה תלויה בקבלת חייו. כאשר האיש הזקן רואה בסיפור חייו מסע מלא הרפתקאות והוא שלם עם המעגל ההולך ונסגר, גם התמודדותו מול פני המוות תהיה אחרת. התעמתותו עם המוות תהיה מלווה בהדגשת החיים, קבלתם וחתירה תמידית לאיכות הטובה ביותר שחיים אלה יכולים להקנות לו.
ד"ר גוסטב דרייפוס, מבכירי האנליטיקאנים היונגיאנים, ישראלי, כותב במאמר "הרהורים על המוות", והוא בן 81:
"בכל פעם שאני פוגש את המוות, אני שואל את עצמי מה הם באמת הדברים החשובים לי בחיי. זהו מעין חשבון נפש. כמו כן אני שואל את עצמי מה הייתי עושה היום אילו הייתי עומד למות מחר. תשובתי בדרך כלל היא, שהייתי עושה את אותם הדברים, אך השאלה גורמת לי לחשוב מחדש מה באמת חשוב לעשות עכשיו". (...)
בזמן שאני כותב דפים אלה אני בן שמונים ואחת ובאופן טבעי מוטרד ממותי שלי. התייעצתי עם ה- I CHING (ספר התמורות, ש.ל.) לגבי השאלה איך להסתגל לסוף הקרב של חיי. התשובה הייתה מס' 16 ה"התלהבות", אשר הפתיעה אותי מאד. משמעותה לא להכנס לדיכאון, לחיות, ליהנות ולא לפחד מהמוות. (...) הבנתי אותה כמסר עבורי, שעלי להמשיך הלאה, לראות כמה מטופלים ולהמשיך לכתוב, להיות יצירתי. יצירתיות היא חיים, חיים חדשים. היא נותנת משמעות והיא היפוכו של המוות".  
 
בשנים האחרונות הולכים ומתפתחים מודלים הבאים לעזרתם של אנשים זקנים להתמודדות עם קשייהם. חלק מהמודלים ממליצים על עבודה קבוצתית לבירור שאלות מרכזיות הקשורות במידע רלבנטי וכמו כן בעיבוד תהליכי הזיקנה: מהו תהליך ההזדקנות? מה הם מאפייניו? אלו שינויים ביו-פסיכולוגים מתרחשים? תשובות לשאלות אלו עוזרות להקדיש תשומת לב ממוקדת לקשיים, מקלות על השמירה העצמית ומחזקות את האוטונומיה התפקודית.
ד"ר וירחיניה וויגרה ((Virginia Viguera- מנהלת תוכניות לגיל השלישי - מציינת שאחת הדרכים המומלצות לעבודה הינה סביב "ההזכרות" או "העלאת זכרונות" (reminiscence). פונקציה זו מאפשרת לזכור, לחשוב, לדבר, לספר ולהתחלק עם אנשים אחרים בהתנסויות, בחוויות, בציפיות, באשליות. זוהי שותפות במארג החיים על צבעיו ודוגמאותיו. זו פעילות מנטלית מאורגנת, מורכבת, בעלת מטרה פונקציונאלית חשובה ביותר: לאפשר לפרט לחזק את הערך העצמי בו בזמן שכישוריו הפסיכו-פיזיים וההקשרים המשמעותיים, הולכים ומאבדים מעוצמתם.
זו פעילות פסיכולוגית אוניברסאלית, נחוצה בהזדקנות ובזיקנה, על מנת לאפשר אינטגרציה של העבר לתוך ההווה ולאפשר באמצעות הרצף לחזק את הזהות. ההזכרות יוצאת מנקודת ההווה, לכן היא מאפשרת לספר את הסיפור מנקודת מבט חדשה. היא לא רק מספרת, היא גם בודקת את ערך הזיכרונות, שוקלת אותם לאור הסיפור המאוחר, ולעתים, מאפשרת לחוות באופן שונה חוויות שהיו זקוקות לזיקוק הזמן על מנת לחזור ולקבל גוון חדש ורך יותר. העלאת הזיכרונות הופכת כך לתהליך וויטאלי, נורמאלי ובריא, בחייו של הזקן.
מה הן, אם כן, הפונקציות שתהליך ההזכרות מפתח?
1.       משרת את השלמות כאשר הוא יוצר חוויה של רצף בתולדות הפרט. כאשר נעשית אינטגרציה של העבר נוצר פיוס עם החיים שעברו ונזנחים הגעגועים למה שלא היה ולעולם כבר לא יהיה.
2.       ההזכרות מחזקת את הזהות העצמית ומעלה את הערך העצמי: כשאנו מדברים על הזהות העצמית אנחנו מדברים על חווית האני, על האחדות הפנימית והחיצונית אשר מבדילה אותנו מן האחר. השנים העוברות משנות אותנו חיצונית ופנימית ועל אף השינויים הרדיקליים, נשאר איזה חוט אישי הממשיך לאפיין אותנו והגורם לנו להיות שונים זה מזה. בדיוק כמו שבגיל הנעורים מתרחש משבר הקשור בזהות עקב שינויים פיזיולוגיים ונפשיים, כך גם בגיל הזיקנה.  השינויים הגופניים, הרגשיים והחברתיים מזעזעים את המבנה הבטוח שנבנה והתבסס לאורך עשרות השנים, ומעמידים שוב את האיש הזקן מול השאלה "מי אני?" או ליתר דיוק מול "מה נשאר ממי שהייתי?".
משבר הזהות הוא גם משבר נרקציסטי, כלומר, לא רק שלא ברור לפרט מי הוא, אלא שהוא גם לא אוהב במיוחד את המראה המשקפת לו כיצד הוא נראה וכיצד הוא נחווה.
נשאלת אם כן השאלה כיצד משפיע תהליך ההזכרות על הזהות העצמית ועל הערך העצמי?
שתי דרכים מנוגדות מציינת ד"ר וויגרה (V. Viguera): הראשונה, הלא בריאה, הפתולוגית, הינה הצמדות לעבר באופן אובססיבי המונעת התחברות לכאן ולעכשיו. ניתן לראות שימוש במנגנון הגנה המרחיק את הפרט מהמציאות ומקבע אותו במה שהיה , במה שלא היה ולעולם כבר לא יהיה.
הדרך השנייה, הבריאה, שמה דגש ברצף שבין עבר- הווה – עתיד. היא מספרת סיפור, היסטוריה אם תרצו, של תולדות האיש, התהוותו והתפתחותו, הפוטנציאל הראשוני ביחד עם הצמיחה והפירות. העלאת זיכרונות מאפשרת לתת משמעות ומטרה לחיים, מחדדת את הזהות ואת הפרטיקולאריות, ומאפשרת לאדם לקבל את עצמו כפי שהוא משתקף בשלב האחרון לחייו. הערך העצמי הינו ההיבט הרגשי, האפקטיבי של הזהות: "אני אוהב את מה שאני רואה, וגם מה שאחרים רואים בי".העלאת הזיכרונות מחזקת את הערך העצמי כי היא מעלה מחדש מצבים בהם היה לאיש הזקן יותר פוטנטיות, רגעים המבטאים את מה שהוא היה ואת מה שהשיג. ידוע שרגעים שנחוו באינטנסיביות מזכירים את הויטאליות והמסוגלות שהיו, ומקנים משנה משמעות לחוויות שנחוות בהווה.
3.       ההיזכרות מאפשרת נתינת משמעות חדשה למעוראות העבר:
לאחר שנים רבות נצבעות לעתים ההתנסויות בצבעים חדשים המתאימים יותר לגיל ולניסיון. דברים שפעם נחוו כקשים, אכזריים או מאכזבים מקבלים פן חדש מרוכך יותר. לעתים קונפליקטים מן העבר מצטמצמים לאור הזיכרונות ומיקומם בעולם הפנימי הוא פחות כואב ומכאיב.
4.       ההיזכרות תורמת לתהליך האבל: עבודת האבל נדרשת על מנת להתמודד עם
אובדן משמעותי והוא מלווה ברגשות כאב ועצב. היא עוזרת לתהליך עיבוד האבל על ידי כך שמעלה מחדש לתוך המציאות פיסות חיים וקשרים עם אחרים משמעותיים שמהם נפרד בכאב האדם הזקן. ברצף החיים הארוך מתרבים והולכים האובדנים, וזיכרונם המיטיב, לעומת הזיכרון הפתולוגי, משרת את תהליך ההפרדות ומשחרר אנרגיות רגשיות למען צרכים אחרים.
 
5.       ההזכרות משרתת את הזכרון הקולקטיבי:
הסיפור האישי מאפשר להעביר לדור החדש את המסר שקיים רצף אנושי, ובו בזמן, מקשר אותנו עם אלה שבאו לפנינו והם כבר לא איתנו. לא במקרה כתוב באגדת פסח כי חובה לספר ביציאת מצרים מדור לדור כי לספר זה לזכור, ולזכור זה לכוון את מעשינו גם בכיוון העתיד.
 
לסיכום:
אפשר לציין מתוך המחקרים בתחום ההזכרות שאנשים זקנים אשר העלו זיכרונות בצורה מסודרת ומאורגנת, והצליחו לספר את סיפורם האישי, הן בצורה וורבלית, הן באמצעות כתיבה או יצירה, נמצאו כמסתגלים יותר לסביבתם ופחות דכאוניים מבחינה קלינית. אם זאת יש לציין שזקנים שמתקשים בהזכרות, ושעצם הפעולה מעלה בהם חרדות וחוסר שקט, מומלץ להתייעץ וללוות את התהליך בעזרת איש  מקצוע.
 
להעלות זיכרונות נמשל לטיפוס להר גבוה. ממרומו ניתן לצפות על כל ההר, לראותו במקומות המוארים והמוצלים, להבחין בדרכים המובילות לפסגה ובאחרים ההולכים סחור-סחור ומסתיימים בנקודה חסומה. מהפסגה אפשר לראות את אלה המתאמצים להגיע, ולעומתם, גם את אלה שעזבו או פרשו בדרך. כנאמר בשיר "דברים שרואים מכאן לא רואים משם".
לסיום סיפור אישי קטן: מספר חודשים לאחר מות חמותי החליט חמי, אז בן 80, לספר את סיפור חייו. הוא עשה זאת בצורת מכתבים לנכדתו הבכורה שגרה אז באילת. שנה תמימה ארכה המשימה, ובסיומה, היה בידיה צרור מכתבים נפלא שסיפר את סיפורו האישי, אך גם את סיפור הקיבוץ והמדינה בראשית דרכם. המכתבים כורכו לספרון קטן, ובמסיבה בה השתתפו בני משפחתו וחבריו לדרך, קרן הוא מאושר וביטא בעיקר את הסיפוק הרב שכתיבה זו גרמה לו. הוא גם ידע שדבריו ימשיכו להדהד גם לאחר שמקומו לו יהיה איתנו. ועל אף שעדיין הייתי צעירה, זכרתי את המעשה כשיעור חשוב לימי זקנתי.
 
לכן, ולסיום, אם נחזור לשם הרצאתי: "זקנה. סוף הדרך?" אפשר לענות ולומר שזיקנה זו לא הסוף, זו עוד פיסה מן הדרך, והמגיע אליה וצועד בה בבטחה, הופך עצמו לנדבך נוסף והכרחי בפסיפס האנושי והאוניברסאלי.
                                                          שוש לבנה – פברואר 2005
 

תגובות

הוספת תגובה

תלמיד תיכוןתלמיד תיכון15/11/2006

אני עושה עבודת גמר בפסיכולוגיה ועזרת לי מאוד.

תודה רבה על המאמר , עזרת לי מאוד בהכנת עבודת הגמר שלי בבית ספר .

... אני אשמח לעוד מאמרים כאלה :) ...

ירדנהירדנה22/1/2006

מחפשת עבודה בהדרכה ידע ונסיון רב +תעודה של מורה לפרטים 0526616669 תודה על הנאמר בכתוב נהנתי מ

אני מסכימה עם ניצה על הצורך בקרוב הפסיכולוגים לעבודה עם אנשים זקנים. המפגש עם סיפור חיים מלא  ועגול ושלם בעיני הוא מרתק ונוגע. 

רציתי לספר שבימים אלה פתחתי פורום יעוץ ותמיכה לגיל השלישי שאולי גם הוא יוסיף ויעשיר את המגמה שמבטא  המאמר.

הקישור לפורום הוא http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/List/xFI/1331.

תודה

נעה

 

ניצה איילניצה אייל2/4/2005

הזיקנה, הפסיכולוגיה ואנחנו.

נהניתי ביותר לקרוא. תודה על מאמר חכם, רגיש ומלא שאר רוח.

אולי מאמרים שכאלה והדוברים שמאחוריהם יקרבו במעט את הפסיכולוגים אל עבודה מקצועית עם אנשים זקנים. זהו עולם מרתק וראשוני בו מתרחשת נגיעה בקצוות החיים ובמשמעותם.

 

סימה רבידסימה רביד31/3/2005

תודה על מאמר מעניין.

~ גבריאל ~~ גבריאל ~31/3/2005

תגובה לאנונימית.

אף אחד לא הגיב אז חשבתי להשאיר מילה:

גם אני כמוך, בגיל 30 פלוס, חושב על המוות ועל החיים שעוברים וחולפים, אבל אני למדתי לקחת את זה למקומות טובים ומעצימים.

למדתי שהיות העולם ארעי וזמני הופך אותו עבורי למעניין יותר ויקר יותר. החיים כמשל לטיול. טיילתי בעולם למשך תקופות של מספר חודשים בכל פעם. כל טיול הוא כמו מיקרוקוסמוס של החיים. יש לו התחלה וסוף, בין לבין פוגשים אנשים עם חלקם יוצרים קשרים עמוקים וקרובים. אנשים נפתחים ביתר קלות בטיול. הטיול עמוס בחוויות של הכרות, התחלה, התאהבות, התקשרות ופרידה בלתי נמנעת ולרוב סופית. ואם זה המשל הרי הנמשל הם החיים והמוות בסופם.

כל בוקר, גם אם זה יום רגיל לגמרי, עבודה, לימודים, שגרה, מבחינתי הוא יום אחרון בחיי ואני משתדל לחוות אותו בעיניים של ילד, להתפעל מהיופי של החיים ולהתרגש מהאנשים סביבי. כל חוויה מתגמדת לצד הידיעה העמוקה והאמיתית שאנחנו עתידים למות וכל המהומה הזו שאנו מסתחררים בתוכה עתידה להסתיים בקול ענות חלושה, זה שם את כל החוויות בפרופורציה נכונה, מאפשר לנו לקחת את החיים ביתר קלות ולעשות את הדבר שלדעתי הכי חשוב עבורנו, לדאוג שהדרך תהיה מעניינת ומאתגרת, ללא פחד וללא מורא. כך או כך, הכל יסתיים בקרוב.

ולסיכום, קבלי מהמוות אומץ, לעזוב את העבודה שלא מהנה. להתחיל עם בחורים שמוצאים חן בעינייך. לטייל בעולם. ללמוד דברים שתמיד רצית ... ההכרה במותנו הקרב עושה אותנו ענווים ובו בעת אמיצים, תני למוות להעניק לך אומץ וגלי כיצד החיים הופכים לחוויה הרבה יותר מלאה ומרגשת.

מקווה שעזרתי במשהו.

אנונימיתאנונימית17/3/2005

מוות [ל"ת] [ל"ת].

היי

כתבת במאמר- הבנת המוות, הבנת ה"לא להיות" נתפסת אך ורק דרך מות האחר, הזולת. לכן מגייס האדם מנגנוני הגנה פסיכולוגיים, בעיקר הכחשה והדחקה, על מנת להתמודד עם חרדת הריק והסופיות. הרגשות המתלווים לחרדה זו קשורים בבדידות, בהעדר הגנות ובחוסר יכולת לדעת את הלא-נודע.

והשאלה שלי- מה עושים אם אין הגנות, לא מדחיקים ורואים ברור מאד את הסופיות והריק שאחריה וזה בשנות השלושים לחיים?

כתבת שאין האדם יכול לחוות את מותו שלו. אני חווה את מותי אין ספור פעמים.

אכן הבדידות קשה.

אנונימית

 

רוני נוה פרישוףרוני נוה פרישוף16/3/2005

לכרמלה.

כרמלה יקרה,

תגובתך נגעה עמוק בלב, ומלווה אותי מספר ימים.

מחזקת את ידייך,

רוני

מיטלמיטל14/3/2005

זקנה וזהות [ל"ת].

כרמלה מנורכרמלה מנור13/3/2005

זקנה, סוף הדרך.

תמהני מהו "זכרונם המיטיב של האובדנים"?

כמי שחווה אובדן , בני סרן אורי מנור ז"ל, נהרג בעת מילוי תפקידו כנווט קרב בחיל-האויר, בתאונת אימונים על הר-עיבל.

הזכרון מבחינתי כואב, שורף ואינו נותן מנוח. זקנתי העומדת בפתח, איננה מאיימת . יש מי שמחכה לי.

 

יעל פרי עזאנייעל פרי עזאני11/3/2005

תודה בעבור המאמר המאלף.

לשוש לבנה

ברצוני להודות לך על פרסום המאמר. הקשבתי לך ביום העיון, ומאד הצטערתי על קוצר הזמן שגזל מכולנו את מלוא הדברים. והנה הפרסום נותן פיצוי מלא לחסר. המאמר מאלף, מלמד ומרגש אותי  מאד (כמנחת קבוצות גי"ש).  


×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.