יעוץ ארגוני - מרכז פרויד
יעוץ ארגוני - מרכז פרויד

מאמרים

תיפקודן של מערכות חברתיות כהגנה בפני חרדה

דוח על מחקר על אחיות בבית חולים כללי, מאת מנצ'יז


תאריך פרסום: 12/9/2003

the functioning of social systems as a defence against anxiety/מנצ'יז

29/4/2001 0:0

תרגם ותמצת מאיר גלבוע

 

-----------------------

מנציז:  תיפקודן של מערכות חברתיות כהגנה בפני חרדה

דוח על מחקר על אחיות בבית חולים כללי

 

הקדמה

המחקר נועד לפתח שיטות חדשות בעבודת האחיות, ונעשה בבית חולים, המשמש גם כבית ספר לרפואה ולאחיות. למעשה סגל האחיות המוסמכות כמעט אינן מטפלות בחולים, אלא מחזיקות בתפקידי מינהלה, הוראה ופיקוח, וכל עבודת הטיפול נעשית על ידי הסטודנטיות. רוב זמנן של הסטודנטיות מוקדש לעבודה מעשית ומיעוטו ללימודים. רוב ההכשרה שלהן היא בצורת עבודה מעשית.

יש אפשרויות קונפליקט רבות בבית החולים: המשימה המרכזית של האחיות היא טיפול בחולים, בעוד שעליהן אף ללמוד. לחצים מהמאושפזים מחד גיסא ואימון ולימוד מאידך גיסא. הפרקטיקה של סבב של 3 חודשים בכל מחלקה, של האחיות המתלמדות, נזנחה והתקופה התקצרה, וחלק מהסטודנטיות הגיעו לסוף תקופת ההכשרה, ללא ניסיון מספיק, בעוד אצל אחרות לא היה איזון בין משך העבודה המעשית במחלקות השונות. המטרה של סגל האחיות הבכיר הייתה לתת עדיפות לאימון של הסטודנטיות ולהעלות את הסטטוס שלהן כסטודנטיות. הבעיה המרכזית – הקצאת הזמן ללימודים ולעבודה מעשית.

במהלך עבודת הדיאגנוסטיקה של מנציז, אובחנה רמה גבוהה של מתח, לחץ וחרדה אצל האחיות, מעבר ליכולתן לשאת זאת. אחת התוצאות של חרדה זו הייתה נסיגה מביצוע התפקיד. כשליש מהסטודנטיות לא השלימו את הלימודים, רובן עזבו ביוזמתן, ולא בגלל כשלון בבחינות או בעבודה המעשית. עובדי הסגל הבכיר החליפו תפקידים בתדירות רבה, מחלות בשכיחות גבוהה, בעיקר מחלות קלות של מספר קטן של ימי היעדרות.

 

טבעה של החרדה

המשימה הראשונית של ביה'ח היא טיפול בחולים מאושפזים. האחיות הן הנושאות העיקריות בעול הטיפול בחולים ובמתח העולה מכך. מקורות הלחץ: מגע מתמיד עם חולים ופצועים, ההחלמה אינה מובטחת ולעתים אינה מושגת, סבל ומוות, העבודה כוללת מטלות מגעילות ומפחידות, מגע פיזי אינטימי עם הפציינטים המעלה שאיפות ודחפים ליבידינליים וארוטיים קשים לשליטה, העבודה מעלה רגשות שונים: רחמים, חמלה ואהבה, אשמה וחרדה, שנאה, רוגז וקנאה.

המצב האובייקטיבי של האחות דומה לפנטזיות מהרמות העמוקות ביותר מהילדות, שהחרדות אצל האחיות מעלות. הילד (התינוק) חווה שני מערכות של דחפים: ליבידינליים (יצר החיים) ותוקפניים (יצר המוות). התינוק מייחס רגשות, דחפים וכוחות דומים לאחרים. החוויה הפסיכית של התינוק את המציאות האובייקטיבית מושפעת מרגשותיו ומהפנטזיות, ממצבי הרוח ומהשאיפות. באמצעות החוויה הנפשית, התינוק בונה את עולמו הפנימי, המאוייש על ידי עצמו ואובייקטים של רגשותיו ודחפיו. בגלל הכוחות התוקפניים, העולם הפנימי כולל אובייקטים מתים או פגועים. האווירה טעונה במוות ובהרס. התינוק חושש מהשפעת התוקפנות על אהוביו ועל עצמו ועל כן החרדה עולה, דיכאון וייאוש, מחשש שלא יוכל לתקן את מה שנהרס. חשש שהדחפים הליבידינליים לא יוכלו לשלוט בדחפים התוקפניים ולא ניתן יהיה למנוע הרס ותוהו ובוהו.

המתח שהאחיות חוות הוא גדול  בגלל המחלות הפיזיות, בהן הן מטפלות, ועוצמתו גדלה עקב הפנטזיות. האחות מקשרת בצורה לא מודעת בין המתחים של החולים וקרוביהם ובין מה שאנשים חווים בפנטזיות שלה, וזה מגביר את החרדה שלה.

ההתייחסות של החולים ושל קרוביהם אל בית החולים מועבר דרך האחיות, והוא בדרך כלל דו ערכי. מצד אחד הערכה, תודה, חיבה וכבוד בגין הטיפול וההתמודדות עם המחלה, ומצד שני כעס (עקב התלות), קנאה (בבריאות של האחות), דרישות ועוד. גם הפציינטים חווים דחפים ליבידינליים וארוטיים, עקב הטיפול הפיזי בהם, ולעתים מתנהגים בצורה המקשה על האחיות, למשל חשיפה פיזית מיותרת. ההתייחסויות האלה מגבירות את המתח של האחיות. בית חולים צריך לטפל גם הבעיות הנפשיות של החולים, ולא רק במחלות הפיזיות. בית החולים וגם האחיות צריכים להרשות השלכה עליהן של רגשות של דכאון וחרדה מצד החולים. כך, מועברות אל האחיות גם החרדות והדאגות של החולים ושל קרוביהם. ואכן, מנציז וחבריה מצאו שמצבם הפיזי של חלק מהמאושפזים לא הצדיק אשפוז, אלא שקרוביהם לא יכלו לסבול יותר את הלחץ הנובע מהיותו של חולה בבית.

האחות משליכה פנטזיות ילדיות למצבים בעבודה וחווה את המצב האובייקטיבי כתערובת של מציאות ופנטזיה. התוצאה היא שהאחות חווה בצורה חיה וכואבת רגשות מתוך הפנטזיות. ההשלכה של הפנטזיה למציאות היא שיטה אוניברסלית לשליטה בחרדה ולשינוי הפנטזיה. באמצעות ההשלכה של הפנטזיה אל המציאות ומתוך שליטה במצבים המציאותיים, נרכשת גם שליטה בפנטזיה. כל עוד אין זהות בין הסמלים במציאות ובין הפנטזיה, מתאפשרת שליטה בפנטזיה והפחתת החרדה. אם הסמלים והפנטזיה זהים או דומים מאד, החרדה המתעוררת עקב האובייקטים בפנטזיה, מתעוררת בעוצמה מלאה על ידי האובייקטים הסימבוליים, אשר מפסיקים לתפקד כמכילי החרדה. יש דימיון רב בין הפנטזיות ובין המצבים האובייקטיביים בעולם העבודה של האחות, דימיון המגביר את האיום שייצוג סמבולי יהפוך לזהות סמבולית, והאחיות יחוו בעוצמה מלאה את החרדות הראשוניות הפרימיטיביות. טבע המקצוע של האחות כולל סכנת הצפה בחרדה בעוצמה רבה ובלתי ניתנת לשליטה. אך גורם זה אינו יכול להסביר לבדו את החרדה הגבוהה אצל אחיות. יש לבדוק מהן השיטות העומדות לשירות האחיות להכלת החרדה ולשינוייה.

 

טכניקות הגנתיות

המבנה, התרבות והתיפקוד של ארגון מושפעים ממספר גורמים: המשימה הראשונית, יחסים ולחצים סביבתיים, צרכי החברים בארגון לסיפוק חברתי ונפשי והתמיכה בטיפול בחרדה. מתוכם, המשימה הראשונית והטכנולוגיה אינם מגורמים העיקריים, אלא רק גורמים מגבילים. בתוך גבולות אלה, הצרכים הנפשיים של חברי הארגון הם הקובעים את התרבות, המבנה וצורת התפקוד של הארגון. הצורך של חברי הארגון לעשות בו שימוש להתמודד עם החרדה, מובילה להתפתחות של מנגנוני הגנה חברתיים, המהווים חלק ממבנה הארגון, תרבותו ותיפקודו. מנגנון ההגנה הופך לחלק מהמציאות החיצונית, שעימה מתמודדים חברי הארגון.

פיצול יחסי אחות – פציינט – ליבה של החרדה של האחות נעוץ ביחסיה עם הפציינטים. ככל שיחסים אלו יותר קרובים החרדה תהיה רבה יותר. לכן, המטלות הטיפוליות מתחלקות בין מספר אחיות, כל אחות מבצעת מספר מטלות, ולאו דווקא שכל אחות מטפלת במספר פציינטים. כך, המגע שלה עם הפציינטים מוגבל, מגע המונע ממנה מלהיות במגע עם הטוטליות של הפציינט.

דפרסונליזציה, קטגוריזציה והכחשת המשמעות של הפרט – מנגנונים המונעים מיחסים מלאים בין האחות לפציינטים על ידי הסרת המובחנות האישית של הפציינט (אין קוראים לפציינט בשם, אלא במס' מיטה, או ב - ה'כבד' במיטה מס' X). אין העדפה לפציינטים מסוימים על אחרים. הטיפול בפציינטים הוא אחיד, על פי מחלתו ולא על פי איפיוניו או צרכיו האישיים. המדים האחידים הופכים את האחיות לחליפיות זו לזו. ההתייחסות היא לפי קבוצות ולא לפרטים. ציוד סטנדרטי.

ניתוק והכחשת הרגש -  התפתחות ניתוק מקצועי, כולל שליטה ברגשות, הימנעות ממעורבות יתר ומהזדהות, עצמאות מקצועית ואי כניעה למניפולציות או התנהגות לא מקצועית. הניתוק מוצג בהחלפה תכופה של מחלקות. האחיות הבכירות לא התייחסו לחרדות של הסטודנטיות, אף שזכרו את חרדותיהן הן מתקופת הלימודים, מפני שהן חסרו את הביטחון ביכולתן להתמודד עם לחץ רגשי, מלבד בשיטות של הדחקה.

הריטואל של ביצוע המשימה במקום הצורך להחליט – קבלת החלטה היא בחירה בין אפשרויות שונות. מאחר שקבלת החלטות נעשית תמיד בתנאי אי וודאות, הן מעוררות חרדה, לפחות עד שתתברר התוצאה. כדי שהאחיות לא יחושו בחרדה זו, מנסים להפחית למינימום את הצורך לקבל החלטות, והתפקיד של האחות מבוצע בצורה ריטואלית על פי הנחיות מדויקות. יש סטנדרטיזציה של תהליכי העבודה והטיפול.

הפחתת מידת האחריות של קבלת החלטות על ידי ביקורת ושיתוף אחרים – פרוצדורה של ביקורת של כל פעולה, לפני הביצוע ואחריו.

חלוקה של אחריות וחוסר אחריות – מאחר שתפקיד האחות כולל תחושה חזקה של אחריות לפעולות שהיא מבצעת, התפקיד מעורר חרדות קשות. כדי להפחית את החרדות, יש חלוקה מחדש של האחריות על ידי מערכת של  הכחשה, פיצול והשלכה. כל אחות נוטה לפצל אספקטים מסוימים שלה מתוך האישיות המודעת שלה, ולהשליך אותם על אחיות אחרות. את תחושת חוסר האחריות משליכים על אחיות זוטרות ממנה. את העומס עקב תחושת האחריות – על הבכירות.

עמימות מכוונת של חלוקת האחריות – המבנה הפורמלי ומערכת התפקידים אינה כוללת חלוקה ברורה וחד משמעית של האחריות. גבולות התפקידים והתוכן שלהם הם עמומים, בעיקר ברמות הבכירות. ככל התפקיד יותר מורכב – יותר קל להתחמק מהגדרת אחריות. אמנם לאחות יש רשימת מטלות מפורטת, אך כל פעם היא מבצעת מטלות שונות, אין הצמדה של אדם למטלות.

הסמכות והאחריות במחלקות הן מוכללות ואינן ספציפיות ובכך נמנעות מלהיות מוטלות על אדם אחד, אפילו לא על האחות הבכירה ביותר.

האצלת סמכות כלפי הבכיר – כיוון האצלת הסמכויות בבית החולים היה הפוך מהרגיל, לשם הפחתת עומס האחריות על הפרט.

חסרים עמודים 60 – 61

הימנעות משינוי – כמעט אין שינויים, אלא במשברים.

 

הערות על מערכת ההגנה החברתית

המאפיין את מערכות ההגנה החברתיות הוא שהאוריינטציה שלהן לסייע לפרט להימנע מלחוות חרדה, אשמה, ספק וחוסר וודאות. זה נעשה על ידי הסרת מצבים, אירועים, משימות, פעילויות ויחסים שעלולים לגרום לחרדות הקשורות לשרידים פסיכולוגיים פרימיטיביים באישיות. לא נעשה ניסיון חיובי לסייע לפרט להתמודד עם אירועים מעוררי חרדה.

באופן בסיסי, קיים פוטנציאל רב לחרדות אצל אחיות, חרדות עמוקות ומסוכנות, המאיימות בפגיעה באישיות ובתוהו ובוהו חברתי. אולם, הניסיון להימנע לחלוטין מהתמודדות עם החרדות אינו מצליח לגמרי. בסופו של דבר, יש פשרה בין המטרות האימפליציטיות של מערכת ההגנה החברתית ובין דרישות המציאות – המילוי של המשימה הראשונית של הארגון.

מנגנוני ההגנה שנבנו אל תוך מערכת ההגנה החברתית, המגינים באמצעות הימנעות מחרדה מלאה, נוהבעים ממנגנוני ההגנה הפרימיטיביים ביותר, האופייניים לתינוק הצעיר, הפוגש בחרדות המתעוררות מפגישתו בדחפים בלתי נסבלים. למרות שעם הגדילה האדם לומד לעשות שימוש בשיטות התמודדות עם חרדה שונות מאלו בהן עשה שימוש בינקותו ובילדותו, על אחד נתון בסיכון שמאורעות המעוררים חרדה אקוטית, יובילו לנטישה מלאה או חלקית של השיטות הבוגרות להתמודד עם החרדה ולרגרסיה למנגנוני הגנה פרימיטיביים.

עבודת האחות מעוררת רגרסיה אינדיווידואלית לסוגי הגנה פרימיטיביים. מנגנוני הגנה פרימיטיביים אלו הושלכו וניתן להם קיום אובייקטיבי במבנה ובתרבות החברתיים של שירות האחיות, שהביאו לידי הכלה מסוימת של החרדה, אך מפריעים לשליטה ולהתמודדות אמיתית עם החרדה. מכאן, יש לצפות שאחיות יחוו מידה רבה יותר של חרדה, מאשר מוצדק במצב האובייקטיבי בעצמו. מערכת ההגנה החברתית אינה חסינה לחלוטין, ועל כן אף היא עצמה מעוררת חרדות מסדר שני ונכשלת בהקלה של החרדה הראשונית.

 

בתחילה מתוארים היבטים בתיפקוד האחות, הנובעים מחוויות ספציפיות, המקילים עליה או מעוררים את החרדות.

איום במשבר מערכתי – מנקודת מבט של המערכת, שירות האחיות הוא מכביד ובלתי גמיש. יש קושי לשנות את המשימות של האחיות ולהתאימן לעומסי עבודה חדשים, על ידי הורדת חלק מהמטלות או דחיית הפחות חשובות והפחות דחופות. העומס הכללי על המחלקה משתנה תדיר ובהפתעה, גם מספר הסטודנטיות משתנה תכופות. היחס עבודה/צוות אינו קבוע ומשתנה לעתים תכופות ובהפתעה. זה גורם לחצים, מתחם וחוסר וודאות בין הסגל והסטודנטיות. גם כאשר בתקופה מסוימת אין עומס, יש חשש מעליה פתאומית בעומס העבודה. זה נותן תחושה קבועה של משבר בפתח. החרדה והלחץ הם קבועים לעומת חוסר היכולת לחוות סיפוק מהעבודה ביעילות.

שירות האחיות מאורגן כך שהוא מקשה על קבלת החלטות אפקטיבית ומהירה. דיפוזיה של האחריות מונעת ריכוז סמכות לקבלת החלטות וליישומן. ארגון קבוצות העבודה מקשה על רכישת ידע. שיטת המטלות אינה מאפשרת ללמוד בצורה מלאה את כל תפקיד האחות, אין ללומדות כל ידע אינטגרטיבי על המחלקה. אפילו לאחיות הממונות על מחלקה אין נתונים המספיקים לניהולה.

תנועות מופרזות של הסטודנטיות – עומס העבודה לא ניתן לשינוי, למרות שלעתים קרובות עולה מספר החולים, אז יש צורך בתגבור של אחיות. הזזת האחיות לעתים תכופות הוא גורם נוסף למתחים ולחרדות. הכחשת חשיבות הקשרים עם החולים אינה מהווה הגנה יעילה, שכן התזוזות משפיעות בעיקר על הסטודנטיות, שטרם פיתחו את מנגנוני ההגנה המתאימים. הסטודנטיות חשות אבל עם עזיבת החולים ומרגישות כי הן מאכזבות אותם. גם המעבר למחלקה חדשה, ללא הכנה מספקת, תורם לזרות, חרדה וספקות. הסגל הבכיר מעריך שנדרשים שבועיים על מנת להסתגל למחלקה חדשה. הפתאומיות בהעברות אינה מאפשרת להתכונן אליהן כראוי והופך את הפרידה לטראומטית ('עבודת הדאגה' ו'עבודת האבל').

מצב זה גורם ליצירת מנגנון הגנה של ריחוק/ניתוק (detachment) והפחתת המעורבות נפשית. מנגנונים אלה גורמים לירידת העניין של האחיות בנעשה במחלקה בה הן עובדות, שחיקה בתחושת האחריות שלהן, ומעודדים עמדה של חוסר איכפתיות. כאשר אחיות מגלות עמדות אלו בעצמן, הן חשות חרדה, ואכזבה כאשר הן מוצאות אותן אצל אחיות אחרות. התוצאה – חוסר סיפוק מהעבודה.

תת תעסוקה של הסטודנטיות – מאחר שעומס העבודה משתנה תדיר, יש מאמץ לקבוע את מכסות כוח האדם על פי שיא העומס. מסיבה זו, בכל זמן אחר יש תת תעסוקה של הסטודנטיות. סיבה נוספת לתת תעסוקה היא שהמטלות מאורגנות על פי רמתה של הסטודנטית הפחות מיומנת. בביצוע המשימות הסטודנטיות כמעט אינן נדרשות לשיקול דעת ורמת האחריות הנדרשת מהן היא נמוכה. תת תעסוקה כזו מעוררת חרדות, אשמה, תסכול ועוד.

חסך בסיפוק אישי – חלוקת תפקיד האחות למקטעים, אי יכולת לבטא את כישורי האחות במלואם, העדר קשר אישי אחות – פציינט, העדר משוב על הבראת הפציינט והעדרה של הכרת התודה מהפציינט, העדר תגמול מצד הסטודנטיות כלפי האחיות הבכירות על ההדרכה בעבודה ברמה גבוהה יותר, חוסר יכולת של צוותי עבודה להתגבש, אין תרומות ייחודיות, גורמים לחסך עמוק בסיפוק אישי מן התפקיד והעבודה. ה'דהפרסונליזציה', המשמשת כהגנה, גורמת לעניינים להדרדר. אין תמיכה במהלך כל השירות כאחות, לא כל שכן בעיתות לחץ רב. למעשה אין עבודת צוות, שכן כל אחות מבצעת את תפקידה לפי רשימת המטלות הניתנת לה. צורת ביצוע התפקיד אינה עונה על צרכים נפשיים של מתן תמיכה, תשומת לב, ולא נותנת מענה על צרכי תלות של החולה ושל האחות עצמה.   

 

הגישה השניה להסבר על כשלון ההגנות החברתיות להקל על החרדה – על פי ההשפעה הישירה של מערכת ההגנה החברתית על הפרט.

ההגנות מופעלות על ידי יחידים, ולכן מערכת ההגנה החברתית אינה תוצאה של מוסד בית החולים או תפקיד האחות. ההתנהגות היא הקשר בין ההגנות של הפרט ובין המוסד. לשם חברות במוסד נדרשת רמה מסוימת של הלימה בין הפרט ובין מערכת ההגנה החברתית. העדר הלימה מינימלית גורמת למשבר בלתי נמנע – בד'כ עזיבת המוסד. פעולה על פי דפוסי התנהגות והגנות אישיים תגרום לדחייתו על ידי שאר החברים ואילו ניסיון להתנהג על פי מערכת ההגנות החברתית תשאיר אותו פרוץ, ללא הגנותיו האישיות, ולכן מוצף חרדה. הלימה מושגת על ידי הבנייה מחדש של מערכת ההגנה החברתית כך שתתאים למערכת ההגנות האישיות או ע'י הבנייה מחדש של מערכת ההגנות האישיות כך שתתאים למערכת החברתית או ע'י קומבינציה של השתיים. התהליך של ההתאמה תלוי בהשלכות חוזרות של מערכת ההגנה האישית על מערכת ההגנה החברתית והפנמות של המערכת החברתית אל המערכת האישית.

מערכת ההגנה החברתית של האחיות תוארה כהתפתחות היסטורית של אינטראקציה משותפת בין הפרטים להשליך ולהמחיש אלמנטים רלבנטיים של מערכות ההגנה האישיות שלהם. מנקודת מבטו של החדש, מערכת ההגנה החברתית היא נתון חיצוני, שאליו יש להסתגל. פניכל העלה נקודה דומה, בטענו שמוסדות חברתיים מוקמים על ידי אנשים לסיפוק צרכיהם, את הופעים למציאות חיצונית בלתי תלויה בפרטים ומשפיעה עליהם. מאחר ושירות האחות עמיד בפני שינויים, על האחות החדשה להסתגל אליו ולפתח הלימה בין מערכות ההגנה האישית והחברתית, והדגש הוא על שינוי ההגנות האישיות ואינקורפורציה של המערכת החברתית. מאחר שמערכת ההגנה החברתית של מוסד האחות בנויה על הגנות פרימיטיביות, גם האחות החדשה צריכה לעשות אינקורפורציה של הגנות אלו, לפחות בשטחי החיים הקשורים לעבודה. הגנות אלו מכוונות למצבים אלימים ומפחידים בינקות ומסתמכים על פיצול אלים המפחית את החרדה. מנגנון זה מונע מהפרט מלהתמודד עם החרדה, לכן הפרט אינו יכול להפגיש את התכנים של מצבי החרדה בפנטזיה עם המציאות, ולא ניתן להבחין בין חרדה פתולוגית או לא מציאותית ובין חרדה מציאותית המתעוררת מסכנות אמיתיות. לכן, החרדה נשארת ברמה שנקבעת על ידי הפנטזיות ולא ע'י המציאות. ההפנמה הכפויה של מערכת ההגנה של בית החולים מקבעת אצל הפרט רמה משמעותית של חרדה פתולוגית.

ההפנמה הכפויה והשימוש בהגנות אלו מונע את ההתבגרות של ההגנות האישיות, התבגרות המאפשרת שינוי של שיירי החרדה הינקותית ומונעת מהתעוררות מחודשת של חרדות מוקדמות והשלכתן למצבי חיים שוטפים. כלומר הפנמת מערכת ההגנה החברתית גורם לרגרסיה לשלבים מוקדמים ולתופעות נוספות – ירידה ביצירתיות  ובחשיבה מופשטת, פגיעה ביכולת לטפל במציאות בצורה יעילה ולשלוט בחרדות, חוסר אונים מול מצבים חדשים. מערכת ההגנה החברתית מונעת אינטגרציה נפשית והערכה עצמית מציאותית, תורם לעשיית שגיאות, ולכן לתחושת אשמה וכשלון. ההגנות החברתיות מונעות מהפרט להכיר במלוא היכולת שלו לדאגה לזולת, סימפטיה וחמלה, ולפעולה על סמך רגשות אלו, פעולה המחזקת את האמונה בהיבטים החיוביים של עצמו. לכן, מערכת ההגנה החברתית פגועת ישירות בשורשי הפעילות הסובלימטיבית, שבאמצעותה הפרט עובד על החרדות הינקותיות ומתגבר עליהן. נראה שהמוטיבציה העיקרית בבחירת מקצוע האחות היא המשאלה לפתח סובלימציות בטיפול בחולים וכך להשיג שליטה בחרדות ינקותיות, להשיג שינוי של חרדות פתולוגיות ולהשיג בגרות אישית. משאלות אלו אינן מתמלאות במערכת הקיימת.

סטודנטיות בשנים המתקדמות של הלימודים חשות בקונפליקט בין עצמן ובין מערכת ההגנה של בית החולים בעוצמה רבה יותר וכלן הפרישה ביניהן רבה יותר. התרשמות החוקרת היא שבין העוזבות נמצאות האחיות הטובות יותר. הראיונות איתן הראו כי העוזבות חשו מצוקה בגלל האינהיביציה של ההתפתחות האישית שלהן. מערכת ההגנה החברתית גורמת לעזיבתן של אלו שעשויות להיות אחיות בעלות תרומה משמעותית להתפתחות המקצוע, ובכך סוגרת מעגל שוטה של דלדול מקצוע האחות.

 

סיכום

מטרת מאמר זה לבדוק את הרמות הגבוהות של המתח והלחץ אצל האחיות, והמסקנה היא שטבע המשימה של האחות, על אף שיש בה קשיים ברורים, אינה מסבירה במלואה את החרדה הגבוהה. לכן, נעשה ניסיון להבין את מערכת ההגנה החברתית – מנגנוני ההגנה שהאחיות עושות בהן שימוש להקלת החרדה, ולבדוק היכן הם נכשלים.  המסקנה היא שמערכת ההגנה החברתית יצרה מיסוד של מנגנוני הגנה פרימיטיביים, שהקלו על הופעת החרדה אך לא תרמו להפחתתה ולשינויה.

השפעת ההגנות על יעילות ביצוע המשימה של האחיות – הממצא הברור היה שהביצוע היה בלתי יעיל במידה רבה: יחס גבוה של צוות/חולים, תחלופת עובדים גבוהה, כשלון במילוי מטלת הלימוד של הסטודנטיות, וזה בנוסף לחרדות הנובעות מהתפקיד עצמו. ממצא קודם הראה על קשר ישיר בין שיעור ההחלמה של חולים בבית חולים ובין המוראל של הצוות, בעוד ממצאי מחקר זה מצביעים על תרומה שלילית של המוראל להחלמה.

ההצלחה של מוסד חברתי קשור במידה רבה לטכניקות שנבחרו על ידי עובדיו להכיל את החרדה.  על מנת להניע שינוי חברתי/ארגוני יש צורך להבין את ההיבט הזה של תיפקוד הארגון (מערכת ההגנות שלו). שכן, בעת הבנייה מחדש של הגנות, בעת ביצוע שינויים בארגון, משתחררות חרדות, ובהעדר טיפול והתייחסות לחרדות האישיות והחברתיות ומערכות ההגנה נגד חרדות אלו, החרדות עלולות להפריע לביצוע השינוי.

ההתנגדות לשינוי תהיה גבוהה ביותר בארגונים שבהם מערכת ההגנה החברתית נשלטת על ידי מנגנוני הגנה פרימיטיביים, שעפ'י מלני קליין הן הגנות פרנואידיות-סכיזואידיות.

מערכות הגנה פרנואידיות-סכיזואידיות מונעות תובנה אמיתית של הבעיות והערכה מציאותית של חומרתן. לכן, לעתים קרובות, רק משבר עשוי לסייע להנעת שינוי במערכות כאלה.

 

 

 

 

-----------------------

תגובות

הוספת תגובה

פאניפאני6/2/2007

מהו המקור של הטקסט - אם אפשר את הביבליוגרפיה?.


×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.