יעוץ ארגוני - מרכז פרויד
יעוץ ארגוני - מרכז פרויד

מאמרים

Ego & self in the group

סיכום מאמר מאת שמואל ארליך, מטרת המאמר היא לבחון את הרלוונטיות של שני מושגים פסיכואנליטיים מרכזיים , אגו וסלף, לתהליכי ותפקודי קבוצות
תאריך פרסום: 12/9/2003

Ego  &  self  in  the  group :  joining ,experiencing, and individuation .

/  Shmuel  Erlich .

 

 

מטרת המאמר היא לבחון את הרלוונטיות של שני מושגים פסיכואנליטיים מרכזיים – ego ו-selfלתהליכי ותפקודי קבוצות. מאמץ זה יכול להחשב כהמשך למאמץ קודם של קליין וארליך ליישם את מושג ה – ego לדינמיקה וצמיחה משפחתית . (1976)

ביטויים של תת-מיבנים פסיכיים של היחיד בקבוצה ( אגו , id ,סופר- אגו ) נדונו כבר, במובן של מבנה אינטרא-פסיכי ותהפוכותיו במסגרת הקבוצתית. (ראה במיוחד Foulkes 1964; ו- Yalom 1970 ). טענתו של המחבר היא שמושגים אלה הם בעלי שתי פנים:האחת מנקודת מבט קבוצתית, והשניה מנקודת מבט פסיכודינמית  של היחיד.

המאמר יעסוק בסקירה של הכתובים הפסיכואנליטיים העוסקים במושגים של ego ן-self,

כמו כן יציג כותב המאמר  תזה לפיה ; למרות שאגו ו-self  מושתתים על הציר האינדיוידואלי, הם חלק בלתי נפרד, ובולט, מצרכי הקבוצה, להשיג את הפוטנציאל שלהם.

קבוצה יכולה, מצד שני יכולה להתפס כמשתלטת על האישיות ואיכות ה-ego   ןה- self ,על אף שזה נעשה ברמה חדשה של המשגה, - היא נתפשת כישות אורגנית עם זכויות משלה.

בהמשך, יתמקד המאמר בהבדלים בין אגו ל-סלף,כמייצגים  התנסות שונה  מהותית, של קשרים בין סובייקט לאובייקט.  הבחנה זו מספקת הבנה טובה יותר של אגו וסלף , בקבוצה. לדעתו של כותב המאמר, הבחנה זו יכולה להיות מושגת ע"י התנסות של being ן-doing  .התנסות זו קשורה בעיקר למימדים של מיזוג (fusion ) לעומת ניפרדות של סלף ואובייקט.

אבחנה זו טובה גם לאטמוספירה ששוררת בקבוצת עבודה , לעומת לזו שבקבוצת ההנחות הבסיסיות .   בקבוצות עם הגדרה טובה של  primary task וקשר טוב לתוצר או ה- outcome ,האופנות הטיפוסית שתשרור היא ה-doing ,ועמה ישלוט האגו ותפקודיו.

בקבוצות שבהן התפקיד הראשוני הוא קיומי, מרוכז בהתנסות של " כאן ועכשיו" במקום במטרה אינסטרומנטלית או פרודוקטיבית, הן קבוצות שבהן שוררת אופנות ה-being  ; הפוקוס משתנה ל-סלף, להתנסות שלהן של מיזוג  וקיום מתמשך, ולצרכים ונושאים רגשיים.   בעוד שתי אופנויות אילו מגדירות טווח התנסותי ,עולה השאלה מי השתים דומיננטית ברגע מסויים בקבוצה, והאם ואיך זה רלוונטי ומתאים לקבוצה.

 עיון תיאורטי.

התפתחות נמצאת במקום בו " I" ו-"groop" נמצאים יחד,קשורים ובלתי ניתנים להפרדה.התפיסה הפסיכואנליטית אודות גדילת והתפתחות היחיד מבוססת על שתי סריות משלימות(קומלימנטריות).

כאשר מסתכלים מנקודת מבט חיצונית, יחסי אובייקט מציאותיים(בין אישיים), -ההתפתחות צומחת לאורך ממד של סיבוך גדל והולך מה"קבוצה" או היחידה החברתית; מהיחיד לדיאדה, ואח'כ לטריאדה , ומשם בהדרגתיות, כחבר בקבוצות חברתיות מורכבות ומרובות.

כאשר מסתכלים מנקודת מבט פנימית (אינטרא-פסיכית) של יחסי אובייקט ,לעומת זאת, ההתפתחות נעה מאיחוד (merging )בלתי מופרד בקבוצה ה'גדולה מן האני' (הדיאדה של אם-ילד, המשפחה) אל נפרדות גוברת והולכת, והגדרת היחיד את תחושת העצמי והאני שלו. 

פרויד היה ער מאד למשמעות הקשר בין הפסיכולוגיה של היחיד והקבוצה. רגישותו לנושא הביאה אותו לכתוב את מאמרו :  פסיכולוגיה חברתית והאנליזה של האני, (1921),בדיוק כאשר היה בין שתי רויזיות בראייתו התיאורטית ; האחת –תיאורית האינסטינקט הכפול ב-מעבר לעקרון העונג (1920) , והשניה המבוא למבוא הסטרוקטורלי ב- The ego & the id (1923),העבודה על פסיכולוגיה קבוצתית הקדימה את המודל הסטרוקטורלי של האגו, ונשענה על תיאורית הנרציסיזם (1914). רעיונות אילו יכולים להחשב כבסיס לתיאוריה המאוחרת יותר של העצמי (קוהוט 1971, 1977).  כך המחקר על האגו של היחיד נמהל עם פסיכולוגיה קבוצתית.

השימוש במילה אגו קדם לפרויד והוא היה במובן של 'האדם  כסובייקט' אשר פועל, חושב, מרגיש ומתנסה במגוון הפעילות האנושית. במובן זה אגו אינו סוכנות והוא גם פונקציה של האגו וגם מרכיב בלתי נפרד ממנו.  למרות  שבמודל הטופוגרפי של פרויד, לא מותווה עדיין אגו במובנו הסופי, האגו יכול להתפרש  כסוכנות פעילה ומזוהה עם רציונליות והכרתיות.המודל הסטרוקטורלי מניח שהאגו מתווך בין האיד האינסטינקטואלי , הסופר-אגו והמציאות החיצונית, ושהוא עצמו, במידה מסויימת , נמצא מעבר לרציונליות וההכרתיות.  הוא מדגיש את היכולת הטבועה בו לעמוד בנחרצות בלחצים, להנהיג השהיה(של אימפולסים) ובכך לאפשר אבחנה ובחירה, וזאת כנגד שאר המערכות הפסיכיות שאינן יכולות להנהיג  השהיות ולהיות טולרנטיות אליהן.   לעומת זאת ,פסיכולוגית האגו החדשה (הרטמן 1950) , העבירה את האגו למערכת מושגית לפיה הוא מפעיל את השפעתו דרך פונקציות ותהליכים פסיכולוגיים  שונים. אגו נתפס כעמדה של כוחות אינגרטיביים ואינטראקטיביים, זה מעביר את המוקד מהתשוקה האישית אל רמה לא אישית כביכול , ומזוככת יותר של מאבק כוחות  המזכיר דינמיקות של של תאגידי ענק.

קשה היה לגשר בין הגישה הפנומנולוגית לגישה התפקודית אינסטרומנטלית, ועם הגדרת האגו כמערכת נפשית האחראית לפונקציות האדפטיביות ; והעצמי ,לחילופין ,רק ייצוג אובייקט ספציפי בתוך המערכת הנפשית.(הרטמן 1950). הבעיה נעשתה מביכה יותר עם ההסתבכות של האנרגיה הבסיסית או הענין הכמותי של הנרציסיזם.

קוהוט (1971, 1977) סלל את הדרך לדחיית הפסיכולוגיה הפסיכואנליטית של אגו לעומת דחפים אינסטינקטואליים. תוכנן  מבנה חדש של 'עצמי' חסר דחפים, שהוא מבנה- על פסיכולוגי שליט .הדגש עתה הוסט מהקונפליקט וההסתגלות, אל הצורך למימוש והגשמה והספקה מתאימה של צרכים. המוקד הפסיכופתולוגי וההתפתחותי נע מהדגש על הקונפליקט בניסוח של סימפטומים, אל נושאים של עצירה וניוון ,דיסוציאציה ופרגמנטציה של העצמי.

מתחים בין המודל המערכתי והמחקרי טבועים ומצויים תמיד. מושגים מערכתיים מובילים לעיסוק ביעילות ותחזוקה, עם שליטה וויסות והסתגלות, ועם יחסים בין קלט ופלט. אלה תלויים במגוון מושגים נוסף כמו: אנרגיה לתדלוק המערכת, גבולות לתחום אותם מהסביבה ולהגביר יעילות,משימה ראשונית שמגדירה את העבודה שצריכה להעשות, ו-זרימת קלט- פלט שמגדירה את היחסים בין המערכת וסביבתה.  ברמה הקבוצתית, פונקציות אילו הופכות לגילויים כמו: מנהיגות, סמכות ו-אחריות להגדרת משימה והשלכותיו.

מצד שני , מקצים מושגים והנחות חוויתיים במה מרכזית לרגשות,צרכים וסיפוקם, הגשמה או תיסכול. חוסר או העדר סיפוק מתאים של צרכים יכול לגרום עצירה או איחור ברצף הפנימי.

ארבע רמות של יחסים בין הפרט והקבוצה.

ארבע רמות דיון מובחנות אחת מהשניה , והתובעות רמות מושגיות מופשטות שונות,  בנושא היחסים בין היחיד לקבוצה, תידונה להלן. המחבר יציע שמות שונים לרמות אילו (summation-סיכום/תמצית ;  consummation –הגשמה ; organismic –מנגנון ; systemic –מערכתי) במאמץ לתפוס את האיכות הפנימית שכל אחת מתנה/מניחה.

1.or intra-personal - summation Personal

רמה זו מיוצגת באופן הטוב ביותר ע"י פרויד ותפיסתו את הפסיכולוגיה של הקבוצה. 1921.

כאן תהליכי קבוצה מובנים במונחים של פסיכודינמיקה אינדיוידואלית. ההמשגה נשארת לחלוטין ברמה של היחיד בקבוצה,פרויד מסביר את התנהגות הקבוצתית במונחים של תהליכים ומנגנונים הנובעים מ- והמייצגים את המטפסיכולוגיה של היחיד. תופעות קבוצתיות מוערכות כמותית,חיבורית וכפולתית,-כסיכום של תהליכים אינטרא-פסיכיים של האינדיוידואל מעבר לחברי הקבוצה.

2.Interpersonal-Consummation

כאן הדגש נודד למפגש בין הדינמיקה של האינטרא-פסיכי  והמסגרת הקבוצתית, כמו גם המפגש עם חברי הקבוצה. השאלה הנשאלת היא – מה מתפתח ,או מה נעול בפני התפתחות, כתןצאה ממפגש זה?  המפגש מתנהל דרך אינטראקציות בין יחידים בעלי צרכים שונים ומובחנים דפוסי וויסות, בתהליך המתמשך של גירוי ותגובה הדדיים.

תהליך זה מאפשר לחברי הקבוצה להשיג ביטוי עצמי באופן הטוב והמלא ביותר דרך מסגרת הקבוצה ותהליכיה.

כאשר משווים את שתי רמות החשיבה אודות תהליכי היחיד והקבוצה, נראה כי ברמה הראשונה הושג מעט או מאומה לא הוסף ליחיד, ומה שכבר מצוי אצלו רק סוכם, או הוסף מה שהושג ונתרם ע"י יחידים שונים.  ברמה השניה ,לעומת זאת, משהו חדש הוסף ללא ספק, ע"י המפגש שלו עם הקבוצה, אשר נמצא הרבה מעבר למה שהוא השיג או הביא למפגש זה.  משהו בתוך מסגרת הקבוצה ובאמצעיה , הגורם ליחיד להתפתח, להתבטא, ואף לשפר ולשכלל את הפוטנציאל שלו. לכן מכונה רמה זאת הגשמה.

3.Supra- personal-Organismic

הרמה זאת אנו פוגשים לראשונה מושג כמו ' הקבוצה כשלם' .הקבוצה נתפסת כיחידה(unit)

מתקיימת ברמה חדשה של בחינה והמשגה , גם אם חלק מהמושגים מושאלים מהמודלים של היחיד (דוגמא עיקרית לכך היא התיאוריה של  ביון [1961]). ההיבט הנוסף הוא שהקבוצה מתפתחת לאורך שלבים שמקבילים לשלבי התפתחות  היחיד. הרמה מייצגת שינוי מרכזי במיקוד  וההבנה. הקבוצה אינה נתפסת דרך רכיבי היחיד, אלא כאורגניזם- כישות בעלת זכויות משל עצמה, ובעלת דינמיקות , מבנים והתפתחות עצמאית  מעבר ליחיד המניע אותה.

4.  Inter-groop and inter-organisational- systemic

ברמה זאת המוקד עובר ליחסים בין קבוצות או תת-קבוצות של המערכת, כמו גם בין אירגונים שונים ומערכות חברתיות. כאן ההבנה מתבססת בעיקר על גישה ותיאוריה מערכתית. היחיד נתפס כייצוג של הקבוצה אשר בה הוא נמצא. אופן התנהגותו מייצג את הקשר לקבוצה. במובן מסויים רמה זו היא ההיפוך של הרמה הראשונה. ברמה הסיסטמית  היחיד נתפס ומובן דרך תהליכי הקבוצה, כמו שהקבוצה ברמה הראשונה נתפסה ע"פ התיפקוד של היחיד.

 

דיון: אגו ועצמי בכל רמה.

ברמה האינטראפרסונאלית  יש התמקדות ביחיד: בתכונותיו המיוחדות, אישיותו, הקונפליקטים שלו, יחסי האובייקט וכול'י .  פרויד(1921) ההסבר לנטיית היחיד לרגרסיה ולאיבוד זהותו בהמון, נעוץ במונחים של אני-אידיאלי, וב'רשות' שנותן האדם למנהיג להחליף את האני- האידיאלי שלו. בפיתוח מאוחר יותר של רעיון זה מתייחס Saravay

 (1975) למוכנותו של היחיד להכנס לרגרסיה ומיזוג של עצמו עם ההמון ,המתבססת על רגרסיה של האגו. רגרסית האגו הזו , גורמת לאיבוד ניפרדות זמני בין אגו לבין סופר- אגו, ולרגרסיה בתפקודי האגו של יחסי אובייקט. זה מסביר את הירידה בבוחן המציאות ואת ההיחלשות והאיפולסיביות שכה אופיינית ליחידים בקבוצות גדולות.

ברמה השניה- האינטרפרסונלית, הכה מוכרת לנו מהניאו-פרוידיאנים והפוסט-פרוידיאנים,

יחסי האובייקט של היחיד משמשים לנו מפתח להבנת מה שקורה בין יחידים בקבוצות ומצבים חברתיים. הדגש על יחסי אובייקט אינו רק, כמו ברמה הקודמת, תיפקוד אגו של הסתגלות ריאליסטית , שתפקידו לספק משאלות אינסטינקטואליות.   Winnicott, Fairbairn , Guntrip,כמו גם אריקסון , קוהוט וסליוון, כל אחד בדרכו, ראו את הדחף לקירבה וקשר עם האחרים כמניע  ראשוני של היחיד. הקבוצה משקפת את התהפוכות של מניע ראשוני זה ,מאפשרת לו לבוא לידי ביטוי ,מגנה עליו, ומגבירה את התפתחותו במעגל החיים.  הרמה הראשונה יכולה להחשב כשייכת לאגו, הרמה השניה שלטת ע"י העצמי.

יחסי האובייקט בין היחיד ואלה הקרובים לו, רגשות הקשורים לקנאה ב- וקנאה ל-, אהבה ושנאה, אינטימיות וניכור ,ריחוק וקירבה, -כל אלה מחייבים פרספקטיבה סובייקטיבית שמדגישה התנסות חוויתית של דחפים ,קונפליקטים,מציאות –והחלטות הסתגלותיות אובייקטיביות לגביהם. הדגש לפיכך עובר מהאגו אל העצמי; וזה העצמי שמספק את ההיפוך החוויתי-סובייקטיבי לאגו האובייקטיבי האדפטיבי .

הכבוד לרמה השלישית- הסופרא- אינדיוידואל, שמור בעיקר לביון (1961). הוא רואה את הקבוצה כמפלס חדש שמתגלה. הקבוצה כשלם נתפסת ברמה עמוקה בלתי מודעת כישות אמהית.  ככזו, זה מעורר אצל היחיד מאבקים קדומים : משאלה למיזוג ואיחוד כנגד ניפרדות ובדידות ; התנסויות כוחניות של סיפוק , הזנה ותיסכול ; אמביולנטיות חריפה – רגשית (אהבה / שנאה) והגנתיות ( פיצול וזהות השלכתית) ; ומתחים בין בליעה וניכור.

לפיכך, השתתפות בקבוצה תעורר בקרב חבריה , אמביולנטיות ראשונית ופרימיטיבית , חרדה ורגרסיה.

האמביולנטיות והחרדה החריפה המתקשרת אליה, מעוררת מנגנוני הגנה האופיניים לעמדה הפרנואידית סכיזואידית , כלומר פיצול והזדהות השלכתית. חבר קבוצה משמש כמיכל , מוכן לקלוט ולקחת מכל האחרים את החלקים שנפרשו מהם. מתפתחת מטריצה משותפת, שהינה סמויה ומרומזת, בלתי מילולית, סימבולית מאד ובלתי מודעת.

 מטריצה משותפת זו מאפשרת להעלות פנטסיות משותפות של הקבוצה כשלם, כתבנית קבוצה ,או כקבוצה-כישות, עם המנטליות וההוויה של עצמה.

מתרחשת שונות של תיפקודים ותפקידים,וכניסה אליהם, ובהדרגה מתפתחת תרבות קבוצתית.

ברמה האוגניזמית ,ברור כי הקבוצה ולא היחיד, היא הישות או העצמי.

  כמו המסייע הקבוצתי, המנהיג, היועץ או הטרפיסט, גישתו של ביון אינה מטפלת ביחיד ככזה. העצמיות שאליה הוא מתייחס היא של הקבוצה, ולא של היחיד. מתייחסים כמובן אל היחיד, אך כייצוג של הפנטסיות המשותפות שהקבוצה מתחלקת בהן , או של ההזדהות ההשלכתית של אתו זמן.   ביון עושה הבחנה בתוך יחידת הקבוצה, בין קבוצת עבודה לבין קבוצת הנחות בסיסיות, בדרך שמאד מזכירה את ההבחנה שעשה כותב המאמר, בין אגו ועצמי : לפי ביון, כל קבוצה נפגשת כדי לעשות משהו, כאשר קבוצה פועלת לקראת מטרה , מתייחסת למציאות ,- השיטות הן רציונליות ומדעיות, אפילו אם הן בוסר.  האיפיונים דומים לאילו שפרויד ייחס לאגו. ביון (1961) .  באופן דומה , כותבת Margaret Rioch  (1975) : " קבוצת עבודה בוחנת ללא הרף את מסקנותיה ברוח מדעית. היא מחפשת מידע, לומדת מניסיונה, ושואלת בלא הפסק כיצד היא יכולה להשיג את מטרותיה בדרך הטובה ביותר. זוהי הכרה בהירה של תהליכי למידה והתפתחות של פרק זמן . זה מקביל לתפיסתו של פרויד את האגו של אדם בוגר ורציונלי ."

מעניינת ,ההקבלה בין קבוצת הנחות בסיסיות לבין האיד ,ובין קבוצת עבודה לבין האגו.

ההשואה של הנחות בסיסיות עם האיד מחוזקת ע"י ביון בטענתו, שבהתנהגות של הנחות בסיסיות , אין צורך באימון(training ) נסיון או התפתחות נפשית.זה קורה באופן בלתי נמנע, מיידי ואינסטיקטואלי.(1971)

כדי לחזור על מה שהיה עד כה: בתיאוריה הפסיכואנליטית שאחרי  1923 ,האגו הוא מושג מערכתי , המדגיש אספקטים של הסתגלות ותיפקוד, כמו יעילות, תועלת,כוח ועבודה ,הספק בעבודה,יכולת ותפקודים מנטליים.  המהלך הראשוני של האגו נאבק להיות בעולם הרציונלי, האובייקטיבי והמדעי. העצמי, לעומת זאת, הוא בעיקר חוויתי, ומתקשר לצרכים אשר צריכים להתמלא כדי להבטיח את המשך הצמיחה וההתפתחות. העצמי הוא סובייקטיבי ושואף לסובייקטיביות.

 בהתייחס לתחום הקבוצה, ההשלכות של אילו משתנות עם הרמות השונות של התהליך הקבוצתי, תחת דיון ותצפית.  ברמה האינטראפרסונלית הדגש הוא על האגו ותפקודיו.

ברמה האינטרפרסונלית מעורב העצמי ביחסיו עם אחרים בקבוצה, ובהתמודדות מכריעה  לחוות סובייקט אנושי. ולבסוף ברמה הסופרא-אינדיוידואלית וברמות האורגניזמיות, האגו /עצמי אינם מתקיימים כישויות.  במונחים של הזדהות השלכתית, הם חלק מהקבוצה כשלם, כאשר דרך השינוי המושגי שלהם ,הם מיידעים אותנו על אופי ומצב ישות חדשה זו.

ברמה זו של מהלך הקבוצה , האגו /עצמי מתחלף ל- ''אגו קבוצתי', בקבוצת העבודה ; או

'עצמי קבוצתי' , אשר בו היחיד מתמזג, ועשוי להעשות ' רכב' ל ' איד הקבוצתי'בקבוצת הנחות בסיסיות.

המימד החשוב מכולם הוא –המיזוג לעומת ניפרדות ,אשר סביבם היחסים בין היחיד והקבוצה מתפתחים. ההשלכות והמשמעות של המושג אינדוידואל הוא של בן-אנוש יחיד, בניגוד לחברה, משפחה וכול'י. מכאן שהיחיד מוגדר בעומדו בניפרד מהקבוצה.

המלה קבוצה (groop ), מצד שני, נגזרת מהשורשים הנקשרים לקשרים(knots ) ואשכולות

(clusters). המובן האטימיולוגי יהיה lump (גוש)  או mass .

קבוצה מתייחסת לקשירת היחיד למסה גדולה או שלם. קשירה כזו מעלה מייד את שאלת הגבולות. תחזוקת וויסות גבולות היא אחת הפונקציות העיקריות של האגו. גבולות מציבים את היחיד בניפרד מהקבוצה , וערבים לייחודו וניפרדותו. עם זאת, גבולות הם גם נקודת מגע בין ישויות שונות. זו הסיבה מדוע יחסי אובייקט הם פונקציה כה מרכזית באגו.

מדוע תהליכים קבוצתיים נותנים לרגרסיה להמשך, ולהיות כרוכה בקשיים מנטליים ופסיכולוגיים?  התהליך של כניסת אדם לקבוצה דורש מידה של ויתור-עצמי , של ויתור על חלקים של האגו/עצמי ולהשליך אותם על הקבוצה כשלם,(בד"כ ע"י הזדהות השלכתית) או

על יחדים ספציפיים בתוכה.  עבודה פסיכולוגית זו הינה מאד תובענית במונחים של מאמץ ורגשות המושקעים בכך. זה דורש התגברות וויתור של חלק מהחלקים הנרציסיסטיים, של הלכידות והמלאות של העצמי , כמו גם על חלק משלמות(אינטגריטי) האגו , כמו הכוון למטרה שליטה וגבולות. כאשר היחיד מצליח למצוא את מקומו והגדרתובחברה ,דרך עיצוב זהות והשקעה בתפקיד חברתי מסויים, זה בד"כ תומך, מחזק ומפצה מבפנים ומבחוץ.

זה מה שקורה בקבוצת עבודה : התפקיד והאישיות של הקבוצה ברורים ומוגדרים.

במידה שהאגו של היחיד גם הוא מוגדר דיו ושלם, הוא מוצא את מקומו בקבוצה בקלות, ומצטרף ע"י דרך של הזדהות עם התפקיד, המתקשר לזהות העצמית שלו.

בקבוצות שאין להן מטרה מסויימת ליצור משהו מעבר להם, והמשימה הראשונית אינה ברורה ומוגדרת,(דוגמא טובה לכך הן קבוצות תרפויטיות,או קבוצות למידה) יש כח המושך להתמקד בחוויה של כאן - ועכשיו. בתנאים אלה , המיקוד הוא בעצמי, כאשר האגו –ברקע.

תוצאות נוספות של התנסות זו כוללות רמות שונות של טשטוש גבולות ,איבוד של בוחן מציאות טוב, ירידה בהתמצאות בזמן ובמרחב,מבוכה סביב המשימה הראשונית,ושליטה של הנחות בסיסיות.

עצמי ואגו כ- doing ו- being

בלא שנשנה את איפיוני האגו והעצמי כפי שהגדרנו אותם עד כה, אנו יכולים להסביר את טבעם השונה והמשלים (קומפלימנטרי)  מאותה נקודת מבט אך בקונטקסט אחר.  ארליך

 (1985-1998) פיתח מסגרת מושגית ,( בעקבות רעיונותיו של Winnocot  (1971)) ,אשר לפיה  המימדים של –being ו- doing  פועלים באופן מקביל ומשלים, ודרכם החוויה מתנהלת ןמתארגנת.  ארליך הגדיר מושגים אילו כאופנויות חוויתיות.

אופנויות אילו מתייחסות בראש ובראשונה ,ובעיקר, לחוויה של סובייקט ואובייקט, אשר יחד כוללות את טווח יחסי האובייקט.

ישנם הבדלים משמעותיים בדרך שבה החוויה של סובייקט ואובייקט מתנהלת דרך שתי אופנויות אילו.

באופנות ה-doing –סובייקט ואובייקט נחווים כנפרדים ומובחנים, ומכאן ביחסים פונקציונליים או אינסטרומנטליים האחד עם השני: כמו עשיית פעולה, מופעלת או מפעילה, פעילה או סבילה, וכו'. הזמן נחווה ככרונולוגי, בר-חלוקה וריאלי, כמו כל הרכיבים של בוחן מציאות טוב.   החשיבה האופיינית לאופנות זו היא מסוג תהליכים משניים, ובהתאם היא מדגישה מטרות ושיטות אובייקטיביות ומדעיות.

האוריינטציה והנטיה הכללית היא של פונקציה יעילה , של תפקיד וביצוע ושל כווניות ומטרה.   גבולות הם בעלי חשיבות חיונית באופנות זו. המובחנות והיחודיות של עצמי ואובייקט באים לידי ביטוי בבהירות ובעוצמה של גבולות שמציבים אותם במופרד. האופנות של –doing מזכירה את רעיונו של –Foulkes (1964) של    Ego training in action  

אבל שונה קטגורית ומהותית. Foulkes  מתייחס לפעולה ואינטראקציה בתוך הזירה התרפויטית, בעוד שכאן, הדגש הוא על אופי החוויה של העצמי של היחיד ושל האובייקט באמצעות החוויה הסובייקטיבית.

מצד שני, באופנות של being סובייקט ואובייקט נחווים כמיזוג ללא גבולות ברורים, הגבלת זמו, מרחב, או דרישות דומות אשר מתקשרות ופועלות באופנות ה-doing .

גבולות קיימים רק אם הם כוללים ומכילים את האובייקט והסובייקט, תלויים במיזוג ובאיחוד , ומאפשרים את המשכיות החוויה.

החשיבה האופיינית היא מסוג תהליכם ראשוניים, ולכן אינה מובילה לבוחן מציאות ,דיוק ואובייקטיביות. אופנות ה-being מאפשרת לסובייקט לחוות באופן מלא את עצמו כקיים ומתמשך באיחוד עם האובייקט.

שתי נקודות נוספות:

1. באופן התפתחותי האופנות של being ו-doing  קיימות מתחילת החיים. יש יותר ויותר עדויות לתינוק שנולד, מצוייד ומתפקד מלכתחילה עם יכולת אבחנתית חריםה וחדה של הערכת המציאות , בהתבססו על ניפרדותו מאמו, אך גם עם יכולת למיזוג ואיחוד איתה.

(stern , 1985).  האם מצדה גם היא מתפקדת בשתי אופנויות ,אך יכולתה האמהית

(The primary maternal preoccupation ,אם לצטט פעם נוספת את וינוקוט ) מתבטאת ביכולתה לסגל את עצמה בגמישות ויעילות לאופנות הנידרשת ברגע נתון או שבה נמצא התינוק.

2. התוספת השניה היא חשיבתית פונקציונלית : שתי האופנויות גם יחד , קיימות ומתפקדות בסמיכות ובמקביל, ; עם מעט יוצאים מהכלל, למרות זאת , רק אחד מהם ישיג שליטה ברגע נתון.

כיצד אופנויות אילו מוסיפות להבנתנו את האגו והעצמי?

מבחינה מחקרית, מייצג האגו את החוויה הסובייקטיבית של עצמו ע"י אופנות ה-doing . החוויה של רגע סובייקטיבי נסוגה לרקע, והמוקד הוא על המטרה הפונקציונלית של ה-

Doing , והדרכים והאמצעים להשגתה.במילים אחרות , החוויה מתרכזת באספקטים היעילים של התפקוד , ומתבסס על קריטריון אובייקטיבי.

המיקוד הראשוני הוא על התפקיד וביצועו באופן יעיל מוצלח, לא על ה-I      המעורב בכך.

החוויה של הסובייקט באופנות ה- being  ,לעומת זה, מרוכזת במיזוג ,קיום העצמי והאחרים והאיכות של הביחד,מיקום העצמיות , במוקד החוויה. זה הדבר שהסובייקט והאחרים נאבקים להשיגו. החוויה נעזרת ונתמכת בתהליכי חשיבה ראשוניים , שאינם מובילים להתמודדות עם המציאות החיצונית ,אלא לקראת חוויה סובייקטיבית של העצמי.

בקבוצה , כמו ביחיד, ישנם שלבים שונים של חוויה והם עולים ומתחלפים , פעם doing ןפעם being . קבוצת העבודה מובהקת באופנות ה- ego/doing  ,כדי להוציא מטרה לפועל.

כל סטייה של התמקדות בעצמי תתקבל, בקבוצה כזו, כרגרסיה והפרעה.

מה קורה אם משימת הקבוצה אינה doing אלא  being ןצפייה  במה קורה ב-being הזה?

זה יגרום לקושי ומבוכה כי הקבוצה אינה רגילה לתפקיד לא מוגדר, לא מובנה ולא שגרתי.

תחת תנאים כאלה יופיעו ההנחות הבסיסיות , לפחות כדי שיהיה משהו לעשות.

יש לזכור שהשלב של being נחווה לעיתים כרגרסיבי ומסוכן, ולכן מפחדים מפניו ודוחים אותו. כמו כן זה משמעותי שכל אחת מההנחות הבסיסיות מעורבת בקשר שבין הצמי הקבוצתי והאובייקט: אם זה המשאלה למיזוג, או להיות זוג ל- או להלחם ב- או לעוף מ-.התלות והזוגיות של ההנחות הבסיסיות נאבקים להתמזג עם אובייקט טוב , כאשר לחימה-בריחה בהנחות הבסיסיות מייצגים בריחה ממיזוג עם אובייקט רע , והצורך הוא לפצל להחצין ולדחות אותו.  בקבוצת העבודה , מצד שני, ההקשר הוא אבסטרקטי , ותופס מקום בקשר אל התפקיד, וההתיחסות היא ליעילות, השקעה, מחיר, הערכת המציאות וכן הלאה.

דוגמאות קליניות

המחבר מתמקד בקבוצה הגדולה  בועידת יחסי קבוצה בטוויסטוק.

הטענה שבקבוצה הגדולה ישנם כל התהליכים המתוארים במאמר אך באופן סוער ומורכב יותר. הקבוצה הגדולה מפצלת את עצמה לתת-קבוצות שתהליכי הקבוצה מתרחשים באופן סימולטני.הקבוצה הגדולה מתוארת הרבה פעמים כאספסוף או המון,אשר מושל לרגרסיה הרבה יותר מאשר בקבוצות הקטנות. יתכן שזה תוצאה של ייאוש וויתור. כמו שמתאר Spitz תצפיות במוסדות של ילדים, היאוש  שייתכן שלעולם לא יגיעו למטרה משותפת ויבצעו אותה. האיום בקבוצות גדולות הוא על האגו , החוויה נתפסת ככוחנית, מסוכנת,כאיום לזהות,  כבעלת סיכון ללכת לאיבוד. תוצאה אפשרית של זה יכולה להיות שמשתתפים יעדיפו להיות 'with themselves ' כדי להשיג את הניפרדות , כדי לשמור על האינטגריטי של גבולות האגו ,ולא להיות ברגרסיה מסוכנת וחסרת שליטה.

אשה ששתקה בקבוצה הגדולה אמרה לפתע: אני חווה קשיים גדולים עם קשר-עין בקבוצה זו. מישהו ממנחי הקבוצה פירש את דבריה במונחים של משימה ראשונית באומרו : אני מבין שיש לאנשים קשיים גדולים בקשר-עין בקבוצה זו. זה אמר בעצם שמעבר לעיל, יש לאנשים משאלה להשאר בקשר עם העצמי, וזה יוצר קושי להשקיע בקבוצה.

מסקנות

פסיכודינמיקה ומושגים 'אינדיוידואליים' ומהותיים של האגו והעצמי , כרוכים בתופעת הקבוצה במספר רמות. יש רמות בהן ה- 'egos ' וה- 'selves  'הם מה שעושה את הקבוצה , ועדיין הם בצרך של הקבוצה כדי להשיג את מלוא הפוטנציאל שלהם.

ישנו רמות אחרות, אשר בהן מקבלת הקבוצה את האישיות וההסכמה של ego/self  ,וברמות החדשות של ההמשגה – היא ישות עם זכויות משלה.

הבנת אגו ועצמי כמייצגים חוויות שונות של הקשר בין סובייקט ואובייקט ,דרך חווית האופנויות של doing ו-being , מאפשר הבנה טובה יותר של אגו ועצמי בקבוצה. מושגים אילו עוזרים להבין את האווירה השונה ששוררת בקבוצת העבודה לעומת קבוצת הנחות בסיסיות. למרות שישנם גורמים רבים , נראה שהחוויה קשורה בעיקר למימדים של מיזוג לעומת ניפרדות של סובייקט לאובייקט.

 בקבוצה אשר בה המשימה הראשונית מוגדרת הייטב וקשורה לתוצר סופי ,האופנות של doing היא השלטת בד"כ ויחד עמה האגו ותפקודיו.

בקבוצה שבה המשימה הראשונית לא היתה פרודוקטיבית אלא קיומית, מתרכזת בחוויה של כאן ועכשיו - האופנות של being היא השלטת, והמיקוד עובר לעצמי וחוויותיו. הקשב מרוכז במשאלות ,תיסכולים, אינטרוספקציה,ועוד נושאים רגשיים המתקשרים לכך.

בהתייחס לשתי האופנויות הניזכרות לעיל נשאלות השאלות הבאות:

איזו משתיהן דומיננטית ברגע נתון?   והאם ובאיזו מידה היא רלוונטית ומתאימה למשימה המצוי ה?

מבחינה קלינית זה מאפשר הבנה טובה ומהימנה יותר של הקבוצה או היחיד, ולתת לנו מידע האם האגו או העצמי נמצאים במוקד.

 

 

תגובות

הוספת תגובה

אלונהאלונה27/9/2003

ego & self in the group. מאמר מרתק - האם ניתן לקבל את ה- reference למאמר המקורי?

צרו קשר

מוזמנים ליצור עימי קשר.


×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.