רוני פרישוף , פסיכולוגית קלינית
רוני פרישוף , פסיכולוגית קלינית

מאמרים ברשת

פורום וירטואלי כמרחב נפשי: המקרה של "פורום תמיכה לבני הדור השני והשלישי". מאת: רוני נוה פר

דיון בטבעם של הרשת בכלל ושל "פורום תמיכה לבני הדור השני והשלישי" בתפוז בפרט, כ"מרחב ביניים של החווייה".

ההרצאה ניתנה ביום העיון של מכון נטוויז'ן לחקר האינטרנט:
"יום השואה 2006 - שני היבטים מקוונים"
תאריך פרסום: 24/4/2006

שרה (פרטיה בדויים, מבוססת על דמות אמיתית) אלמנה כבת חמישים, מזכירה במקצועה, אם לשתי בנות.
שרה היא בת יחידה להוריה שנפטרו מזה זמן רב, ניצולי שואה. שני ההורים עברו תלאות ויסורים במחנות כפייה והשמדה בפולין. לאב היו אשה ותינוק שאיבד במחנות, לאם הורים ואחים שניספו כולם. ההורים הכירו במחנה מעבר, והחיבור ביניהם היה חיבור של תלות והישרדות אל מול העריריות האיומה בעולם. על אהבה, לא היה מה לדבר.. שרה קרויה על שם סבתה, שניספתה. שרה מתארת את הוריה כנוקשים וחרדים, גלותיים מאד, שהיא התביישה בהם בילדותה. בבית היה דגש רב על סדר ותפקוד נאות, ללא גילויי חיבה וחום. שנות המלחמה מעולם לא דוברו בבית כדי לא לצער או להפחיד את שרה, אך היטב הורגשו. האם מתוארת כאישה שתלטנית, שחוזקה הרב היה אך למראית עין. למעשה, שרה חוותה את אימה כשבורה ומדוכאת, שצריך למלא את כל ציפיותיה על מנת שלא תתפרק. האב מתואר כצללית חלשה, שנוכחותה כמעט לא מורגשת. כבת יחידה, הנוטלת אחריות רבה למצבם הנפשי של הוריה, שרה חשה צורך לרצותם ולענות על כל ציפיותיהם, עד שאיבדה מגע עם רצונותיה האמיתיים. כך למשל ויתרה בגיל התיכון על חלומה לרכוש מקצוע אמנותי במגמת גרפיקה וציור, ונכנעה ללחץ הוריה ללכת למגמת ניהול חשבונות ופקידות שנחשב למקצוע פרקטי יותר. נסיונות ילדותה לשמח את הוריה בחדוות החיים הטבעית שלה כשלו ודוכאו, והיא הפכה מרירה ודכאונית, עם תחושת קורבנות ותסכול לא מרפות.
יחסיה של שרה עם בנותיה היו שחזור של יחסיה עם הוריה שלה. היא שמה דגש על משמעת, חינוך קפדני להרגלי למידה, וכמו הוריה, דאגה מאד שמא יאונה להן רע, התקשתה מאד לתת להן חופש והגבילה את יציאותיהן מהבית ונטתה לעורר בהם רגשות אשם על משובות טבעיות לגילן.

כאשר ביתה הבכורה החלה לצ’וטט באינטרנט, ובילתה שעות ארוכות בפורומים ובאיי-סי קיו, דאגה שרה מאד ונכנסה לרשת בנסיון לעקוב אחר צעדי ביתה. בתוך זמן קצר, ובדרך ששרה לא היתה מודעת להתרחשותה, מצאה את עצמה נשאבת אל העולם הוירטואלי. בתחילה נמשכה להגיב בטוקבקים למאמרי אקטואליה. בתגובות הללו אימצה לעצמה את הניק "שיר". הדמות "שיר" החלה בחודשים הבאים לקרום עור וגידים, ולהתנסות בהרפתקות ששרה לא העזה אפילו לחלום עליהן. מהון-להון גילתה את העולם הקסום של הצ’טים, בהם יכלה ללבוש דמות צעירה ויפה, צחקנית ומפתה. בפורום המעריצות של הראל סקעת, בין בנות ה12 וה14, הרשתה לעצמה לבטא רגשות אינטימיים של מעריצה, חווייה אותה "פיספסה" בגיל ההתבגרות. בפורום להגנת בעלי חיים אף פיתחה קשר וירטואלי רומנטי עם גבר שכינה את עצמו "יואב", עימו שקעה בשיחות נפש אל תוך הלילה, כמותן לא ניהלה מעולם, אף לא עם בעלה. בשלב זה, אפשר לאמר ששרה, "שיר" פיתחה התמכרות לרשת. העולם הוירטואלי היה הרבה יותר חי, צבעוני, מזמין ומתגמל עבורה מאשר חייה החיצוניים האפרוריים. למעשה, למרות שלא יצאה מהבית, חשה שלראשונה חיה חיים אמיתיים. היא חתכה שעות עבודה כדי למהר לשוב הביתה להתחבר אל האינפוזיה הוירטואלית, ובעיקר- אל "שיר" שבתוכה.
סביבתה, בנותיה ידידיה, הראו סימני דאגה מההתמכרות המפתיעה, אך לא יכלו שלא לשים לב גם לסימני החיוניות והפתיחות המחשבתית החדשים. בנותיה נהנו במיוחד מהחיבור המפתיע והחדש אל עולמן.

באחת הגלישות נתקלה ב"פורום תמיכה לבני הדור השני". אינסטנקטיבית נרתעה וכיבתה את המחשב. בימים שלאחר מכן, שבה והעזה לעיין בהודעות, עדיין בריחוק ובהסתייגות. התכנים צלצלו לה מוכרים, ולמעשה, היא חשה כאילו היא עצמה כתבה את הדברים, ובה בעת ממש הרגישה שהם כל כך זרים לה, כמו חיים של מישהי אחרת מעולם אחר. ההרגשה לקרוא את דבריהם הכנים והסוחפים של בני הדור השני בפורום היתה מוזרה לה, שכן שרה הורגלה כל חייה לכלל ההשתקה. אסור לדבר. והנה כאן מדברים על האימה, נותנים מילים לחרדה ולזעם המתגלגלים מדור לדור, ליחסים הסבוכים ומרובי ההזדהויות של בני דורה והוריהם, למאורעות הטראומטיים שארעו להורים ושנדחסו לתיבת פנדורה בלתי מדוברת ועברו כמו בצופן גנטי אל נפשם של הילדים. את כל אלה קראה שרה, "שיר", ונפעמה. לאחר כשלושה חודשים של מעורבות שקטה, מעמדת תצפית זהירה, העזה להעלות את הודעתה הראשונה בפורום, בה סיפרה על חלום שחלמה, בו היא בורחת, בורחת, בורחת ואין היא יודעת מפני מי ולאן. התגובות החמות והתומכות שקיבלה נתנו לה להרגיש ששם, בתוך המחשב, הטכנולוגיה הקרה והמנוכרת, מצאה סוף סוף אוויר לנשימה, והיא שאפה את האוויר אל עומק ריאותיה. בפורום התמיכה לבני הדור השני נפגשו לראשונה שרה ושיר, שרה שבעצם שמה נושאת היסטוריה של עם רדוף וחבול על גבה, רצינית, עצובה וחכמה, ושיר מלאת השמחה והיצירתיות, אינדוידואליסטית וציפור דרור. שתי דמויות שהיו לאחת.

 

*    



הפסיכואנליטיקאי הבריטי דונלד ויניקוט, הציע שהתרבות האנושית בכללה, לרבות אמנות, מוזיקה, ספרות, משחק וכו’ מקורם במרחב נפשי מיוחד במינו הנוצר בגיל הינקות. מרחב זה הוא כינה "מרחב ביניים של החווייה" שכן, הוא פרוש בין הפנים לחוץ: בין דמיון למציאות, בין הזיה לעובדה קיימת, בין שינה לעירות, בין התינוק לאימו.
מרחב הביניים של החוויה מאפשר לילד לשקוע בשעשועי דמיון ומשחקי תפקידים, להיות בחציו שקוע בעולמו הפנימי ובחציו האחר מחובר אל המציאות. (דוגמא לתופעה ממרחב הביניים היא ה"שמיכי" שילדים נקשרים אליה כרכוש היקר להם ביותר בעולם). מרחב הביניים הוא הבסיס הנפלא לגלות את העולם ובעיקר את מה שויניקוט כינה: "העצמי האמיתי".
כדי שיתפתח מרחב הביניים, ויניקוט הדגיש את החשיבות של סביבה נענית ומאפשרת, המספקת שקט נפשי לחווייה של "היות"("being") ללא עשייה או הגבה לחדירות מבחוץ. סביבה הקשובה לצרכים הרגשיים של התינוק ונותנת להם מענה רציף, ואינה כופה עליו כללים, מסגרות ותפקידים מוקדם מידי.
תפקידה של האם, על פי ויניקוט, הוא ללמוד בשלווה את טבעו האמיתי, המולד, של ילדה, ולתת מענה הולם לצרכיו באופן שהוא יחווה אשליית אומניפוטנטיות – כל יכולות (האם כל כך מדייקת בתגובותיה, עד שהפעוט חש כאילו הוא עצמו בכוחותיו הפלאיים יצר את השד ממנו הוא יונק, או את הבובה שהושטה לו). אומניפוטנטיות זו היא הבסיס ליצירתיות, בטחון עצמי ושמחת חיים. ההתפכחות מן האשלייה הזו נעשית בהדרגה, כתוצאה ממפגש לא טראומטי עם גבולות יכולתו של הפעוט, גבולות יכולתה של האם לדייק דיוק כה מירבי, ועם העולם החיצון.

בעולמם של ניצולי השואה, קרס מרחב הביניים. אפשרות ה"היות" השקט והמתבונן התבטלה. ה"פנים" התוך נפשי נמחק, בהיותם של היהודים קורבנות לאלימות נוראה. כחפצים, כמיטלטלים היו המיועדים להשמדה. משוללי זכות לעולם נפשי משל עצמם, לדמיין, לחלום בהקיץ, לשחק. הנאות של דמיון ומשחק הוחלפו בצורך נואש להישרד. אשליית כל-יכולות קרסה באחת, מותירה חווייה של אין-אונים. גם כשהמלחמה הסתיימה, המבנה האישיותי נותר, בתחושה של המשך הסתתרות מכווצת בצינוק נפשי. למותר לציין, כי קבלת הפנים הקשה לה זכו הניצולים בארץ רק חיזקה בקירבם את האמונה כי העולם אכזר ורע וכי הנפש צריכה להמשיך להיות במגננה, מוכנה לכל התקפה. חלק גדול מניצולי השואה המשיכו את חייהם בדפוס קורבני-הישרדותי עם תחושות אשמה כבדות על עצם הישארותם בחיים ואבל אינסופי. במבנה שכזה הערך העליון הוא הסתגלות מקסימלית למציאות החיצונית המאיימת. משום כך, כל נסיון לגלות את "העצמי האמיתי", שהוא פנימי יותר, לא צפוי ולא תמיד מסתגל, נחשב משובה מסוכנת שיש להכחידה. הן אצל עצמם והן אצל ילדיהם.
הנסיון שלא להעביר את הטראומה אל בני הדור השני נעשתה בעיקר באמצעות שתיקה מתמשכת וצופנת סוד, שהופנמה אצל הילדים כאימה ללא שם וללא מילים. אולם בין המילים שלא נאמרו, הועברה הטראומה בהעברה בינדורית שיולנדה גמפל כינתה אותה "הדבקה רדיואקטיבית". רבים המנגנונים של העברה בינדורית של טראומת השואה. לדוגמא, דרך קריאת שמם על שם הניספים וציפייה שיהיו "נרות זכרון" להם, דרך הציפייה שיהיו תיקון לאובדנים של הוריהם, דרך חשיפה מתמשכת לאבל שאינו נגמר ולסיפורי זוועה, לדאגות ולחרדות קיומיות שהתבטאו בהגנת יתר ושליטה מופרזת, דרך נטייה למניפולציות מעוררות רגשי אשם, קושי לתת לילדים חופש וניפרדות ועוד. מחקרים רבים הראו הנחלה של "תסמונת הניצול" אל בני הדור השני: נטייה לדכאונות וחרדות, דימוי עצמי נמוך, קורבניות, תחושות אשם על הנאה, יצרים ומימוש עצמי. גם בדור השני, כפי שאני פוגשת בקליניקה, אני רואה עד כמה בולט בהיעדרו מרחב הביניים של החוויה, כפי שתאר אותו ויניקוט. גם בני הדור השני לא זכו לתנאים מספקים לאשליית אומניפוטנטיות ולחווייה של being שקט ולא תובעני. ניכר בחסרונו מרחב של חלימה בהקיץ משוחררת, משחק, סובלימציה, מרחב לגילוי של "העצמי האמיתי" על נטיותיו, משאלותיו, צרכיו וחלומותיו.

האינטרנט בעל פוטנציאל להיות עבור הפרט "מרחב ביניים" פר-אקסלנס. ארגז חול עצום מימדים. הוא לא תופעה תוך נפשית, כמובן, אך גם לא שייך למציאות ה"חיצונית" כפי שאנו מכירים אותה, אלא מרחב ביניים, סינפסה אינסופית בין אינסוף סובייקטים. מרחב מחוסר גבולות פיזיים, גיאוגרפיים או נורמטיביים. מרחב לצאת ולהיכנס מבלי לתת דין וחשבון, לצפות בשקט באחרים או להשתתף, להתבונן או לפעול. מרחב בו אפשר ללבוש ולפשוט זהויות וכך לשחק עם הזהות העצמית ולגלות את "העצמי האמיתי", ללא הקליפות החיצוניות שנערמו וחנקו אותו. מרחב בו אפשר ללבוש גם מסכות של זיוף ושקר, ובתוך כך להתנסות בחוויות של אומניפוטנציה ושליטה מאגית, ובמשך הזמן להתנסות גם בהגמשתן ואף בהסרתן. מרחב בו מתקבלות תגובות שוטפות לזהויות השונות, האמיתיות והשקריות, תגובות מתגמלות ומעשירות, תגובות פוגעות ומבהילות, ובתוך כך, כמו במעבדה דמיונית, אפשר לבנות ולהצמיח זהות אישית. יש לי הרגשה, שאם ויניקוט היה עימנו היום, הוא היה מחוגגי הרשת ומברכיה.
אם ניקח לדוגמא את ה"ניק", השם הוירטואלי שהגולש בוחר לעצמו, הוא מאפשר לצאת לרגע מן השם שנתנו ההורים, שם שבמקרה של שרה נגוע בשכול ובציפיות אינסופיות, ולבחור שם-אישי, שם המייצג כמיהות נסתרות, חלקים של האישיות שמעולם לא מומשו. טבע האינטראקציות ברשת גם הוא מאופיין בגוון "ביניים" שבין קשרים אמיתיים לבין חברים דמיוניים. קיימת אפשרות להתקרב רגשית, נפש אל נפש, מהמקומות הכמוסים ביותר, מבלי להחשף במציאות ברבדים קונקרטיים כמו מראה, גיל ועיסוק.

הקסם של הפורום לתמיכה בבני הדור השני של ניצולי השואה, בעיניי, הוא בדיוק בשילוב האוקסימורוני שבין שיתוף בטראומה האיומה והלא-אנושית ביותר, לבין שהיה במרחב הקסום, המאפשר והפתוח של הרשת.

עיון בתכני הפורום מעלה שיש בו הרבה מאד חשיפה אישית, אמפטיה והזדהות הדדית, בעיקר עם רבדים מושתקים - שבמשפחות המוצא אסור היה לדבר עליהם. נראה שדוקא הסביבה האנונימית, נטולת סממני זיהוי ותגיות חיצוניות, מאפשרת לאנשים להיפתח, למצוא אחים לחווייה ולתמוך זה בזה, בעוד במציאות החיצונית הדברים פחות מדוברים ומעובדים. התכנים בפורום נפרשים החל מתאור הטראומות של ההורים, התגובות וההשפעות ברמה האישית, המשפחתית ובחברה הישראלית הרחבה, ועד לאופן הקשה והטראגי שבו הניצולים הפכו בעצמם למקרבנים כלפי ילדיהם. הרשימה אותי במיוחד יכולתם של בני הדור השני לזהות את התוקפן המופנם בתוכם, ואת כשליהם עצמם בהורות לילדיהם, בני הדור השלישי. חשבון נפש של ממש! קיים בפורום עיבוד משמעותי ועמוק של החוויה המשותפת, באופן המאפשר לבני הדור השני להשיל הגנות של הדחקה והכחשה וגם לחלוק דרכי התמודדות ומקורות של כוח וחוסן. אני מוצאת בפורום מרחב אמיתי לנשימה, להידברות, לחשבון נפש ולצמיחה אישית.

קיימות תקופות בפורום שיש בהן חגיגה של יצירה אמנותית. אנשים מביאים את חוויותיהם דרך שיר, תאור סיפורי, צילום. היכולת ליצור מן העולם הפנימי, ולשתף ביצירה, היא אינדיקציה נהדרת להתהוותו של "מרחב ביניים".

לדעתי, לניהול הפורום יש משמעות מכרעת להצלחתו ולתרומתו של הפורום. כפי שויניקוט הציע לגבי תפקיד האם, תפקיד מנהל הפורום להשרות אווירה מאפשרת, תומכת ולא שיפוטית, ולסייע לכבות דלקות שאך טבעי שיתפרצו במקום כה טעון ודליק. אתן דוגמאות לשתי סכנות, שימחישו או אופיו העדין והפגיע של מרחב הביניים הוירטואלי:

קיימת סכנה של דינמיקה קבוצתית התומכת בהתחפרות בעמדה קורבנית. כלומר, ליבוי תחושה של בני הדור השני שהם קורבנות של הוריהם, כפי שאלה היו קורבנות הנאצים. תחושה זו אינה מקדמת את בני הדור השני, ופורקן חוזר ונשנה של הכעס אינו משחרר באמת מן ההעברה הבינדורית, אלא משחזר בדיוק את המוטיב הקורבני המאפיין את עולמם של ניצולי השואה. על כן חשוב בניהול הפורום לעזור למשתתפים להרפות מדי פעם מהדפוס הקורבני, להדגיש את מקורות החוסן וההתמודדות של בני הדור השני ואפילו לגלות יחד את ההשראה, הכוחות והגבורה שאפשר ורצוי לשאוב מן ההורים הניצולים.
סכנה נוספת בפורום כזה היא תופעת הרגרסיה הנפשית ברשת. כלומר, נסיגה לחלקים הפרימיטיביים והראשוניים ביותר של הנפש, המתאפשרת עקב היעדר המגע הישיר עם המציאות. במובן הזה, עלולה להיות קריסה של מרחב הביניים, והצפה של השלכות מן העולם הפנימי. למשל חוויות של רדיפה ותוקפנות גולמית בין המשתתפים. חברים בפורום עלולים לחוות התמכרות לפורום וניתוק מקשרים אמיתיים בעולם, או התפרקות בעלת גוון חסר שיפוט. תפקיד מנהל הפורום הוא לזהות מקרים אלו ולהכיל אותם בין אם בתוך חיי הקבוצה ובין אם בקשר אישי מאחורי הקלעים.

אני מבינה שבמשך הזמן חלק מחברי הפורום הצליחו לקיים מפגשים חיים, באופן המעיד על היווצרותה של רשת תמיכה אמיתית וברת-קיימא, שיש לה עוגן אחד באינטרנט ועוגן שני במציאות.

אם הפורום התברך ביכולת לשמש בולם ומעבד זעזועים, ובכך לעצור במשהו את ההעברה האכזרית של הטראומה מדור לדור לדור, הרי עבודת קודש הוא עושה.

תגובות

הוספת תגובה

מיה בן חנוךמיה בן חנוך14/11/2006

תודה לך רוני על המאמר!.

נראה לי שיש קווים דומים בפורומים העוסקים בטראומה...

נושא נוסף/נפרד למחקר, אולי?

מיה בן חנוך

זיוה דינהזיוה דינה4/8/2006

מרחב ביניים אצל אנשים עם הפרעת קשב.

שלום רוני.

לא בטוחה שההיבט הזה מופיע בפורום שאני מנהלת, אבל הוא מאוד דומיננטי בפורום התמיכה המקביל לשלנו, למבוגרים עם הפרעות קשב, בו יש בעיקר סטודנטים, רווקים, גרושים, ומעט הורים.

אני משערת שהפורום בניהולי, אשר מיועד לתמיכה בהורים של ילדים עם הפרעות קשב, הוא מעשי יותר וממוקד בהשגת שיפור בהתמודדות היומיומית שלנו כהורים ומבוגרים עם הפרעת הקשב שלנו ושל ילדינו.

אני גם משערת שרוח הפורום מושפעת מאוד ממני, ואני מאוד חוששת להגיע למקום של "השתפכות לא מווסתת" כפי שהגדיר זאת אחד הפסיכיאטרים המייעצים אצלנו את הפורום המקביל. שם אנשים באמת שופכים את אשר על ליבם ומארגנים מפגשי חברים הזויים.

כרגע אנחנו דנים בפורום "ההורים" בתעסוקה לימות החופש, אבל למרבה הפלא, דווקא הצפוניים לא כל כך מעלים את נושא הישיבה במקלטים, ייתכן בגלל הרוב הגדול של תושבי המרכז אצלנו, וחוסר נגישות לאינטרנט של תושבי הצפון.

כך שלמרות ששני הפורומים אשר מניתי מאוכלסים במבוגרים עם הפרעות קשב, הרי שהם שונים מאוד זה מזה, ובעצם משלימים זה את זה ומאפשרים, כמסורת האינטרנט, לכל אדם למצוא לעצמו את החברה ואופן הביטוי שלו בתחום הדיון בהפרעות קשב.

רוני נוה פרישוףרוני נוה פרישוף24/7/2006

מרחב ביניים אצל אנשים עם הפרעת קשב.

הי זיוה דינה,

קראתי את מאמרך ונהנתי. נשמע שאתם עושים עבודה חשובה בפורום להפרעות קשב. ישר כוח.

דברייך העלו אצלי מחשבות על האתגר העומד בפני אנשים עם הפרעת קשב ליצור לעצמם "מרחב ביניים של החווייה". מנסיוני הטיפולי, אנשים עם הפרעת קשב מאופיינים פעמים רבות ברמת יצירתיות גבוהה הקשורה לחשיבה אסוציאטיבית ומסתעפת וחלוקת קשב בין הרבה גרויים בסביבה. מאידך, אותן תכונות ממש יכולות לעורר אצלם מתיחות ותחושה שמשהו אצלהם שונה או "לא בסדר".

אני מקווה שהפורום הוירטואלי, אם נמשיג אותו כבעל פוטנציאל היות "מרחב ביניים" של חווייה, יכול לתרום להתהוות גבולות וארגון טובים דיים, ובו בזמן לאפשר ביטוי ליצירתיות ולחשיבה הבלתי שגרתית של אנשים עם הפרעות קשב.

מקווה שהפורום שלכם נותן מענה והכלה למצוקות שמתעוררות עכשיו, לאור המצב הבטחוני הקשה.

תודה! רוני

זיוה דינהזיוה דינה24/7/2006

תמיכה באינטרנט: הצורך והביצוע.

לרוני שלום רב.

תודה רבה על המאמר המעניין.

כמנהלת פורום תמיכה ברשת כבר 3 שנים (גם בתפוז), היה לי צורך לקבל הדרכה תאורטית, והמאמר שלך עזר לספק חלק מן הצורך הזה.

אני מוצאת ברשת מרחב מופלא, המאפשר לכל אחד לתקשר בה בסגנונו האישי. חוויתי גם את ההתמכרות לרשת ולפיתוייה, ולמדתי לנתב את התקשורת שלי בה למקומות שיועילו לי, יצבעו את השיגרה שלי בצבעים מרהיבים מבלי לפגוע בשיגרת יומי ובמחויבויות שאני נהנית לקחת על עצמי הן בעולפ הפיזי והן בעולם הוירטואלי.

אני מצרפת מאמר שלי על ניהול פורום תמיכה באינטרנט:http://www.adhdindex.co.il/Contents/Contents.asp?id=31

ושוב תודה על מאמרך המרגש.

שירישירי11/6/2006

אמיתיות מול זיוף.

רוני נוה פרישוףרוני נוה פרישוף7/5/2006

תודה על השיתוף.

ליאת, למה שלא תעלי את עבודתך לאתר? נשמעת מעניינת מאד, אשמח לקרוא. מאיזה סניף "עמך" את?

באחת התגובות למטה העלתי קישור להרצאות של יום העיון "אינטימיות ברשת", שממשיכות את דברייך.

ויחד עם זאת, תמיד מגיעה ההתפכחות...

אינשם, תודה על הקישור. קראתי ונהנתי. אהבתי את ההמשגה של "secure space".

רוני 

אינשםאינשם7/5/2006

בדיוק היום קראתי משהו.

שמצטרף למחשבות האלו שלכן.

 

מצרפת את הפוסט הזה מישראבלוג:

http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=6671&blogcode=3901496

 

 

 

 

ליאת ברעוזליאת ברעוז7/5/2006

שיתוף [ל"ת].

היי רוני, נהניתי מאד לקרוא את מאמרך ומסכימה עם הנקודות שהעלית.

ביקשת לשתף...אז ...התנסותי האישית ברשת היא בדיוק כפי שתיארת אותה. מקום בטוח לבטא הרבה צדדים בי, לחקור אותם, ואח"כ לראות ולהבין כיצד אני עושה אינטגרציה בין חלקי עצמי שונים גם במציאות. את עבודת הגמר בתואר השני עשיתי על תהליך חיפוש זהות ברשת כפי שבא לידי ביטוי בכתיבת בלוג. אני מאד מתחברת למושגים של ויניקוט והשלכתם על הרשת למשל היכולת לחוות את את "העצמי האמיתי" לעומת "העצמי המזוייף". אפקט ירידת העכבות שנוצר ברשת פלוס האינטימיות המהירה מאפשרים לאותו עצמי אמיתי לבוא לידי ביטוי לעיתים ביתר קלות מאשר ב"מציאות".  (ואני תמיד שואלת את עצמי בשלב זה מהי בכלל המציאות "האמיתית" והאם יש דבר שכזה אבל זה כבר נושא לדיון אחר:)

מעבר לזה כעובדת "בעמך" ומהכרותי הקרובה עם סוג האוכלוסיה אני מבינה בדיוק למה את מתכוונת ועד כמה הרשת אכן יכולה לאפשר את אותו "משחק" מלא חיים שלעיתים נעדר במציאות הנחווית כקשה, שורדנית, תובענית, תוקפנית לעיתים ונעדרת חיות, אותה חיות שנלקחה מהם עוד בילדות.

 

 

רוני נוה פרישוףרוני נוה פרישוף6/5/2006

הבהרה ומענה.

הי אור-לי ותמר, תודה על תגובותיכן!

ראשית, אני מתנצלת אם מדבריי השתמע כאילו אני מנהלת את פורום תמיכה לבני דור שני. לא, אינני מנהלת אותו. הפורום מתנהל כ"קבוצה לעזרה עצמית", ומנוהל ע"י אישה קסומה ומושקעת המכונה "נגה כוכבית", ואלו דבריה על הפורום שהובאו גם הם בכנס של המכון לחקר האינטרנט ביום השואה.

אני עצמי מטפלת בניצולי שואה ב"עמך" ומנהלת "פורום יוצר למטפלים" פה באתר, ובשל הרקע הזה התבקשתי לחוות את דעתי על פורום התמיכה לבני הדור השני.

אור-לי, אני אכן חושבת שמתאפשרים דברים ברשת שפחות מתאפשרים במציאות, לטוב ולרע. דברים הקשורים בביטוי עצמי, חשיפה, קירבה, מהירות, עוצמה, רגרסיה ועוד. שאלתך הזכירה לי את הדיון על אינטימיות ברשת, הנה ההרצאות מיום עיון "אינטימיות ברשת?" שנערך לפני כשנה:

 אינטימיות ברשת?

 

תמר,  סיפור מצמרר וחזק על האם השכולה הנכנסת לרשת ב"ניק" על שם בנה. נשמע, שבזכות היותה מטופלת במקביל, הצליחה החווייה הזו להפוך למרפאת ומשמעותית עבורה. אכן השכול והאבל הם מצבים נפשיים שפחות מאפשרים "being" במרחב ביניים. טוב שיש לרשת איכות מאפשרת ומרפאת.

אגב, ההיבט של ההנצחה ברשת מאד חזק. כפי שאמרה ג'יי לגבי הזמן הלא לינארי של הרשת, בכל רגע העבר יכול להפוך להווה באינטרנט. הניקים שלנו ימשיכו לחיות הרבה אחרינו..

רוני 

תמר פזתמר פז6/5/2006

המרחב הוירטואלי כמרחב נפשי גם להתאבלות [ל"ת].

רוני, נהיניתי לקרוא את המאמר. החלק שתיאר את שיר שהתגלתה לשרה בעולם הוירטואלי כתוב כ"כ יפה ונוגע, ממש פיוטי.

מאוד דיברה אלי ההמשגה של הגלישה באינטרנט כמרחב ביניים וויניקוטיאני.

חוויתי זאת גם דרך מטופלת ששכלה את בנה ועולמה בשלב הראשון של האבל הצטמצם מאוד ללא יכולת כמעט למגע במציאות החיצונית של היומיום. גם היא באופן אקראי גילתה את העולם הוירטואלי, שסימל עבורה בשלב הראשון את החיבור עם הבן והחייאת זכרו. היא כינתה עצמה בניק ע"ש בנה וכך התאפשרה ההשקעה הרגשית באבל. מתוך זה החלו להיווצר לה קשרים מיוחדים מאוד וחוצי דורות במרחב הויטואלי. קשרים שללא ספק לא היו מתאפשרים לה במציאות הרגילה. החיבור ברשת, למעשה, בדומה לשרה, פתח עבורה מרחב לביטוי אותנטי מאוד משחרר ואמיתי. לאט לאט דרך החיבור לאבל ולבן התחברה לחלקים יצירתיים שלא הכירה בעצמה.

ההרצאה אם כן מעניינת מאוד ומעוררת אסוציאציות..

לגבי מי מנהל את הפורום של בני הדור השני - לא היה לי עד הסוף ברור האם זו את או מישהו אחר. 

אור-לי מרדראור-לי מרדר5/5/2006

היי רוני.

נראה שקבוצת התמיכה הוירטואלית הזו (למעשה, כיוון שהיא אכן תומכת, בעיניי היא לא וירטואלית) מאפשרת המון. הן במעבר לעזרה הדדית פנים אל פנים והן בקיומה בפני עצמה, כמאפשרת ביטוי של מה שכל כך קשה לבטאו. יתכן שעצם הכתיבה והניסוח המילולי אפילו מאפשר משהו שיתכן שלא תמיד מתקיים במפגש פנים אל פנים, כשהחוויה אינה ניתנת לתיאור (מילולית, אמנותית או בכל דרך אחרת). מנסיונך בעבודה קלינית פנים אל פנים וכמנהלת פורום זה, אעז ואשאל אם את מזהה תופעות המתאפשרות ברשת ואינן מתאפשרות במציאות.

אור-לי

רוני נוה פרישוףרוני נוה פרישוף5/5/2006

שולה. תודה (:

שולה וויץשולה וויץ3/5/2006

רוני.

כל הכבוד.

 כל כך קריא, מעניין וקולח ויחד עם זאת- כל כך חכם ונוגע וטורד מנוחה

גדולה

שולה

רוני נוה פרישוףרוני נוה פרישוף1/5/2006

לעולם לא מאוחר.

הי עמית, נעים לפגוש שותפים להתעניינות! לא כתבתי על נושא הרשת כמרחב ביניים מעבר לדברים המוצגים כאן. את מוזמנת לצטט חופשי. אשמח להמשיך את החשיבה גם במייל, את מוזמנת לשלוח לי את רעיונותייך.

טובה, תודה! בסניף "עמך" באר-שבע מופעל פרוייקט של מתנדבים להקניית כישורי מחשב ואינטרנט לניצולי שואה. קורים שם דברים מאד מרגשים, כולל גילוי של שורשי המשפחה בעזרת הרשת, התכתבות עם בני נוער ועוד. 

לעולם לא מאוחר מדי...

רוני

טובה בוקסבאוםטובה בוקסבאום1/5/2006

רוני יקרה.

קראתי את המאמר בסקרנות ובהתרגשות.
את מטיבה לתאר את החוויה על כל היבטיה.
מאחר והתפתח כאן דיון בעיניין ההמשגה של הרשת כמרחב ביניים - אצטרף לכך - לפי הבנתי כל מרחב ביניים - כולל המפגש הטיפולי - הנם שחזורים/ הידהודים/חזרות - למרחב הראשוני שבין האם לתינוק, ולא הדבר עצמו. מה המינון המדוייק שבין מציאות לדימיון - לא לנו לדעת. וגם - לכל אדם בודאי צרכים שונים למינונים שונים. אני מסכימה איתך - שישנם אנשים שעושים שימוש נפלא באינטרנט כמקום של חיבור לעצמי אמיתי, כאפשרות להרחיב את חווית העצמי אל מעבר לגבולות ולמוסכמות שהמציאות מתירה להם. 
ניצולי שואה שהקדישו את חייהם לבניית חומה של השרדות והסתגלות מסביב לעצמם - יכלו למצוא באינטרנט אפשרות נפלאה לחיבור לעצמי. לצערי - נראה לי שלגבי רובם - המחשב איננו נגיש - ולכן - מה טוב שבני הדור השני ש"קיבלו בירושה" את החרדות , האשמה ו"החומה הבצורה" - יכולים להנות ממנו
תודה!
טובה

עמיתעמית30/4/2006

אשמח לקבל פרטים נוספים [ל"ת].

שלום רוני,

שמי עמית, אני סטודנטית שנה ג' למדעי ההתנהגות בבן גוריון. אני לוקחת סדנא בשם וויניקוט וממשיכיו וכנושא לעבודה בחרתי לעסוק בנושא האינטרנט כמרחב מעברי. ההרצאה שלך מאוד ריגשה אותי ובאופן אישי אפשרה לי לראות את אבי, שהוא דור שני לשואה, באור חדש לפי המושגים של וויניקוט.
אני מאוד מעוניינת להשתמש בהרצאה שלך בעבודה ועל-כן אשמח לדעת אם פרסמת מאמר ואם כן איפה אוכל למצוא אותו?

תודה רבה,
עמית

רוני נוה פרישוףרוני נוה פרישוף30/4/2006

נפלאות הטוקבקים.

אהלן,

עבורי זו פעם ראשונה שאני מפרסמת עבודה ברשת, ונפלאה בעיניי האפשרות לקבל תגובות מהקוראים. תודה!

ורד, שבתה אותי התובנה: "ההתמכרות לרשת משחזרת חלקים קורבניים. כאילו שאיבה למשהו שאין אפשרות לצאת ממנו בחזרה". כנראה שההבדל בין היותה של הרשת מרחב ביניים לבין היותה אובייקט התמכרותי, מונח בדיוק במידת היכולת להיכנס ולצאת מתוך גמישות ובחירה חופשית (כמו ממלכת נרניה...). בהיקשר זה, מעניין לקרוא את המאמרים מתוך יום עיון בנושא התמכרות לרשת.

דרק, דבריך: "..היא אף שמשה אותי ככלי עזר שהגביר בי יכולות גם מעבר לרשת.." מחזקת את התחושה שהתנסות משחקית ברשת יכולה להתרחב ולהשפיע על חלקי עצמי-מציאות נוספים. 

נזכרתי בעבודתו היפה של רועי סמנה שהתפרסמה פה באתר: לדבר בפונט אדום בגודל  16 - הפונקציות והדיספונקציות של הרשת עבור ביישנים כרוניים.

רוני

דרקדרק28/4/2006

מודה ומסכים.

א. כבן הדור השלישי הזדהיתי עם הנאמר ושמחתי על ההתחלקות ולו בקריאה של הנכתב. אולי אף אעדכן את הדור השני...

ב. מהתנסותי במרחבי הרשת אני מסכים כי יש לך חלק נכבד כמרחב משחק-מרחב ביניים והיא אף שמשה אותי ככלי עזר שהגביר בי יכולות גם מעבר לרשת

ורד שמחוןורד שמחון26/4/2006

הרבה חומר למחשבה.

    ראשית, רוני, המאמר נפלא ומרתק. מעלה המון שאלות וחומר למחשבה.

בעיני ההתמכרות לרשת משחזרת חלקים קורבניים. כאילו שאיבה למשהו שאין אפשרות לצאת ממנו בחזרה. יחד עם זאת נראה שהוא עונה גם על הצורך של סיפור הסוד וגילויו כפשרה על חוסר היכולת לספר במרחב המציאותי.

תודה רוני

ורד

רוני נוה פרישוףרוני נוה פרישוף26/4/2006

שמחה על הדיון המתעורר בנושא הרשת כ"מרחב ביניים". אשמח לעוד תגובות..

מור, סימה, ג'יי, הרבה תודות על הפירגון וההתחברות.

רוני ואורית, אתם מביאים את הפן היותר סקפטי לגבי יכולתו של האינטרנט לשמש מרחב ביניים של החווייה, בשל העמימות של המדיום וריחוקו ממציאות יותר בנוייה ומחייבת.

אני שומעת את הצדק והתבונה בדבריכם, ובה במידה מבקשת לעצמי שהות נוספת באשלייה המיטיבה של מרחב ביניים וירטואלי אמיתי, בטרם אתפכח (ואולי לא?).. מנסיוני האישי, כגולשת וכמנהלת פורום, אני מוצאת שהמילים הנכתבות מן הלב נטענות ברגשות אמיתיים ומחוללות תהליכים משמעותיים, ולא נותרות עקרות - כבועת סבון וירטואלית. יתרה מכך, אני מאמינה כי גולשים יכולים לעבור חווייה משמעותית גם באופן עקיף, דרך צפייה בהתכתבות של אחרים בפורום ותהליכי הזדהות והפנמה.

 לא תמיד הקשר האינטרנטי שורד את המעבר למציאות, אך זה לא מעיד בהכרח על חוסר ה"אמיתיות" שבו. כמו כן, נכון שמרחב הביניים הוירטואלי נוח יותר "לקרוס" בשל היעדר יחסי של אחיזה במציאות, אך עדיין זה לא אומר שהוא לא יכול להתקיים לרגעים משמעותיים  יקרים מפז, בין קריסה לקריסה.

 אגב, אין זה אומר שאני מצדדת ברשת כמדיום לטיפול נפשי. תופעות מעבר ומרחבי ביניים מופיעים בהיקשרי חיים רבים נוספים על טיפול, והרשת לדעתי הוא אחד מהם. ויניקוט הירבה לחקור ולהתעניין במציאות החברתית-תרבותית סביבו, וגם אם לא היה בוחר לטפל באמצעות הרשת (מילא המקטרת, אבל היעדר מפגש עיניים?), אני מאמינה שהיה מגלה עניין ברשת כ-"transitional phenomena".

אורית, אני מסכימה איתך שבכל פורום וירטואלי קיימות סכנות של דינמיקה קבוצתית קשה ורגרסיה נפשית. לדעתי, פורום של בני דור שני לשואה מועד לכך מעט יותר, בשל ההעברה הבינדורית של טראומת השואה, שמקשה על ביסוסו של מרחב ביניים יציב, ומזרזת נטייה לגלוש לאחד משני קטביו של המרחב: מציאות אובייקטיבית וקונקרטית מחד או עולם פנימי מושלך מאידך.  היכולת לשהות במעין ריחוף של being בין שני הקטבים הללו הוא הישג של פורום, המתווך במידה רבה ע"י ניהולו. 

אשמח מאד לשמוע עוד קולות ודעות.

אם אנשים מעוניינים לשתף בחוויות הגלישה והאינטראקציות שלהם ברשת: עד כמה הן נחוות כ"אמיתיות", עד כמה ההשפעה שלהן משמעותית ובת-קיימא, עד כמה הרשת תורמת להתפתחות האישית ולגילוי היבטים של זהות - - גם בעילום שם או ב"ניק", תגובותיכם מאד יתרמו!!

רוני

 

רוני אלפנדרירוני אלפנדרי26/4/2006

התחלה של מציאות.

רוני יקרה,

נהנתי מאד לקרוא את המאמר. הוא מעורר שאלות רבות לגבי הדיבור ברשת. אני חושב שפורום כזה יכול להוות ממש הצלה לאנשים שמצוקתם מבודדת אותם מהעולם ולכן יכול לשמש כקרן אור יחידה וראשונה. טוב שנוצרות רשתות תמיכה בעקבות הפגישה בפורום ושם העבודה האמיתית יכולה להתחיל.

אני לא בטוח לגבי ההמשגה של מרחב ביניים ע"פ ויניקוט. דווקא אותם אלמנטים "ממשיים" הנעדרים מהמפגש הוירטואלי הם לטעמי אלו המאפשרים את מרחב הביניים. אין ספק שנוצר מרחב כלשהו ברשת שהוא "אמיתי" במובן שהוא מאפשר את הווצרתה של התקווה למפגש. אולי צריך לחשוב על מושג חדש לגמרי.

תודה בכל מקרה על המחשבות מעוררות ההשראה.

רוני

ג'ייג'יי26/4/2006

דווקא לגבי ויניקוט....

    חשבתי שהיה מוצא חן בעיניו הזמן ללא זמן שיש באינטרנט. שאפשר להיות בו שעות, או דקות, לא "פגישה" תחומה לשעה (או חמישים דקות), גם אם אין חדר מפואר :-) (בעצם, הוא היה יכול לשבת בבית בחדר מפואר עם שולחן עת ומקטרת מפלסטיק - למקרה שהוא לא מעשן).

התרגשתי לקרוא את המאמר הזה. אני מאמינה שהאינטרנט, כמו כל כלי אחר, יכול להיות שלב בדרך לאפשרות לשיתוף ודיבור במציאות, אך אפשר גם לנצלו לרעה, כדי ליצור הפרדה בין "החיים האמיתיים" (באינטרנט? במציאות), לבין "החיים האחרים" (באינטרנט? במציאות?)

אני חושבת שברב המקרים האפשרות של אדם לחוות ולבטא עוד חלקים בו מעודדת בסופו של דבר את הדיפוזיה אל תוך החיים, אל תוך מערכות יחסים נוספות. זה דומה לטיפול - האם ההישגים נותרים רק בחדר הטיפולים? האם תתכן התמכרות לטיפול על חשבון החיים? אני מניחה שכן, אבל לרב זה יהיה רק שלב, רק תחנה בדרך ליכולת רבה יותר...

סימה מנורסימה מנור26/4/2006

'התכווצות לצינוק נפשי' - תיאור כל כך יפה ומדוייק ועצוב.

רוני,

הרצאה נפלאה. לא פשוט לסכם מטען חוויות רגשיות כזה ותהליכים טיפוליים כה מורכבים לכלל הרצאה בהירה וקולחת.

לגבי ויניקוט, אני לא בטוחה. נראה לך שהיה מוותר על שטיח, כורסא, עץ בחלון, מקטרת (אין לי מושג אם עישן)???

 

אוהבת

סימה

אורית גודקאראורית גודקאר25/4/2006

מקסים, מעורר מחשבה.

וגם חשוב מאד. נהניתי מאד לקרוא וגם לחשוב על ההמשגה התיאורטית. ובכל זאת, המקטרג שבי שואלת כעת, ואם התהליך הזה של התחברות אחאית והתבוננות עצמית בדרך שבה גם אני מקרבנת את עצמי או את ילדיי לא עשוי להיות זיוף של תהליך נפשי וחשבון נפש אמיתי, בהיותו ברשת? הרי ניתן לכתוב את המילים היפות האלו בלא ההתחברות הרגשית המשמעותית רק מתוך האינטלקט ובהתאמה ל"רוח התקופה" של הפורום, ומי ידוע האם באמת השינוי מתרחב גם ברבדים נוספים? ובאשר לסכנות שציינת בהמשך - אני מניחה שהן אורבות לכל אחד מאתנו, ולא יותר או פחות אצל בני הדור השני.

תודה על השיתוף!

אורית

מורמור25/4/2006

רוני יקרה.

    אותי הצלחת לרתק (וזה לא קל...:)).

ואפילו נפל עוד אסימון בעקבות הקריאה.

צרו קשר

יצירת קשר, רוני פרישוף פסיכולוגית קלינית בתל אביב


×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.