if you wish upon a star…

הרצאה - ד"ר דינה גלט

if you wish upon a star…

הכרתי את מרים לראשונה כשהייתי סטודנטית לתואר השני במגמה הקלינית-חינוכית בחיפה. בהופעתה חמורת הסבר הבהילה את כולנו, שמונה סטודנטים, תלמידי המגמה, שהתכנסנו לשעור העוסק בעבודה טיפולית עם ילדים. היא תמיד הקדימה לחכות לנו בחדר הכתה, מקפידה להתחיל את השעור בדיוק בזמן. כל אחד מאיתנו הציג לקבוצה בתורו את המאמר שנתבקשנו לקרוא, ותמיד עשינו זאת בבטן מתהפכת. רצינותה ודרישותיה הבהירו לכולנו את האחריות המוטלת עלינו בעיבוד חומר הקריאה. לקחתי על עצמי להכין את המאמר של  Sandler & Rosenblat (1962) העוסק ביצוגים מנטליים, ועד היום אני רואה לנגד עיני את דפי הסכום שהכנתי לאותו שעור. אני משערת שהמאמר נחרט אצלי בגלל תמונת אותו דף סורר שאיבד את מקומו ברצף הדפים, זה שמרוב התרגשות לא עמד לו כוחו וניסה לחמוק לסוף השורה. נזכרתי בעניין בשל ההתרגשות המשתקת כמעט מאז, ואני מניחה שגם כרגע לא אוכל להתארגן לדיבור מסודר ללא הדפים. אז היה זה עבורי מאמר העוסק בהבחנה בין הזדהות והפנמה, ומרים כדרכה התגייסה לתת את ההבהרות הנדרשות. מעניינת ידו של המקרה, מאחר והמאמר עוסק באופן בו מתארגן עולם היצוגים שלנו, ונושא זה הינו מרכזי בתפיסת עבודת הטיפול הדיאדי. חזרתי למאמר לקראת הכינוס היום, והופתעתי שוב מהפרספקטיבה המשתנה בהתבוננות באותו תוכן לאורך השנים. הפעם גיליתי שהמאמר נותן אפשרות להגדיר את עולם היצוגים ע"פ האופן בו משתקפת ההבחנה בין החוץ והפנים בתוך העולם הפנימי, ביצוגי האובייקט, יצוגי העצמי והקשר ביניהם. אני מניחה שזו מהות ההתפתחות עליה נתבקשתי לדבר היום, ואולי מהות ההתפתחות בכלל: האפשרות ליצור ארגון חדש בחומר קיים באופן המוסיף לתמונה רבדים שלא היו בה קודם.

בנייתו של יצוג קשורה במפגש עם ההעדר, עם מה שאיננו ומוצג מחדש. יצירה של סמל תחילתה במפגש עם הווייה שעדיין אין לה הגדרה, והגדרתה מאפשרת מרחב של ההתבוננות בה. נראה שברגעים אלו גם כאן נוצר סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור. העדרה של מרים מוביל לבניית הגדרות של התהליך ההתפתחותי של טיפול, שמהותו בבניית עולם היצוגים בתוך הדיאדה. מאחר ונתבקשתי לתאר התרחשות שאני חיה אותה אוכל לתאר אותה רק מזוית מאוד אישית, מהאופן בו פגשתי אני את העבודה הטיפולית הדיאדית, והעבודה הזו כמו כל ההתפתחות המקצועית שלי,שזורים בקשר שהיה לי עם מרים.  אחת מאינסוף אמירות שלה שנחרטו בלבי ובראשי והיוו סימני דרך בעבודה ובחיים היתה: 'העניין חשוב, ולא האדם המביא אותו'. אני יודעת שהיא היתה מסתייגת מרוב האמירות שיש בהן גוון יותר אישי, שלא לדבר על אלו שיש בהן גוון סנטימנטלי. בכל זאת, מעמדת ההתבוננות שלי כיום אני יכולה רק לראות את הקו התאורטי הנבנה אצלי בעניין טיפול בכלל, והטיפול הדיאדי עוד מדגיש אותו, העוסק בבנייה של מרחב רב-מימדי בתוך הנפש, באמצעות ההבחנה והאינטגרציה בין הרגשה ומחשבה,  בין הקיום בפועל לבין העמדה המתבוננת וממשיגה, והטיפול עצמו הינו אופן ליצירת מרחב נוסף, אולי מימד נוסף, מתוך עצם ההתבוננות בתפר הזה. זהו גם התפר שאנו יוצרים כשאנו בונים הבחנה בין המציאות והעולם הפנימי, וגם התפר המתקיים במפגש העוסק בקשר בין הורה וילד, ובמורכבות יחסי הגומלין ביניהם. מאחר ומדובר במרחב תאורטי המתהווה ומתחדד עבורי אפילו תוך כתיבת שורות אלו, אני יכולה רק לבקש מכם להשתתף בזוית ההתבוננות האישית שלי, ולקוות שבכוחות משותפים תתחדד ההמשגה התאורטית.

בסיום אותה שנת לימודים בה הכרתי את מרים לראשונה, אחת המשתתפות בקבוצה היטיבה לתאר את מרים כמגלפת בעץ, ומהחומר הגולמי חושפת את דמות הפסיכולוג שבתוכנו. כשמתבוננים בעבודת הטיפול הדיאדי כפי שנבנתה על ידה, כמעט כמו באגדה על פינוקיו, מרים השקיעה בעיצוב הדמות, ואחרי תלאות חיפוש הדרך הפך אופן הטיפול הזה שלה להיות לילד בשר ודם. מרים, באמונתה ובעוז רוחה, הפכה את מה שנחווה פעם כזר ומוזר לאפשרי. כילדה אהבתי מאוד את הספר של פינוקיו, בעיקר בגלל תמונת הפיה, שצויירה בו עם עיני תכלת ושיער תכלת תואם. סיפור חייו של פינוקיו לא היה פשוט, והפיה, בנחישות, לעיתים קשה, העבירה אותו את תלאות הדרך, שהפכו אותו לבסוף לילד אמיתי. הייתי חוזרת מפעם לפעם לתמונה, להתבונן בעיניים הכחולות, מקווה ומתנחמת במהלך הקריאה.

חשבתי להתחיל בכך שאספר על הטיפול הדיאדי הראשון שעשיתי. סיימתי את לימודי, שבמהלכם לא שמעתי דבר על עבודה דיאדית והתחלתי בעבודתי כפסיכולוגית בתחנה, 'בסוף העולם', בעיקר בעקבות האפשרות המבטיחה לקבל הדרכה ממרים. בהרבה יראה והתרגשות הגעתי אליה בצעדי הראשונים כפסיכולוגית. אחד הטיפולים הראשונים שקבלתי בתחנה היה פנייה של הורים לילד בן עשר, שבמפגש ההכרות תואר כילד תוקפני מאוד, עקשן העומד על שלו, מעורב במריבות בלתי פוסקות עם אימו, המגייסת את האב 'לפתור את הבעיות'. ההורים עייפו מההתנהגות הפרועה שלו בבית, והביעו רצונם 'להשיג קצת שקט'. בעקבות השיחה ומצויידת ב'נסיון' ממהלך הלימודים באוניברסיטה,הזמנתי אותם להביא את הילד לתהליך אבחון והערכה. התכוונתי כמובן להיפגש גם איתם במקביל לטיפול בילד, מתוך ההבנה שעל ברכיה התחנכתי במהלך לימודי, שהעבודה צריכה להעשות בקונטקסט התבוננות רחב ולהתייחס למערכת בה חי הילד. כשנפגשנו גיליתי ילד חביב, שקט, הופעתו עדינה, רחוק מאוד מתמונת הבריון האלים ששרטטתי בדמיוני מתאור ההורים. הוא שיתף פעולה ברצון בביצוע הטסטים ושיחק בהנאה בבובות של חיות, בדוקים, בקליעה למטרה. מהאבחון עלתה תמונה של ילד החווה עצמו הרסני ורע, חסר אונים בהתמודדות מול העולם, ופגישות ניסיתי להבין מה הוא מספר על עולמו הפנימי. די מהר דיווחה האם, שהביאה אותו לטיפול, על כך שהוא מתנגד לבוא לבד לפגישות. מצויידת בתאור הפגישות שהיו לי עם הילד ועם הוריו הגעתי להדרכה אצל מרים. היא הקשיבה לדברי ושלחה אותי להמשך הדרך עם ההנחיה: 'מכאן והלאה כדאי לפגוש את הילד עם אימו'. באותו שלב של תחילת הדרך, ניסיתי עדיין ללמוד בעצמי את מהות העבודה הטיפולית, והאפשרות לפגוש אותו עם האם נראתה אמנם לא פשוטה, אבל סבירה לפחות באותה מידה כמו מפגש אינדבידואלי איתו. היום, במבט לאחור, אני יכולה לראות איך הצעד הזה היה כל כך זר ומרחיק לכת לגבי ההבנה של עבודת פסיכותרפיה דינמית עם ילדים. לא נדרשה יותר מפגישה אחת כדי להבין את משמעות ההצעה. במפגש עם האם השתנתה מהקצה אל הקצה תמונת הילד שפגשתי. האם הציעה לו לבחור לעצמו משחק, ולאחר סרוב ללא מילים מצידו למספר משחקים שהיא הציעה, הוא נענה למשחק בדוקים. התיישבנו כולנו על השטיח, האם, הילד ואני והם התחילו במשחק, כשהאם מנסה ללמד אותו כיצד כדאי לו לפזר את הדוקים. הניסיון לכוון אותו לתפקוד טוב יותר גלש תוך רגעים לתחרות מורכבת. האם הגיבה בטון מלגלג: 'יופי', כאשר הזיז את הדוקים, לקחה אותם והוסיפה בהתגרות 'אין לך סיכוי מולי'. היה אפשר כמעט למשש את המתח שהלך ונבנה אצלו. תסכולו מול הצלחותיה והערותיה של האם הלך וגבר, ובמצב זה נעשה תפקודו עוד פחות יעיל. הוא התקשה לעבוד בזהירות הנדרשת, ומשחקו הפך יותר ויותר אלים ופרוע, עד שלבסוף ויתר על חוקי המשחק, העיף את הדוקים באויר והודיע שאסף את כולם, וסיים כשהוא נלחם בדוקים מולה כיוצא לדו-קרב. האם התקשתה מאוד לסייע לו להתארגן, ורק הגיבה באמירה 'אתה מאוד פראי', ובאמת הילד החביב והשקט שהכרתי הפך לנגד עיני ל'פרא האדם' (אומלל ביותר) שתארו ההורים. משמעויות המסרים שהעבירה האם לילד הלכו והתבררו בהמשך העבודה המשותפת, הן לגבי ציפיותיה ממנו והן לגבי היאוש והתסכול שלה מהגברים בעולמה. בהמשך, בתהליך של חיפוש, ניסוי ותהייה, צורף גם האב לטיפול, למפגשים עם בנו. זו היתה עבורי תחילתה של העבודה הטיפולית הדיאדית, ויותר מכל יכולתי לראות איך בחדות ובמהירות היא ממקדת את ההתייחסות לגורמים בתוך הקשר המשבשים את המהלך ההתפתחותי.

לימים שמעתי על הרקע ממנו נבטה אצל מרים האפשרות לעבודה הזו. השתתפתי בקורס המשך שהיא העבירה במסגרת החוג לפסיכולוגיה שנקרא: "טיפול הורה-ילד לפי המודל של מ. מאהלר ופיתוחיו". מרים סיפרה באחד מהשעורים על עבודתה עם ויולט ואמה, במסגרת המרכז בו ניהלה מאהלר את מחקרה ההתפתחותי. תאור המקרה מופיע בספרה של מאהלר: On Human Symbiossis, המונח כאן בספריה עם הקדשה מיוחדת של מאהלר למרים. Schoenewolf Gerald תאר אותו בספרו: Turning Points in Analytic Therapy כאחד המקרים המשמש נקודת ציון בהתפתחות התאורטית ובעבודה הטיפולית. ויולט אובחנה כסובלת מפסיכוזה סימביוטית ומרים טיפלה בה בנוכחות אימה, במהלך השנה הראשונה של הטיפול בה. חזרתי למחברות. מרים תארה בשעור אם שהפנטזיה שלה לגבי הילדה השתלטה על המציאות, הילדה היתה לה  'בובה' שקבלה כמתנה מבעלה, ותפקידה היה לפצותה על בדידותה וכאביה. הקשר אופיין בתנודות קיצוניות בין הטיפול והדאגה לה במהלך האכלתה לבין תגובות נזעמות מצדה כאשר לא היתה זו ה'בובה' העונה לדרישותיה, והאגו המתפתח של הילדה לא הצליח לעשות סינתזה בין הפערים שחוותה. בגיל שנתיים ושבעה חודשים הגיעה לטיפולה של מרים, שתארה אותה מתבוננת במבע פנים חתום וחסר הבעה, לא משתמשת בשפה, נעה ב"תנועות של גרציה", אינה מגיבה לפניות אליה, כאילו אינה שומעת את הקולות. מהרישומים עולה הדגש ששמה  על מאמציו של הילד ביצירת הקשר עם ההורה, והחיפוש שהוא עושה אחר הבסיס לקומוניקציה. מרים תארה את כוח הלחימה של ויולט במאמציה ליצור קשר עם האם, את יאושה כשלא נענתה, והויתור עד לניסיון הבא. הילדה חיה על בסיס קולות הנגינה של ההורים אותם שמעה בהיותה נעולה בחדרה, ופתחה קומוניקציה מורכבת עם הפסנתר, שהפך לאם המשמעותית עבורה, ולשפה ודרך של תקשורת בנסיונותיה להזין את עצמה. מרים השתמשה בנגינה כאמצעי תקשורת עם ויולט, נזהרת לא להפוך חודרנית במפגש עימה, ומנסה לשמש עבורה כסביבה מיטיבה וליצור מצבים בהם הילדה מוצאת הנאה ומשמעות מקשר בנוכחותה של האם. בהמשך הופנה המאמץ לבניית גשר בין האם והילדה, ובסיוע לאם להפוך לאובייקט מיטיב עבורה, בתיווכו של הקשר הטיפולי.

כבר באותו שעור לפני שנים, רשמתי מפיה את הדברים הבאים המגדירים במילים פשוטות את הרציונל התאורטי המרכזי בעבודה הטיפולית הדיאדית: "לכל הורה יש ילד המתאים עצמו להורה כפי שהוא, והילדים מכירים את הוריהם לעיתים טוב מההורים עצמם. לכן חשוב מאוד להבין כיצד הילד קולט את עצמו בקשר שלו עם ההורה, וללמוד את השפה המתפתחת בין השניים. המפגש הדיאדי מאפשר לנו ללמוד את השפה הזו."

במשך הזמן התעורר הצורך בהגדרת מסגרת תאורטית לעבודה הטיפולית הדיאדית והיו המפגשים שכינסה מרים בימי חמישי בערב בהם נעשתה עבודה משותפת על שעות טיפוליות שהוצגו. הדילמה המציקה, (שנראתה למרים לא רלוונטית), היתה מתוך פרספקטיבה של עבודה טיפולית אינדבידואלית: 'מה עושים עם עניין הטרנספרנס?', כי הלא אם עבודה טיפולית פסיכודינמית מוגדרת כעבודה על תהליכים טרנספרנסיאליים, איך ניתן להגדיר את העבודה הנעשית מול הדיאדה? מאותם מפגשים התארגן לבסוף גם הספר: מדריך לטיפול דיאדי, שכלל בעיקר תאורי מקרים, את תאור העבודה בפועל. כנראה לא במקרה הופיע תחילה 'מדריך'. קל יותר היה לתאר את הנעשה בחדר. האפשרות להגדרת הבסיס התאורטי לאופן העבודה הזה נבנתה רק מאוחר יותר, עם התפתחות הבנה מורכבת לגבי מהות תהליכי השינוי המתרחשים בתוך הקשר הטיפולי .

בשנים האחרונות לימדתי באוניברסיטה בחיפה קורס העוסק בבסיס התיאורטי עליו נשענת עבודת הטיפול הדיאדי, במסגרת מסלול הלימודים שיזמה מרים. מרים היא זו שדרבנה אותי לקחת על עצמי את המשימה של הכנת הקורס והבטיחה את עזרתה בבניית חומר הקריאה. סיטואציה של הוראה בהכרח יוצרת מחויבות אחרת לארגון של החומר, ומצאתי איך במהלך הכנת הקורס הולכת ומתבהרת ונבנית עבורי תמונה, שהיתה בנויה קודם קטעים קטעים, כחלקים של פאזל. עד אז היה עבורי הטיפול הדיאדי בעיקר דרך של טיפול, שנחיצותה וחשיבותה מתוקפות מתוך העבודה בפועל. היה בה בעיקר ניסיון ליישם את הידע וההבנה הקלינית לעבודה המתמקדת באינטראקציה של הילד וההורה. אולם הצורך בבניית ארגון של החומר התיאורטי, כמו גם הבחירה של מאמרים מתחומי תוכן שונים, אפשרה לפתע זיהוי של האופן בו חלקי הפאזל השונים מצטרפים כולם לתמונה. הבנת התפתחות העבודה הטיפולית בילדים לאורך השנים, יחד עם ההבטים של התאוריה האינטרסובייקטיבית כפי שהם משתקפים בעבודה הטיפולית, ההתפתחות התאורטית העוסקת בנושא היחסים, ועבודת המחקר הקיימת כיום לגבי קשרי הורה-ילד, כולם התארגנו יחד כמסלולים המתנקזים לצומת, לרציונל המכוון את העבודה הטיפולית הדינמית אל מול הדיאדה הורה-ילד.

התפיסה  האינטרסובייקטיבית הופיעה והתבססה במהלך השנים בהן עבדתי כבר כפסיכולוגית, ובעקבותיה בהמשך תאוריית היחסים. הגישה האינטרסובייקטיבית רואה את המציאות כמתווכת תמיד ע"י מרכיב סובייקטיבי, וע"פ תפיסה זו המציאות היחידה הנגישה ורלוונטית לחקירה הפסיכואנאליטית היא המציאות הסובייקטיבית, זו של המטופל, זו של המטפל, ושל השדה הפסיכולוגי הנוצר ביניהם. בעוד שמטרת הטיפול הקלאסי היתה לחשוף את האמת הפנימית החבוייה במטופל, בטיפול שבו המטפל רואה עצמו נייטרלי ואובייקטיבי, הרי שגישה זו ביססה את התפיסה לפיה לא ניתן להבין תופעות פסיכולוגיות מחוץ להקשרן הבינאישי, והעולם החווייתי הפנימי יחד עם העולם החיצוני יוצרים ביניהם השפעה הדדית מתמשכת. לפיכך לא ניתן להשתמש בדיכוטומיה שבין הפנימי לבין הבינאישי, והדגש הטיפולי הועבר למערכת הדיאדית הקיימת בטיפול וביחסים בין בני אדם, וליחסי הגומלין הנבנים בין עולמות סובייקטיביים שונים. מפרספקטיבה זו העבודה עם הדיאדה הורה-ילד הינה עבודה על העולם האינטרסובייקטיבי הטבעי בו מתפתח הילד. 

במקביל לתפיסה זו הופיע הזרם ההתייחסותי, הרואה בקשר גורם מכריע בעיצוב העולם הפנימי וההתנהגות. המעבר מהתמקדות בדחף כמעצב התנהגות למרכזיות ההתקשרות בהתפתחות האישיות, השפיעה גם על התפיסה הטיפולית ועל הבנת משמעות היחסים בקשר הטיפולי. מכאן החלה להופיע תפיסה טיפולית שמיטיב לתאר אותה Hoffman (1998b): "הפעילות המשותפת המתקיימת בין מטפל למטופל מעצבת מעין יצירה משותפת, אחת מיני רבות שהיו יכולות להתקיים ביניהם. הפעילות החשובה הנעשית בטיפול היא יצירתה של משמעות חדשה ולא גילוייה של משמעות קיימת." הגדרת העבודה הטיפולית באופן זה מאפשרת הגדרה ברורה לעבודה הטיפולית הדיאדית: יצירת המשמעות החדשה בתוך הקשר הקיים.

את ההתייחסות הזו לעבודה הטיפולית שמעתי ממרים כבר במהלך הלימודים, כאשר העבירה את אמונתה בעושר האפשרויות הקיימות להתפתחות ואת העובדה שאותו מטופל יהיה מטופל שונה אצל מטפלים שונים. העבודה במחיצתה הובילה תמיד להתעדכנות, וכך גם להכרות עם חומר התפתחותי שעסק ביצוגים שיש להורה לגבי הילד, ובאופן בו יצוגים אלו מארגנים את תפיסת הילד את עצמו. היא הציגה את עבודתו של פונגי, העוסקת בהתפתחות תהליכי ניטור מט-קוגניטיביים, ובבניית הפונקציה הרפלקטיבית, שהינה השג אינטר-פסיכי אך בנייתה תלויה במערכת הבינאישית. העבודות הנוכחיות בתחום ההתפתחותי עוסקות במרכזיות היחסים בתוך הדיאדה, ובאופן בו יכולת האם להכיר ולייצג את הילד ב-mind שלה, הינה גורם מרכזי ביכולתו של הילד לייצג את עצמו כישות חושבת ומרגישה. שינוי אצל הילד הינו פונקציה של שינוי ביצוגים שיש להורה לגבי הילד או לגבי היחסים ביניהם (שטרן). המחקר ההתפתחותי העוסק בקומוניקציה בתוך הדיאדה מגדיר את טבע ההתקשרות כתכונה העולה במערכת דיאדית ספציפית, ולא כאיפיון יציב של מישהו משני הפרטנרים (ביב ולחמן). גישה זו תומכת בתפיסה של ההעברה כתוצר מורכב של האיפיונים של המטפל והמטופל כפרטים, אולם גם מובילה להבנה כי סיוע לילד במהלך ההתפתחותי מתאפשר עם ביסוס תהליכי הויסות ההדדי בקשריו עם הוריו, ותהליך זה תוצאתו שינוי ביצוגים הפנימיים של העצמי ושל האובייקט בעולמו של הילד.

במהלך העבודה עם מרים נהגתי להוציא עבורה מאמרים שונים מהספריה. אחד מהם, שקבלתי ממנה לקריאה היה מיוחד בעיני, מפני שלהפתעתי גיליתי שמרים עוסקת בחומר שבאספקט אחר שלו נגעתי בעבודת הד"ר שכתבתי, התחום של הידע האימפליציטי. שוב באופן מפתיע נקשרו קצוות של חוטים. Karlen Lyons-Ruth, 1999, עוסקת במערכת פרוצדוראלית של ידיעת יחסים, המתפתחת במקביל למערכות סימבוליות, כמערכת נפרדת ששולטים בה חוקים נפרדים. יחסי מטפל-מטופל, כמו יחסי הורה-ילד, מתמקדים בבניית אפשרויות חדשות לויסות הדדי של התנסויות אינטרסובייקטיביות. היא עוסקת במאמר באופן בו מתהוות פרוצדורות יחסים אימפליציטיים, כיצד מתהווה ונבנית מערכת היצוגים של 'איך להיות בקשר עם האחר'. ההופעה של פרוצדורות יחסים אימפליציטיות חדשות אינה רק תוצאה של היכולת לייצג באופן ורבלי פרוצדורות קיימות, או לתת מילים למוטיבציות לא מודעות, אלא היא גם תוצאה של התהוות צורות חדשות של 'להיות עם האחר' כפי שהן מתהוות ביחסי הורה-ילד. כאן נפתח מרחב חדש להגדרת הלא-מודע. לא רק כוחות ההדחקה פועלים, אלא ניתן קיום לכוחות שכיוונם הפוך, למה שקיומו עדיין לא נודע, ולכן לא קבל הגדרה או סמל. הטיפול הוא תהליך בניה, ולא רק חשיפה. ושוב ניתנו המילים: הטיפול הדיאדי מאפשר זיהוי ועבודה על פרוצדורות היחסים האימפליציטיים המתקיימים בתוך הדיאדה.

חזרתי אל החומר שהבאתי למרים כאשר הדרכתי בתחנה קבוצה על עבודה טיפולית דיאדית. הפגישה התקיימה עוד לפני שנכתב המאמר. בשיחה איתה היא אמרה: "הגדרת תוכן החווייה, זה ה-insight. אפשר לעזור לחווייה להתפתח, ורק להבליט את התוכן. לא מוכרחים לתרגם, אפשר לשים קו. זו הלמידה החווייתית המתרחשת בטיפול  דיאדי, נוצרת בו אוירה המאפשרת גם לעשות וגם להתייחס. הטיפול מאפשר שינוי ביצוג העצמי של ההורה, ביצוג שלו את הילד, ובהתאם מושפעת האינטראקציה עם הילד."

ההתפתחויות התאורטיות הקיימות כיום בהבנת העבודה הטיפולית אינן מחליפות תפיסה קודמת, אלא מעשירות ומרחיבות אותה. באופן דומה נראה לי כי הטיפול הדיאדי מרחיב ומעשיר את העבודה הטיפולית האינדבידואלית. עם כניסת הדיאדה לחדר פוגש המטפל גם את הצרכים האינדבידואליים של כל אחד מהמשתתפים בדיאדה, אולם נוסף גורם חדש להתייחסות, הקשר הקיים בין ההורה והילד, השדה המוגדר ביניהם, המשפיע על השדות האישיים ומושפע מהם. אל השדה הזה פונה המטפל הדיאדי, בניסיון להבין את האופן בו הוא ניזון מהיצוגים הפנימיים של שני המשתתפים, ואף מזין אותם. אופי המרחב המשותף הנבנה בדיאדה והדרך בה מרחב זה משפיע על היווצרות מרחב פנימי אצל כל אחד מהמשתתפים בה נדון כיום באינטנסיביות בעבודה התאורטית העוסקת בתהליכים המתרחשים בטיפול האנאליטי. ג'סיקה בנג'מין הרצתה לפני כחודשיים בארץ בנושא, ודברה על השילוש שבאחד והאחדות שבשילוש, the intersubjective view of thirdness.

במהלך שנות ההדרכה אצל מרים חזרתי אליה שוב ושוב עם שאלות, מביאה אליה מחשבות, לפעמים זרות ומוזרות, גם מתחומי הפיסיקה והמתמטיקה, מנסה למצוא פשר לעצמי ולעולם. תמיד מצאתי אותה מקשיבה, מתעניינת ומוסיפה מידע, מתעדכנת ומעדכנת, מספרת לי על ספרים ומאמרים חדשים בכל תחומי המדע, מלמדת אותי להבין את מגבלות היכולת שלנו לארגן את מורכבות העולם בכלל והעולם הרגשי בפרט ומרחיבה בדבריה את גבולות ההתבוננות. בזכות זה אני מרשה לעצמי לסיים במשהו מתחום הנראה אולי זר לעבודת הטיפול הדיאדי, אבל מיטיב להגדיר אותו עבורי. ישנו תחום מדעי החותר לזיהוי של תבניות סדירות בתופעות אי-לינאריות, שמקובל היה לראותן כאקראיות, והוא נקרא 'תורת הכאוס'. בדרך כלל לא ניתן לפתור מערכת משוואות אי-לינאריות, ובספר העוסק במדע הכאוס מצאתי את ההגדרה הבאה: ניתוח התנהגותה של מערכת אי-לינארית דומה להליכה במבוך שקירותיו משנים את מתכונתם עם כל צעד שאתה עושה. זו בעיני הגדרה יפה ביותר ליחסי הגומלין בין תהליכים בינאישיים והשפעתם על העולם הפנימי, וכמובן למתרחש בתוך הדיאדה הורה-ילד, מטפל-מטופל, או בכלל בתוך קשר. אכן דומה העבודה הזו להליכה במבוך שכל צעד בו מושפע מתבנית המבוך אך גם משפיע עליה. המושג המדעי 'כאוס' מתמקד בדפוסים סמויים, בניואנסים, ב'רגישות' של תנאי ההתחלה, וב'כללים' המובילים מהבלתי צפוי אל תבנית חדשה. שם נכתב: הכאוס עוסק במה שלא נוכל לדעת באותה מידה שהוא עוסק בוודאות ובעובדות, הוא מלמד אותנו להרפות, לקבל מגבלות ולהעריך קסם ומיסתורין. תורת הכאוס מראה לנו שדברים זעירים וחסרי חשיבות ממלאים תפקיד מרכזי באופן בו הדברים יתפתחו, וכי מעבר לניסיונותינו להגדיר את המציאות ולשלוט בה יש עולם עשיר ואינסופי של ריבוי משמעויות.

מרים אמרה באחת מהרצאותיה: "על המטפל לכבד את הדרכים היחודיות שיש להורה ולילד, ותפקידו הוא בהפניית תשומת הלב למשמעויות, בפתוח התבוננות רפלקטיבית בדיאדה. יש לראות את התהליך ההתפתחותי כתהליך מתמשך. איננו יוצרים שינויים גלובליים, אידאליים. השינוי איננו של האישיות. אנחנו עוזרים לאנשים החיים יחד לבנות התייחסות המאפשרת חוויות תומכות ומשמעותיות, וזו עבודה גדולה מאוד. כדאי שנהייה צנועים ואופטימיים, לאישיות יש גמישות ועושר גדולים ממה שהתאוריה יכולה לתאר."

מהתבוננות בהתפתחות העבודה הטיפולית הדיאדית קשה שלא להתמלא הערכה מול האפשרות המיוחדת שהיתה לה לאורך השנים להיות מעודכנת במשמעות הפרקטית של זרמים תאורטיים שרק התחילו לתת ביטויים, ומהאופן בו הקדימה את זמנה באינטואיציה לגבי מה שיש עדיין להמשיך ולפתח.

 אני אסיים בסיפור קטן בנושא חוסר המקריות שבאקראיות . היתה תקופה בה הוזמנתי על ידה להדריך איתה קבוצה באוניברסיטה במסגרת מסלול הלימודים שהיא יזמה את הקמתו. מרים נהגה לחכות לי בכניסה לביתה, כאשר אספתי אותה בדרכי לאוניברסיטה. באחת הפעמים גיליתי שאני עומדת להגיע באחור של כמה דקות, אירוע נדיר מאוד לשתינו. החלטתי להתקשר אליה מהרכב, חוששת שהיא כבר ירדה וממתינה לי בכניסה, ומקווה להקדים אותה לפני יציאתה. מרים ענתה לטלפון. היא אמרה: 'הייתי כבר למטה, ואז חזרתי הביתה, היתה לי הרגשה שתצלצלי'. כשנכנסה לרכב אמרה לי: 'זו תכונה שנשארה לי מאז המלחמה'. באחת מהנסיעות המשותפות האלה, שמעתי מפיה בכמה משפטים גם על הפרידה שלה מויולט, כשעזבה את המרכז. היא ספרה שהביאה לה דובון וויולט, הילדה ש"אינה יוצרת קשר", התרחקה במסדרון, הסתובבה אליה, נופפה בדובון וקראה  'happy bear'. היא אמרה: "נהגתי לקרוא לה  'happy girl'", והוסיפה, "האמא הביאה לי לסיום הטיפול חפיסת סיגריות". חשבתי כבר אז על מה שנמוג כעשן, ועל מה שנרשם, מתקיים ומשאיר חותמו. ניתן לראות כיום בספרות המתייחסת לתאוריות ההתפתחותיות הקיימות את הגישוש הנעשה אחר האופן האפשרי לשילובם של הורים בעבודה טיפולית. אני מאמינה שהטיפול הדיאדי שלימדה אותנו נותן מענה לחיפוש הנעשה בתחום. מרים תרמה לפרוייקטים רבים בימי חייה, שמשפיעים וימשיכו להשפיע, אבל הדברים שנכתבו כאן נכתבו מתוך הוקרה והכרת תודה אינסופית ל'פרוייקט' אחד קטן ודי שולי בתוך העבודה העצומה שלה, לתרומה שלה בהתפתחות שלי.