תחנת העמקים. כתובתינו החדשה: www.psy.org.il
תחנת העמקים.               כתובתינו החדשה:  www.psy.org.il

מאמרים לציבור

סיפורו של דוד – מסע אל תוך הלילה, אל תוך החושך, מאת שושנה אופנהיים

הרצאה מיום העיון היבטים פסיכולוגים וטיפוליים בגיל השלישי, שהתקיים ב ‏16/02/2005 במכללה האקדמית עמק יזרעאל. מציגה – שושנה אופנהיים , פסיכולוגית קלינית – תחנת העמקים.
תאריך פרסום: 6/4/2005

 

 

 

אני מתחילה את ההרצאה שלי בכמה אמירות שמהוות מסגרת רוחנית ורעיונית להצגות המקרה שתובא בהמשך.

 

1. בראשית פרק א'

ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך ושרה שומעת פתח האהל והוא אחריו. ואברהם ושרה זקנים באים בימים. חדל להיות לשרה אורח נשים ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלותי היתה לי עדנה ועודני זקן.

2. מתוך ספרו של האנליטיקאי והתאורתיקן האמריקאי תומס אוגדן: מדע הנפש.

אין זה שחלק מן העבר נעלם. דבר זה לא יכול להתרחש, כיוון שהעבר אינו ניתן לשינוי. אך אנו יכולים עם זאת לנתק את עצמנו מן ההיסטוריה שלנו. השוני בין ההיסטוריה לעבר הוא בכך שהעבר הוא פשוט אוסף של אירועים. בעוד ההיסטוריה היא יצירה המשקפת את האופן שבו אנו זוכרים את העבר, במודע ושלא במודע, מציגים אותו, מעוותים אותו ומפרשים אותו.

בניית ההיסטוריה האישית היא תהליך המאפשר לנו בכלל ולמטופל בפרט להכיר ולהבין באופן מלא יותר מי הוא ולמי הוא הופך להיות.

3. מתוך הקצה הפרימיטיבי של החוויה שוב OGDEN.

המיתוס של אדיפוס, שהוא כה בסיסי בהמשגה הפסיכואנליטית של הדילמה האנושית האם טוב יותר לדעת או לא לדעת. אי ידיעה שוללת מאתנו את התחושה של מי אנחנו ואילו לדעת פירושו לראות מה שאין אנו יכולים לשאת. או כדברי קהלת כי ברוב חוכמה רב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב.

מבין כל המטופלים השייכים לקבוצת הגיל השלישי בחרתי להציג את דוד. טיפול רב שנים, רב גוונים ורב היבטים.

טיפול שבאופן בולט העלה את שאלת היכולת לעזור והיכולת להעזר בתקופה זו של החיים. טיפול שהעלה שאלות רבות והעיקרים מביניהן שמשמעותית לדיון בכנס הנוכחי. כיצד ניגשים למטופל שמביא איתו הרבה מאוד עבר, עבר כל-כך סבוך טעון ולא נגיש.

האם זה נכון, האם זה אפשרי, האם זה טוב הרווח לעומת ההפסד.

דוד לימד אותי רבות לא לוותר, להעיז לתת אימון בתהליך ושכל אחד מאיתנו יכול לקחת את מה שהוא יכול ומה שמתאים לו.

 

סיפורו של דוד "ויסע אל תוך הלילה" , לתוך החושך

מדובר בטיפול ארוך כ- 4 שנים. נפגשנו בתדירות של פגישה בשבוע. לעיתים פגשתי גם את אשתו בנפרד ואותם כזוג. דוד הגיע באמצע שנות השישים של חייו.

הוא יצא לפנסיה מוקדמת ולא עבד מספר שנים.

הוא מגיע לטיפול לגמרי במקרה במסגרת תהליך קבלת כספי הפיצויים שלו הוא עובר בדיקה פסיכיאטרית לקבלת אחוזי נכות. הרופא הבודק מזועזע ממצבו הנפשי וממליץ על קבלת עזרה נפשית.

דוד מגיע אלי שמח טוב לב ומאוד ציני. לא לגמרי מבין למה התכוון הפסיכיאטר ומה בעצם רוצים ממנו.

דוד למעשה שייך לאותה קבוצת אנשים שמכחישה את השואה. מנותק לחלוטין מעברו ובלי הסטוריה. הוא חי את ההווה, כאן ועכשיו. מסתובב באופן קבוע עם דרכון זר כדי שיוכל לעלות על המטוס הראשון, אם יקרה משהו.

הוא מנותק מעולמו הרגשי, אינו מסוגל להעניק משמעות סוביקטיבית להתנסויותיו, למעשיו. התייחסותו לעולמו פנימי ולאנשים הקרובים לו נושאת אופי עניני עיסקי.

את החרדות שלו הוא מתאר כסוג של שפעת, נזלת כרונית, לא נוח לו איתם, אך אין באמת מצוקה , אינו מכיר בה, אינו מכיר אותה.

על קשייו הרגשיים הוא יכול לדווח רק על רקע תלונותיה של אשתו שמתארת בדידות רגשית וגופנית, ועל התפרצויות זעם ונמנע חברתית.

 

דוד נולד באירופה לאם יהודיה ואב נוצרי. אב שהתגרש והשאיר אשה עם שני בנים כדי לשאת את אמו היהודיה של דוד.

בזוגיות החדשה דוד בן יחיד. כשנתיים לאחר שנולד מת אביו מהתקף לב. משפחת אביו התנכרה לו ולאמו.

עם פרוץ המלחמה כשהיה בן שמונה לערך, הופרד מאמו כל אחד מהם מצא מסתור במקום אחר ובתנאים שונים. חודשים רבים הוא מתקיים בבדידות בלי קשר עם ילדים בני-גילו, בלי לימודים ומעט קשר עם מבוגרים. עם סיום המלחמה הוא פוגש את אמו. הוא מתחיל פרק חדש בחייו ומתאר נער צעיר מסוגר ומבוהל, עם בעיות זהות, עם בעיות השתייכות.

הוא עולה ארצה עם אמו ודודתו, לומד עברית ומתגייס לצבא. פוגש את אשתו שהינה בת ארצו, גם היא כילדה חיה 4 שנים במחבוא. הם נישאים מאוד צעירים ונולדות שתי בנות.

דוד ומרים אשתו מנהלים חיי משפחה סבירים. הקשיים מופיעים סביב ההסתגרויות שלו, התקפי הזעם והחרדות. דוד לא ממש מחובר אליהם. ההתבודדות הרגשית עדיפה והוא מוצא מקלט מדיני בעבודה.

עם השנים הם יוצאים ללימודים בארצות הברית. דוד עושה תואר בהנדסה, אשתו בביולוגיה.

טוב לו בארצות הברית, היה רוצה להשאר שם. אשתו מתעקשת על החזרה לישראל, היא אינה מוכנה לעוד מסע של פליטות.

יחסיו של דוד עם מדינת ישראל טעונים הוא לא מצליח להזדהות עם המקום, עם השפה, עם התרבות, עם הנופים. לדבריו חי כאן מחוסר ברירה. לארץ מוצאו אינו מסוגל לחזור ולכאן אינו רוצה להשתייך.

אינו אוהב את זהותו היהודית אמריקה נראית לו כמקום אידיאלי לחיים ללא זהות וללא שייכות האמריקאים לדעתו מנומסים ומנוכרים דיים כדי להניח לו.

כמה שנים לפני שהוא מגיע לשיחות דוד ואשתו מקבלים כספי פיצויים על שנות המלחמה שניהם מפסיקים לעבוד. הכסף מקל על החרדות אך מוסיף קשיים: מה עושים עם הזמן הפנוי לבד וביחד, ממה ואיך חיים אחרת.

אני פוגשת אדם מנומס ונחמד שמגיע בזמן לפגישות ואפילו מאוד שמח במפגשים שלנו.

יוצר קשר בקלות, מחמיא לי, מעריך ומתפעל מהיכולות שלי להקשיב לו להבין מהסבלנות.

עם זאת הוא באופן קבוע מדגיש את שאלת "הבשביל מה"? בגילו? הוא מרגיש זקן מדי לכל התהליך.

הוא חי כך עד היום ולדעתו בהחלט לא רע לו. אמנם לא טוב, אבל כך הוא רגיל לחיות. החיים לא נשמעים לו כמציאה גדולה. הוא שואל אותי בשביל מה צריך להבין, להרגיש?

בבית ספר של החיים הוא למד לחיות בלי, לוותר על הקשר האנושי על עולמו הפנימי שמבחינתו שווים לכאב, געגועים, פרידה, מוות. כשאין כלום הוא אומר לא צריך לפחד שמשהו ילך לאיבוד.

עבורו הלא נגוע מבחינתו = תיבת פנדורה.

עד היום עברו הוא אוסף של תאריכים, שמות של אנשים, שמות של מקומות ואני אמורה לשכנע אותו שבכל זאת כדאי שנפתח את התיבה בזהירות רבה ושהוא מפסיד קולות ומראות שונים. שהוא למד לחיות בצמצום נפשי אבל אפשר אחרת. דוד מתחבב עלי מהמפגש הראשון הוא ילדותי, חייכן, עוקצני, פלרטטן בעצם איש חסר גיל לעתים ילד, לעתים נער ולעתים איש זקן ועייף.

יש לו יכולת מדהימה לדבר על דה ועל הא ובעצם לא להגיד כלום.

מתוך שיחות ההכרות שלנו, אני מבינה שבעצם , באמת באמת, לא יצא ממקומות המחבוא של ילדותו עדיין במחבוא, בחוץ עדיין מלחמה.

הוא שומר בקנאות על זכותו להשאר במסתור, להיות מנותק, אתם לא רציתם אותי,  עכשיו אני לא רוצה אתכם - מעין ענישה, כעסים על אמו, על אביו , על משפחתו שעזבו אותו ועל האנשים שהסתירו.

כדי לשרוד את הבדידות והחרדות של תקופת המלחמה הוא מצמצם ומחשיך את פנימיותו.

חשוך בפנים מנומס וקורקטי בחוץ.

דוד מכניס אותי לביקורים קצרים. אני שמה לב שהוא בוחן בקפדנות והנאה את תגובתי לסיפורי הזכרונות שלו הדאגה שלי, העצב שלי, ההתעקשות על ההקשבה, על הסיפור.

אני מספרת לו על אותו ילד שאיבד את אביו ונלקח מאמו ושנאלץ לחיות לבד מה כל זה עושה לנפשו של ילד. כשהוא קרוב לשנתו ה- 70 אנחנו עושים הכרה עם הילד שהסתובב 4 שנים בבתים שונים בלי קשר משמעותי בלי להיות מחובק ועם פחד גדול שאם ייתפס יומת.

בחדר נבנית לאיטה שפה טיפולית יחודית לו. הקצב איטי יש קשים בהבנה, יש קשיים בהפנמה, יש קשיים בזכרון. לעתים קרובות אני מדמיינת את היחסים שלנו כקשר בין אם לתינוק חוויות של תחילת החיים תשומת לב וסיפוק של צרכים ראשוניים. כשעיקר העבודה המנטלית היא של האם בשבילה ובשביל התינוק והוא רק צריך להוציא אויר ולעלות במשקל.

ככל שחולפים החודשים ואנחנו אוגרים שעות מפגש יש לנו כבר היסטוריה טיפולית שניתן להזכר באיך היה פעם ומה יש היום. דוד מפתח את המנטליות שלו, את האיש החושב והמרגיש שמציץ לתוך המפגשים הוא נשען עלי, מחפש אותי, זוכר את המפגשים ומתגעגע אליהם.

אני מרשה לעצמי, לבאר ולפרש ולחבר בין הקורה כאן ועכשיו בחדר איתי, בבית עם אשתו, עם בנותיו והקורות אותו כילד שם באירופה, שם במלחמה. אנחנו מסכימים שאני המבוגר הראשון שהוא פוגש מאז שיצא מהמחבוא שהוא מצליח לתת בו אמון. עברו נפרט לפרוטות האינפורמציה מקבלת משמעות ריגשית. ארץ הולדתו, משפחת אביו, היחסים עם האם. על האנשים שהסתירו. לאט לאט נבנית גלריה של אנשים עם אפיונים שונים. כמו בספר בראשית בריאת העולם מארץ של תוהו ובוהו.

אנחנו מדליקים את האור ומבדילים בין האור לחושך בין המים לשמים, ובין המים ליבשה.

ניתנים שמות תכונות ואיכויות, נבנית היסטוריה.

השיחות על היחסים עם אשתו הן מהקשות. אמנם מאז שהוא בטיפול חלה רגיעה בבית, לדוד כמעט ואין התפרצויות זעם עם זאת הוא לא מתקרב, לא אישי, לא אינטימי. הוא מציג בפניה תפיסת עולם פסימית, תוקפנית, פרנואידית ומאמלל אותה.

 

אני מזמינה את מרים לרצף שיחות במטרה להפגש אחר כך במשותף, מרים בת יחידה צעירה בכמה שנים מדוד.

בגיל 3 לערך נמסרה על ידי הוריה למשפחה כפרית מרובת ילדים שם הוחבאה כ- 3 שנים. שמה הפרטי הוחלף והיא נקלטה באופן מלא במשפחה החדשה. החזרה להוריה בתום המלחמה נחווית כטראומה. עד כמה שזה נשמע מוזר זכרונות הילדות שלה מהמלחמה, מהמסתור טובים.

היא מתארת אבא קשה, כעוס ונתון למצבי רוח אמא עדינה ושברירית שהיתה שפוטה של בעלה.

לעומת דוד העליה ארצה עושה לה מאוד טוב ולמעשה ממש מצילה אותה. היא מוצאת כאן מקלט, מקום להשתייך בדומה למשפחה הכפרית.

מרים מובילה לנישואים, מובילה ללידת הבנות והיא בהחלט אחראית אז ועד היום על החלקים הנורמליים של הקיום המשותף. גם מרים לא נגעה בסיפור חייה והיא לא מחברת בין הקורה אותה היום לעברה.

בעינים של ילדה היא מסתכלת על העולם, מסתכלת על דוד רוצה שיהיה טוב ולא מבינה למה לא?

היא אשה ילדותית חמה ואנושית עם קושי עצום לאבחון בין עיקר לטפל, עם קושי לזרוק חפצים שאין בהם שימוש. יש קשיים בהתארגנות היום יומית.

המפגש בין סיפורי החיים שלהם הוא מפגש בלתי אפשרי מכאיב.

דוד בכדי להתגבר על קשייו מתנתק או תוקף מרים לעומתו בעיקר לא מבינה, נפגעת מתלוננת ובוכה.

למרות ששניהם אינם עובדים, למרות שיש להם הרבה מאוד כסף, למרות ששניהם בדרך כלל בריאים אין הם יודעים לנצל לממש ולהנות ממה שיש.

ההתארגנות הנפשית של דוד מעוררת בה רעב ישן לקשר. לביחד אחר: מסעדה, סרט, תאטרון, מתנה ליום הולדת פרחים ביום שישי. היא מבקשת יותר דוד לא מסוגל להתאים את עצמו.

המפגשים המשותפים שלה עם דוד בחדר. דיאלוג כל שהוא, גישושים לקראת הדברות מאפשרת אחרת.

המראה של מרים מתייפחת ודוד מתנתק הוא הנושא המרכזי של השיחות. תמונה שהיא במידה רבה מאוד קשה גם בעבורי.

דוד נאלם באלף ונעלם בעין הוא לא עומד בעומס הריגשי מול הבכי, מול הכאב מול הצרכים.

מרים מרגישה נטושה, ננטשת. היא מאוד רוצה להיות אשה אהובה, נחשקת, היא רוצה קשר חברי, מגע גופני.

דוד לומד להקשיב לה אין לי צל של ספק שהוא עושה מאמצים נואשים וכנים להיות שם בעבורה קצת יותר ממה שידע עד היום.

זאת פעם ראשונה שהם פוגשים את הנזקים האישיים שהמלחמה גרמה להם וכיצד נזקים אלו פוגעים ביכולת שלהם לחיים משותפים.

משניהם נדרשת הבנה והשלמה עם החסר תהליך שמתלווה לו כאב עצום.

עיקר הנטל הריגשי מונח על כתפיה של מרים שתמיד היתה מפותחת יותר ועם מסוגלויות נפשיות שאין לדוד והיא מקבלת ממני תמיכה רבה גם במפגשים המשותפים וגם במפגשים הפרטניים.

מרים מבינה, אך מתקשה לוותר על הפנטזיה הילדותית שלה שהם צריכים רק להתאמץ קצת וכבר יהיה יותר טוב. בעדינות ובזהירות אני מקרבת אותה לידיעה שמחד אנחנו נוגעות בפצעים שאין להם מזור, ומאידך בכל זאת הם הצליחו להקים בית בנות, נכדים ושהביחד שלהם הוא לא פחות משמעותי מכל ביחד אחר.

לקראת סף הטיפול, דוד עובר ניתוח מעקפים מסובך. משבר בריאותי שמחזק את הקשר ביניהם. דוד ממשיך לפגוש אותי אך התדירות קטנה, הוא יודע שאני כאן ושתמיד יוכל לפנות.

 

מדי פעם הוא מגיע למפגש בודד - לדבריו, בצחוק, לבדוק מה שלומי ומה צריך לתקן אצלי בבית, שולח גלויה מחו"ל.

בשיחות הסיכום שלנו, אנחנו מדברים על השינויים שהושגו החיים עם עצמו ועם הסובבים אותו נינוחים יותר, פחות, כעוס, פחות חרד עם קצת יותר אימון בבני אדם ועם קצת יותר קשר עם אשתו והבנות.

ובכלל יש בו יותר חיים מאשר מוות.

לשאלת משמעות הגיל בעבודה הטיפולית. על כל מטופל שאני פוגשת, באשר הוא, אני מתייחסת בכובד ראש לגילו, למינו, למצבו המשפחתי, למצבו הכלכלי ולזכרונות המשמעותיים לו מתוך עברו.

לכל תקופה בחיים יש את בעיות הגיל שלה. תמיד להרגשתי אדם שמגיע לבקשת עזרה  - כל החיים לפניו.

 

 

 

 

תגובות

הוספת תגובה

תמרתמר11/8/2005

מאמר אנושי וחם תודה.

מיכלמיכל5/6/2005

תודה. רישום סיפור עבודתך, מלבד היותו דן באין מגבלת זמן/גיל לעבודה פנימית. מלבד היותו רשום בזמן הווה ממושך המכבד ומזמין לתהליך חשיבתי המתרחש וממשיך להתרחש ;בעת קריאתי-בעת כתיבתך. בזאת הינך מזמינה אל פנימיות הלך דרכי חיוניות וכוחות חיים בשבילי מסעות נפש,עיתים בנופי כאב. בכך גדולתה של הוראתך ,שכן ארץ מולדתה במחשבות רוח שבעומקם,לשם הגעתי בביקור זה.לו תהה חוכמה זו לפני אותם חיים שלפננו.

בתיהבתיה1/5/2005

מרגש.

התרגשתי למקרא תאור הטיפול של דוד.

התרגשתי והצטערתי על כך שאבי הלך לעולמו במצב רגשי ונפשי קשה.  הוא לא היה מוכן ללכת לשיחות ב'עמך', היה לי ברור שחוויות השואה בגיל ההתבגרות השפיעו רבות על התנהגותו והרגשתו. הוא נפטר בלי יכולת להתקרב אלינו, ילדיו. ח ב ל . באיזה שהוא אופן פיספוס של חיים שהיו יכולים להיות טובים יותר.

תודה, בתיה.

יניב בן-שושן, עוס ומטפל משפחתי בהוספיסיניב בן-שושן, עו"ס ומטפל משפחתי בהוספיס30/4/2005

תגובה למאמר:סיפורו של דוד - מסע אל תוך הלילה, אל תוך החושך [ל"ת].

הסיפור הטיפולי שהצגת מאד ריגש אותי - הצלחת לנגוע בחושך , לגשש במסתרי הכאב , להיות שם - עמו , עימם , עימה ולהאיר במעט אור וחיות את המשך מסע החיים של האדם שטפלת בו ושל אשתו. אשרייך .

באופן אישי , הייתי שמח לקרוא יותר על המקום שלך בטיפול , איך "מסע טיפולי" זה פגש אותך ונגע בך כאדם ומטפלת כאחת.

תודה

יניב

חגית מויאלחגית מויאל7/4/2005

מאמר מרגש ורגיש [ל"ת].

קראתי את מאמרך המנוסח בצורה רגישה זורמת ובעיקר נוגעת.

המסע המרתק אחורנית בזמן, לגעת בפצעי העבר שלא יגלידו לעולם  ריגש אותי עד דמעות .

תודה לך שושנה

חגית


×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.