הגישה ההתייחסותית ומיינדפולנס

הנושא המרכזי בקורס שלנו עד כה, שעבר כחוט השני מהבודהיזם דרך גישות הגל השלישי של הcbt ועד לטיפולים דינמיים ממוקדי רגש וחוויה, היה שינוי מערכת היחסים עם כאב, נפשי ופיזי.

מיחס של הדיפה סילוף והימנעות  לחמלה, התבוננות משתאה, הכלה והאזנה קשובה למסר שנושא עימו הכאב.

מוטיב נוסף שעובר כחוט השני במסע שלנו בגישות מבוססות מיינדפולנס הוא היחס אל העצמי.

האפשרות לקחת את הרעיון הגדול הזה, ולפעמים נוקשה ומואדר, שאנחנו נאחזים בו, של ה״עצמי״ עם קורטוב מלח, או קריצה, לאפשר לו להיפתח, להתגמש, להבין את ההשתנות האינסופית שלו ואת הפוטנציאלים האינסופיים שבו, לדעת ששום דבר המתקיים בו (רגש, תחושה, מחשבה, דחף, פנטזיה, איפיון כמו נכות או מחלה) לא מגדיר אותו, וגם לזכור שהוא תמיד נטוע בהיקשר (בסביבה של קטנים נרגיש גדולים, בסביבה של גדולים נרגיש קטנים, בסביבה מקבלת נרגיש טוב עם עצמנו, בסביבה שיפוטית נרגיש רע עם עצמנו, וכך הלאה לאין סוף).

הבודהיזם אינו מציע לאדם הפשוט לוותר על האני שלו או להתכחש לו, אלא בעיקר להתייחס אליו באופן טנטטיבי, גמיש, לא נאחז, לא מדי מזדהה, עם איזה מרווח התבוננות שנותן מקום לאוויר ולגמישות, להפתעות ולהישתנות, ושמכיר בחוסר הניפרדות האינהרנטית שלו מהסביבה שבה הוא חי ואשר לה הוא זקוק.

באופן דומה, התפיסה ההתייחסותית, שהיא פוסט מודרנית, מאמינה בגמישות ובהקשריות של התופעות האנושיות. העצמי אינו מתקיים בבידוד אלא נארג ומשתנה תדיר בהיקשרים אינטרסובייקטיביים.

אנשים נוטים לחוות את עצמם בכל רגע נתון כאילו הם מכילים ״עצמי״ ממשי. חוויית ה״עצמי״ מלווה בתחושת מוחשיות, נוכחות, שלמות ומלאות (ובמקרים של הפרעה, זו חווייה של פגימות, שקיפות, חולשה, חדירות וכיוב).

בהתאם, יש גישות פסיכולוגיות שתופסות את העצמי כמעין מבנה מגובש ובנוי במרחב (דימוי טופוגרפי). למשל את ההמשגה של קרנברג על אירגון האישיות ושל קוהוט על עצמי לכיד, אפשר לדמות ל״בית״ על מידת החוסן של יסודותיו, קירותיו, מרתפו, גגו, מידת הסדר והמובנות בין החדרים וכיוב׳. 

מנגד, הגישה ההתייחסותית, ובראשה מיטשל, תופסת את  העצמי כנזיל זורם ומשתנה על פני ציר הזמן (דימוי טמפורלי). העצמי הוא אוסף פלורליסטי, מגוון, רב-קולי, שיש בו לעיתים גם סתירות ותפניות חדות, של התחושות והחוויות המשתנות לאורך זמן, ותלויות הקשר, ולא דבר מוחשי וקונקרטי. צריך זמן ומרחב כדי להכירו, כמו נהרות, כמו מוזיקה, כמו ריקוד, כמו סיפורים, כמו עץ על פני ארבע העונות. וגם כשנדמה שמכירים, הנה הוא שב ומתחלף ומשתנה. בהמשך לחשיבה הבודהיסטית אפשר אף לחשוב על העצמי כהיקשר, צינור, שבו מתרחשות וחולפות תופעות.

העצמיים המרובים שלנו מתעצבים בתוך יחסים משמעותיים. בכל אינטראקציה נולדת חוויית עצמי חדשה, כטוב, רע, נדיב, תוקפן, סלחן, עקשן וכו. לעתים ״אני״ הוא מוקד החוויה I - ״אני משחק עם אמא״, ולעיתים מושא של החוויה ME ״- אמא משחקת איתי״. לעיתים חוויית העצמי עולה מפנים ולעיתים מתוך הזדהות עם אחר משמעותי..

בקיצור העצמי הוא קליידוסקופי ואינסופי.

ולעיתים משהו בו נתקע, מתקשח.

חלק מחוויות האני, או בשפתו של ברומברג ״מצבי העצמי״, משתמרים ונהיים מרכזיים בזהות ובהגדרת העצמי, ואילו חלק נדחקים לשוליים, נשכחים, מודרים, מושלכים על אחרים, ונחווים כזרים כאשר הם מופיעים, או כנכפים מבחוץ, כפי שמשקפים ביטויים כמו: ״אני לא לגמרי עצמי היום״ ״לא יודעת מה השתלט עלי״ ״מצאתי את עצמי מחטיף לה״. מצבי העצמי הללו, שעברו דיסוציאציה, ומתקיימים במחשכים, בגוף או בשולי ההכרה, יכולים לייצג היבטים של פגימות, בושה, תוקפנות וטראומה, שלעיתים מתפרצים באקטינג אאוט ושחזור כפייתי. הם יכולים להיות גם היבטים של כוחות ויכולות, שהודרו מפאת תיוג שלילי של הסביבה, שיצר עצמי קונצפטואלי, נוקשה ושלילי (״המופרע״ ״הליצן״ ״הילד הרע״ ״הכבשה השחורה״.)

עפי הגישה ההתייחסותית  הריפוי מונח לאו דוקא בהשגת גיבוש ואינטגרציה של העצמי אלא דוקא בהרחבת המנעד והגמישות של העצמי, ממש בדומה לגישה של ACT. היא מעלה על נס את הריבוי, התנועה, הנכונות להפתיע ולהיות מופתע, היכולת לקבל בידידותיות וסקרנות את כל ה״עצמיים המרובים״ המסתופפים בנפש. זו תפיסה שיש בה יותר דרגות חופש ומשחקיות, ברוח ״מרחב הביניים״ של ויניקוט.

וינייטות למשל:

מטופלת: אני פונה לטיפול כי אני לא יודעת מי אני..

מטפלת: אולי בסיום הטיפול תדעי עוד פחות (:

מתוך תקווה שבתהליך הטיפולי תגלי אינספור פונטציאלים הטמונים בך, וכמה נפשך היא אינסופית.

 

מטופל: הלואי והיה ניתוח שפשוט כורת את המחשבות המלוכלכות האלה.

מטפל: חלילה. אנחנו לא רוצים שיהיה פחות ממך אלא שיהיה יותר. לא באנו לקצץ את נפשך. כל קול בך, גם השנוא והבזוי ביותר בעיניך, יש לו מה לספר, והוא ראוי להישמע ולקבל מענה.

מטופלת: אני הולכת לישון באימה מי אהיה בבוקר. רוצה להיות אותו דבר ולא כזו מפורקת.

מטפלת: בטיפול נעזור לך לפחד פחות ולהיות סקרנית ל״אני״ המפתיע שמקיץ איתך בבוקר. אולי לא נצליח שתהיי ״אותו דבר״ כי כולנו משתנים כל הזמן, אבל  תוכלי לחוש יותר חופש בחירה וחופש תנועה בין המופעים הנפשיים הקיימים בך.

 

מטופל: אם אקבל את עצמי כמו שאני אהפוך לבטלן ואדיש.

מטפל: זה באמת לא אינטואיטיבי, אבל אני מקווה שתגלה, שקבלה שלמה וחומלת של כל היותך מחוללת מעצמה תנועה של התפתחות ורצון להכיר קולות חדשים שקיימים בך. בלי צורך במאמץ, ההלקאה והעונשים שאתה רגיל לדרבן את עצמך בהם.

 

לפי הגישה ההתייחסותית, אם כן, בטיפול כדאי לטפח את ההכרה, ההתיידדות, וההנאה ממגוון מצבי העצמי, גם כאלו שנחווים כקשים ומגונים, וגם את היכולת לנוע ולזרום בטבעיות מהאחד לשני, עם תחושה של בחירה במקום תגובתיות אוטומטית.

כך למשל, בטיפול באשה, אפשר להזמין את ילדה הפנימית הרכה וצרכיה הראשוניים, לעשות מקום למתבגרת הסוערת והמרדנית שבה, לאם הקשובה, לאם שדוחה את ילדה, לאישה שאולי מתביישת בהעדפתה המינית, וגם לאשה הקרייריסטית האסרטיבית שהיא. כל הדמויות אותנטיות וחיוניות ואין צורך להכריע ביניהן או למזג את כולם לדמות אינטגרטיבית חדשה.

ככל שיש יותר פיצולים, מחיצות והפרדות בנפש, כך יותר מתבקשות טכניקות חווייתיות (מיינדפולנס, ״כסא ריק״ ושיטות פסיכודרמטיות) כדי להכיר את ה״דמויות״ והקולות השונים בנפש, ולאפשר דיאלוג מפרה ביניהן (למשל בין הפנמה של הורה נוקשה ואכזר לבין ילדה פנימית מבוהלת ופגועה).

בתהליך האנליטי, המטפל כמו שואל את מטופלו ״מי אתה היום? איך אתה חווה את עצמך ואותי ברגע החד פעמי הזה?״ הנכונות לפגוש בכל פגישה מטופל ״חדש״, לאפשר לו להתגלות ולהפתיע, דומה מאד לאמירתו של ביון לבוא לפגישה הטיפולית ״ללא זיכרון ללא תשוקה וללא הבנה״.

באופן לא אינטואיטיבי ולדעתי מרגש, מיטשל מציע שככל שגוברת יכולתה של המטופלת לשאת חווייה של גירסאות מרובות של עצמה, כך היא חווה עצמה כחזקה, עמידה, אותנטית ובעל יכולת השתקמות רבה יותר מפגיעה. ההיכרות האינטימית לאורך זמן עם תחושות, דימויים, תכנים וסגנון אישי, מאפשרת לזהות המשכיות מעבר לחוויותיה השונות, ועוזרת לשאת את טשטוש הזהות הכרוך בהכלה של גרסאות עצמי מרובות.

פיליפ ברומברג תאר זאת יפה במילותיו הידועות: “staying the same while changing”.

בסיום התהליך הטיפולי, אם כך, המטופל מוכר פחות משהיה בתחילת הטיפול. בתחילת הטיפול ישנה נטייה להגדרה עצמית סטראוטיפית וחד מימדית, המפלצת, הקורבן, הננטשת וכיוב׳. עם סיום הטיפול, הדרכים שבהן המטופל פוגש את עצמו נוטות להיות בעלות מרקם נזיל, מורכב ועדין הרבה יותר.

 

לסיכום, בדומה לבודהיזם, העצמי ההתייחסותי איננו ״סוכן״, איננו מבנה,  ולמעשה איננו ישות קיימת, אלא העצמי הוא היקשר, שבו מתרחשות וחולפות ללא הרף תופעות שונות (מחשבות, רגשות, דימויים, זכרונות, דחפים) והוא בהגדרה משתנה מרגע לרגע לרגע. עוד בדומה לגישה הבודהיסטית, העצמי ההתייחסותי אינו באמת נפרד מאחרים, אלא יש חיבור עמוק והיקשרי בין בני האדם, ״כולנו רקמה אנושית אחת חיה״. הידיעה מי ״אני״ ומי אני לא, היא תמיד נזילה ומתכווננת בהיקשר חברתי רחב המתקיים מלידה.

העצמי הוא לא כלום והוא הכל.

כִּישופים / דליה רביקוביץ

הַיּוֹם אֲנִי גִבְעָה,

מָחָר אֲנִי יָם,

כָּל יוֹם אֲנִי תוֹעָה

כִּבְאֵר שֶׁל מִרְיָם,

כָּל יוֹם אֲנִי בּוּעָה

אוֹבֶדֶת בַּנְקִיקִים.

בַּלַיְלָה חָלַמְתִּי

סוּסִים אֲדֻמִּים

סְגֻלִּים וִירֻקִּים,

לַבּקֶּר הִקְשַׁבְתִּי

פִּכְפּוּךְ עַד אֵין קֵץ,

קִשְׁקוּשׁ שֶׁל תֻּכִּים,

הַיּוֹם אֲנִי שַׁבְּלוּל

מָחָר אֲנִי עֵץ

רָם כַּתָּמָר.

אֶתְמוֹל הָיִיתִי כּוּךְ

הַיּוֹם אֲנִי צְדָפִית.

מָחָר אֲנִי מָחָר.

 

 

נתנסה בעזרת תרגול

(אפשר ללות את התרגול במוזיקה. למשל https://www.youtube.com/watch?v=NLYvkTEiCpQ (החל מדקה 10) :

״מי אני?״

אפשר לעצום עיניים

להרגיש את היציבות של הגוף ואת הנינוחות שלו

ניקח נשימה עמוקה

וננשוף באנחה עמוקה

ושוב.. נשימה עמוקה.. אנחה

ומתוך תנועת הנשימה הטבעית

נשאל את עצמנו: מי אני

זהו תרגול של מנטרה

השאלה תשמש כעוגן של המדיטציה

מי אני

 (שקט)

עם כל נשימה כמו משחק בבועות סבון

ננשוף את השאלה מי אני

מה עולה בבועות

מילים, תפקידים, הגדרות, מחשבות, דימויים, תחושות

נעשה לכולן מקום בלי להזדהות איתן

ניתן להן להופיע להיות ולחלוף

ונחזור לעוגן

מי אני

בכל רגע שנסחפנו נדדנו למחשבות דאגות

האפשרות לשים לב, לא להזדהות

היא רגע שיש בו פוטנציאל לחופש להתרווחות

נחזור ונתעגן במילה אני. מי אני.

מה מהדהד בגוף

בנפש.. ברגש

ניתן מקום לכל מה שעולה

זכרונות.. רגעים.. אולי דברים מוזרים.. שנראים לא קשורים..

בסקרנות בחמלה ביציבות

ונחזור לנשימה לשאלה

מי אני?

לקראת סיום אולי יש איזה מצב עצמי, קול

מרוחק, מתחבא, שרוצה להתגלות

לקבל רשות להיות.

(שקט)

נמשיך לחיות את השאלה, בפתיחות.. בגמישות..

(שקט)

אפשר לפתוח עיניים  להתמתח

 

ביקרתם וקראתם? אשמח אם תשאירו תגובה (:

רוני פרישוף, פסיכולוגית קלינית

להמשך הקורס על טיפול ומיינדפולנס ושאר רשימות לאנשי מקצוע לחצו כאן