דיון במאמר ״show some emotion" / קארן מרודה
את המאמר תוכלו לקרוא כאן
את שירה ״show some emotion" של המוזיקאית הנפלאה ג׳ואן ארמטריידינג, שממנו הושאל שם המאמר תוכלו לשמוע כאן
מטופלים רבים מגיעים לטיפול עם קשיים בתחום הרגשי. נטייה לרגשות שליליים, עוצמת רגש מופרזת או קהה, תגובתיות רגשית שמובילה לאימפולסיביות, רגשות לא תואמים לסיטואציה ובכלל קשיים בויסות הרגשי.
בעשור האחרון יש פריחה בשיטות טיפול חדשות ממוקדות רגש (קישור ליום עיון בנושא בתחתית הרשימה), שנובעת מן ההכרה ששיפור רגשי הוא תוצאה של תהליך רגשי חווייתי: זיהוי, שיום, ותיקוף הרגשות, הרחבת מנעד הרגשות, שחרור רגשות רדומים שגונו ע״י הסביבה המוקדמת (״בנים לא בוכים״), ויסות והרגעה רגשית וכן הלאה.
מרודה גם היא ממקדת את ליבת הריפוי באיזור הרגשי, ואף מוסיפה, שריפוי הקשיים הרגשיים נעשה במיטבו בדיאדה-התייחסותית, שבה מתקיימת הבעה רגשית משמעותית של המטפלת. כזו שמגרה ושתומכת בהתפתחות החוויה הרגשית של המטופלת, מכילה ומווסתת אותה, וגם נותנת מודל לביטוי רגשי כנה ותואם. לטענתה של מרודה, עקרונות התיאוריה והטכניקה הפסיכואנליטית הקלאסית עלולים לשחזר חסך עמוק מהילדות, ולעכב צמיחה של העולם הרגשי.
התיאוריה הקלאסית פחות התייחסה לתחום הרגשי באופן ישיר. שיפור החוויה הרגשית נתפס כתוצאה נלווית למרכיבים התרפויטיים בטיפול כמו פירוש, עיבוד יחסי האובייקט וצמיחת היכולת לחשוב באופן סימבולי ומותאם למציאות. התייחסות ישירה אל הרגש כמרכיב חשוב בתהליך האנליטי, ניתנה באופן מצומצם יחסית במושגי הפורקן הרגשי ״אבריאקציה״ ו״קתרזיס״.
עפ״י החשיבה הקלאסית, תקשורת רגשית גלוייה של המטפל, עלולה לפגוע במטופל, להשטיח את השיח אל התחום המודע והבינאישי, ולחסום צלילה אל מעמקי הלא מודע. ברוח זו פרויד ניסח את ההנחיות הטכניות לפסיכואנליטיקאי: להיות כלוח חלק, להגיב לדברי המטופל בפרשנות, ולנקוט בעמדה רגשית מתנזרת ונייטרלית.
מרודה משערת (לקראת סיום המאמר), שאולי הפסיכואנליזה הפחיתה בחשיבות של העולם הרגשי, ועודדה להימנעות רגשית מצד המטפל, מהסיבה שרוב התיאוריה התגבשה בידי גברים. היא מצטטת מחקרים שהראו, שבקרב גברים רגש מגרה לפעולה, בעוד שאצל נשים קיים יותר עניין להשתהות עם הרגש ולהנות מתחושת משמעות וחיבור לעצמי ולאחרים שהרגש מאפשר. מרודה משערת, שפרויד וממשיכי דרכו חששו מהאפשרות של ״אקטינג אאוט״ של המטפל, שעלול לפגוע או לגרום לניצול המטופלות והמטופלים. חשש זה, שחשיבה אתית ביסודו, חנק יתר על המידה את האפשרות לביטוי רגשות מצד המטפל, ואף מייצר אשמה ובושה על ביטויי רגש אותנטיים.
בהמשך לרעיון זה, אולי לא פלא שהמאמרים שקראנו בסמינר עד כה היו מאת גברים, ואילו כשמגיעים לביטויים אינטרסובייקטיביים של רגשות, מופיעות כותבות נשים: דייויס ומרודה. מרודה מציעה שאם נאמץ חשיבה מטריארכלית, נחשוש פחות מביטויי רגש לא הולמים, ונאמין יותר בפוטנציאל הריפויי האדיר של הבעה רגשית של המטפל/ת.
מרודה מסכמת גוף מחקר נוירופסיכולוגי גדול, במבוגרים ותינוקות מן העשורים האחרונים. מחקרים אלו מעלים באופן מובהק, כי צמיחת העולם הרגשי ופיתוח יכולות של ויסות רגשי צומחים בעזרת תקשורת רגשית הדדית עם זולת משמעותי.
לכן מרודה טוענת, שרגעי תקשורת רגשית הדדית “mutualy affective moments” הם הבסיס לתיקון חסכים מוקדמים ולפיתוח יכולות רגשיות בסיסיות, אפילו את הידיעה שמה שאני חווה עכשיו זה רגש. תקשורת רגשית מטפחת את היכולת לשים לב לקיומו של רגש בי ובזולת, להצליח לחוות את הרגש כתופעה מיטיבה ולא מפחידה, לשיים את הרגש באופן מדוייק, לשאת את הכאב והעוצמה שבו, לווסת את הרגש ולהנגיש את הרגש לשיח ולמפגש עם העולם.
מחקרים התפתחותיים מראים שכל צמיחה פסיכולוגית מתרחשת קודם כל ברובד הבין-אישי, בין התינוקת להורה, ורק אח״כ, וכתוצאה מכך, מופנמת ונהפכת ליכולות אינטרא-פסיכיות. כלומר, פיתוח העולם הרגשי הוא קודם כל התרחשות התייחסותית.
בראשית החיים, החוויה הנפשית של התינוקת היא דיפוזית, לא מובנת ובמידה רבה נחווית כתחושות גופניות. כדי שה״תוהו ובוהו״ של ראשית החיים יעבור טרנספורמציה לעולם שיש בו מובחנות בין גוף דחפים מחשבות ורגשות, יש צורך קריטי בתקשורת רגשית הדדית. ההורה מציע לתינוקת בתחילת החיים תגובתיות רגשית מדוייקת ומסונכרנת עם החוויה הרגשית שלה affective attunement , ולצידה שיום הרגש: ״את עצובה״ ״את ממש כועסת״. בהמשך ההתפתחות ההורה מציע גם רגשות משלימים מתוך התגובה האותנטית שלו או שלה.
בלי תגובתיות רגשית תואמת ומשלימה של ההורה, הצמיחה של העולם הרגשי תיעצר, ויופיעו תופעות כמו אלקסיטימיה (חוסר מסוגלות לזהות, לשיים ולהפריד בין רגשות), סומטיזציה, קהות וניתוק רגשי, ותופעות של רגש גולמי ולא מווסת, כמו דכאון, מאניה, התקפי חרדה, וכיוב. בנוסף יתפתחו סימפטומים שמטרתם העמוקה היא ויסות רגשי, כמו חיטוט בעור, תלישת שיער, כסיסת ציפורניים, פציעה עצמית, קומפולסיות, אכילה ועישון רגשיים, וכך הלאה.
דוגמא מצולמת לרעיון זה תמצאו ב"still face experiment". כמה חשוב שאנו, המטפלים, לא נהיה עם פני פוקר קפואים כמו שמודגם בסרט!
עפ״י מרודה, בהתאם לידע המחקרי, המטופל זקוק למטפלת שתגיב אליו באופן רגשי, תהיה אותנטית בהבעה הרגשית, ותסייע לשיים, לתקף ולוסת את ביטויי הרגש, וכך להשלים את מעגל הצמיחה הרגשית האינטרסובייקטיבי. אין חשש מ״זיהום ההעברה״. להפך, קבלת הדהוד רגשי, מזדהה או משלים, מקדמת מאד את האמון, הביטחון, ההיפתחות והנכונות לרפלקציה ואינטרוספקציה.
יתרה מכך, ובעיני זו אחת האמירות הכי חשובות במאמר, כל למידה משמעותית, פורמלית ולא פורמלית, התנהגותית, רגשית ובינאישית, נשענת על מעורבות רגשית. כלומר, גם הצמיחה הקוגנטיבית בטיפול, ידיעת האני והיכולת לחשוב וללמוד, צומחת על מצע רגשי. אם כך, נוכחות הדדיות רגשית בדיאדה הטיפולית מחזקת גם את החלקים הקוגנטיביים בטיפול: התובנה, הפרשנות, העיבוד וההפנמה.
מרודה גם מתנגדת לרעיון שביטוי רגשי חוסם את הדרך אל הלא מודע. להפך, הבעות פנים הן מרכיב מאד יסודי ועמוק בתקשורת רגשית. הבעות הפנים חושפות טפח משמעותי ממה שהודחק אל הלא מודע. במיוחד שיש פער בין התוכן הגלוי להבעת הפנים.
לעיתים המטפלת תרגיש על בשרה את הרגש החסום (מה שניתן לכנות הזדהות השלכתית), ויכולתה לבטא זאת בהבעות פניה המווסתות היא מרכיב נחוץ בהכלה. למשל מטופל מספר באופן אדיש וכאנקדוטה משעשעת על התעללות שחווה כילד, ועיניי מתמלאות דמעות. ברגע הראשון הוא נלחץ וחווה אותי כחלשה ומבוהלת. הסברתי שהתעוררה בי אמפתיה עמוקה לילד הסובל שבתוכו, שלא רק הותקף בילדות ונאלץ לפתח עור כל כך עבה, אלא שגם כיום אין לו רשות להתרווח כאן ולהביא את כאבו. לקראת סיום הפגישה אמר ״תודה שבכית אותי היום, את הדמעות שלי שלא יכולתי לבכות״.
מכיון שרגשות מאוחסנים ומבוטאים קודם כל בגוף, מרודה מציעה לפנות אל החוויה הגופנית, גם של המטופלת וגם של המטפלת כמקור לשיח רגשי. התבטאויות כמו ״איך זה מרגיש בגוף, מה מספרת הבטן, ספר עוד על החווייה של בור בלב״. המטפלת יכולה להציע גם חשיפה עצמית של החוויה הרגשית המתקיימת בגוף ״ההגיון של שתינו אומר שהויתור שאת צריכה לעשות הוא הגיוני וצעד נכון, אבל הבטן שלי כואבת מעצב״.
דוגמא נוספת, פעם מטופל התבטא מאד בעוינות ובבוטות כלפיי. בדרך כלל במצבים כאלה, אני משתדלת ״לנשום אל תוך העלבון״, להכיל אותו, וכנראה להשיב למטופל בעדינות שיקוף אמפתי למקומות הכועסים, הפגועים, המבויישים והמגונים שבתוך נפשו, כמעין עיבוד של הזדהות השלכתית. אך המכה הפעם היתה כה חזקה, שלא הספקתי להרהר. עיניי הזילו מעצמן דמעות של עלבון. למול עיניו המתרחבות הודיתי, שנפגעתי מדבריו. דוקא נוסח זה, הכואב והישיר, העיר אותו ממצב דיסוציאטיבי ותגובתו הראשונה היתה ״לא ידעתי שבכלל אכפת לך ממני, ושמשהו בי יכול לגעת בך. סליחה״. מכאן הקשר הטיפולי התחמם, ובהמשך הוא יכול היה לזהות ״בזמן אמת״ כמה הוא ״צולב״ אנשים כדי לקבל מראה מיידית לכך שהוא קיים, נוגע ובעל ערך, לצד התעוררות רגשי האשמה ורצון לתקן שעולים מכך.
דוגמא מורחבת:
באחד המפגשים הראשונים בסמינר תארתי מקרה של גבר שהגיע לטיפול, עטוי מעיל עור וקסדה בידו האחת, מורה לי בידו האחרת ״תכיני לי קפה״.
תחושת הבטן שלי אמרה לי להענות לבקשתו, ולא להציב גבול או לפרש את הצורך, וכך הכנתי לו קפה, עם חלב וסוכר בדיוק כמו שאוהב.
״אני זכר אלפא״ הוא תאר את עצמו ״מצפה מהטיפול לתוצאות״.
כניסה דרמטית זו לטיפול סיפרה את סיפור יחסיו עם העולם. תמיד לחוש בעל שליטה ודומיננטי, אל מול אובייקטים (בהתחלה אימו ואביו בבית הקפוא של ניצולי שואה בו נולד, אח״כ אשתו ומעסיקיו, וכל ייצוגי הנשים והגברים המופנמים בו) הנחווים כחודרניים ובולעניים, שאין לתת בהם אמון.
ההיענות שלי לצרכיו, התפעלותי ממנו, ולצידן ההזמנה ״לפשוט״ את מעיל העור ולהביא לחדר הטיפול את הילד הפנימי, הובילו בהדרגה לרגיעה והתמסרות.
מפגישה לפגישה לפגישה הוא נהיה רך ורפוי, מביא כאב ראשוני, דמעות ופחדים. כך התנהל לו הטיפול בחוויה קרובה ונינוחה כשנה וחצי.
כשחזרו מעט ביטויים של עצבנות ואי נחת, ספק התעלמתי מהם, ספק ראיתי בהם ביטוי בריא לגדילה וניפרדות.
עד שבפתח אחת הפגישות, בעומדו בדלת, מבוייש בשל איחור גדול, החל להמטיר עלי חיקויים לגלגניים על תגובותיי ה״פסיכולוגיסטיות״ האפשריות לאיחור.
קפאתי בתדהמה. עוינות השתלטה עלי, וכנראה קרנה ממבטי וכפות ידי המתאגרפות.
״מה, את נעלבת?... הברזת מהשיעור בפסיכולוגיה שלימדו אתכם שאסור לכעוס על מטופלים?״
השבתי: ״החיקוי שעשית הראה עד כמה חשוב לך שאהיה אותנטית.
אז כן, יש לך השפעה עלי וזה היה פוגע. מאד.״
״אבל את אמורה לא להרגיש דברים, אלא רק להבין למה אני מנסה לפגוע בך״
לראשונה הצלחתי לנשום ״נכון. אפשר ללכת אל ההבנה, אבל אז הקשר יהיה סטרילי, זהיר ועקר מרגש, כמו שהיה בבית שלך, ואת זה שנינו לא רוצים.
קשר אמיתי, יש בו רגשות, מכל הקשת. גם מקצותיה, וזה לא קל, אבל טוב״.
״אה, אז את בעצם הראית לי שאת כועסת כי האמנת שזה יהיה לי טוב, שאוכל לעמוד בזה.״
״אני לא יודעת עד כמה זה היה מכוון.. אבל כן, אתה ואני, ושנינו ביחד, יכולים לעמוד בזעם ובפגיעה ועלבון, ואני מאמינה שהקשר רק יתחזק מהם״.
בפגישה שאחרי, הוא פותח:
״ יש לי וידוי..״
״בתחילת הטיפול, כשהזמנת את הילד הפנימי שבי לבוא לכאן, הרעיון מאד מצא חן בעיני וגם את מצאת חן בעיני, אבל לא היה לי מושג איך עושים את זה״
״אז התחלתי לקחת סמים לפני הפגישות. בהתחלה חשיש, אח״כ גם אלכוהול, ואחכ גם ״חגיגת״ וקוק. זה איפשר לי להיות רגוע ורפוי בפגישות. עשה לי טוב בלב לראות כמה את מרוצה״.
״גם אשתי היתה מרוצה מהטיפול. אין דבר שיותר משמח אותי מלספק אתכן״
״אבל בזמן האחרון ראיתי שזה הורס לי את הגוף וחשבתי לעצמי ״על מי אני עובד״.
״הפסקתי להתמסטל לפני הפגישות וחזרו אלי המתח והעצבים, אבל ראיתי שאת מתעלמת מזה. תודי. (אני מהנהנת בצער) ״ראיתי שאת מעדיפה אותי רגוע ונינוח. כבר באתי לאמר לך שנסיים את הטיפול.״
״אבל הפגישה הקודמת, שאני הייתי אמיתי, מגעיל ורע אבל אמיתי, ואת היית אמיתית, עד כמה שזה היה קשה, זה נתן לי אמונה שיש סיכוי להיות איתי עם כל הכאב והזעם שיש בי, ושאני יכול לפגוש מישהי אמיתית ולא צבועה או מתחסדת״.
הילד המבוהל במעיל העור המאיים הלך והתהווה בעקבות ארועים אלו לגבר בשל ותקיף, כנה וער לעצמו. עמדתו בעולם, עולמו הרגשי, ועימם יחסיו המשפחתיים והתעסוקתיים התייצבו.
* * *
בשולי הדברים, בעשורים האחרונים התפתחו שיטוי טיפול מבוססות רגש וממוקדות רגש. כמטפלים אינטגרטיביים אפשר לאמץ כלים מהגישות הללו: EFT Hakomi AEDP ועוד.
למשל הרצאות מצולמות מכנס על גישות טיפוליות מבוססות רגש וחוויה
https://www.betipulnet.co.il/particles/קידום_אינטגרציה_של_פסיכותרפיה
ביקרתם וקראתם? אשמח אם תשאירו תגובה (:
רוני פרישוף, פסיכולוגית קלינית
להמשך הקורס על העמדה ההתייחסותית ושאר רשימות לאנשי מקצוע לחצו כאן
