רוני פרישוף , פסיכולוגית קלינית
רוני פרישוף , פסיכולוגית קלינית

מאמרים

דיון במאמר ״עצמי מרובה עצמי יחידי״ / סטיבן מיטשל

.
תאריך פרסום: 13/11/2020

הקול בראש – המסע של ליאת

 

 

על פי התפיסה ההתייחסותית, העצמי אינו מתקיים בבידוד אלא נארג מתוך, ולתוך, אינטראקציות הדדיות בין הסובייקט לאחרים.

מיטשל פותח את דבריו בכך שיש ניגוד ״זועק לשמיים״ בין מרכזיות העיסוק ב״עצמי״ בתאוריה הפסיכואנליטית של העשורים האחרונים, לבין השונות העצומה בהבנת מושג העצמי. האם הוא ישות? רעיון? מבנה? היקשר? האם הוא בכלל קיים או שהוא מסגרת מארגנת שלעיתים יש בה מידה של הגנתיות?

מיטשל מחלק את קשת הדעות הללו לשתי תפיסות מרכזיות: תפיסת העצמי כמורכב יחידי והמשכי, בדימוי של מבנה מגובש ובנוי במרחב (דימוי טופוגרפי). למשל, את ההמשגה של קרנברג על אירגון האישיות ושל קוהוט על עצמי לכיד, אפשר לדמות ל״בית״ על מידת החוסן של יסודותיו, קירותיו, מרתפו, גגו, מידת הסדר והמובנות בין החדרים וכיוב׳.  מנגד, תפיסת העצמי כמרובה ובלתי המשכי, בדימוי של דבר מה זורם ומשתנה על פני ציר הזמן (דימוי טמפורלי).

מיטשל מזדהה עם הדרך השנייה, ומפתח במאמר זה את תפיסת ה״עצמי״ כמרובה. העצמי הוא אוסף פלורליסטי, מגוון, שיש בו לעיתים גם סתירות ותפניות חדות, של התחושות והחוויות המשתנות לאורך זמן, ולא דבר מוחשי המתקיים באופן קונקרטי במרחב.

אנשים נוטים לחוות את עצמם בכל רגע נתון כאילו הם מכילים ״עצמי״ ממשי. תחושת ה״עצמי״ מלווה בתחושת מוחשיות, נוכחות, שלמות ומלאות (ובמקרים של הפרעה, זו חווייה של פגימות, שקיפות, חולשה, חדירות וכיוב). אולם, לפי המבט ההתייחסותי, העצמי הוא נזיל ומרובה, המשתנה ללא הרף על פני ציר הזמן. אף גירסא של העצמי אינה מתקיימת במלואה בנקודת זמן אחת, וחייו של האדם הם תרכובת מתפתחת של עצמיים רבים. העצמי, כמו נהרות, כמו מוזיקה, כמו ריקוד, כמו סיפורים, כמו עץ על פני ארבע העונות, זקוק למהלך של זמן כדי להתגלות ולהתרחש במלואו. אפשר גם לחשוב על העצמי כהיקשר, צינור, שבו מתרחשות וחולפות תופעות (זו תפיסה בודהיסטית, ותפיסה של ה״גל השלישי״ של cbt).

יתרה מכך, על פי תפיסתו של מיטשל, העצמי אינו מתקיים בבידוד אלא נארג מתוך ולתוך אינטראקציות הדדיות. העצמיים המרובים שלנו מתעצבים בתוך יחסים משמעותיים. בכל אינטראקציה נולדת חוויית עצמי חדשה. לעתים ״אני״  I - הוא מוקד החוויה - ״אני משחק עם אמא״, ולעיתים מושא של החוויה ME ״- אמא משחקת איתי״. (את זה הרחיבה ג׳סיקה בנג׳מין בהבחנה בין “doers” ל-“done toes”).

וכך מתפתחות חוויית העצמי כחזק במצבים מסויימים וחלש באחרים, כנהנה לפרקים או מיוסר לפרקים, כמקבל וכנותן, כנדיב וקמצן, ככנה וכמזוייף, כשולט או כנשלט, כאמפתי או כאדיש וכך הלאה. לצידן, מתפתחות גם חוויית ההזדהות עם האחר עימו מתקיימת האינטראקציה (נוזף, ביקורתי, מחבק, סלחני). חוויות והזדהויות אלו מופנמות, ובהמשך החיים מתעוררות ומופעלות סביב סיטואציות או טריגרים מסויימים.

חלק מחוויות האני, או בשפתו של ברומברג ״מצבי העצמי״, משתמרים ונהיים מרכזיים בזהות ובהגדרת העצמי, ואילו חלק נדחקים לשוליים, נשכחים, מודרים, מושלכים על אחרים, ונחווים כזרים כאשר הם מופיעים, או כנכפים מבחוץ, כפי שמשקפים ביטויים כמו: ״אני לא לגמרי עצמי היום״ ״לא יודע מה השתלט עלי״ ״מצאתי את עצמי מחטיף לה״. מצבי העצמי הללו, שעברו דיסוציאציה, ומתקיימים במחשכים, בגוף או בשולי ההכרה, יכולים לייצג היבטים של פגימות, בושה, תוקפנות וטראומה, אבל יכולים להיות גם היבטים של כוחות ויכולות, שהודרו מפאת תיוג שלילי של הסביבה (״הפציינט המזוהה״, הכבשה השחורה״.)

מיטשל מציין, כי לכל חוויית עצמי יכולה להיות שפה שונה (למשל שפת אם מול שפה נרכשת, ״שפה״ סכיזופרנואידית לעומת ״שפה״ דפרסיבית), שפת גוף אחרת, יחסי אובייקט שונים, ואף תכונות פיזיולוגיות שונות. וגם כמובן טרנספרנס אחר (מצב עצמי אחד עושה דוולואציה בעוד השני דוקא אידאליזציה וכיוב)..

ככל שמנעד מצבי העצמי מצומצם וחסום, ככל שיותר מצבי עצמי עברו דיסוציאציה, וככל שמצבי העצמי השונים מקוטעים ומנותקים אלו מאלו, האני מרגיש מדולדל, סובל, לא אותנטי, מתגונן ומופעל. כך, מצבי העצמי הדיסוציאטיבים יכולים להתפרץ באופן אימפולסיבי, ב-acting out או בשחזור כפייתי.

יחד עם זאת, האם הריפוי הוא בהכרח השגת אינטגרציה בו-זמנית של מצבי העצמי, לכדי ישות מגובשת?

מיטשל קורא תגר על תפיסת ריפוי זאת. הדבר דומה בעיניו להתעקשות על מהילה וערבוב של צבעים שונים, שיוצר מעין בוץ לא מוגדר, במקום ציור יפה. מיטשל מציע תפיסה שונה למדי, שמעלה על נס את הריבוי, התנועה, הנכונות להפתיע ולהיות מופתע, היכולת לקבל בידידותיות וסקרנות את כל ה״עצמיים המרובים״ המסתופפים בנפש. זו תפיסה שיש בה יותר דרגות חופש ומשחקיות, ברוח ״מרחב הביניים״ של ויניקוט.

וינייטות לדוגמא:

 

מטופלת: אני פונה לטיפול כי אני לא יודעת מי אני..

מטפלת: אולי בסיום הטיפול תדעי עוד פחות (:

מתוך תקווה שבתהליך הטיפולי תגלי אינספור פונטציאלים הטמונים בך, וכמה נפשך היא אינסופית.

*

מטופל: הלואי והיה ניתוח שפשוט כורת את המחשבות המלוכלכות האלה.

מטפל: חלילה. אנחנו לא רוצים שיהיה פחות ממך אלא שיהיה יותר. לא באנו לקצץ את נפשך. כל קול בך, גם השנוא והבזוי ביותר בעיניך, יש לו מה לספר, והוא ראוי להישמע ולקבל מענה חם.

*

מטופלת: אני הולכת לישון באימה מי אהיה בבוקר. רוצה להיות אותו דבר ולא כזו מפורקת.

מטפלת: בטיפול נעזור לך לפחד פחות ולהיות סקרנית ושמחה לקראת ה״אני״ המפתיע שיקיץ איתך בבוקר. אולי לא נצליח שתהיי ״אותו דבר״ כי כולנו משתנים כל הזמן, אבל  תוכלי לחוש יותר חופש בחירה וחופש תנועה בין המופעים הנפשיים הקיימים בך.

*

מטופל: אם אקבל את עצמי כמו שאני אהפוך לבטלן ואדיש.

מטפל: זה באמת לא אינטואיטיבי, אבל אני מקווה שתגלה, שקבלה שלמה וחומלת של כל היותך מחוללת מעצמה תנועה של שינוי והתפתחות, באופן טבעי. בלי צורך בכל המאמץ, ההלקאה והעונשים שאתה רגיל לדרבן את עצמך בהם. אם תעשה שלום עם הבטלן שבך, יהיה יותר מקום לחרוץ להופיע.

*

 

לדעתו של מיטשל, אם כן, בטיפול כדאי לטפח את ההכרה, ההתיידדות, וההנאה ממגוון מצבי העצמי, וגם את היכולת לנוע ולזרום בטבעיות מהאחד לשני, עם תחושה של בחירה במקום תגובתיות אוטומטית. במילותיו של מיטשל: ״גילויים של חוסר המשכיות בארגון העצמי מעשיר את החיים, ומאפשר לתחומי התנסות סותרים להוסיף ולהתפתח בלא הלחץ המתמשך למיתון ולאינטגרציה״. כך למשל, בטיפול באשה מסויימת, אפשר להזמין ולתת מקום לילדה הפנימית וצרכיה הראשוניים, למתבגרת הסוערת והמרדנית שבה, לאם הקשובה, וגם לאשה הקרייריסטית החזקה שהיא. כל הדמויות אותנטיות וחיוניות ואין צורך להכריע ביניהן או למזג את כולם לדמות אינטגרטיבית חדשה. כמובן, אפשר להזמין מצבים נפשיים שהודרו מן המודע: קנאה ונדיבות, מיניות ותוקפנות ועוד.

(אני חייבת להודות שהביקורת של מיטשל על החתירה לעבר אינטגרציה ומיתון דיברה אל ליבי מאד. שמעתי את מיטשל מרצה, והמפגש עם עיניו הטובות נועם הליכותיו וכנות כוונותיו, העצימה עוד יותר את השתכנעותי. תפיסתו הפוסט מודרנית את העצמי שחררה אותי מתחושת הבלבול והמוזרות שיש בחווייה הקליידוסקופית של העצמיים המרובים, שמוכרת לי מגיל צעיר, והעניקה לחוויה הזו reframing מקסים). 

בתהליך האנליטי, המטפל כמו שואל את מטופלו ״מי אתה היום? איך אתה חווה את עצמך ואותי ברגע החד פעמי הזה?״ הנכונות לפגוש בכל פגישה מטופל ״חדש״, לאפשר לו להתגלות ולהפתיע, דומה מאד לאמירתו של ביון לבוא לפגישה הטיפולית ״ללא זיכרון ללא תשוקה וללא הבנה״.

באופן לא אינטואיטיבי ולדעתי מרגש, מיטשל מציע שככל שגוברת יכולתה של המטופלת לשאת חווייה של גירסאות מרובות של עצמה, כך היא חווה עצמה כחזקה, עמידה, אותנטית ובעל יכולת השתקמות רבה יותר מפגיעה.

לצד זאת, ההיכרות האינטימית לאורך זמן עם תחושות, דימויים, תכנים וסגנון אישי, יוצרים גם תחושה של עצמי לכיד ומוכר. וכך, ככל שהמטופלת מסוגלת לראות המשכיות מעבר לחוויותיה השונות, כך גוברת יכולתה לשאת את טשטוש הזהות הכרוך בהכלה של גרסאות עצמי מרובות. המטפל מסייע לה למצוא ולזהות את עצמה גם כשהיא חווה ומתנהגת באופן ״לא אופייני״, ואותו זיהוי-מחדש (re-cognition / re-membering)  הוא המאפשר לחווייה מורכבת ועשירה יותר להתהוות.

פיליפ ברומברג תאר זאת יפה במילותיו הידועות: “being the same while changing”.

 

קיים קשר הדוק בין רמת הסיפוק והעושר של החיים לבין הדיאלקטיקה שבין ריבוי לאינטגרטיביות בחוויית העצמי. כאשר חוסר ההמשכיות רב מדי, מתעורר הפחד מפני התפוררות, פיצול, פירוק או התפוגגות. כשההמשכיות רבה מדי, קיים פחד מפני שיתוק, ניוון וקיפאון. תקווה מתעוררת בטיפול כאשר תחושה של המשכיות מתחילה לבצבץ מתוך רסיסים מפוררים של חוויה, או לחילופין, כאשר שריון אישיותי נוקשה מתמוסס לכדי תחושה חדשה של חופש לגלות את העצמי בצורותיו השונות. (ע״מ 159).

במקביל להתפתחותה של חוויית העצמי, מתפתחת גם היכולת לחוות את האחר באופן מורכב ועמוק יותר  בדיאלקטיקה שבין ריבוי ליחידות.

 

ומה חלקו של המטפל? כאמור, ״מצבי העצמי״ המגוונים מתגלים בכל פעם בהיקשר בינאישי, אל מול ״מצבי עצמי״ שונים של הזולת. ככל שהמטפל יהיה יותר מגוון, כנה ועשיר במופעי העצמי שלו, כך יתאפשר למטופלת לחוות מגע והתגלות של מצבי עצמי שונים שלה. למשל באנליזה בת ארבע פעמים בשבוע שעברתי, פגשתי את המטפל במגוון שעות ביום, שבאופן טבעי הפעילו וחשפו אצלו ״מצבי עצמי״ שונים: בבוקר היה חד וערני, בצהריים מנומנם, אחה״צ נינוח, ובפגישה הלילית מהורהר ומשוחרר. כל מצב עצמי שלו הפעיל אצלי מצב עצמי אחר: וכחני, תקיף, ילדי, משחקי, פתייני, ינקותי..

לפעמים כשמטופלים מבקשים שינוי השעה, נדמה לי כי הלא מודע שלהם מבקש לפגוש מצב עצמי אחר שלנו, בכדי להעיר מצבי עצמי רדומים בתוכם.

המאמר מסתיים באמירה מעניינת, שבסיום התהליך הטיפולי, המטופל מוכר פחות משהיה בתחילת הטיפול. בתחילת הטיפול ישנה נטייה להגדרה עצמית סטראוטיפית וחד מימדית, המפלצת, הקורבן, הנטושה וכיוב׳. עם סיום הטיפול, הדרכים שבהן המטופל פוגש את עצמו נוטות להיות בעלות מרקם נזיל, מורכב ועדין הרבה יותר.

 

*    *    *

 

הגישה ההתייחסותית שמה את יחסי הסובייקט עם ה״אחר״ כערך מרכזי (ה״אחר״ שמחוצה לי וה״אחר״ שבתוכי). בהתאם לכך, הגישה מעודדת טיפול רגיש תרבותית, וחלק גדול מן ההוגים ההתייחסותיים הם גם פעילים פוליטיים. גישה זו מזמינה שיח מפרה עם תחומי דעת אחרים, ועם גישות טיפוליות מחוץ לעולם הפסיכואנליטי.

ברוח זו, מאמרו של מיטשל הדהד בעיני רעיונות שפגשתי בבודהיזם. הרעיונות שמיטשל מעלה במאמר זה מתכתבים עם התפיסה הבודהיסטית של ״היעדר עצמי״ (אנאטה). לפי הבודהיזם, וגישות טיפול מערביות שאימצו את הרעיונות הבודהיסטים כמו:

  Acceptance and comittement therapy ACT 

התמקדות – Focusing

האקומי

העצמי איננו ״סוכן״, איננו מבנה,  ולמעשה איננו ישות קיימת, אלא העצמי הוא היקשר, שבו מתרחשות וחולפות ללא הרף תופעות שונות (מחשבות, רגשות, דימויים, זכרונות, דחפים) והוא בהגדרה משתנה מרגע לרגע לרגע. עוד בדומה לגישה הבודהיסטית, העצמי ההתייחסותי אינו באמת נפרד מאחרים, אלא יש חיבור עמוק והיקשרי בין בני האדם, ״כולנו רקמה אנושית אחת חיה״. אנו יודעים על עצמנו רק בהיקשר של אחרים המשקפים אותנו, שקיומנו תלוי בהם, שאנו מבטאים את עצמנו מולם, משפיעים ומושפעים, מגדירים ומוגדרים. הידיעה מי ״אני״ ומי אני לא, היא תמיד נזילה ומתכווננת בהיקשר חברתי רחב המתקיים מלידה.

העצמי הוא לא כלום והוא הכל.

 

 

 

תגובות

הוספת תגובה

אלנור ידידיהאלנור ידידיה10/4/2021

. נפלא, מרגש, מאפשר (אולי מחר בבוקר העצמי שלי יחוש אחרת, אבל כרגע אני מודה לך מאוד על חוויה פנימית עמוקה של הקלה- כמטפלת וכאדם בעל עצמיים מרובים :-))

צרו קשר

יצירת קשר, רוני פרישוף פסיכולוגית קלינית בתל אביב


×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.