רוני פרישוף , פסיכולוגית קלינית
רוני פרישוף , פסיכולוגית קלינית

מאמרים

דיון במאמר הפירוש כביטוי של הסובייקטיביות של האנליטיקאי / לואיס ארון

.
תאריך פרסום: 24/10/2020

לואיס ארון מציע גישה אינטרסובייקטיבית לעבודת הפירוש.

ארון מציע מעבר מהראייה המסורתית של הפירוש כמעביר מידע מהמטפל בעל הידע והסמכות למטופל על המתרחש בנפשו של המטופל, אל עבר ראייה של הפירוש כתקשורת דו כיוונית משחקית בין שני אנשים, תהליך הדדי של מתן משמעות לחווייה המשותפת.  

למשל,

מטופל: פניתי לטיפול כי יש לי התקפי חרדה. 

אני: נשמע קשה..

מטופל: תשמעי אני לא זקוק לנחמדות, באתי  למומחה ומצפה לקבל פתרון מקצועי.

אני: (נרתעת מההדיפה) אוקיי.. טוב שאתה מביע מה שלא מתאים לך. זה אופייני לך?

מטופל: כן. אני ״זכר אלפא״ שבכל מקום מוביל ומנהיג.

אני: סחתיין. אתה יכול לספר איך התפתחת להיות כזה?

מטופל: (מהרהר כמה דקות) לא חשבתי על זה אף פעם. אני בן יחיד. ההורים ניצולי שואה גלותיים כאלה, סבונים. אולי חינכו אותי שאני הניצחון שלהם על הנאצים.

אני: (מתעוררת חמלה אימהית חזקה): תפקיד גדול לילד קטן.

נשמע שהרגשת מאד לבד. למעשה היית צריך לגדל את עצמך. כך הפכת למוביל ומנהיג.

מטופל: זה נכון, כאילו גידלתי שריון

אני: איך מרגיש השריון הזה?

מטופל: עור עבה. זה טוב לי. שום דבר לא יכול לפגוע בי. אני תמיד בהתקפה ולא בהגנה

אני: אולי זה לא קל בשבילך לפנות לטיפול, הגבר המנהיג שאתה, השריון הזה

מטופל: כן טיפול זה למשוגעים.. לא מבין עדיין מה אני עושה פה

אני: אולי עמוק בתוך השריון יש חלק רך, אולי ילד שזקוק להורה.

הוא: אני לא זוכר כמעט כלום מהילדות שלי. הייתי חוטף מכות בבית ומחטיף בבית ספר.

אני: היחס הרך שלי לא בא לך טוב, אולי הוא מעיר איזה כאב מוקדם שאתה מעדיף לא לחוות.

הוא: אז מה, לא נצליח בלי לחפור בילדות?

אני: אם אצליח להיות מומחה נטול רגש, אולי נצליח לעבות את השריון אך לא נפגוש את הילד בך.

הוא: (אחרי שתיקה) הצלחת לעורר את סקרנותי. אפשר לנסות 


מנקודת המבט הקלאסית, הפירוש הוא הסבר אובייקטיבי אודות חיי הנפש של המטופל. מנגד, כל דבר שהמטופל אומר הוא אסוציאציה. המטופל לא מפרש, וכאשר הוא מגיע לתובנה פרשנית אודות עצמו, הרי זה נתפס כאסוציאציה נוספת שיש לפרשה. לעומת זאת, המטפל המסורתי  אינו מעלה אסוציאציות משלו, אלא הוא אמור לתת פירושים, מבוססי תיאוריה, שאינם מכילים דבר מן הסובייקטיביות שלו. בנוסף, הוא אינו מסביר איך הוא הגיע לפירוש, ולא משתף בהיבטים מן הקאונטר-טרנספרנס שאולי השפיעו על התהוות הפירוש.

ארון במאמר זה קורא תגר על תפיסה זו. הוא טוען כי כל פירוש מכיל באופן בלתי נמנע היבטים מהסובייקטיביות של המטפל. תמיד ישתרבב לפירוש משהו אישי, שאחרת, הפירוש לא יהיה משמעותי. יתרה מכך, דווקא ההיבטים הללו, האישיים, האנושיים, שמבטאים רגש והזדהות, שחושפים את ״מאחורי הקלעים״ של יצירת הפירוש, שמביאים גם הרהור, ספק וקונפליקט, הם המרכיבים התרפויטים של הפירוש. הם מדגימים תהליכי מנטליזציה, הם מעמיקים את הברית הטיפולית, והם מעוררים סקרנות ואקספלורציה. כאשר הם נעדרים, הפירוש נהיה עקר וסטרילי וכמעט חסר תועלת.

ארון מציע אינטרפרטציה חדשה למושג אינטרפרטציה. הוא מציע כי פירוש בפסיכותרפיה דומה למושג ה״אינטרפרטציה״ באמנות. למשל ״ארתור רובינשטיין נתן את האינטרפרטציה שלו לסונטה של שופן״ זוהי גירסה אישית מאד, שמלמדת את המטופל באיזה אופן הוא פגש את המטפל ומה הוא עורר בו. 


ארון מאמין שלמטופלת יש צורך עז ובריא להכיר את האדם העומד מולה (או היושב מאחוריה..).  המטופלת מחפשת מסילות להתחבר למטפל שלה וגם להיזהר מפניו. באמצעות הפירושים, המטפל מספק הזדמנות לצפות, לחוות, לחשוב, לפנטז ולשער אודות האדם שמולה. כל התערבות וכל הימנעות מהתערבות, חושפים בפני המטופלת משהו על הפסיכולוגיה של המטפל. מה מעסיק אותו, מדאיג אותו, מניע אותו, סתום בעיניו, רגיש אצלו, או כל דבר אחר. אנונימיות היא לעולם אינה אופציה אמיתית למטפל. אתה יכול לשבת מאחורי הספה, אך לא יכול באמת להתחבא! התפיסות והאבחנות של המטופלת, הן רלוונטיות גם אם המטפל אינו מזהה את עצמו בתיאור של המטופל.

למשל:

בטיפול בגבר הנ״ל, מתעורר בי צורך עז להרשים אותו. להיות ה״מומחה״ שביקש ממני להיות. אני מציעה פירוש מאד מקיף ומורכב על המתרחש בהעברה כעת, וההקשר שלו לפנטזיות ילדיות מוקדמת.

לכך המטופל מגיב: טוב, זה שלך..

אני: (קצת מאויימת) למה הכוונה..?

המטופל: ממה שכבר הכרתי אותך.. מחזיר אלי את הפירוש בדייקנות רבה.

אני: (מחוייכת) תמיד היית רגיש ל״מיינד״ של ההורים, וגם פה בינינו אתה חד אבחנה.

המטופל: אז קלעתי אה..

אני: אתה תמיד קובל על כך שאתה לא יודע עלי כלום. אבל הנה, גם בלי פרטים ביוגרפיים כמה אתה מכיר אותי לעומק.

  


ארון מאמין שפעמים רבות כדאי לשתף את המטופלת באסוציאציות שעולות במטפל, כאשר הן רלוונטיות.

למשל, מטופלת חלמה שהיא צריכה לשרותים אך לא מוצאת את דלת הכניסה. האסוציאציה היחידה שהיא הצליחה להעלות היתה שזה דומה למבנה השרותים שבמוסד הקיבוצי שבו התחנכה. היא חשה חסומה ולא הצליחה להעלות עוד אסוציאציות. הצעתי, שמשהו עלה בי, אם היא מוכנה לבדוק אם הוא רלוונטי. אמרתי שאתמול התפרסמו במהדורות החדשות פרטים חדשים על הרצח של תאיר ראדה בתא השירותים בבית ספרה. המטופלת החלה לדמוע והעלתה זיכרון מלפני 60 שנה שהיא הוחרמה וילדי כיתתה נעלו אותה בשירותים. היא התבוננה בי ואמרה, אם חשבת על זה אולי עברת את זה גם. השבתי: הזכרון שלך לא היה עולה אם לא היית מרגישה שאני שותפה לגורל. עכשיו אנחנו יחד ואת לא לבד.

ארון מציע לשתף ב״מאחורי הקלעים״ של יצירת ההתערבות, באופן שמהווה ״מודלינג״ לתהליכי מנטליזציה ורפלקציה, ולשימוש מפרה בחומרים מה״עצמי האמיתי״. למשל: ״כשאני מאזינה לך אני חשה את האינסטינקטים האימהיים שלי מתחדדים, לכן אני מאמינה שהחשש שבטאת נובע עמוק מתוך הילד הפנימי שבך. הילד שאתה לא זוכר, אבל מבקש פה מקום״.

מטרת התערבות פרשנית היא לגרות המשך התעניינות, משחקיות, רפלקציה ואינטרוספקציה. פירוש קלאסי יכול לעשות את זה וגם פירוש שמגלה טפח מהסובייקטיביות של המטפל. בעיני ארון, מה שעלול להיות בעייתי בכל הגישות הוא כאשר ההתערבות סוגרת וחוסמת את השיח. לדוגמא: 'כן, אתה צודק, אמרתי את זה כי התעצבנתי' או 'לא, אני לא חש שאני חסר סבלנות כלפיך'. צורות אלה של גילוי עצמי הן פסקניות ומצמצמות את ההכרה שגם למטפל יש תהליכים לא מודעים. אם המטפל יודע לציין ברגישות שיתכן שישנם דברים שאינם בתודעתו, הרי אמירה כזו יכולה לשמש כהזמנה לשער אודות המטפל או לשתף במחשבות, השערות, ופנטזיות נוספות. 


מכאן, שעל פי ארון הסיטואציה האנליטית היא הדדית אך אסימטרית. שני הצדדים מעורבים ביחסי גומלין של העברות, תגובות, רגשיות ואסוציאציות. יחד עם זאת, היחסים אינם סימטרים. האחריות האתית והמקצועית נמצאת כולה אצל המטפל, וטובת המטופל היא הנר שלאורו מתקיים הדיאלוג ההדדי.


ארון מציין את תרומתו של ויניקוט לתפיסה האינטרסובייקטיבית של מלאכת הפירוש. ויניקוט הסיט את הדגש של התהליך הפסיכואנליטי מניתוח אנליטי, פרשנות אובייקטיבית, עיבוד ותובנה, אל אל עבר חווייה הדדית של ספונטאניות ומשחק.

ארון מביא שלוש מטפורות ויניקוטיאניות השופכות אור עמדתו של ויניקוט ביחס לפירוש. המטאפורה הראשונה היא האופן שבו משתמש תינוק בכפית. התינוק יכול לקח את הכפית ולהכניס לפיו, או לשחק עימה, לנשוך אותה, למצוץ אותה או להשליכה על הריצפה.  הפירוש, בדומה לכפית המבריקה, עשוי לרגש את החמדנות של המטופל, שירצה עוד ועוד מההזנה הזו.  הוא יכול גם להסס, לשחק עם הפירוש, לשנות אותו ככל שיעלה בדעתו, או להשליכו לפח. כל אלו אינם ״התנגדות״ אלא שימוש יצירתי והדדי בפירוש, בהתאם לצרכי המטופל. 

ההתייחסותיים אוהבים לתת ״פירוש בפעולה״, המדבר בעד עצמו. למשל מטופלת מספרת כמה היא כלואה בסדים של ציוויים ו״צריכים״. תוך כדי שאני מאזינה לה, אני בלי משים מפזרת את שערי הפרוע. משהו השתנה מיד באווירה של הפגישה. לראשונה המטופלת צחקה ממשהו, ואף חרגה דקותיים מזמן הסיום. במפגש אחרי היא הגיעה לראשונה עם שיער פזור, ומשהו יותר נינוח נשב ממנה.


המטפורה השנייה, היא זו של אובייקט המעבר. ההורה יכול להציב מגוון של פריטים בעריסתו של התינוק ולקוות שיבחר פריט כזה או אחר כאובייקט מעבר, אך ההורה אינו יכול לבחור מה יהיה האובייקט המסוים שהתינוק יבחר. כך נכון גם לגבי פירוש. המטפל מציע פירושים רבים, אך אינו יכול לבחור מה מהם יתפוס המטופל. יותר מזה, הפירוש ״תופס״ כי הוא מייצג את הקשר עם המטפל. המטופל יכול לקחת את הפירוש ו״למצוץ״ אותו בהיעדרו של המטפל. המטופל יכול לשחק עם הפירוש, להיאחז בו, לבלוע אותו, לאהוב אותו ולשנות אותו, להתקיף אותו לבטל אותו, ולזרוק אותו בחזרה לעבר המטפל.


באמצעות המטפורה השלישית, אנו יכולים לראות את מלוא ההתפתחות של עמדתו של ויניקוט כלפי הפירוש. המודל של משחק השרבוט (סקוויגל), שויניקוט שיחק עם מטופליו בחופשיות ובספונטאניות. של מי השרבוט הזה? של הילד? של ויניקוט? ממש כמו אובייקט המעבר, הוא לא נמצא בפנים או בחוץ, אינו שייך לויניקוט או למטופל. כמו פירוש, טוען ויניקוט, הוא  עולה מהמרחב המעברי שבין השניים, משילוב הדדי של שני ה״עצמיים האמיתיים״ הספונטניים והיצירתיים שחברו יחד למשחק.


ויניקוט שינה באופן יסודי את ההבנה שלנו ביחס למשמעות ותפקיד הפירוש. במקום הבנה וניתוח, ויניקוט התעקש שהמטפל צריך לשאת אי ידיעה. הוא ראה את הצורך לפרש ולהבין, כמבוסס  על החרדה של המטפל והצורך שלו לעשות משהו בשביל המטופל. ויניקוט מציע למטפל לוותר על עמדה ידענית ועל יומרה אובייקטיבית, שהן הגנתיות ביסודן, ולהעדיף  תגובות ספונטאניות ואותנטיות. לעיתים מטרת הפירוש להראות למטופל שהוא מלא חיים ועם זאת לא מושלם. הקונספטואליזציה של ויניקוט ביחס לפירוש כתופעת מעבר טשטשה את ההבחנה החדה בין פירוש לאסוציאציות חופשיות.


מטפלים מהקבוצה הבריטית העצמאית, כמו קלאובר (1981) לומאס (1987) סימינגטון (1983) ובולאס (1987,1989) המשיכו את מחשבתו של ויניקוט, ונטעו את הפירוש בתוך השדה האינטרסובייקטיבי, כעיבוד של הזדהות השלכתית, ודרמות של יחסי אובייקט המשתחזרות בחדר.  בולאס, כפי שראינו בשיעור קודם, מאמין כי בקאונטר טרנספרנס יש מרכיבים מנפשו של המטופל, וכל פירוש הוא בעצם ״דרישת שלום״ למטופל מחלקים שלו שהופקדו אצל המטפל. בולאס מזמין לסגנון התערבות מהורהר, רגשני, אסוציאטיבי, עד כדי כך שהמטפל והמטופל ״משרבטים״ להם ביחד את מארג האסוציאציות החופשיות.  בולאס מעודד את המטפל לחשוף את ״מאחורי הקלעים״ של המיינד שלו, למשל את לבטיו ביחס לקו פרשני מסויים, את היסוסיו, חרטותיו, את הדימויים שעלו בו. בעשותו כך, בולאס מקל על המטופלים להכיר בקונפליקטים הנפשיים שלהם, שכן הוא אינו דוחק אותם לעמדה בה הם היחידים בחדר החווים קונפליקט, היסוס או חרטה. 


המסורת הבינאישית מספקת פרספקטיבה נוספת על הפירוש (סאליבן, וולשטיין,  סאנדלר). לפי גישה זו המטופל ״מושך פנימה״ את המטפל לדפוסים ודרמות מיחסי האובייקט המוקדמים שלו. המעורבות הרגשית הגבוהה של המטפל מייצרת ״אנאקטמנטס״ - דרמה הדדית ושיחזורית. המטפל מציע אסוציאציות חוויות ודימויים העולים בו מתוך האינטראקציה החווייתית והפעילה עם המטופל, מתוך תקווה שהדיון ייצור משמעות בעלת ערך.  הפירוש הוא ״הדרך החוצה״ מתוך סבך ההזדהויות ההשלכתיות. (הדוגמא של עומר).




ארון נותן כמה טיפים לטכניקה של מתן פירוש שיש בו מן הסובייקטיביות של המטפל. למשל, שיתוף בהתלבטות פנימית: 'הייתי רוצה לומר לך X אבל אני חושש מ-Y'. 'אני נמשך לראות את נקודת הראות שלך או לצדד בעמדה שלך בקונפליקט שאתה מתאר עם החבר. עם זאת עלי להודות שאני חש סימפטיה גם לאותו חבר משום שדברים דומים קרו בינינו ואני חשתי שהייתי באותה עמדה'. או: ' אני נוטה לחזק אותך כפי שאתה מבקש משום שנראה שזה מה שאתה צריך, עם זאת אני דואג שאם אעשה כך אשמר את התלות שלך, כאשר למעשה אין בכך צורך'. התערבויות אלו מקדמות את ההכרה במטפל כאדם בעל לבטים, קונפליקטים פנימיים, ותהליכי קבלת החלטה. גם אלו התערבויות מקדמות מנטליזציה ״תיאוריית מיינד״ ומשתפות את המטופל באופן פעיל בהחלטות לגבי הטיפול. לא פעם כאשר מודרכי מתייעצים איתי למה המטופל/ת זקוקים, אני מפנה אותם לפנות למטופל עם השאלה. המטופל יכול להיות המדריך הטוב ביותר. ״התייעצות״ עם המטופלת כמעין מדריכה על הטיפול, תעצים את מעורבותה בתהליך הטיפולי שלה עצמה. כך היא זוכה ל״אימון״ טוב ברפלקציה על מה היא זקוקה, מה משמעות דבר זה או אחר עבורה, מה הפירוש הנכון להתרחשות מסויימת לדעתה, וכל שאר הסוגיות המובאות להדרכה.



המטפל אינו האדם היחיד בחדר שנותן פירושים. מטופלים רבים משערים השערות ונותנים פירושים להתנהגות של המטפלים ולעולמם הנפשי. החל מפרנצי וסירלס, מטפלים הכירו בכך שמטופלים משתוקקים לטפל במטפליהם, בכך שהם מפרשים את ההעברה הנגדית. פירוש שנבנה באופן אינטר סובייקטיבי, חייב להיות בעל השלכה על שני השותפים בדיאלוג. לפירוש יש השפעה על מי שנותן אותו כמו גם על מי שמקבל אותו. זו סיבה אחת לכך שכאשר מטופל מפרש את המטפל, הדבר יכול להיות בעל ערך לא רק למטפל אלא גם למטופל עצמו וכך גם להיפך. כל הפירושים מכילים מידת מה של פירוש עצמי (כפי שדיוקנאות באומנות מכילים תמיד היבט של דיוקן-עצמי) . 

הדוגמא של ארון:
מטופל היה עסוק מאוד בפתחי הגוף שלו ובסכנה שנוזלים ותכני גוף ידלפו החוצה. הוא היה מאוד עסוק בפעולת המעיים שלו, עצירות ושלשול וגם בתשומת לב מוגברת לעיטושים, שיעולים, בכי, הזעה, הקאה ויריקה. כל זה עובד בטיפול כחומרי נפש.
בזמן שהמטופל דבר על הפחד שלו לתת ביטוי לכעס שלו, המטפל השתעל, אך השתעל בשקט תוך עצירת מלוא עוצמת השיעול. המטופל חשב שהוא שמע את המטפל צוחק עליו. המטפל שאל מדוע הוא חושב שהמטפל ייהנה מלהשפיל אותו. המטופל אמר שמחשבה נוספת חלפה בראשו: אולי המטפל השתעל אך הדבר נשמע כמו צחוק משום שהמטפל עצר את שיעולו. אך מדוע שהמטפל יעצור את שיעולו, הוא תמה, אלא אם היה ממש כמוהו, מחזיק בפנים את הביטוי העצמי שלו. המטפל אמר ' אז הייתי רוצה לצחוק עליך כדי להרחיק את עצמי ממך ולהרגיש מעליך, כדי שאוכל להימנע מלהכיר בכך שאנו כל כך דומים ולהכחיש מעצמי וממך שאני מתמודד עם בעיות דומות לשלך'.
המטפל מרוויח רבות מאינטראקציה זו בכך שהפסיק לעצור את עצמו והרגיש חופשי יותר החל מאותו הרגע והלאה בביטוי העצמי שלו למול המטופל. במהלך המשך העבודה האנליטית המטופל הבחין בהתגברות החופש והספונטאניות של המטפל ותרומתו של המטופל לשינוי זה זכתה להכרה על ידי המטפל והמטופל גם יחד. דבר זה הוביל לתובנה רבה יותר של המטופל ביחס לנטייתו להיות מעוכב והגבירה את הפתיחות והספונטאניות מצידו ביחס למטפל.


לסיכום, הגישה ההתייחסותית  רואה במטפל משתתף שותף ביצירה הדדית של יחסי ההעברה – העברה נגדית. המטפל משתתף באופן בלתי נמנע במגוון דפוסים התייחסותיים עם האופייניים לחיי הנפש של המטופל. מה שעושה את האנליזה ייחודית על פני מערכות יחסים אחרות, הוא מחוייבות המטפל להרהר ולחקור, כך שהמטפל מנסה כל הזמן להבין את שמתרחש ולהיזהר מ״אקטינג אאוט״. פירוש הוא שותפות בינאישית. זו התבוננות מתוך האינטראקציה ולא מחוצה לה.
פירוש הינו אירוע התייחסותי מורכב, לא בעיקר משום שהוא משנה משהו בתוך המטופל, לא משום שהוא משחרר תהליך התפתחותי מעוכב, אלא משום שהוא אומר משהו מאוד חשוב אודות היכן עומד המטפל ביחס למטופל, אודות איזה סוג של התייחסות הינו אפשרי ביניהם.
פירושים מכילים אספקטים של הסובייקטיביות של המטפל, שהופכים להיות זמינים לשימוש על ידי המטופל, ולכן מוטב לחשוב על הפירוש כמיכל המשוכלל ביותר למפגש האינטר סובייקטיביות בין המטפל למטופל.
התהליך הפרשני, הכולל את ההתערבויות המכינות לקראת הפירוש ואת התגובות לפירוש ובמיוחד את הגילוי והחקירה החיוניים לתהליך הפרשני, זו הצורה בה המטפל והמטופל משתתפים יחד במאמץ הטיפולי. ממש כמו שניתן לראות בתובנה כסמן של שינוי תוך נפשי, ניתן גם לראות בפירוש כסמן של שינוי אינטר סובייקטיבי. יש לראות בפירושים גם כמסמנים של שינוי ומסייעים לשינוי ביחסים בין המטפל למטופל, דבר שפירושו שהם משמשים להבהיר ובהדרגה לרפא את המטופל, המטפל ואת השדה האינטראקטיבי הנמצא ביניהם.

הפירוש משמש כביטוי של הסובייקטיביות של המטפל ומרחיב את התהליך האנליטי, שהוא אינטרסובייקטיבי, הדדי אך עם זאת אסימטרי.

 

רשימה זו נסמכת בחלקה על תרגומו של עמי ברונסקי למאמר, ועל כך תודתי.

 

ביקרתם וקראתם? ממש אשמח אם תשאירו תגובה.

 

רוני פרישוף, פסיכולוגית קלינית

 

 

תגובות

הוספת תגובה

צרו קשר

יצירת קשר, רוני פרישוף פסיכולוגית קלינית בתל אביב


×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.