רוני פרישוף , פסיכולוגית קלינית
רוני פרישוף , פסיכולוגית קלינית

מאמרים

דיון במאמר שימושים אקספרסיביים בקאונטר-טרנספרנס / כריסטופר בולאס

.
תאריך פרסום: 23/10/2020

 

בולאס, ממשיכם של ויניקוט מזה וביון מזה, הוא ממבשרי הגישה ההתייחסותית. 

הוא מאמין בטיפול דרך החוויה המשותפת לשני הסובייקטים שיוצאים יחד למסע. הנפרדות ביניהם היא אשלייה, ״כולנו רקמה אנושית אחת חיה״.

בולאס, בהמשך למאמר הקודם שקראנו של סימינגטון, מאמין כי המטפל מופעל מאד ע״י המטופל, וחווה על בשרו ובתוככי ה״מיינד״ שלו מרכיבים מחיי הנפש של המטופל. המטופלת היא כמו ״במאית״ היוצרת בחדר הטיפול דרמות שלמות מילדותה: הזדהויות, קונפליקטים, יצרים ומשאלות, יחסים ואווירה. למטפל (באופן לא מודע כמובן) ניתנות ״הוראות בימוי״ שעליו לציית להן. למשל לגלם את הילדה המוכה או את ההורה המתעלל, את השפוי והמשוגע, המשתוקק והנסוג.. ככל שהמטופל פגוע באופן קשה יותר ומשלב התפתחות מוקדם יותר, כך השחזור של הדרמה בחדר תהיה יותר נוקשה ומפוצלת

״הנייטרליות החדשה״ עפ״י בולאס היא הרשות שהמטפלת לוקחת לעצמה להינתן ל״הוראות הבימוי״ הסמויות הללו, להסחף לעולם ההזדהויות עם המטופלת, ולצאת מזה, ביחד, בריאות ושלמות. כך, המטפלת תחייה באופן חווייתי את הילדה שבמטופלת, את ההורה הרגזן שבה, את הפן הדחפי, את מערכת ההגנות (למשל רגעים של דיסוציאציה, או אינטלקטואליזציה). ההשתתפות העמוקה הזו בחוויה הנפשית תאפשר לה להתערב ״מבפנים״, ממקום של היכרות עמוקה ומגע ישיר עם איך זה להיות האדם שהוא המטופלת. 

אחד המשפטים המקסימים במאמר: ״הפציינט נמצא בתוכנו לא פחות משהוא נמצא מחוצה לנו. נזהה אותו בזרם האסוציאטיבי שלנו לא פחות מאשר בזה שלו״. (אגב הדבר נכון גם להיפך, כמו מטופלים ש״יודעים״ שהיינו בהדרכה או קראנו מאמר מסויים.)

לשם כך על המטפלת להתמקם באופן פתוח, מוכן לעמימות, מוכן להשתנות חוויית העצמי שלה, להיות ב״לא יודע - אך חווה״.

כמו ״מתקשרת״, ב״רוורי״ המתחולל בה, היא תוכל לזהות רכיבים שמקורם בחיים הנפשיים של המטופל: תחושות ואינטואיציות, דימויים, סמלים, פחדים, זכרונות. בולאס מצטט את פרויד באמירה מאד מרגשת שהקדימה את זמנה:

 The analyst must turn his own uncouncious like a receptive organ towards the transmitting uncounsious of the patient.

ובשפתו של בולאס, המצב הקאונטרטרספריאלי הנפוץ הוא "not knowing yet experiencing".

חווייה ללא ידיעה, שעשוייה להימשך זמן רב, אם לא נתפתה לצקת בה ידיעה בטרם עת. היכולת לשהות בעמימות מסייעת גם למטופלת לפתח יכולת להרהר את עצמה מבלי למהר להבין או לפעול. כדי לשאת את העמימות הזו, שהיא לעיתים בלתי נסבלת, המטפלת נדרשת להיות מוכנה לוותר על תחושת זהות מוצקה ועל חוויה של הבנה וידיעה.

בולאס, בהמשך לביון, אוגדן, ויניקוט, היימן ואחרים, מדגיש עד כמה חשוב ומשמעותי שהמטפל ירשה לעצמו להתמסר רגשית וחווייתית. עפרה אשל מכנה זאת ״הינתנות״ עמנואל גנט מדבר על "surrender"   זו עמדה הנכונה להיות במגע נפשי מאד עמוק. לשמש כתיבת תהודה לעולם של המטופל.

המיכל עפ״י בולאס אינו ריק מתוכן. הוא מכיל את הסובייקטיביות של המטפל ואליה נמזגים ומשמשים הערבובייה היבטים מן הסובייקטיביות של המטופל. המטפל והמטופל נמזגים ונמהלים זה בזה עד שנוצרת ישות חדשה, שאוגדן יכנה בהמשך ״השלישי האנליטי״

 

בולאס מציע מעין ״פיצול״ באגו של המטפל. צד אחד בו מתמסר לחווייה: מופעל, מושפע ומשתתף בחולי, ואילו צד אחר כמו מתבונן מהצד, מעריך, מפרש, ובעיקר נותן החזקה טובה לצד שנחלה.״ריפוי״ הפן של המטפל שנדבק או זיהה בתוכו את החולי של המטופל, בהדרכה או בטיפול האישי של המטפל, הוא צעד הכרחי בריפוי החולי של המטופל

 

לא תמיד יהיה ברור מה של מי או איזה אובייקט, מצב עצמי, רגש, פחד, הופקד במטופל. רוב הזמן החוויה מעורבבת מעורפלת ואמורפית. גם במצב זה, של עמימות ואי ידיעה, ואולי במיוחד במצב זה, יש מקום לתימלול החוויה של המטפל. המטופלת זקוקה למטפל המסוגל להרהר ולעכל עבורה, בקול רם, את המצב הנפשי המעורפל. היכולת לתת מילים לחוויה מהורהרת חסרת פשר וצורה חשובה בעיני בולאס יותר מאשר פירוש קצה, משוייף וידעני.

 

כאן בולאס מגיע לשאלת הטכניקה. ביטוי גלוי ומהורהר של היבטים של הקאונטר-טרנספרנס הוא למעשה השבת חלקים של המטופלת שהופקדו במטפלת. איך מחזירים למטופלת פיסות משמעותיות מהסובייקטיביות שלה שנמהלה בזו של המטפל, באופן שיהיה עבורה מזין, ולא יחווה כזר, מפריע או חודרני.

בולאס מציע שהגשה זהירה, טנטטיבית ורגישה של המתחולל ב״מיכל״ החווייתי של המטפל יכולה להשיב למטופל את מה שאבד לו, או להביא לידיעתו חלקים של עצמו שאולי לא הכיר מעולם. בכל ״חשיפה עצמית״ של המטפל יש בעצם חשיפה של חלקי עצמי של המטופל שהופקדו אצלו.

הפירוש שמציעה המטפלת לא מוצג כאמת מדעית מתוקף הסמכות שיודעת, אלא כפיסה אישית וסובייקטיבית מעולמה של המטפלת, שאפשר לשחק איתה, לאמץ או להתקיף, ברוחו של ויניקוט.

ביטויים כמו ״עלה בדעתי..״ ״עולה בי אסוציאציה..״ ״אני שואל את עצמי..״ ״אולי לא תאהבי את זה.. אולי זה ישמע לך משוגע״.. ״עלה לי דימוי, אני לא בטוח אם הוא שייך לך או לי״, ״אנא דייקי אותי״ ״אני רוצה לשתף אותך במה חשתי כרגע אולי תמצאי בזה עניין״ ״צד אחד בי חש ככה אך הצד השני אומר...״, ״אני רוצה לאמר לך x אבל אז אני שואל את עצמי למה y    ״בעצם מה שאמרתי הרגע זה שטות מוחלטת״, ״הראש אומר לי כך אבל תחושת הבטן כך..״

אלו התערבויות מעוררות סקרנות ולא התנגדות, ומעצימות קשר בגובה העיניים. הן נותנות ״מודלינג״ לתהליכים הכרתיים. הן גם נותנות מענה לצורך העמוק של המטופל להכיר את המיינד של המטפל, לדעת כיצד הוא מופנם בעולמו, להתרחק מהניכור העולה מעמדת ״הלוח החלק״.

החומרים המוחזרים יכולים להיות מאד רגשיים. כך למשל, מטופל מספר בקור רוח על יחסיו הקשים עם אביו המת, ובי עולות דמעות וזולגות על לחיי. ברגע הראשון הוא ניבהל, חושש שציער אותי או שאינני יכולה לעמוד בסיפוריו. בסיום הפגישה, בעומדו בדלת, עצר ואמר ״תודה שבכית אותי. בכית את הדמעות שלי. אלו שמעולם לא הרשתי לעצמי לבכות.״

לעיתים יש מקום לגילוי לב ישיר באשר לתחושות קאונטר-טרנספריאליות כדרך לעבד הזדהות השלכתית. למשל: (במקרה של מיתקפות) ״ברגע זה אני יכול להרגיש איך זה להיות הילד שלא נותנים לו לנשום ולא מרוצים ממנו לעולם״.. (במקרה של שיעמום) ״אני מרגישה שעוד לא נפגשנו היום״... (במקרה של הגנתיות גבוהה) ״יש תחושה שאנחנו מסתובבות סביב נקודה שמאד כואב לגעת בה״... סוגי התערבות כאלו מועילים מאד, כל עוד הן ניתנים מתוך ראיית טובת המטופל ולא רק כפורקן רגשי של המטפל, וכל עוד הם מזמינים המשך אקספלורציה והעמקה. אלו התערבויות שגם עוזרות למטפל ״לרפא״ את החלק הפגוע שבעצמו, שהזדהה עם החולי של המטופל. בדומה ל״אקט החופש״ של סימינגטון..

 

דוגמא מורחבת (כתמיד, כל הפרטים בדויים ומסווים).

 

אמיר הוא איש מוכשר בעל קווי אישיות סכיזואידיים ונרקיסיסטיים. כילד שנפגע וננטש ע״י אימו, הוא מתקשה לייצר קשר אינטימי וכל קשריו הם על בסיס עניין אינטלקטואלי ללא ביטויים של אכפתיות רגשית.

לקראת יציאתי לחופשה ממושכת יחסית, בזוכרי את סיפור הנטישה מצד אימו, אני מזמינה אותו לבטא כעס או תחושות נטישה.

אמיר הודף את הצעותי ואומר שבכלל לא משנה לו שנצא להפסקה. הוא לא מבין למה הוא צריך לבזבז זמן טיפול יקר על עניין שלי.

אני מבינה מדבריו, כי לא רק שאני עוזבת אותו כמו אמא, אלא שההזמנה לבטא פגיעה כלשהי נחווית כפוגעת בכבודו ואף משפילה.

אני אומרת ״אתה יודע מה.. (עצירה מהורהרת...) זה כנראה באמת שלי. חרדת הנטישה שהתייחסתי אליה, זו אני שמרגישה אותה״.

כאן נדלקו עיניו בסקרנות ״את יכולה לספר לי יותר?״

״אני נוסעת כעת, ואני יודעת שאתה יודע לחתוך קשרים. אולי אני פוחדת שלא תהיה פה כשאשוב. זה עצוב, אתה יקר לי.״

״ואיך את מתמודדת עם חרדת הנטישה שלך?״  שאל ברוך

״אני קודם כל מזהה אותה בתוך עצמי ונותנת לה מקום ורשות להתקיים.״

״מעניין.. וזהו?״

״אני גם משתפת אותך. זה מאד מקל לשתף״

״ומה עוד..״ 

 

״אני אומרת לעצמי שהקשר שלנו טוב ויקר ורוב הסיכויים שכן תהיה פה כשאחזור״.

״אתה יודע מה, וגם אם לא, אין לי ספק שהקשר שלנו מופנם טוב טוב גם אצלי וגם אצלך. גם אם הוא יסתיים במציאות, הוא לעולם ימשיך להתקיים בתוכנו.״

אמיר נראה נרגש. הוא נהיה שקט, מהורהר, ולבסוף הודה לי ששיתפתי אותו בדברים.

בהמשך דרכנו הטיפולית (כן, שנינו חזרנו מהחופשה) בכל פעם שעלו באמיר רגשות עדינים שהיה מביך או קשה עבורו לחשוף, הוא היה מאותת לי ברמיזה, שהגיע הזמן שאספר לו במילותיי ומנסיוני מהו אותו הרגש ואיך נושאים אותו בנפש באופן מעשיר.

 

 

ביקרתם וקראתם? ממש אשמח אם תשאירו תגובה!

 

 

תגובות

הוספת תגובה

צרו קשר

יצירת קשר, רוני פרישוף פסיכולוגית קלינית בתל אביב


×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.