רוני פרישוף , פסיכולוגית קלינית
רוני פרישוף , פסיכולוגית קלינית

מאמרים

דיון במאמרו של ויניקוט שנאה בהעברה הנגדית

.
תאריך פרסום: 18/7/2020

 

 

 

בשיעור ״התמסרות אימהית ראשונית״ תארתי מקרה של גבר שהגיע לטיפול, עטוי מעיל עור וקסדה בידו האחת, מורה לי בידו האחרת ״תכיני לי קפה״.

תחושת הבטן שלי אמרה לי להענות לבקשתו, ולא להציב גבול או לפרש את הצורך, וכך הכנתי לו קפה, עם חלב וסוכר בדיוק כמו שאוהב.

״אני זכר אלפא״ הוא תאר את עצמו ״מצפה מהטיפול לתוצאות״.

כניסה דרמטית זו לטיפול סיפרה את סיפור יחסיו עם העולם. תמיד לחוש בעל שליטה ודומיננטי, אל מול אובייקטים (בהתחלה אימו ואביו בבית הקפוא של ניצולי שואה בו נולד, אח״כ אשתו ומעסיקיו, וכל ייצוגי הנשים והגברים המופנמים בו) הנחווים כחודרניים ובולעניים, שאין לתת בהם אמון.

ההיענות שלי לצרכיו, התפעלותי ממנו, ולצידן ההזמנה ״לפשוט״ את מעיל העור ולהביא לחדר הטיפול את הילד הפנימי, הובילו בהדרגה לרגיעה והתמסרות.

מפגישה לפגישה הוא נהיה רך ורפוי, מביא כאב ראשוני, דמעות ופחדים. כך התנהל לו הטיפול בחוויה קרובה ונינוחה כשנה וחצי.

כשחזרו מעט ביטויים של עצבנות ואי נחת, ספק התעלמתי מהם, ספק ראיתי בהם ביטוי בריא לגדילה וניפרדות.

עד שבפתח אחת הפגישות, בעומדו בדלת מבוייש בשל איחור גדול, החל להטיח בי בלעג מטר של חיקויים על תגובותיי ה״פסיכולוגיסטיות״ האפשריות.

קפאתי בתדהמה. עוינות השתלטה עלי.

 ״מה, את נעלבת? הברזת מהשיעור בפסיכולוגיה שלימדו אתכם שאסור לכעוס על מטופלים?״

השבתי ״החיקוי שעשית הראה עד כמה חשוב לך שאהיה אותנטית. אז כן, יש לך השפעה עלי וזה היה פוגע. מאד.״

״אבל את אמורה לא להרגיש דברים, אלא רק להבין למה אני מנסה לפגוע בך״

לראשונה הצלחתי לנשום  ״נכון. אפשר ללכת אל ההבנה, אבל אז הקשר יהיה סטרילי, זהיר ועקר מרגש, כמו שהיה בבית שלך, ואת זה שנינו לא רוצים.״

״קשר אמיתי, יש בו רגשות, מכל הקשת. גם מקצותיה, וזה לא קל אבל טוב״.

״אז את בעצם הראית לי שאת כועסת כי האמנת שזה יהיה לי טוב, שאוכל לעמוד בזה.״

״אני לא יודעת עד כמה זה היה מכוון.. אבל כן, אתה ואני, ושנינו ביחד יכולים לעמוד בזעם ובפגיעה ועלבון, ואני מאמינה שהקשר רק יתחזק מהם״.

בפגישה שאחרי, הוא פותח:

״ יש לי וידוי..״

״בתחילת הטיפול, כשהזמנת את הילד הפנימי שבי לבוא לכאן, הרעיון מאד מצא חן בעיני וגם את מצאת חן בעיני, אבל לא היה לי מושג איך עושים את זה״

״אז התחלתי לקחת סמים לפני הפגישות. בהתחלה חשיש, אח״כ גם אלכוהול, ואחכ גם ״חגיגת״ וקוק. זה איפשר לי להיות רגוע ורפוי בפגישות. עשה לי טוב בלב לראות כמה את מרוצה״.

״אבל בזמן האחרון ראיתי שזה הורס לי את הגוף וחשבתי לעצמי ״על מי אני עובד״.

״הפסקתי להתמסטל לפני הפגישות וחזרו אלי המתח והעצבים, אבל ראיתי שאת מתעלמת מזה. תודי. (אני מהנהנת בצער) ״ראיתי שאת מעדיפה אותי רגוע ונינוח. כבר באתי לאמר לך שנסיים את הטיפול.״

״אבל הפגישה הקודמת, שאני הייתי אמיתי, מגעיל ורע אבל אמיתי. ואת היית אמיתית, עד כמה שזה היה קשה, זה נתן לי אמונה שאפשר להיות איתי עם כל הכאב והזעם שיש בי, ושאני יכול לפגוש דמות אמיתית ולא צבועה או מתחסדת״.

 

הילד המבוהל במעיל העור המאיים הלך והתהווה בעקבות ארועים אלו לגבר בשל ותקיף, כנה וער לעצמו. עמדתו בעולם, עולמו הרגשי, ועימם יחסיו המשפחתיים והתעסוקתיים התייצבו.

 

בשיעורים האחרונים על תורתו של ויניקוט תארנו את היתהוותה של ניפרדות בין הילד להוריו, ובין המטופל למטפל. ניפרדות זו, שמביאה עימה הכרה הדדית אינטר-סובייקטיבית מבורכת, איננה מושגת בקלות, אלא דרך התקפות חוזרות ונישנות של הסובייקט על האובייקט ושרידתו של זה.

שרידת ההתקפות דורשת מן האובייקט (אנחנו המטפלים) יכולת הכלה גבוהה של תקפנות המטופל ושל תגובותינו הנפשיות, הבלגה ואיפוק, כדי לא ״להשתנות בהתאם להשלכה״, לא להישבר, ובודאי לא לנקום.

במאמר הנוכחי ״שנאה בהעברה הנגדית״ ויניקוט מתגמל אותנו על מאמצינו, בהכרה חמה ומלאה בעולמנו הנפשי, המטפלים וההורים, ולגיטימציה רדיקלית לחוש ולחוות את כל מה שעולה בנו.

 

ויניקוט מוחה כאן באופן מהפכני כנגד ה״טאבו״ של הגישה הקלאסית על קאונטר-טרנספרנס, שנתפס על ידה כרעש מזהם, המעיד על חוסר בשלות של המטפל ושיש לפרק אותו באנליזה אישית.

ויניקוט פוטר מטפלים והורים מאשמה מיותרת על תגובותיהם הרגשיות הכנות, ואף בוחר לצורך כך למקד את כותרת המאמר ברגש הקיצון ״שנאה״. ויניקוט, כדרכו, בוחר בכותרת עוצמתית ואף פרובוקטיבית כדי לחדד את טענתו. בגוף המאמר, נדמה שכוונתו לרגשות מגוונים יותר מ״שנאה״ כמו כעס, עלבון, עוינות, רתיעה, ואולי גם לרגשות מן הקוטב השני, כמו אהבה ותשוקה.

 

להכרה בהעברה הנגדית כחלק טבעי ומשמעותי בטיפול, ובשנאה בהעברה הנגדית בפרט, יכולות להיות משמעויות מיטיבות רבות:

 

ראשית, משתמע מדבריו של ויניקוט, שמטפלת המודעת לשנאה הקיימת בה, נותנת לה מקום בתוכה, קשובה לה ומבינה לליבה, תצליח להגיב למטופל באופן מכיל יותר, ופחות סביר שתבטא את התחושות שלה ב״אקטינג אאוט״ (למשל שכחה של פגישה), בפירוש חודרני ונוקשה וכיוב.

 

ההכרה בשנאה והנירמול שלה מפיגה אצל המטפלת רגשות אשמה ופגימות, תחושה שמשהו אצלי לא בסדר אם זה מה שאני מרגישה. ניתן להעניק את המסר שיש במאמר לאימהות עם דכאון אחרי לידה, המתייסרות לגבי הרגשות השליליים שיש להן כלפי תינוקן. במספר שורות מלאות חמלה והומור ויניקוט מונה שפע של סיבות טובות לשנוא את התינוק! וזה לא מבטל כלל את האהבה אליו.

 

השינאה ושאר הרגשות הקשים, לא רק שהם טבעיים ובלתי נמנעים בדינמיקה האינטנסיבית שבין הסובייקט לאובייקט, ויניקוט אף מייחס להם ערך חיובי. במאמרים נוספים כמו ״על תוקפנות״ ו״עבריינות נוער״ ויניקוט מצביע על חשיבות היסוד האגרסיבי בנפש, כטומן בחובו פוטנציאל ליצירתיות, תקיפות, שימת גבולות בריאים, תקווה ופילוס מקום לעצמי האמיתי. האגרסיה היא מרכיב אימננטי ביחסי קירבה, לא כנוכחות של יצר מוות, אלא כמאבק על אותנטיות ואינטימיות. ה״זכות״ לרגשות עוצמתיים אם כן, מקנה למטפל יותר דרגות חופש נפשיות, ומעצימה תכונות טיפוליות חשובות: אותנטיות, משחקיות, תקיפות והתערבויות מקדמות רגש וחווייה.

 

החשיבות של מגע כן ועמוק עם כל מה שעולה בנפשו של המטפל נהייה ברור. יותר קשה להעלות על הדעת את התועלת שבביטוי גלוי של רגשות אלו. הרי טיפול אמור להיות סביבה חיובית ולהעניק חוויה רגשית מתקנת, וכל אלו הרי כרוכים בהזנה רגשית מיטיבה, ובאופן סטריאוטיפי, חיובית.

ויניקוט מציע תפיסה יותר מורכבת. לדעתו האמת היא המזון הנפשי החשוב ביותר. הוא לעולם יעדיף אותנטיות ומנעד רגשי נרחב, על פני שמירה זהירה על זרימת חיוביות בלבד. כאשר המטפל נוכח עם ה״עצמי האמיתי״ שלו, רגשות ותגובות שליליים יסתננו באופן בלתי נמנע גם שלא מבחירה (כמו שתארתי בדוגמא לעיל), ולכן חשוב לדעת לעבוד עימם באופן מיטבי. יתר על כן, לדעת ויניקוט לעיתים כדאי להביע באופן מכוון תגובות רגשיות כאלו, בזמן אמת או לשתף אותם בדיעבד.

השנאה (ואני מאמינה שהכוונה של ויניקוט היא לרגשות של כעס, רתיעה, עלבון, תקיפות וכד׳), כאשר הם מובעים באופן מווסת וביחד עם אכפתיות וחמלה, מאותתים למטופלים שיש להם השפעה חזקה וממשית על האחר, ושהקשר הטיפולי אמין ואותנטי. מטופל שפוגש רגש שלילי כלפיו יכול להאמין שגם שהאהבה הניתנת לו היא אמיתית וכנה. 

״אינטגרציה של האובייקט המופנם״ אם כן,  מושגת לא רק באמצעות פיתוח היכולת לחוות רגשות חיוביים ושליליים בו זמניים כלפי האובייקט, אלא גם ע״י האפשרות לקבל ממנו יחס רגשי מורכב ותלת מימדי.

יתרה מכך, המפגש עם רגשות שליליים של המטפל מסמנת קיומה של מציאות (כמו לפגוש חומר קשה), ויכולה להרגיע חרדה של חווייה דיפוזית חמקמקה, שיש בה רק רגשות חיוביים ועדינים (חומרים רכים ונזילים).

לבסוף, שנאת המטפל/ת, וכאמור, שאר הרגשות השליליים, לעיתים משקפים את התגובה האופיינית של הסביבה החברתית למטופל הנתון. לכך ויניקוט קורא ״שנאה אובייקטיבית״, דהיינו שנאה ״מוצדקת״, להבדיל מקאונטר-טרנספרנס שנובע מעולמו האישי של המטפל והזדהויותיו הייחודיות. ויניקוט מחולל פה מהפכה במושג ה״אובייקטיביות״, בדברו על אובייקטיביות רגשית וחווייתית, לעומת אובייקטיביות מדעית החותרת לאמת פרשנית שהציע פרויד. היכולת של המטפלת לבטא את תחושותיה אלו באופן אמפתי ובעל משמעות לטובת המטופלת, יכול לעזור למטופלת להבין יותר את ההשפעות של התנהגותה והשלכותיה בעולם הבינאישי, ואת העוצמות שהיא מפעילה על אחרים, שמביאים עליה לעיתים דחייה ונקמה.

 

הטיפול באותו גבר המשיך עוד תקופה ארוכה, שבה ידענו עוד גלים של זעם, התמרדות, עוינות וכעס, שלוו בהחלצות מיטיבה, פיוס ותיקון. כך הקשר הלך והעמיק, ועימו גם הקשר עם אשתו ילדיו וחבריו, ובעיקר עם עצמו. המאמר אולי עוסק בשנאה בהעברה הנגדית, אך מטרת העל היא להגביר את היכולת לאהוב. ואכן כך היה.

 

 

 

תגובות

הוספת תגובה

אלחנןאלחנן31/8/2020

. מתומצת אך ממצה, הלך רוחו של ויניקוע, ערכיו ואמונותיו המקצועיים, נשזרים כחוט השני לאורך המאמר כולו.

תודה!!

צרו קשר

יצירת קשר, רוני פרישוף פסיכולוגית קלינית בתל אביב


×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.