חרדת נטישה אצל תינוקות
על כך ועוד בסקירה הבאה:
מהי חרדת נטישה?
כמעט אצל כל הפעוטות מתפתחת חרדת נטישה בערך בגיל 8 עד 10 חודשים, ומגיעה לשיא בסביבות גיל שנה. חרדת הנטישה מתבטאת בדרך כלל בשינוי קיצוני במצב הרוח ובהתנהגות של התינוק בעת הפרידה מן ההורה: בכי רב, התקפי זעם, היצמדות גופנית וכיוב'. תיתכן חרדת נטישה שתתבטא דוקא במהופך, דרך אדישות מוגזמת או דחיית הילד את ההורה, או בדרך מרומזת, כמו קשיי אכילה, שינה וכיוב'. חרדת הנטישה מופיעה בד"כ בד בבד עם הופעת חרדת הזרים.
למרות שהביטוי שלה קשה, סוער ולא נעים לילד ולהוריו, היא מבטאת קפיצה התפתחותית! חשוב לזכור שחרדת הנטישה הינה שלב חשוב בהתפתחות הרגשית, השכלית והבינאישית של התינוק.
ברמה הרגשית, חרדת הנטישה היא עדות להתפתחות קשר עמוק של התינוקת לדמויות שמטפלות בה – במיוחד להורה העיקרי, להתפתחות צורך בריא בקשרים אנושיים אינטימיים, ולהעדפת סביבה אנושית אמינה ומוכרת.
בחודשים הראשונים של החיים אין גבול מובחן בין ה"עצמי"והסביבה, והטיפול הפיזי והרגשי בתינוק נחווה על ידיו כמובן מאליו וכהמשכיות של עצמו. חרדת הנטישה מצביעה על כך שהתינוק מתחיל להכיר בגבולותיו ובכך שהוא לא לבד בעולם. בשלב זה, הוא הפנים את דמות אימו (או המטפל העיקרי), אשר נהיית חשובה ויקרה לו, והוא מתחיל להיות ער לכך שהיא מספקת את צרכיו הפיזיים והנפשיים, ובהיעדרה הוא חסר אונים.
ברמה השכלית, חרדת הנטישה מופיעה כאשר מתפתחת יכולת קוגנטיבית להבחין בין המוכר לזר, בין הישן לחדש, בין הקיים לנעדר, וקיימת יכולת לזכור חוויות לא נעימות קודמות של פרידה.
ברמת הבינאישית, מתפתחת יכולת להביע מחאה, כאב ודרישות. הבכי הוא כלי תקשורתי רב עוצמה, והתינוק לומד להשתמש בו ולהפעיל את הזולת בעזרתו. בסביבות של חסך (כמו בתי יתומים גרועים) תינוקות מוותרים על ביטויי בכי וחרדה, ושוקעים לאפתיה.
יחד עם זאת, ההתפתחות הרגשית-שכלית-בינאישית של התינוקת עדיין לא הגיעה לדרגת בשלות כזו, שתאפשר לה להרגיע את עצמה ולהבין שאמא תשוב עוד מעט. חסרה לה היכולת, שפיאז'ה כינה "קביעות אובייקט". זו היכולת להבין, שמה שאינו נראה לעין עודנו קיים. ההיעלמות של ההורה נחווית כטוטאלית, בלתי הפיכה, ולכן מעוררת תחושות אימה וחוסר אונים. כמו כן, עדיין לא מפותחת היכולת לשאת תסכול ולדחות סיפוקים.
כאשר הפעוט רוכש קביעות אובייקט בשנה השנייה לחיים, וכאשר מצטברות בזכרונו מספיק חוויות חיוביות של אמא הולכת וחוזרת, ושל אמא מכילה את המצוקה, כך הולכת ונרגעת חרדת הנטישה, ומתפתחת היכולת לשאת תסכול, לווסת רגשות שליליים, ו"להכיל" היעדר ופרידה.
יש לציין שעוצמת החרדה וצורת ביטוייה משתנה בין ילדים. בולבי עמד על כך, שתינוקות נחלקים ל"סגנונות התקשרות" שונים לאימותיהם. יש תינוקות שהקשר שלהם אל אימם הוא בטוח ויציב. תינוקות אחרים מראים קשר לא בטוח, חרד או הימנעותי, ואילו אחרים מראים קשר אמביוולנטי, המאופיין ביחסי משיכה-דחייה כלפי האם. איכות ההתקשרות תלוייה הן בגורמים מולדים של התינוק והן באיכות האינטראקציה בין האם לתינוק. עוצמת חרדת הנטישה, המשך של כל אפיזודה חרדתית, המידה בה החרדה פוחתת על פני ציר הזמן, מידת האפשרות להרגע ע"י אדם אחר(אבא, סבתא, שמרטף) – כל אלו יכולים לאותת על דפוס ההתקשרות של התינוק. אם החרדה היא בעוצמה מאד גבוהה, קשה להרגיעה בכל דרך, נמשכת גם אחרי חזרת האם ואינה פוחתת על פני ציר הזמן, ניתן לחשוב שקיים קושי בהתקשרות הרגשית אל האם וכדאי לשקול לטפל בכך. יש לשים לב גם לסימנים של חרדה סמוייה, כמו: קפאון רגשי, אדישות, היעדר מוחלט של צער גלוי בפרידה, התעלמות והימנעות מהאם בשובה, דחייה שלה, וכיוב'. למרות שמצב זה יכול להיות "קל" יותר להורים, אף הוא עשוי להצביע על התקשרות חרדה או אמביוולנטית, שראוייה להתייחסות ואף לטיפול.
גורם נוסף שעלול להעצים חרדות נטישה, הוא הזדהות יתר של ההורה עם מצוקת הפעוט. אם שסובלת בעצמה מחוסר בטחון וחרדות נטישה, עלולה להזדהות יתר על המידה עם מצוקת הפעוט, ולחוש אשמה נוראית על כך שהיא עוזבת אותו. היא עלולה גם לפתח הגנת-יתר ולהימנע כליל מלהיפרד מהפעוט או מלהפקיד אותו בידי אדם אחר (אפילו האב). באופן זה, התינוקת תתקשה לפתח תפיסה בריאה ופרופורציונלית של פרידות, וכן תתקשה לפתח חוסן פנימי להתמודד עם חרדה ולהרגיע את עצמה. חשוב, אם כך, שההורה יהיה מודע לקשיים של עצמו, ילמד להכיל אותם, ולא יעביר אותם הלאה לדור הבא ע"י הזדהות-יתר ורגשי אשמה.
כמו כן, מתח בין ההורים (יש זוגות המביאים תינוק לעולם מתוך משאלה שהתינוק החדש ירפא קרע בזוגיות) יכול להיות מורגש ולהעצים חרדות בכלל וחרדות נטישה בפרט. התינוקת יכולה לחוש את המתח ואת כובד המשקל המוטל על כתפיה הרכות, ולהגיב לכך במגוון תסמינים, כולל חרדת נטישה. כלומר, הופעת חרדת נטישה עזה וקשיים אחרים בהתקשרות ובהתפתחות מזמינה את ההורים ל״בדק בית״ לגבי עצמם והמערכת הזוגית שלהם.
ישנם גם מצבים נקודתיים שיכולים ללבות לחרדת נטישה: אח/ות חדש/ה, הליכה למעון, בייבי סיטר חדש/ה, מוות במשפחה (גם של בעל חיים), מחלה או עייפות של הילד, מעבר דירה ומתיחות בבית. מצבים קיצוניים, כמו מטפלת מתעללת או פרידה טראומטית (כמו שיכחה של הילד במכונית וכיוב'), עולולים גם הם לייצר תופעות של חרדת נטישה.
איך לעזור לתינוקות להתגבר על חרדת נטישה?
ראשית, יש לעשות כאמור ״בדק בית״, האם הסביבה הזוגית והמשפחתית רגועה ונוסכת בטחון? האם ההורים עצמם סובלים מרמות גבוהות של חרדה או אשמה, שהם מעבירים אל הילד? לעיתים שיפור במערכת היחסים בין ההורים מקרינה לטובה על הילדים, בצורה כמעט מיידית! גם טיפול להורה, במידת הצורך, יכול להיות מתנה גדולה לכל הצדדים.
בנוגע לילד עצמו: קודם כל, כדאי שההורה יבין ויחווה את חרדת הנטישה בצורה חיובית - כסימן להבשלה רגשית, שכלית ובין-אישית של הפעוט. עדיף להעביר לתינוקת את המסר החיובי הזה, להאמין ולשדר אמונה ביכולתה להתגבר, לקבל את הבכי והצער כדבר טבעי ומובן, ולא לשדר לחץ, אשמה או כניעה לפעוטה.
בשעת האפיזודה החרדתית, חשוב להחזיק את הפעוט באופן איתן, לתקף את רגשותיו, להכילו, לנחמו ולהרגיעו, והאתגר הגדול ביותר: לשמור על יציבות נפשית, לא לקרוס לכעס ותסכול וגם לא לבהלה ואשמה. רצוי להמשיך בתוכנית, ולאפשר לשומר על הילד (מטפלת, סבא, גננת) להמשיך בהרגעה. בגיל הקריטי עדיף לא להעלם לפרק זמן ממושך מדי (מעבר ליום עבודה), ולהיות נוכחים ברגעים הרגישים של הקימה וההשכבה. אם הפעוטה שלכם מצוייה בשיא חרדת הנטישה זה כנראה לא הזמן לנסוע לחופשה זוגית של כמה ימים ולהשאירה אצל אחרים.
זכרו שהאופן שאתם תכילו, תתקפו, תווסתו ותנרמלו לילד את מצוקתו הנפשית יופנם בו, וכך ידע ברבות הימים להכיל ולווסת את רגשותיו, קשייו וכאביו בכוחות עצמו. זו השקעה משתלמת לכל החיים!
כדי להקנות לילדים בטחון, אמון, קביעות והמשכיות, יש להכין את הילד לפרידה, לא להעלם בחשאי, לאמץ טקס פרידה חם אך לא דרמטי וממושך מדי, ולתת לו מידע מלא לאן ההורים הולכים,מתי יחזרו ומי יהיה איתו בינתיים. למרות שהילד בגיל זה עדיין לא רכש שפה, הוא מסוגל לקלוט את טון הדברים, ואת המסר המרגיע והאמין שלהם. אם נעזרים בשמרטפית חדשה, כדאי שהפעוט יפגוש אותה בחברת ההורים קודם לכן. רצוי שבפרידה הילד יהיה שבע, מאורגן, ומוכן לקראת הפעילות עם השומר עליו. לצד מתן אמפתיה ותיקוף רגשי, חשוב לא להתמהמה כדי שהילד לא יחשוב שאתם מפקפקים ביכולת שלו להתגבר על חרדת הנטישה.
אפשר לשחק משחקים שמפתחים תחושת צפי ובטחון: כיסוי חפצים בפיסת בד וגילויים, כיסוי הפנים בידיים וגילויים (“קוקו" ),משחקי מחבואים וכיוב', הם משחקים שעוזרים לפתח קביעות אובייקט.
חלק מהילדים בגיל זה מפתחים התקשרות רגשית חזקה לחפץ רך כלשהו, כמו חיתול, שמיכה או בובה. ויניקוט כינה את התופעה"אובייקט מעבר" וטען כי היא מבטאת יכולת סימבולית "להחזיק"את דמות האם בזמן היעדרה. אמנם אי אפשר לגרום לילד להיקשר ל"אובייקט מעבר", אך אפשר להציע לו מיני אובייקטים שינחמו אותו, ויזכירו לו את אמא בהעדרה. יש תינוקות שנהנים ממוזיקה או מסוג מסויים של נדנוד כ"תופעת מעבר". רצוי לא להשתמש באוכל כדרך להרגיע ולנסוך בטחון, מסיבות מובנות...
בגילאים מבוגרים יותר (גיל שלוש, גיל בית ספר) חרדת הנטישה יכולה לחזור. חזרתה יכולה לנבוע מגורמים נפשיים, אישיותיים,מצביים או מאיכות הקשר בין הילד להוריו (וכמובן, משילוב שלהם).
דוגמאות לסימנים לחרדת נטישה בגיל מבוגר יותר:
דאגה טורדנית שההורים יפגעו או לא יחזרו
דאגה שיקרה משהו לילד: יחטף, ילך לאיבוד, יפצע ולא יימצא וכיוב'
סירוב ללכת לבית ספר
סירוב ללכת לישון ללא נוכחות הורה
סיוטי לילה חוזרים ונשנים, בעיר סביב פרידה
תופעות גופניות סביב פרידה (בחילות, הקאות, כאבים וכיוב')
התנהגויות כמו התפרצויות בכי, זעם או הימנעות סביב פרידה.
גם בגיל מבוגר יותר, חשוב מאד לגלות עירנות לסימנים, לא לשפוט אותם באופן ביקורתי או מעניש, ולמצוא דרכים לחיזוק הקשר בין הילד להורים כדי לנסוך בו תחושות של בטחון, יציבות,אמינות ושקט נפשי. מההורה נדרשת עבודה של חשבון נפש לגבי חלקו ותרומתו להיווצרות החרדה, ולהפגתה.
ביקרתם וקראתם? אשמח אם תשאירו תגובה (:
רוני פרישוף, פסיכולוגית קלינית
לשאר רשימות לאנשי מקצוע לחצו כאן
