דיון במאמרו של ויניקוט ״היכולת להיות לבד״

היכולת להיות לבד – ויניקוט / רוני פרישוף

 

״כשבדידות אינה פחד נולדת שירה״ נתן זך

 

ומנגד

 

״שוב הבדידות הארוכה שברה בלילה את רוחי, ימים ארוכים שלא פקחו אלי עיניים״ אהוד מנור

 

עד כה עסקנו בהתפתחות המוקדמת של היכולת להיות בקשר, יכולת אשר מתהווה בזכות נוכחות מותאמת, רואה ונענית של אם. מגיע הרגע שכל אחד גם רוצה להיות לבד. לחוות שקט, מסתור, להתכנס בעצמנו, לחוות אוטונומיה ועצמאות. כאשר הפעוט רווה מההתמסרות האימהית הראשונית, ומעוניין לחוות לבדיות (אמא, תני לי קצת ספייס), הרי שההחלמה של אימו מן ה״מחלה הנורמלית״ ושובה לחייה תוך התרחקות ואי-דיוקים יחסיים כלפיו, מהווים למעשה ובאופן פרדוקסלי היענות למשאלתו של התינוק לספרציה. עוד תנועה דיאלקטית האופיינית לויניקוט: הפחתת ההתמסרות האימהית מביאה להעצמת היכולת להיות לבד, ואילו המשאלה להיות לבד מובילה להפחתת ההתמסרות האימהית.

 

לבדיות המתפתחת מתוך משאלה פנימית של העצמי האמיתי המתהווה, ותוך היענות לא בהכרח מודעת של האם, היא ערש חוויות של גיבוש העצמי הנפרד והאוטונומי, הנהנה מעצמאות, תושיה, התרגעות, שקט נפשי, התמזגות עם טבע, ״טוב לי בחברת עצמי״..״בחדר האינטימי שלי״ וכו׳.

 

חוויית ״אני לבד״ הראשונה מתאפשרת אם כן בנוכחות מיטיבה, אוחזת אך גם שקופה ולא חודרנית (כמו חמצן) של אם המתפקדת כרגע כ״סביבה״.

 

כמובן שאם זו, כמו גם המטפל, צריכים בעצמם להיות בעלי יכולת איתנה להיות לבד, שכן הם נדרשים להשעות את השתוקקותם לקשר ולתקשורת ולהרגיע את חרדות הנטישה והאיון שלהם עצמם, על מנת לאפשר לתינוק ולמטופל/ת לחוות את הלבדיות שלהם.

 

זהו מצב הדברים האידאלי. כמובן, שאם לא היתה מלכתחילה התמסרות טובה, אם ההתמסרות נמשכה זמן רב מדי מעבר לצרכי התינוק בשל קושי של האם לשחרר והיא ממשיכה לתבוע קשר וריצוי, אם ההתמסרות הסתיימה באחת או בטרם עת ונחוותה כנטישה, הרי שחוויית הלבד תהיה פצועה ונשמטת, ובעתיד היות לבד יחווה כמאיים, כבדידות בלתי נסבלת וכייצוג של נטישה, קריסה, דחייה, עלבון, פחד.

״הייי.. מישהו שומע אותי..?״ זועק חמי רודנר סולן ״איפה הילד״ אשר מסתבר שהיה ילד דחוי ומנודה בקיבוצו.

 

אובדן הקשר עם האובייקט המשמעותי מביא לאובדן קשר עם עצמיותי שלי.

 

שיר הייקו

כשאתה לבד

אתה לא גונח בקול

גם כשזה כואב

 

כנגד לבדיות קשה ואף טראומטית זו יתפתחו הגנות נוקשות כמו מבנה קונכייתי, נסיגה חברתית, תלותיות יתרה, עצמי-כוזב חברותי ומרצה, או פנייה לאובייקטים (התמכרויות, אוכל, פטישים, טלפון נייד צמוד, מסכים וכיוב׳).

 

ניפתח את השיעור בדמיון מודרך. העלו בעיניי רוחכם זכרון שבו הרגשתם מאד מאד לבד.  

שימו לב מה עלה בכם באופן ספונטני.. חווייה לא נעימה? אולי חווייה נעימה?

שימו לב לפרטי הסיטואציה. שימו לב לרגשות (עצב, פחד, כעס, בדידות ולמולם מרגוע, נועם, אושר), לתחושות גופניות (אזורי מתח ושקט בגוף, איפה יש דריכות ואיום, שמיטה וחרדה, ואיפה האזור הבטוח בגוף), למחשבות שעולות, לדרכי התמודדות ולהשתנות החווייה.

 

המסע בחוויות של לבדיות מחיינו האישיים מעלה בבירור את התנועה על פני רצף בין קוטב של בדידות טראומטית ומצמיתה (loneliness) לבין קוטב של לבדיות נעימה, נשאפת שיש בה דרגות חופש הנובעות משחרור חברתי, יש בה תחושה חריפה של ״אני״ ממשי, לצד התמזגות עם מציאות נרחבת מן העצמי שמאפשרת לחוות את התאיינות העצמי בלי חרדה (solitude).

 

במילים אחרות, לצד הציר לבד-קשר יש גם ציר בדידות – לבדיות.

 

בתווך אנו נעים בין חוויות יחסיות, טובות-דיין, או רעות- באופן נסבל, או מודחקות ומוגנות, או משלבות במינונים שונים היות בקשר והיות לבד.

 

בתווך נמצא גם מרחב ביניים ייחודי, שבו מהולות זו בזו חוויות הקיצון. למשל מרחבי היצירה והאמנות, טראנס, מדיטציה, סקס (לעיתים) ואף המרחב הטיפולי, המאפשרות לגעת בעת ובעונה אחת בכאב החריף ביותר של הלבדיות (והמוות) ושל חיבור וקשר עוטף ומיטיב.

 

 

ויניקוט עושה במאמר מספר הבחנות מעניינות.

 

הראשונה, היא כאמור בין חוויות לבדיות טראומטיות ומיטיבות.

 

הבחנה נוספת היא בין חוויית לבד המבוססת על יכולת נפשית מפותחת לבין חוויית לבד היולית ינקותית. חוויית הלבד הבוגרת, אליה התייחסו גם תיאורטיקנים מפסיכולוגית הדחף, היא פרי של תהליך ספרציה אינדוידואציה ממושך. התהוו גבולות טובים בין פנים לחוץ ובין עצמי לאחר, הופנמו אובייקטים פנימיים ואינטגרטיביים המספקים תמיכה מבפנים ונפתר התסביך האדיפלי, כך שהתחושה של להיות הצלע השלישית שהושארה מחוץ לחד המיטות, כבר איננה בלתי-נסבלת, והדחפים המיניים והתוקפניים כבר אינם מציפים ומפרקים אלא עברו סובלימציה והם מוכלים היטב. זו ״לבדיות״ בשלה, מהנה ומרשימה, שלמעשה נשענת על קיומו של קשר מתמיד ורציף עם אובייקטים פנימיים.

 

חווית הלבד ההיולית-ינקותית שבה מתעניין ויניקוט היא מוקדמת בהרבה, עוד בטרם התהווה אותו מבנה אישיותי מוצק. עדיין אין גבולות בין פנים לחוץ, עדיין אינני חש ויודע את ״עצמי״, בודאי שאין הפנמות של אובייקטים מלאים אלא קיימים רסיסי פנטזיה ודחפים ראשוניים, והנפש-גוף במצב מאד ״בראשיתי״. במצב זה הנפש יכולה לחוות חווייה קסומה של going-on-being  במצב צבירה unintegrated, שהיא המשך ישיר של הלבדיות-העוברית, בו העובר מרחף לו במרחב אינסופי מבלי לדעת את עובדת לבדיותו ובעודו מוקף ועטוף בגוף אימו, אליה עדיין טרם התוודע. חוויית העובר ברחם היא הגרעין של היכולת להיות לבד, ותפקידה של האם ״כסביבה״ להמשיך את רצף ההווייה הלבדית המיטיבה הזו שהתקיימה ברחם, לצד תפקידה להגיש את העולם באופן מותאם כך שהעולם יחווה כבריאה והמשאלה לקשר עם אחר תתהווה מתוך רצון פנימי. איזו דיאלקטיקה מורכבת! היכולת לקשר נולדת מתוך היכולת להיות לבד והיכולת להיות לבד נולדת מקשר. וכל זאת מתאפשר בעזרת יכולתה של האם להיות בקשר, יכולתה להיות לבד, ומסוגלותה להחזיק את השניים גם יחד.

 

חוויות לבד היוליות כאלה מתאפשרות בחיים הבוגרים במצבים רגרסיביים, בהם אנחנו מאפשרים לעצמנו להרפות הרפייה נפשית עמוקה למצב נפשי קדמוני שיש בו לא רק איבוד גבולות ואחיזה בכוחות ובאובייקטים פנימיים, אלא איבוד זמני של ה״אני״ עצמו. (במצבים כמו אלו שתוארו קודם: ברגרסיה הטיפולית, ביצירה, במנוחה מאד עמוקה, בטראנס-מדיטציה, בסקס, ועוד). גם בבגרות, היכולת להיות בלבד ההיולי-רגרסיבי הזה נתמכת בנוכחות רגועה של אחר הנמצא ברקע. מטפל, גורו, מדריך, אהוב, פרטנר או אובייקט או תופעה מעברית המסמלים נוכחות זו.

מצבים רגרסיביים הניחתים עלינו עקב נסיבות שונות (אסון, מחלה ועוד), אם אינם מוחזקים ע״י אחר משמעותי נחווים כדיסאינטגרציה, כהתמוטטות נפשית (האם זה מה שמכונה ״התמוטטות עצבים??).

 

בטיפול ישנן אופנויות רבות של ״היות לבד״. אפשר לחוש לבד גם בשיחה ערה. המטופל יכול לחוש מאד לבד עקב כשל אמפתי של המטפל, המטפלת יכולה לחוש מאד לבד כי המטופלת מציפה אותה וכלל לא ״רואה אותה״, שניהם יכולים לחוש מאד לבד וביחד כתוצאה מהזדהות עמוקה.

אחד הביטויים לחוויית לבד היא בשתיקות בטיפול. השתיקות הן שפה כשלעצמה, ובכל שתיקה מסתתרות אינספור משמעויות. חשוב ללמוד להאזין לצלילי השתיקה, ולהבין מה היא מספרת. האם זו שתיקה של בקשה להיות לבד בנוכחות אחר, או דוקא שתיקה שמממשת אינטימיות של קשר? האם זו שתיקה שמחפשת מילים או שמא זו שתיקה המתקשרת מסרים טרום או על מילוליים, שכל מילה תמסך? האם זו שתיקה של התרגעות, מנוחה, זמן להתבשלות מחשבות וזכרונות, חלימה בהקיץ והרהור? או היתקעות, התנגדות, עוינות, שיתוק, אימה?

אולי זו שתיקה של ריקנות, בדידות, דכאון יאוש? אולי יש פה סוד שמבקש להתגלות? תקשורת של הזדהות השלכתית המועברת מגוף לגוף בחסות השתיקה?

האם יש סינכרון בין השתיקה של המטופלת לזו של המטפלת, או שאצל האחת החוויה חיובית ואצל השנייה שלילית, או שכל אחת משליכה על רעותה נסיגה והתרחקות? מתי נדע לעצור את השקט ולשאול מה קורה? או שאולי עלינו לדעת ולא לשאול? האם אנחנו בכלל מאפשרים שתיקות או פוחדים מהן? ואולי השתיקה גורמת יותר נזק מאשר תועלת?

 

 

עוד הבחנה שויניקוט עושה במאמר היא בין ״יחסי איד״ ו״יחסי אגו״. ביחסי-איד, עפ״י תיאוריית הדחף, האובייקט מבוקש על מנת לפרוק בעזרתו את הדחף. מרגע שייעוד זה מומש קשה או מאתגר להישאר בקשר (כמו אחרי סקס, שיש דחף לסגת מהזירה..), ויש צורך בהרבה מנגנוני הגנה.

״יחסי אגו״ הם יחסי קירבה נפשית אשר נקיים יחסית מדחף. שיחה טובה, אינטימיות נפשית, האזנה יחד למוזיקה, חברות נפש, יכולים לתת סיפוק שויניקוט מכנה בחיוך ״אורגזמת אגו״. היכולת להיות לבד מתקיימת בנוכחות שקטה של אחר, אשר עימו יש לפרט יחסי-אגו טובים ובטוחים. Sharing solitude.

יחסי איד ואגו יכולים לנוע ביניהם במהלך מערכת יחסים. כפי שאנו יודעים ביחסים יש גלים של תשוקה ודעיכה, קירבה והתרחקות, אהבה ועוינות וכו׳.

ויניקוט הציע את המושג ״אינטגרציית זמן״ כדי לתאר את היכולת להחזיק את כל התנועות האלו כפוטנציאלים, וכך לדעת שגם כאשר התשוקה נעדרת היא בוא תבוא בזמנה, גם כאשר שרויים ב״ברוגז״ האהבה תחזור וכו׳. כאשר ישנה חוויה אינטגרטיבית על פני מימד הזמן, קל לנו לשאת את הלבד במערכת יחסים. למשל, כשאנו מתווכחים עם בן זוגנו אנו עלולים לחוש מאד לא מובנים ועל כן מאד מאד לבד. אם יש לנו ״אינטגרציית זמן״ נצליח להתאזר בסבלנות, להסביר עצמנו שוב, לנסות להבין את הפרטנר או להרפות ולחזור לזה כעבור זמן. אם אין ״אינטגרציית זמן״ אין יכולת להיות לבד בתוך הריב, דבר שעלול לגרור הפעלת כוח, צעקות, מריבה גדולה, אקטינג אאוט וניתוק.

 

 

בטיפול, הזמנה לרגרסיה כחלק ממהלך של חזרה מתקנת לאיזורי חסך ינקותיים, לא תביא בהכרח להרפייה נעימה בחיקו הדמיוני של המטפל ויכולת להיות ב״לבד נינוח״. אדרבא, אפשר לטעון, שמטופלים שמסוגלים ליהנות מחוויית לבדיות שקטה ומוחזקת בטיפול, הם כנראה כאלו שמלכתחילה לא מאד זקוקים לה, שכן הם מחזיקים בתוכם יכולת להתקשרות בטוחה, אין להם חרדות נטישה וכליה בוערות, והם כנראה קיבלו ציוד נאות מן השנה הראשונה לחייהם. דווקא אלו שהסבל שלהם נובע מחסכים עמוקים משנות חייהם הראשונות יתקשו להתמסר, יחושו ״לבד״ כבדידות רודפנית, ויחוו את הנוכחות ה״סביבתית״ של המטפלת כמתקפה, נטישה וכו׳. יצופו טראומות מן העבר והתקפות בטרנספרנס. במאמרים הבאים בקורס (השימוש באובייקט, תוקפנות, הפחד מהתמוטטות, שנאה בהעברה הנגדית) נראה כיצד ויניקוט מייחס משמעות עצומה לשלבים אלו בטיפול. רק אחרי שנגענו בטראומות ביחסי ההעברה הנוכחיים, והן הוכלו והוחזקו היטב, תתאפשר חוויית לבדיות נעימה ונינוחה.

 

ביקרת וקראת? אשמח אם תשאירו תגובה (:

 

להמשך הקורס על ויניקוט ושאר רשימות לאנשי מקצוע לחצו כאן