רוני פרישוף , פסיכולוגית קלינית
רוני פרישוף , פסיכולוגית קלינית

רשימות מקצועיות

״של מי האובייקטים הרעים הללו״

דיון במאמרה של ד׳ודי מסלר דייויס ״של מי האובייקטים הרעים הללו״
תאריך פרסום: 29/9/2017

ג'ודי דייויס "של מי האובייקטים הרעים הללו?” / רוני פרישוף

 

כאן תוכלו לקרוא את מאמרה של מסלר-דייויס.

 

המאמר היפה של דייויס מתאר משהו מטבע המפגש הטיפולי כפי שהגישה ההתייחסותית רואה אותו: יש שני אנשים בחדר, שני עולמות מלאים, טעוני הפנמות של אובייקטים טובים ורעים, שלמים וחלקיים, תוקפנים וקורבנות, צמאים לטיפול ומטפלים.

 

היכולת והאומץ של המטפלת להכיר בכך שהיא לא לוח חלק, עפ"י פרויד, או מראה להתקפות ולקינאה, עפ"י קליין, או מיכל ריק, עפ"י ביון, או זולתעצמי, עפ״י קוהוט, אלא שהיא מביאה עימה למפגש יבוא אישי עתיר חלקים פגועים, כואבים ונזקקים, ובאופן מסויים אף לשתף בכך את המטופלת, היא זו המאפשרת איחוי הפיצולים בעולמה של המטופלת ומגע עם היבטים מיטיבים בתוך עצמה. השיתוף הוא בחלקים הלא רצויים והדחויים הקיימים בכולנו, ושמשפיעים באופן ניכר על האינטראקציה הטיפולית (״צריך שניים לטנגו״) ומייצרים ״אנאקמנטס״ בחדר. דוגמא שאמרתי למטופלת השבוע: ״נראה לי שהגבת כעת לתובענות שאני יודעת שקיימת בי אבל לא תמיד ערה לה. את מוזמנת לאותת לי כשאני מלחיצה, זו תהיה מתנה גדולה לי ולנו״. בהמשך הוספתי ״אני מאמינה שאם תרשי לעצמך לווסת אותי כשהתגובות שלי לא מתאימות לך, תתחזקי במצבים אחרים בחיים, שבהם צל התובענות וההלחצה של הורייך שקיים בנפשך מאיים לשתק אותך״. התערבויות מעין אלו נותנות נירמול, מודלינג, הכרה בכך שכולנו עשויים מאותם חומרים ושלכולנו יש חלקים בעייתיים לא מודעים, הזמנה לויסות הדדי, שותפות באחריות לדפוסים בעייתיים בתוך הקשר. התערבויות אלו מעצימות קירבה ומפחיתות אידאליזציה שאיננה בונה וביזוי עצמי.

 

המאמר מדגים אם כן את העקרון של שני סובייקטים בחדר, ואת האמונה בריבוי, גמישות ואף נזילות של מצבי עצמי ודגמי יחסים,

 

הוא מדגים את עקרון ההדדיות, גם אם לא סימטריה , בטיפול (המטפלת מאפשרת למטופלת לטפל בה בעזרת תרמוס תה, הטרנספרנס הדדי וכו').

 

וכן מדגים אפשרות להשפעה טיפולית המבוססת על חוויית קשר, גילוי עצמי אותנטי, נתינה  וביטויים יצירתיים של שני השותפים.

 

ניתן לזהות שדייויס באה מגישת יחסי אובייקט עם הבנה קלייניאנית של דינמיקת היחסים (חרדה, קינאה, התקפה על השד הטוב וכיוב) יחד עם הבנה הלקוחה מהתיאוריה של פרברן וויניקוט על ההשפעה ההרסנית של סביבה לא מאפשרת והורות פוצעת.

 

נבחן את הדיאלוג שדייויס מנהלת עם תיאורטיקנים קודמים ביחסי אובייקט:

 

פרויד: ניזכר במאמרו של פרויד "אבל ומלנכוליה”, שאפשר לראותו כמבשר תורת יחסי אובייקט: "צל האובייקט נפל על האגו". לפי המאמר, אובייקט, שהתקיימו איתו יחסים נרקיסיסטיים אמביוולנטיים, ואבד, מופנם אל העצמי ונהייה חלק ממנו. היחס הסוער אל האובייקט, מומר ליחס סוער כלפי העצמי.

דגם היחסים הזה מוחייה ומשוחזר בחדר הטיפול. המטפל הוא לוח חלק נייטרלי עליו מושלכים יחסי האובייקט הללו, והוא  מספק פרשנויות על המושקעות הנפשית הרבה באובייקט שאיכזב. כלומר דרך הבנת ההתרחשות בחדר ב"כאן ועכשיו" יפרש המטפל את ה"שם ואז", בתקווה שפירושים אלו יתירו את סבך היחסים, וישחררו את האגו מן הצל שנפל עליו.

דייויס מסכימה לחלוטין עם ההמשגה התיאורטית פרויד. צל היחסים עם האובייקט והמושקעות הדחפית בו, במקרה זה אמא פסיכוטית ופוגעת, מלווה ומשתחזרת בכל סיטואציה בחיי המטופלת וגם בטיפול. פעם המטופלת היא האם הפסיכוטית והמטפלת הילדה הנחדרת והפגועה, ופעם המטופלת היא הילדה האומללה והמטפלת היא הכלבה קרת הדם. דייויס, לעומת פרויד,  הרבה יותר ערה לחלק שלה בהיווצרות הסיטואציה. היא לא לוח חלק, אלא מביאה איתה יחסים קונפליקטואליים עם אימה שלה, שמעוררים ומפעילים את אותם צללים בחדר. האימהות והסבתות של שני הצדדים נוכחות ופעילות באינטראקציה. כמו כן, בניגוד לפרויד היא מאמינה שהתנסות חווייתית, רגשית, ולאו דוקא פרשנית, עם דמות אם שלוקחת אחריות על חלקה, ומביעה את רגשותיה באופן כנה אך שפוי, היא יותר אפקטיבית מבחינה טיפולית מאשר פירוש, נכון ומדוייק ככל שיהיה . חשיפת האמביוולנציה הרגשית של המטפלת כלפי המטופלת, ועוד יותר מכך כלפי עצמה,  נותנת דוגמא ליכולת לקיים בו זמנית רגשות סותרים כלפי העצמי והאחר, לשרוד ולשמור על השפיות ועל הקשר הטוב.

 

קליין: היתה מתבוננת על ההתקפות של המטופלת על השד הטוב, על הgreed (המטופלת רוצה לזלול את כולה ולא מסתפקת במנה חלקית) וה envy (כאשר השד הטוב מתרחק, היא מנסה להריעיל אותו), על הjelousy למטופלים אחרים, על החרדה הרודפנית וחרדת הכליון העזה, ועל ההגנות המופעלות נגדן (פיצול, הזדהות השלכתית), ומפרשת את כל זה ישירות, בנסיון לאחות את הפיצול בין האובייקט הטוב לאובייקט הרע בנפשה של המטופלת. קליין כנראה היתה מתייחסת לתובענות הרכושנית  של המטופלת,  לחווייה הקשה של התלות, שמעוררת קינאה ב"שד הטוב" ובשליטה שיש למטפלת על כמות החלב, העיתוי וקצב הזרימה שלו. היא היתה מפרשת את חרדות הכליון והנטישה, שמעוררות זעם על מטופלים אחרים איתם היא נאלצת לחלוק את המטפלת (ואולי גם על הילדים של המטפלת).  את מנחת התה בחלב היא היתה מפרשת כנסיון לרפרציה והכרת תודה על הפירושים שהשיבו אל תוכה את ההשלכות. את הדאגה של המטופלת היא היתה מבינה כמעבר לעמדה דכאונית, המכירה בכך שהאובייקט הרע הוא גם אובייקט טוב, ונושאת באשמה ודאגה כלפיו. דייויס מקבלת את הראייה של קליין , אשר קושרת כה יפה את עולם יחסי האובייקט עם עולם הדחפים, אך מרגישה שחסר בקליין את הפן ההתייחסותי, כלומר שהדינמיקה של חרדה, הרס, קינאה ותיקון היא למעשה טנגו של שניים ולא רק החצנה והפעלה של עולם אינטראפסיכי. כמו כן, בניגוד לעמדה השכלתנית, המרוחקת והקרירה של קליין, דייויס מאמינה שתהליכי העיבוד של מה שהושלך למרחב הקשר צריכים להיעשות בקונטקסט של קשר אנושי תומך וקרוב, ובאקלים רגשי אותנטי וחם (גם כעס וצער הם רגשות חמים, לצד אהבה ודאגה).

 

ביון – פיתח את התיאוריה  של קליין בעזרת מושג ההכלה. לדעתו, תפקיד המטפל (כמו האם) הוא לאו דוקא לפרש ולהחזיר את ההשלכות, כי אם להכיל ההפקדות הבלתי נסבלות שהוקאו והוכנסו אל המטפל באמצעות הזדהות השלכתית. המטפל אחראי על עיבוד ועיכול שלהם באמצעות הרוורי, והשבתם פיסות פיסות באופן אמפטי,  אפשריים כחומרים לרגש ולחשיבה, ומשוחררים מרעלים. ביון היה מבין את הקאונטרטרנספרנס העז  כנוכחות חלקים בלתי נסבלים בנפשה של המטופלת שהוקאו החוצה והופקדו אצל המטפלת. המטפלת מחזירה בהדרגה ובאמפתיה את למטופלת את תחושותיה שהופקדו אצלה למשמרת.  במקרה שלנו: טיפשות, רוע, חוסר אונים, חלקים פוסט-טראומטיים, כמו: "משהו מסוכן שעומד להופיע”, "סימני אזהרה בגוף”, תובענות שלא ניתן לספק.  כך, בהדרגה, המטופלת תפתח יכולת  לשאת, להרגיש ולחשוב את עולמה הנפשי, שהיה כאוטי ובלתי נסבל עד כה. דייויס מאד מתקרבת לתפיסה זו, ונרמז במאמר שאכן כך היא מטפלת בד"כ, כאשר היא אומרת שהיא נושאת למשמרת לחילופין הזדהויות של קורבן ותוקפן, שפוי ופסיכוטי. עם זאת, היא אומרת מתוך חשבון נפש, שבאיזשהו מקום זו לא "חוכמה". להתייחס אל רגשותינו  השליליים כ"הפקדות" של הזדהות השלכתית, זה לפעמים לא לקחת בעלות על חלקנו בחרדה ובזעם שמלכתחילה התעוררו אצל המטופל, ולא לקחת בעלות על החלק “שלנו” בקאונטר-טרנספרנס. גישה תיאורטית המבוססת על עקרון ה"מיכל" מאפשרת לנו להרגיש כמו צדיקים שנושאים את הצלב, ולא ללכלך את הדימוי העצמי שלנו כמיטיבים. המיכל חף ונקי מלכלוך משל עצמו. תפיסה זו מותירה אותנו המטפלים עם חוויה של משמעות, גבולות מוגנים וחשיבה בהירה.  אך המטופל עלול להישאר עם הרגשה מצטברת שהרוע והטירוף הם רק שלו, ובמקביל לפתח פנטזיה על אובייקט מושלם ואידאלי שמסוגל להכיל הכל. תהליך האבל על ייצוגי אובייקט ועצמי אידאליים עלול להחסם. לא פלא שהמטופלת מתקיפה את המיכל הטוב שמשאיר אותה כל כך בודדה ברוע. דייויס מזכירה לנו שלפעמים אנחנו כועסים לא כי אנחנו מחזיקים את הכעס הבלתי נסבל של המטופל, אלא כי המטופל מפגיש אותנו עם אובייקטים פנימיים, לא מרוצים אף פעם, מתסכלים. לפעמים ההכלה הכי טובה, היא להתוודות בפני המטופל (בדרך שהוא יוכל להנות ממנה כמובן, ולא לחוש נשמט או מאויים) שאנחנו לא שונים ממנו בהרבה , כולנו עשויים מאותם חומרים, ושאנחנו יחד במסע הזה באזורים הסוערים והכואבים של הנפש האנושית.

 

ויניקוט – שם דגש מאד גדול על חשיבות הטרנספרנס השלילי בטיפול. ב"פחד מהתמוטטות" הוא הראה עד כמה חשוב למטופל לחוות לראשונה את הטראומה המוקדמת במסגרת המחזיקה של הטיפול. ב"שימוש באובייקט"  הוא מדבר על החשיבות של שרידת המטפל את התקפות המטופל. ב"שנאה בהעברה הנגדית" הוא מדבר על שינאה אובייקטיבית, כזו שכל אחד היה שונא את המטפל. הוא אף אומר שחשוב לחשוף בפני המטופל את השנאה האובייקטיבית, כי רק כאשר המטופל ירגיש שאפשר לשנוא אותו, הוא יוכל להאמין כי אפשר גם לאהוב אותו. דייויס מתחברת לשיתוף של רגשות המטפל, ובכלל מתחברת לאמפתיה של ויניקוט כלפי הרגשות הקשים של מטפלים ואימהות. היא שמחה שבעיני ויניקוט אין צדיקים, וגם מטפלים והורים כועסים, שונאים, טועים ונכשלים. אך היא יוצאת נגד הרעיון של שחזור מדוייק של הטראומה ושל ההמשגה של ויניקוט של "שנאה אובייקטיבית". נהפוך הוא, רעיון זה נשמע לה כמו רציונליזציה, שנאה של המטפל מקבלת לגיטימציה כדי לכסות על השינאה שמתעוררת כלפי עצמנו מול מטופלים שמוציאים מאיתנו זעם, אקטינג אאוט, חוסר אונים, קינאה וכו'. היא מתייחסת להתרחשות בחדר כפרי של מפגש ייחודי אשר הוא לעולם אינו אובייקטיבי.

 

היכולת של המטפלת לקחת אחריות ובעלות על חלקים שלה, נותנת תיקון היסטורי לתהליך האכזרי שבו מטופלינו משחר ילדותם היו ה״שעיר לעזאזל״ ״הכבשה השחורה״ או הפציינט המזוהה, שכל הרע של המערכת המשפחתית והחברתית הושם בתוכם, והם החלו להרגיש ולהתנהג בהתאם להשלכות הללו, דבר שמשחזר ומעצים את המעגל ההרסני השלילי של נידוי, תיוג ופתולוגיזציה.

 

כמו כן דייויס מרחיבה את המרחב המשחקי של ויניקוט לאפשרות שגם המטופלת תטפל במטפלת , תחזיק אותה, תחווה חוויה של נדיבות מבלי לקבל על כך פירוש.

 

האתגר האמיתי, וכאן הדגש והחזון של דייויס, הוא למצוא דרך להיות במגע תמידי עם העצמי הרע שלנו, הסודי והמביש, עם האובייקטים הלא מספקים והרודפניים שבתוך נשמתנו, עם החוסרים שלנו, הנזקקות והכאב. רק החיבור הזה, שאנחנו יכולים לשתף או לא לשתף בו על פי סגנוננו, רק הוא יאפשר לנו להיות באמת מחוברים לכאב של המטופלים, ולאפשר להם להיות נדיבים ומיטיבים כלפנו. רק האינטגרציה בתוכנו (או יותר נכון, המגע התמידי עם העצמיים המרובים שלנו) יאפשר מיתון דינמיקת "תפוח האדמה הלוהט”, לפיו כאשר אחד טוב השני רע, כאשר אחד שפוי השני משוגע.

 

דוגמא נוספת לאנאקטמנט הממחיש את הדינמיקה של ״פסיכולוגיה של שניים״ תוכלו לקרוא כאן במבוא לחשיבה ההתייחסותית.

 

 

ביקרתם וקראתם? אשמח לקבל תגובה ולהמשיך לשוחח עימכם (:

 

תגובות

הוספת תגובה


×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.