דיון במאמר ״של מי האובייקטים הרעים הללו״ מסלר דייויס
פאנל מומחים על מאמרה של מסלר-דייויס ״של מי האובייקטים הרעים הללו״
דייויס מתארת שבוע של טיפול פסיכואנליטי בקארן, מטופלת יקרה, שסובלת כנראה מפוסט טראומה מורכבת, קשיי ויסות ורמות גבוהות של תובענות, קורבניות ותוקפנות. המפגשים סבבו ארוע של חוסר היענות של דייויס לבקשתה של קארן לשנות שעה. שבוע המפגשים מתחיל בזעם, תקיעות ועוינות הדדית, עובר דרך דיאלוג רגשי הדדי וכנה, ומסתיים בפיוס, שמתבטא בין השאר בכך שהמטופלת מביאה למטפלת תרמוס תה ממתכון של סבתה, וחלום שיש בו איחוי ותקווה.
דייויס פורשת בפנינו חשבון נפש כנה ומורכב, על המתחולל במפגשים ועל הקאונטר-טרנספרנס, וחולקת איתנו הבנה, שהטרנספרנס ה״גבולי״ כה קשה, בעיקר כי הוא מפגיש אותנו עם איזורים נפשיים שלנו, מבויישים ושנואים עלינו.
המאמר היפה של דייויס מתאר משהו מטבע המפגש הטיפולי כפי שהגישה ההתייחסותית רואה אותו: יש שני אנשים בחדר, שני עולמות מלאים, טעוני הפנמות של אובייקטים טובים ורעים, שלמים וחלקיים, תוקפנים וקורבנות, צמאים לטיפול ומטפלים.
היכולת והאומץ של המטפלת להכיר בכך שהיא לא לוח חלק, עפ"י פרויד, או מראה להתקפות ולקינאה, עפ"י קליין, או מיכל ריק, עפ"י ביון, או זולתעצמי, עפ״י קוהוט, אלא שהיא מביאה עימה למפגש יבוא אישי עתיר חלקים פגועים, כואבים ונזקקים, ובאופן מסויים אף לשתף בכך את המטופלת, היא זו המאפשרת איחוי הפיצולים בעולמה של המטופלת ומגע עם היבטים מיטיבים בתוך עצמה. השיתוף הוא בחלקים הלא רצויים והדחויים הקיימים בכולנו, ושמשפיעים באופן ניכר על האינטראקציה הטיפולית (״צריך שניים לטנגו״) ומייצרים ״אנאקמנטס״ בחדר.
המאמר מדגים אם כן את העקרון של שני סובייקטים בחדר, ואת האמונה בריבוי, גמישות ואף נזילות של מצבי עצמי ודגמי יחסים,
הוא מדגים את עקרון ההדדיות, גם אם לא סימטריה, בטיפול (לשני הצדדים יש רגשות מורכבים, פגיעות, עלבון וזעם, שני הצדדים מביאים למפגש ״אובייקטים רעים״ המופנמים בעולמם הנפשי, הטרנספרנס הוא הדדי וכך גם הריפוי, כאשר המטפלת מאפשרת למטופלת לטפל בה בעזרת תרמוס תה, ועם זאת ברור מאד של מי האחריות, ומי המטופל).
וכן מדגים אפשרות להשפעה טיפולית המבוססת על חווייה עמוקה של קשר, גילוי עצמי אותנטי, נתינה וביטויים יצירתיים של שני השותפים.
ניתן לזהות שדייויס באה מגישת יחסי אובייקט עם הבנה קלייניאנית של דינמיקת היחסים (חרדה, קינאה, התקפה על השד הטוב וכיוב) יחד עם הבנה הלקוחה מהתיאוריה של פרברן וויניקוט על ההשפעה ההרסנית של סביבה לא מאפשרת והורות פוצעת.
אתם מוזמנים להצטרף לפאנל של תאורטיקנים ידועי שם שהתכנסו היום במיוחד לדון במקרה של קארן:
ר: מניו יורק מצטרפת אלינו ג׳ודי מסלר דייויס! הלו ג׳ודי
ג׳ודי: Hello
כיף להיות פה בישראל!
אני שמחה שהגישה ההתייחסותית פורחת אצלכם, ושמחה לדיאלוג מפרה עם עמדות שונות בעולם הפסיכואנליטי!
ר: אני נרגשת להציג את הדובר הראשון, ד״ר זיגמונד פרויד:
פרויד:
דנקה-שיין שהזמנתם אותי! התהפכתי בקברי כששמעתי לראשונה על הרעיונות ההתייחסותיים ההזויים שהגיעו מאמריקה. חששתי שהם עומדים להחריב את מפעל חיי הפסיכואנליטי. אבל כמו תמיד, ידעתי להסתגל ולאמץ רעיונות מהפכניים. אני מאמין שהפסיכואנליזה תחייה, תתעשר ותתרחב מההתפתחויות הללו, ואני מאושר להיות פה איתכם היום.
במאמרי הידוע "אבל ומלנכוליה”, הנחתי את אבן הפינה לתיאוריית יחסי אובייקט.
במאמר זה הסברתי שכאשר יש אובדן של אובייקט, שאופי היחסים איתו היה נרקיסיסטי ואמביוולנטי, אותו אובייקט אבוד מופנם אל תוך העצמי באמצעות מנגנון ההזדהות ונהייה לחלק בלתי נפרד ממנו. היחס הסוער אל האובייקט, מומר ליחס סוער כלפי עצמי, הסכסוך הבינאישי הופך לסכסוך פנימי.
הגדרתי זאת בדרמטיות: "צילו של האובייקט נפל על האגו".
איך מתרחש הריפוי?
בהדרגה, דגם היחסים הסוער הזה קם לתחייה ומשתחזר בחדר הטיפול.
אני מאמין שאם המטפל מצליח להתמקם כלוח חלק, מתנזר ונייטרלי, יותקו אליו בעוצמה וברגשנות יחסי האובייקט הללו. כפי שניתן לראות בטיפול של גב׳ דייויס בקארן. המטופלת השליכה על המטפלת בהעברה את האובייקט הרע שהופנם בה (אימה, והפנטזיות והדחפים שהיו מקושרים אליה), וכך השתחררה מעולו המצמית בעולמה הפנימי.
המטפל לא אמור להביא לשיח הטיפולי משהו משל עצמו כי זה עלול ״לזהם״ את ההעברה. אם קשה לו בסיטואציה, וזה אך טבעי, חשוב שהוא יפתור את זה באנליזה האישית שלו.
המטפל יספק פרשנויות על המושקעות הנפשית הרבה באובייקט שאיכזב.
במילים אחרות, דרך הבנת ההתרחשות בחדר ב"כאן ועכשיו", גב׳ דייויס יכולה להבין ולפרש מה אבד לקארן "שם ואז", ומפעיל אותה מבפנים עד היום.
העיבוד המעמיק של יחסי ההעברה יתיר את סבך היחסים, וישחרר את האגו של קארן מן הצל הכבד שנפל עליו בילדותה המוקדמת.
בשלב זה של התרת ההעברה, המטופל מתחיל להתאבל על מה שאבד, ומפנה את הליבידו מחדש לעולם החיצון. החלום של קארן מתאר דמעות ראשונות של אבל על האובייקט האבוד, שממיס את הדינמיקה המלנכולית הרעילה בעולמה הפנימי.
ר: תגובתך לפרויד ג׳ודי
דייויס: תודה רבה ד״ר פרויד. לכבוד הוא לי שהתייחסת למקרה שלי, ואני מסכימה לחלוטין עם ההמשגה התיאורטית שלך!
צל היחסים עם האובייקט והמושקעות הדחפית בו, במקרה זה אמא פסיכוטית ופוגעת, מעיב על כל היבט בחייה של קארן, ביחסה אל עצמה, וגם בטיפול.
המטופלת ממחיזה ״תיאטרון נפש״ מורכב בחדר הטיפול. פעם קארן, המטופלת, היא האם הפסיכוטית ואילו אני המטפלת ״ממונה״ להיות הילדה הנחדרת והפגועה, ופעם אחרת המטופלת היא הילדה האומללה בעוד אני הופכת להיות הכלבה קרת הדם.
לעומתך, ד״ר פרויד, אם יורשה לי להעיר, אני הרבה יותר ערה לחלק שלי, המטפלת, בהשתחזרות הדרמה המוקדמת. אני לא מאמינה שאצליח להיות לוח חלק, ואני גם לא בטוחה שזה הדבר הנכון.
אני מביאה איתי לחדר הטיפול את כול עולמי הנפשי. למשל, אני מביאה איתי יחסים קונפליקטואליים עם אמא שלי, שחוברים לאלו של קארן, וביחד הם מעוררים ומפעילים את תיאטרון הצללים בחדר. האימהות והסבתות של שתינו נוכחות ופעילות באינטראקציה. לכך נקרא ״אנאקטמנט״.
כמו כן, בניגוד אליך כבודו, אני מאמינה שהתנסות חווייתית, רגשית, ולאו דוקא פרשנית שכלתנית, עם דמות אם שלוקחת אחריות על חלקה, ומביעה את רגשותיה באופן כנה אך שפוי, היא יותר אפקטיבית מבחינה טיפולית מאשר פירוש, נכון ומדוייק ככל שיהיה.
חשיפת האמביוולנציה הרגשית של המטפלת כלפי המטופלת, ועוד יותר מכך כלפי עצמה, נותנת דוגמא טובה ליכולת לקיים בו זמנית רגשות סותרים כלפי העצמי והאחר, ובתוך כך לשמור על השפיות ועל הקשר הטוב.
ר: תודה רבה פרויד! הבאה שתכבד אותנו בנוכחותה, מלני קליין, בבקשה
מלני קליין: אני חוככת את ידיי בהנאה.
קארן היא מטופלת שגורמת לרעיונות התיאורטיים שלי לקרום עור וגידים.
שימו לב להתקפות צמאות הדם של קארן על השד הטוב. המטופלת קארן רוצה לזלול בחמדנות(greed) את כל השד ומסרבת להסתפק במנה חלקית. היא לוקה בצרות עין (envy), וכאשר השד הטוב נחווה כמתרחק ממנה, היא מנסה להרעיל אותו. יתרה מכך, יש בה קינאה (jelousy ) כלפי מטופלים אחרים, ובאופן לא מודע כלפי התינוקות של המטפלת. כל זה מציף אותה בחרדה רודפנית ובחרדת כליון עזה, ומפעיל הגנות פרימיטיביות של פיצול והזדהות השלכתית.
אני מסכימה עם פרויד שכל זה חייב להיות מפורש ישירות, באופן מכבד אך תקיף. זאת תהיה הדרך לאחות את הפיצול בין האובייקט הטוב לאובייקט הרע בנפשה של קארן.
לדעתי, על גב׳ דייויס לשקף ולפרש את התובענות הרכושנית של קארן, וכן את החווייה הקשה של התלות, שמעוררת קינאה ב"שד הטוב" ובשליטה שיש לו על כמות החלב, העיתוי וקצב הזרימה שלו.
כמו כן רצוי לפרש את חרדות הכיליון והנטישה, שמעוררות זעם על מטופלים אחרים איתם היא נאלצת לחלוק את המטפלת (ואולי גם על הילדים של המטפלת).
את מנחת התה בחלב אני מבינה כנסיון של קארן לתקן, לעשות רפרציה, של מה שהרסה, ולהביע הכרת תודה על הפירושים שהשיבו אל תוכה את ההשלכות.
הדאגה של קארן למטפלת, ונסיונה לרפא אותה, מסמנים מעבר יפה לעמדה דכאונית (כן, אני יודעת גם להתרגש). כעת קארן מכירה בכך שהאובייקט הרע הוא גם אובייקט טוב, והיא נושאת באשמה ודאגה כלפיו. זהו שלב המאפשר חשיבה בשלה וסימבולית ואהבה אמיתית.
החלום היפהפה על הייצור שנהיה לאנושי ובוכה, מבטא גם הוא מעבר לעמדה הדכאונית, עם תהליכי האבל, הצער וההחלמה המתאפשרים בעמדה זו.
ג׳ודי דייויס : גב׳ קליין היקרה, את פשוט גאון ואני מקבלת לחלוטין את ראייתך שקושרת כה יפה את עולם יחסי האובייקט עם עולם הדחפים. אני מאמינה שאני ממשיכת דרכך.
אך עלי להודות שחסר לי בדברייך הפן ההתייחסותי. כלומר, שהדינמיקה של קינאה, הרס, חרדה ותיקון היא למעשה טנגו של שניים ולא רק החצנה והפעלה של עולם אינטראפסיכי.
כמו כן, עם מלוא הערכתי לעמדה השכלתנית, המרוחקת והקרירה שלך קליין, אני מאמינה שתהליכי העיבוד של ההשלכות הקשות יהיו פוריים במיוחד בקונטקסט של קשר אנושי תומך וקרוב, ובאקלים רגשי אותנטי וחם (כפי שהראתי במקרה של קארן, גם רגשות שליליים של המטפל, כמו כעס וצער, לצורך העניין הם רגשות חמים וכנים, לצד אהבה, דאגה ואכפתיות). סביבה טיפולית רגשית ואותנטית תורמת לאמינות, קירבה ושותפות, ומאפשרת המסה של הגנות נוקשות וצמיחה נפשית.
ר: תודה רבה לכן. וכעת נעבור לוילפרד ביון, בבקשה
וילפרד ביון : אהה.. באתי ללא זיכרון וללא תשוקה.. תזכירו לי איפה אני?
ר: בפאנל מומחים.. כמו שקבענו..
ביון: אה נכון נכון
ובכן, אני שותף לביקורת של ג׳ודי על הקרירות והשכלתניות של מלני קליין, ועל רמת הניפרדות הגבוהה מדי בין המטופל למטפל. לכן, כממשיכה של קליין, פיתחתי את התיאוריה שלה לכיוון יותר חם וחווייתי בעזרת מושג ההכלה.
לדעתי, תפקיד המטפל (כמו האם) הוא לאו דוקא לפרש ולהחזיר את ההשלכות, כי אם
ל ה כ י ל את ההפקדות הבלתי נסבלות שהוקאו והוחדרו לתוכו באמצעות מנגנון ההזדהות ההשלכתית.
המטפל אחראי לעיבוד ועיכול חומרי הגלם שהושמו בתוכו, באמצעות יכולתו לרוורי וחלימה (פונקציית האלפא), ולהשיב אותם פיסות פיסות באופן אמפטי, כחומרים נגישים לרגש ולחשיבה, ומשוחררים מרעלים.
במקרה שלפנינו, אני מבין את הקאונטר-טרנספרנס העז של ג׳ודי כהזדהות עם רסיסים בלתי נסבלים מנפשה של קארן, ששוגרו מתוכה בעוצמה אל מיכלה הנפשי של ג׳ודי.
ג׳ודי חווה על בשרה את עולמה הכואב של קארן, ומחזירה לקארן בהדרגה וברגישות את תחושותיה שהופקדו אצלה למשמרת.
במקרה זה, תחושות של: טיפשות, רוע, חוסר אונים, חלקים פוסט-טראומטיים, כמו, ואני מצטט מתאור המקרה: "משהו מסוכן שעומד להופיע”, "סימני אזהרה בגוף”, תובענות שלא ניתן לספק.
כך, בהדרגה, ובעזרת ההכלה התומכת של ג׳ודי, קארן תפתח יכולת לשאת, להרגיש ולחשוב את עולמה הנפשי הפוסט-טראומטי, שהיה כאוטי ובלתי נסבל עד כה, וביקש רק להתרוקן.
הגעתה לפגישה עם תרמוס מלא משקה חלבי, מעידה באופן סימבולי על התהוות מיכל פנימי. בלשוני: ״שד חושב״.
ג׳ודי דייויס: וילפרד יקר, דברייך החכמים מרגיעים ומקלים מאד. תפיסתך מאד מדברת אלי, ואכן כך אני מטפלת בד"כ.
בטיפול בטראומה מורכבת, תפקידי לשאת למשמרת הזדהויות מתחלפות של קורבן ותוקפן, שפוי ופסיכוטי, שמשוגרות אלי במנגנון של הזדהות השלכתית.
עם זאת, מתוך חשבון נפש, אומר שבאיזשהו מקום זו לא "חוכמה".
להתייחס אל רגשותינו השליליים רק כ"הפקדות" של הזדהות השלכתית, זה לפעמים לא לקחת בעלות על חלקנו בעירור החרדה והזעם המטופל, ולא לקחת בעלות על החלק “שלנו” בקאונטר-טרנספרנס.
מטאפורת ה"מיכל" המקסימה שהענקת לנו מאפשרת לנו להרגיש כמו צדיקים שנושאים את הצלב, ולא ללכלך את הדימוי העצמי שלנו כמיטיבים. המיכל הוא לכאורה חף ונקי מלכלוך משל עצמו.
תפיסה זו מותירה אותנו המטפלים עם חוויה של משמעות, גבולות מוגנים וחשיבה בהירה.
אך הסכנה היא, שהמטופל ישאר עם הרגשה מצטברת שהרוע והטירוף הם רק שלו, ובמקביל יפתח פנטזיה על אובייקט מושלם ואידאלי שמסוגל להכיל ה-כ-ל, והוא נעדר מגרעות וחולשות.
תהליך האבל על ייצוגי אובייקט ועצמי אידאליים עלול להחסם.
לא פלא שקארן מתקיפה את המיכל הטוב שמשאיר אותה כל כך בודדה ברוע. אני רוצה להזכיר לכולנו שלפעמים אנחנו כועסים לא כי אנחנו מחזיקים את הכעס הבלתי נסבל של המטופל, אלא כי המטופל מפגיש אותנו עם אובייקטים פנימיים שלנו, לא מרוצים אף פעם, מתסכלים.
לפעמים ההכלה הכי טובה, היא להתוודות בפני המטופל (בדרך שהוא יוכל להנות ממנה כמובן, ולא לחוש נשמט או מאויים) שאנחנו לא שונים ממנו בהרבה! כולנו עשויים מאותם חומרים, בכולנו יש אהבה ושנאה, כלפי אחרים וכלפי עצמנו, ואנחנו יחד במסע הזה, באזורים הסוערים והכואבים של הנפש האנושית.
כפי שאמרתי לקארן, לאחר ששאלה אותי עם שנאתי אותה על התקפותיה: ״החלק הכי גרוע בתקופות כאלה בינינו, הוא זה שאני מתחילה לשנוא את עצמי.. אני באמת שנאתי את עצמי יותר מכל דבר אחר, ובודאי יותר מששנאתי אותך..״ על כך הגיבה קארן, סקרנית ורגועה: ״באמת, גם את שונאת את עצמך לפעמים?!״. צחקנו יחד, נינוחות, כשהחלקים הקשים שלנו, שהם רעילים מכדי להחוות לבד, מוחזקים כעת יחד ואף מסבים הנאה בהיותם מאפשרים רגע של שיתוף וקירבה.
ר: לכבוד ולעונג לי להציג את הדובר האחרון, מר דונלד ויניקוט:
ויניקוט: לעונג ולכבוד עבורי להיות פה! עד בריטניה הגיעו השמועות על העשייה הטיפולית החשובה שנעשית בישראל בטיפול במצבי טראומה מורכבת. כל הכבוד לכם על העבודה הקשה והמשמעותית.
אני ממשיך את דרכה של מדריכתי מלני קליין בראיית הטרנספרנס השלילי כמרכזי וחיוני בטיפול. לצד זאת, אני שולל לחלוטין שהרגשות השליליים נובעים מיצר מוות והרס. להפך, תמיד טמונה בהם משאלה לתיקון. אסביר ואדגים:
במאמר האחרון שלי, שהתפרסם כמה חודשים אחרי מותי "פחד מהתמוטטות", הראיתי עד כמה חשוב למטופל לחוות לראשונה את הטראומה המוקדמת במסגרת המחזיקה של הטיפול. הטרנספרנס השלילי הוא הזדמנות לחוות לראשונה את אימת ההישמטות והחדירה מול האובייקט הראשוני.
ב"שימוש באובייקט" הדגשתי את החשיבות של שרידת המטפל את התקפות המטופל. הטרנספרנס השלילי מאפשר למטופל לבדוק את אמינותו, חוסנו וממשותו של האובייקט.
ב"שנאה בהעברה הנגדית" אף דיברתי על שינאה אובייקטיבית, כזו שכל אחד היה שונא את המטופל. הצעתי שלפעמים חשוב לחשוף בפני המטופל את השנאה האובייקטיבית, כי רק כאשר המטופל ירגיש שאפשר לשנוא אותו, הוא יוכל להאמין שאפשר גם לאהוב אותו.
וכך תלמידתי ג׳ודי מצליחה לעמוד איתן מול מתקפותיה של קארן ולשרוד אותן. היא שופכת אור על מקור המתקפות בהתמוטטות מוקדמת מן הינקות של קארן. היא אף נוהגת בחשיפה עצמית של שנאתה, באופן מיטיב שמשרת את קארן.
כל הכבוד לך ג׳ודי.
דייויס: תודה רבה ויניקוט. האישור שלך מאד יקר לי.
אני מאד נהנית מהדלת ההיסטורית שפתחת בפנינו להיות אותנטיים ולשתף לעיתים ברגשותינו הכנים. אני מאד מתחברת לאמפתיה שלך כלפי הרגשות הקשים, והחלקים הפגיעים והפוגעים, של מטפלים ואימהות. אני שמחה שבעיניך, ויניקוט, אין צדיקים גמורים, וגם מטפלים והורים כועסים, שונאים, טועים ונכשלים. כולנו רקמה אנושית אחת חיה. אתה עוזר לי לשחרר רגשי אשמה ופגימות מיותרים, ולהיות יותר חופשיה ומשחקית בחדר הטיפולים.
בנוסף, תרמת לעולם הפסיכותרפיה כולו, על זרמיו השונים את ההבנה, שחוויה עמוקה בדיאדה הטיפולית מרפאת את הנפש אף יותר מעיבוד פרשני.
ובכל זאת, אני חייבת לצאת נגד אמונתך שמתקיים שחזור מדוייק של הטראומה המוקדמת בטיפול, וגם מתנגדת להמשגה שלך על "השנאה האובייקטיבית".
תסלח לי, אבל רעיון זה נשמע לי כמו רציונליזציה. שנאה של המטפל מקבלת לגיטימציה תיאורטית כדי לכסות על השינאה שמתעוררת בנו כלפי עצמנו, מול מטופלים שמוציאים מאיתנו זעם, אקטינג אאוט, חוסר אונים, קינאה ופנטזיות רצחניות. ההתרחשות בחדר היא לעולם פרי של מפגש ייחודי בין שני סובייקטים אשר אין בו דבר אובייקטיבי ואין בו שיחזור מדוייק של העבר. האובייקטים הרעים והטראומות המוקדמות של שני השותפים נמהלים לכדי ישות חדשה שידידי אוגדן כינה ״השלישי האנליטי״ וחברי ג׳ייקובס כינה ״אנאקטמנט״, אלא שלמטפל יש אחריות למצוא דרך להחלץ בשלום ובבריאות מן הסבך המשותף.
אני מאמינה, שהיכולת שלי לקחת אחריות ובעלות על החלקים שלי, נותנת תיקון היסטורי לתהליך האכזרי שבו קארן משחר ילדותה היתה ה״שעיר לעזאזל״ ״הכבשה השחורה״ שכל הרע של המערכת המשפחתית והחברתית הושם בתוכה. קארן החלה להרגיש ולהתנהג בהתאם להשלכות הללו, דבר שהעצים עוד יותר את המעגל ההרסני של נידוי, תיוג ופתולוגיזציה. אני מאמינה שמגע שלי עם מצבי עצמי ״רעים״ שלי ומוכנות שלי להודות בהם בקול רם, עזר לקארן לפגוש מצבי עצמי ״טובים״ בתוך עצמה.
בנוסף, הייתי רוצה להרחיב את המרחב המשחקי הקסום שאתה ויניקוט הענקת לנו, לאפשרות שגם המטופלת תטפל במטפלת, באופן משחקי, ממש כמו שילדים אוהבים לשחק רופאים שמצילים את אמא. בזכותך, איפשרתי לקארן להעניק לי משקה מרפא, שמקורו באובייקטים המיטיבים שלה, ובכך לחוות חוויה של נדיבות, חמלה ונחמה ואת כוחה לרפא את אובייקט האהבה היקר לה, ששרד את התקפותיה.
ר: תודה רבה לכל המומחים הנכבדים! ג׳ודי, אולי כמה מילים לסיום?
ג׳ודי דייויס: האתגר האמיתי, וכאן הדגש והחזון שאני רוצה להעביר לכם היום, הוא שאנו המטפלים נמצא דרך להיות במגע תמידי עם העצמי הרע שלנו, הסודי והמביש, עם האובייקטים הלא מספקים והרודפניים שבתוך נשמתנו, עם החוסרים שלנו, הנזקקות והכאב.
רק החיבור הזה, שאנחנו יכולים לשתף או לא לשתף בו, כל אחד על פי סגנונו, רק הוא יאפשר לנו להיות באמת מחוברים לכאב של המטופלים, ולאפשר להם להיות נדיבים ומיטיבים כלפינו. רק האינטגרציה בתוכנו (או יותר נכון, המגע התמידי עם העצמיים המרובים שלנו, כולל העצמיים המביכים, הרעילים, הפצועים והקשים) ימתן את דינמיקת "תפוח האדמה הלוהט”, לפיה כאשר אחד טוב השני רע, כאשר אחד שפוי השני משוגע.
מאחלת לכם, המטפלים בישראל, להמשיך בעשייה התייחסותית עשירה, כנה, ואותנטית, שלא רק שהיא בעלת כוח ריפויי גבוה, אלא גם תורמת לנו לצמיחה ולהנאה מהקריירה המקצועית.
ביקרתם וקראתם? אשמח אם תשאירו תגובה (:
להמשך הקורס על הגישה ההתייחסותית ושאר רשימות לאנשי מקצוע לחצו כאן
