רוני פרישוף , פסיכולוגית קלינית
רוני פרישוף , פסיכולוגית קלינית

רשימות מקצועיות

העמדה ההתייחסותית - מבוא

.
תאריך פרסום: 29/9/2017

 

 

עומר (הפרטים בדויים ומוסווים לחלוטין, וכן התקבל אישור מעומר לפרסם וינייטה זו) הוא גבר מוכשר ומצליח, הומוסקסואל מוחצן ודומיננטי בקהילת הלהט״ב. עומר עבד כל חייו על בניית גופו, ועסוק מאד בניראות שלו. למשל, מספר שנמשך לראשונה לגוף של גבר כאשר התבונן בעצמו במראה בגיל 12. לאחרונה סביב גיל 40 עומר הבין שסטרואידים שנטל בקביעות לצורך פיתוח הגוף מזיקים לבריאותו, ופנה לטיפול כמקום להתמודד עם הגמילה שתוביל לירידה דרמטית בנפח גופו.

מפגישה לפגישה הוא מצטמצם במימדיו אך במקביל דיבורו מתפאר בהישגיו הרבים, למשל כאשר הוביל חשוף גוף ושרירי את מצעד הגאווה. נראה כי אני מהווה כעת תחליף לקהל המתפעל, ומכיון שעומר הוא בחור נעים  לא קשה להעניק לו את זה, לצד עיניים הרואות גם את החולשה, הקטנות, ההתמודדות והקושי. כשאני שואלת מה עוזר לו בתהליך הגמילה מסטרואידים, ומזהות השרירן, הוא מציין ש״האיבר הכי חשוב בגופי״ גדול באופן טבעי, ולא מצטמצם עם הגמילה. אני מתעניינת האם כחלק מהצורך שלו בניראות לא רצה להכיר לעולם את איברו, ועומר צוחק שתמיד פינטז להצליח בתעשיית הפורנו בהוליווד אך זו תעשייה שמנצלת נשים פגועות ולא רצה לקחת בכך חלק. נעים היה לגלות בחור מוסרי ואתי מאחורי החזות הגרנדיוזית.

יום אחד הוא מספר, בהשתלהבות, שבעקבות הטיפול האינטימיות עם בן זוגו משתבחת והסקס ביניהם מטורף. אני נסחפת לתיאור, בתחושתי ברוח משחקית, ומציעה ״נשמע כאילו היה בא לך לצלם אתכם״. ״איך את יודעת״ עומר מתפלא, ״אנחנו באמת מסריטים את עצמנו ומראים לחברה׳, זה הבילוי של ערב שישי..״. אני יוצאת מהפגישה מרוצה מהאינטואיציה שלי, ומהחשיפה של חומרים משמעותיים. אודה, שהתענגתי על הסיפוק הנרקיסיסטי שלי כמטפלת, כאשר מטופלים מתפעלים: ״איך ידעת?״.

בפגישה שאחרי עומר שואל בהיסוס אם מותר לו לשתף במשהו שמפריע לו ביחס אלי. אני נענית ״בודאי שאפשר, ואף רצוי וחשוב״. הוא אומר שבד״כ מרוצה מהטיפול, אך בסוף הפגישה הקודמת חש שהשאלה ששאלתי באה יותר מתוך צורך שלי מאשר צורך שלו לספר. ״הרגשתי שהיית קצת מרוגשת, מציצנית.. נראית לי מינית פתאום, וזה לא התאים לי.״  הגבתי בהרהור, ובכאב, שיש צדק בדברים, אמנם יש בי יסוד מציצני, שאולי אפילו משך אותי למקצוע. אני מצטערת שהכאבתי לו, וגם שמחה שאנחנו הולכים ומכירים זה את זה. עומר מצא נחמה בתגובה. הוא פחד בליבו שאומר לו, שאם הוא לא מרוצה מהטיפול הוא יכול ללכת, ושיצא לטובה שסיפר, זה נותן לו להרגיש חופשי. סימנתי לעצמי שזו פעם ראשונה שעולה בינינו חרדת נטישה.

לאחר שסיימנו לשוחח על מה שקרה ועל הכאב שזה עורר, הרחבתי את ההזמנה לשיתוף. התעניינתי לאן מה שקרה בינינו זורק אותו, מה זה מעורר בו.. לאחר שתיקה ממושכת, עלה בעומר זכרון עליו לא חשב שנים רבות. הוריו היו מארחים מדי שבת קרובת משפחה בת 40 לוקה בנפשה כמעשה של חסד. היא הייתה משחקת איתו בחדרו. כשהיה כבן 13 ביקשה לשחק ״רופאה-חולה״ ואז ביקשה לשכב איתו. הוא עשה כרצונה. ״איך הרגשת?״ אני שואלת די בזעזוע ״הרגשתי טוב ומיד רצתי לספר  לחברה׳, כי הייתי הראשון לזיין והייתי מאד גאה בזה. אח״כ היה לי יותר קל לצאת מהארון כי הרי הוכחתי שאני מסוגל לשכב עם אישה. אבל עכשיו כשאני נזכר, אני מרגיש מאד עצוב...״ ״בעצם כשחושבים על זה״, הוא אומר באיטיות, ״היא סוג של ניצלה אותי. אם זה היה גבר בן 40 וילדה בת 13 היו קוראים לזה אונס״. ״נכון מאד״, אני מאשרת, משתתפת כל כולי בכאב שצף בחדר. ״אולי שמחתי ורצתי לספר לחברה׳, כי לא ידעתי איך להתמודד, לא עם זה שנוצלתי מינית, ולא עם זה שאני נמשך לבנים. הייתי כולי מלא חרדה וזה לא משהו שיכולתי להרשות לעצמי להרגיש״.

״איפה היו ההורים״, אני תוהה. ״הם היו בסלון, הם לא ידעו דבר. בעצם, אולי הם חשו משהו, אך פחדו שאני הומו והיה להם נוח לחשוב שהיא עושה לי חינוך מיני. נראה לי שמאז התחלתי לבנות את הגוף, תמיד להיות בשליטה, מוביל ולא מובל. לעולם לא קורבן.״

בסיום הפגישה היה נוגה, ואמר לי ״את יודעת שכיף לי לבוא לפה ולדבר על עצמי, אבל זה, אל תעלבי, עד כה לא הרגיש אישי במיוחד, כמו מול קהל. היום בפעם הראשונה הרגשתי שאני מדבר איתך, שממש נפגשנו.״

וינייטה זו מתארת ארוע משמעותי מאד של ״אנאקטמנט״ בקשר הטיפולי. סביב משבר טיפולי חריף,  השתחזרה טראומה בחדר, והתאפשרה היחלצות מיטיבה מלפיתת הטראומה, באמצעות הכרה, הודאה ונטילת אחריות מצד המטפלת, ולצידן חשיפה והכלה של הטראומה המקורית, שהודחקה, אך אותותיה ניכרו בכל קורות חייו של המטופל.

נוכחותם של ״שני סובייקטים״ בחדר הטיפול, המגיבים זה לזה, בולטת בוינייטה. בעוד המטפלת האמינה שהיא משתתפת בהתנהלות ״משחקית״ בסגנון ויניקוטיאני, התבהר בדיעבד, כי היא חשפה שלא במודע היבטים מציצניים, חוסר גבולות וחודרנות  בתחום המיני הרגיש וכן היבטים גרנדיוזיים של יכולת ״לקרוא מחשבות״, אשר תרמו את חלקם להתחוללות האנאקטמנט. בלי ידיעה ובלי משים, הרוח ה״משחקית״ לכאורה של המטפלת, שמאחוריה עמדו צרכים רגשיים ״אפלים״ יותר שלה, הפעילה זכרון של ״משחק רופאה-חולה״ מילדותו של המטופל שהוביל לניצול מיני נורא. יחד עם זאת, יכולתו האמיצה של המטופל לשתף במצוקתו, ויכולתה של המטפלת להכיר בכנות ובצער בכשליה האישיים, ועם זאת לא להיבהל ולהמשיך לחקור את שורשי המצוקה, איפשרו החלצות מהאנקאטמנט, הכרה הדדית משמעותית, והתפתחות טרייה של אינטימיות וקירבה שלא התאפשרו קודם לכן, וגם התחלה של החלמה מן הטראומה.

כל עוד יש שני סובייקטים בחדר, שניהם מועדים למעוד, לטעות ולתאות. הגישה ההתייחסותית ערה לקיומן של טעויות של המטפל, אך מאמינה בכוחן להפוך למצע להבנה, צמיחה ותיקון.

 

אילו הם ה״חומרים״ המרכזיים, האופייניים לגישה ההתייחסותית, שעליהם אמשיך ואפרט במבוא התיאורטי הבא:

 

העמדה ההתייחסותית, שבבסיסה האמונה ב״פסיכולוגיה של שניים״, להבדיל מפסיכולוגיה אינטראפסיכית, פסיכולוגיה של אדם אחד, מודל הלוח החלק,  התגבשה בארה״ב בשנות השמונים של המאה הקודמת  כהמשך למסורות שהדגישו את השדה הבין אישי, הקשר, על פני חקירת התוך התוך אישי. מסורות כמו תיאוריית יחסי אובייקט, ועבודותיהם של ויניקוט, פרברן, לוולד, ביון, קוהוט, וסאליבן.

יש בעמדה ההתייחסותית שני זרמים. זרם אחד שכינה עצמו אינטרסובייקטיבי התפתח בחוף המערבי, סן פרנסיסקו ומוצאו בפסיכולוגיית העצמי. זרם זה לא מאמין בהשעיית העצמי אלא בשימוש בעצמיות המטפל כמקור לאמפתיה וצורך בהכרה. התיאורטיקנים המובילים בו הם אטווד סטולורו ברנדשפט ואורנג׳.

הזרם השני, שכינה את עצמו התייחסותי, התפתח בחוף המזרחי, בעיקר בניו יורק, ע״י יוצאי nyu במנהיגות של מיטשל, ולצידו ארון, בנגמין, דייויס, סלווין, הופמן, גנט, ברומברג, גייקובס, פייזר, מרודה, רניק וגם את בולאס ואוגדן אפשר לשייך לכאן. זרם זה יוצא מתוך יחסי אובייקט. המטפל אינו לוח חלק אלא עולם ומלואו שנוכח במלואו במפגש הטיפולי. כדברי ארון ״אפשר לשבת מאחורי הספה אך לא ניתן להתחבא באמת״. מוקד החקירה האנליטית עוסק בתהליכים של המפגש בין יחסי האובייקט של השניים, איזה אובייקטים מפעילים ומופעלים, נוגעים וננגעים, מלבלבים וקומלים, לאיזה יש זכות דיבור ואילו מושתקים, אילו מוקאים ומופקדים אצל האחר (למשל היבטים של קורבן או תוקפן, מיואש או בעל תקווה, הילד  או הבוגר, תלותי או מסוייג), אילו דפוסי יחסים משתחזרים באינטראקציה (דפוסים סדומזוכיסטיים, דפוסים של היבלעות וקריעה, דפוסים אירוטיים ועוד), וגם זוכים לתיקון, פיוס וחמלה בכל רגע נתון. הדגש פה הוא על דו סטריות של יחסי האובייקט.

ההדרכות ההתייחסותיות מאד אישיות, ומתעניינות מאד בעולמו האישי של המטפל-המודרך וביחסי האובייקט המאפיינים אותו. זאת, כדי להבין לעומק מאיזה מקום פנימי המטפל חווה ומגיב אל מטופלו, ואל מה בעצם מגיב המטופל (למשל לחלקים נוקשים של המטפל, לחלקים נזקקים, פצועים, חרדים, פתייניים שלו וכיוב׳). המטפל הוא הקונטקסט אליו מגיב המטופל, והכרחי להכירו היטב, שאחרת זה להסיק ואף לשפוט את המטופל בחלל ריק. המקום הרב שניתן למטפל ולרגשותיו בהדרכה נועד להיטיב ולהשביח את הטיפול באמצעות העמקת ההבנה של הדינמיקה הדיאדית, ומטרת ההדרכה היא שיפור הטיפול במטופל. יש להיזהר מלהשתמש בגישה זו כרציונליזציה לעיסוק יתר במטפל שבאה על חשבון המטופל והזנחתו. זו לא המטרה, ופירוש כזה של הגישה ההתייחסותית הוא בגדר ״מאל-פרקטיס״ כמובן.

מכאן ואילך אתייחס לשני הזרמים במשותף כי רב המשותף על המבחין ביניהם. המשותף הוא תפיסת התהליך הטיפולי כמסע משותף של שניים, שני סובייקטים עשירים ומלאים הנתונים ללא הרף לאינטראקציה הדדית, שיש בה אינספור מעגלי השפעה הדדית:

ויסות הדדי. אנחנו ללא הרף מווסתים בעדינות ומקצועיות את מטופלינו, ההצפה הרגשית, גובה להבות הכאב, עומק הרגרסיה, עוצמת התוקפנות, החודרנות , המיניות וכו׳. לעיתים, נכון, בריא ומגדל לאפשר למטופלינו לווסת אותנו (כמו תינוק וילד הלומד לווסת את אימו כדי שתהיה יותר מותאמת אליו). למשל עם עומר, לאחר תקופה ארוכה בטיפול משהו בו נרגע, ותגובות מדי מתפעלות שלי גורמות לו לסגת. אני מזהה את הדינמיקה ומזמינה אותו לווסת אותי. ״נראה שכשאני מדי מתלהבת אתה נסוג, אני יכולה להבין את זה. אני מזמינה אותך לסמן לי כשאני מפריזה,  ״להרגיע״ אותי קצת, כדי שיתאפשר לנו להיות בקירבה״.

הכרה הדדית. אנחנו מעניקים רצף של הכרה למטופלינו: הכרה בכוחות ובפגימות, בכאב ובטראומה, בצרכים וברגשות וכן הלאה. לעיתים יש חשיבות התפתחותית רבה לאפשר למטופלינו להעניק הכרה, ולתת לה תוקף, ולא רק להחזיר אותה כחומר השלכתי שראוי לפירוש. למשל, בתקופה מאוחרת בטיפול בעומר אבי נפטר, והחלטתי לא לספר לו על כך כדי לא לפצוע את ״רצף ההוויה״ שלו. בפגישה שאחרי, נראה שזיהה בחושיו החדים שמשהו לא כשורה, והתעניין בהבעת דאגה עמוקה לשלומי.. כתגובה, בחרתי לשתף אותו באובדן ובתחושותיי, והוא הגיב בחמלה ואמפתיה כנות ומרגשות. הזדמנות זו להכרה אנושית במי שהיה עבורו זמן רב מראה ותו לא, היתה מכוננת, מרגשת ומגדלת עבורו ועבור הקשר בינינו.

נתינה הדדית. מדי פגישה אנו מעניקים ונותנים למטופלינו שפע רב: אמפתיה, אהבה, חמלה, פירושים, ידע ואף עצות והכוונה. לעיתים יש מקום לאפשר להם חוויה של נתינה משמעותית, וקבלה לא-מפרשת של הנתינה הזו. למשל ניצולי שואה כל כך אוהבים את תחושת המשמעות כאשר הם מביאים אוכל ביתי, או מספרים על נסיון חייהם המרתק, או מעבירים מורשת. הנכונות של המטפל לקבל נתינה רבת-ערך זו חשובה לריפוי לא פחות מאשר הנתינה הטיפולית עצמה. (כמובן יש קו דק בין נתינה משמעותית ומגדלת של המטופל, לבין נתינה ממקום מרצה, ״פאלסי״ או נתינה של ״ילד הורי״. נהיה רגישים לדקויות האלו).

ריפוי הדדי. המסע האינטרסובייקטיבי עסוק בריפוי הפצע המשותף לשניים. בסיפור המופתי ״רופא כפרי״ של קפקא מסופר על רופא שניסה לרפא פצע מוגלתי של נער צעיר אך כושל. בדרך המושלגת לביתו הוא קורס ומת. מסתבר שאצל הרופא היה פצע מוזנח שהביא למותו. על הרופא היה לטפל בפצעו שלו על מנת להצליח לטפל בפצעיהם של אחרים. ביוהרתו הוא לא היה קשוב לעצמו, הזניח את עצמו, והדבר גבה שני קורבנות.

לפעמים ריפוי הפצע בנפשו של המטפל קודמת והכרחית ליכולתו לרפא את הפצע בנפשו של המטופל (בולאס כתב על כך יפה). למשל כדי לעזור לעומר להיפרד מהעצמי הגרנדיוזי שלו, גם אני נדרשתי להרפא מהעצמי הגרנדיוזי שלי שמאמין שמסוגל לקרוא את מטופליי מבלי שיצטרכו לדבר. כדי שהאקהביציוניזם ההגנתי של עומר יוכל לחוש מוכל ולשכוך, היה עלי להתוודע, לקחת בעלות ולטפל במציצנות שלי. למעשה כל מטופל נשלח אלינו עם הזדמנות לתיקון וצמיחה פנימית משלנו, שתועיל בתורה לתהליך הטיפולי. (נחזור על האזהרה הבסיסית, שמטרת הטיפול איננה לטפל במטפל, אלא שזו אבן דרך משמעותית בריפוי המטופל, ורווח משני עבורינו ממקצוענו היפה).

כלומר, בחדר יש כל העת הבנייה משותפת של נרטיבים ופירושים וכן משחקיות שיש בה שותפות של שניים (ברוח ויניקוט). התפיסה היא תפיסה דמוקרטית ושוויונית של בעלות על ידע ועל כוח, אין המטפל בעל סמכות או ידיעה עדיפה, אלא החווייה וההבנות מושגים ומומשגים יחדיו. ארון מציע פירוש חדש למושג ה״אינטרפרטציה״. לדידו האינטרפרטציה איננה הסבר אובייקטיבי הנושא אמת מדעית (כפי שפרויד ייחל במודל הרפואי), אלא הוא מבין אותה באופן דומה ל״אינטרפרטציה״ בעולם האמנות. ״ארתור רובינשטיין נותן את האינטרפרטציה שלו לסונטה של שופן״. זוהי גרסא אישית מאד, רוויית סובייקטיביות, של המטפל לחוויה של המטופל. המטופל יכול להרוויח מכך הרחבה של החוויה שלו, התרגשות מהאופן שבו החוויה שלו מהדהדת בעולמו של אדם אחר, או הזדמנות לתקן או לדייק את המטפל. אפשר גם לראות את הפרשנות כמעין ״אובייקט מעבר״ שהמטופל מוזמן לשחק איתו, לשנות אותו, לאמץ אותו או להתקיף/להשליך אותו.

דוגמא יפה לחשיבה זו ראיתם במאמרו של מיטשל על משאלות וצרכים. בסופו של יום, מסכם מיטשל, לא נוכל תמיד להבחין בין משאלות וצרכים והאם המטופל זקוק ברגע נתון להיענות או גבול איתן. אין אמת אחת ולכן לא נוכל לגלות אותה. מה שחשוב הוא הדיאלוג, השיח הפורה על מה המטופל זקוק, ולאחר מעשה, מה היתה החווייה שלו, איך זה הרגיש, האם היה לו נכון, מה זה נתן ומה אולי מנע, אם היתה שגיאה  או פגיעה, להכיר בה וכו׳. האמת היחידה השרירה היא שהמטפל נותר בעלת האחריות האתית לחתור לטובת המטופל.

עצם הנכונות של המטפל ושל המטופל להינתן, להתמסר, להיעתר, בלשונו של עמנואל גנט, למסע משותף הדדי ומעגלי שכזה, לברוא יחדיו ״שלישי״ אנליטי, בלשונו של אוגדן, שהוא בהגדרה חד פעמי ייחודי, צבע שרק לשניים הספציפיים שחברו להם יחדיו יש אותו. העתרות זו היא העומדת בלב הריפוי, ולא הפירוש או התובנה שנתפסו כמרפאות עפ״י העמדה הקלאסית. הדדיות אך לא סימטריה היא העיקרון החשוב ביותר, החרוט על דגלה של הגישה ההתייחסותית. הנכונות של המטפל לא רק להיות מעניק, משפיע, נותן הכרה ופירושים, אלא גם להיפך, להסכים להיות מושפע, לקבל הכרה ואף פירושים מאירי עיניים על עצמו ממטופליו (למשל עומר, שהציע פירוש שהתעניינתי במיניותו ממקום של דחף מציצני), ליהנות מהנתינה שלהם כלפיו, להתפתח ולצמוח ואף להירפא ביחד במסע המשותף, כי טיפול שבו רק צד אחד השתנה או גדל הוא לא טיפול שלם, נכונות זו היא המעניקה את הגוון הייחודי לעמדה הטיפולית, והיא גם מבטיחה קריירה מגוונת מצמיחה, שבא המטפלת כל הזמן נבראת ונרפאת מחדש יחד עם מטופליה.

 

כלומר, ההתייחסותיים ניסחו והגדירו מחדש מה המטופל צריך. בהיסטוריה של הפסיכואנליזה חל מעבר ההדרגתי וברור מדיבור על דחפים לדיבור על יחסים (יחסי אובייקט), מדיבור על מבנים לדיבור על חוויות, מתפיסת המטפל כלוח חלק בעל התערבויות כירורגיות לתפיסת המטפל כדמות הורית המעניקה איכויות רגשיות כמו הכלה החזקה ואמפתיה. ההתייחסותיים המשיכו מגמה זו וטענו כי העצמי המגיח בתהליך הטיפולי זקוק לקונטקסט בינאישי אמין ואינטימי כדי לגלות בתוכו פנים וצבעים שונים, מצבי עצמי קרא לזאת ברומברג, עצמיים מרובים כינה זאת מיטשל, ולבסס חופש בחירה ותנועה ביניהם. העצמי תמיד נתון ונוצר בהיקשר בינאישי. כל סובייקט הוא כקובייה הונגרית מרובת פאות, וכל פאה מעוררת בסובייקט האחר פאות אחרות. בתהליך האנליטי פאותיו המרובות של המטפל מאפשרות לפאות שונות של המטופל לבוא לידי ביטוי, לחלקן להתעורר לאחר שנים רבות של מחבוא או קיפאון, ולחלקן להיוולד לראשונה בתוך הטיפול.

למשל, בטיפול אנליטי שארבע פגישותיו השבועיות מתקיימות בשעות שונות על פני היום, המטופלת יכולה לחוות את עצמה ואת מה שמתעורר בקרבה במפגש עם מטפל חד כתער בבוקר, מנומנם בצהריים, נינוח אחה״צ ומרחף ומכשף בשעות הערב המאוחרות.

בתורו, כל מטופל מפעיל ומעורר פאות חדשות במטפל שלו, לעיתים כאלו שהיו גם בתוך המטפל בתרדמה עמוקה, דיסוציאציה, והן בתורן חוזרות לאינטראקציה ומפעילות עוד היבט במטופל, וחוזר חלילה. בתוך כך יתפתחו גם דרגות חופש, תנועה ובחירה בין מצבי העצמי של ובדגמי היחסים שלו עם זולתו. המטרה הטיפולית איננה לכידות וגיבוש העצמי אלא הרמוניה של מרחבים ותנועה. הדימויים הם טמפורליים, מוזיקה, נחל זורם ומשתנה תוך כדי מסלולו, שכדי להכיר אותם במלואם נדרשים זמן ותהליך, ולא פלסטיים, כמו פסל מגובש.

אתם יכולים להתרשם מהאווירה הקליידוסקופית של הדברים, תנועה, צבעים מתחלפים, חוויות המתעוררות על בסיס היקשר, אמיתות נזילות המתהוות במרחב המשותף.. מי מכם שמכיר קצת פילוסופיה יכול בצדק לעגן את ההתייחסותיות בהקשר פילוסופי גאופוליטי של הפוסט מודרניזם. בעקבות שתי מלחמות העולם חלה קריסה של האמונות הגדולות, באמת אחת, אידאולוגיה אחת, נרטיב אחד, מעצמה אחת, ופתיחת המגרש לריבוי, יחסיות והקשריות. רב תרבותיות, דה קונסטרוקציה, פמיניזם.. אין סובייקט המתקיים בלכידות בחלל ריק, אלא הוא נזיל, נברא כל העת מחדש ונטוע בהקשרים חברתיים או יותר נכון, התייחסותיים. הגישה ההתייחסותית היא גישה פוסט מודרנית, המטפל יחתור לאמת חווייתית, נרטיבית, יחסית והקשרית, ולא לאמת נפשית או מציאותית אובייקטיבית.

לעיתים, האופן שבו המטופל והמטפל מגיבים האחד למצב העצמי של השני מגיע לנקודת רתיחה מסוימת המכונה ״אנאקטמנט״, התרחשות בפעולה של דרמת יחסים פנימית, אשר לה שותפים שני הצדדים. הריפוי מתאפשר לאו דווקא בעזרת הפירוש של המתרחש, אלא בעזרת ההיחלצות החווייתית מן האנאקטמנט שיש בה טעם של תיקון, לקיחת אחריות האובייקט על חלקו ואפשרויות יצירתיות חדשות לעומת השחזור הכפייתי בחיי המטופל.

למשל במקרה המוצג, כאמור, האקסהביציוניזם של המטופל הפעיל מציצנות שבי, והחלקים הגרנדיוזיים שלו עוררו גרנדיוזיות בעצמי, אשר גרמה להשתחזרות טראומה שקרתה, אך כמו לא נחוותה בזמנו. בשלב הראשון הכרתי בהתרחשות ובחלקי בה, נתתי תוקף להבחנה שלו ורק בשלב השני לקחנו למקורות ונחשפה טראומה וחלקי נפש פגועים שעברו היפוך תגובה והודחקו. בהמשך עומר יכול היה ״לראות״ אותי כזולת ממשי, וגם פחת הצורך הכפייתי שלו ״להראות״.

האנאקטמנט, אם כן, הוא התרחשות טיפולית ייחודית וקריטית בחשיבותה, שהיא אבן היסוד להבנת הדינמיקה הטיפולית ולקידום הריפוי, בהשוואה ל״טרנספרנס״ בפסיכולוגיה של אדם אחד. יש בו אמנם מרכיב של הזדהות השלכתית (המטפלת ״מופעלת״ בעוצמה לכיוון ההתרחשות הלא מודעת), אך ה״מיכל״ לא חף מתכונות משל עצמו. למשל המציצנות היא שלי, ולא דחף שהופעל בי כתוצאה מהזדהות השלכתית. עם כל מטפל יקרו אנאקטמנטס אחרים, בהתאם לתכונותיו. יכולתי לחשוף שאכן היא שלי, ולא רק להחזיר אותה בעדינות כשלו, היתה תיקון לפגיעה שנפגע מאישה שלא לקחה אחריות על חלקה הפגוע ומהורים שהכחישו את חלקם.

בתהליך מתן התוקף וההכרה השתמשתי בחשיפה עצמית. בפגישה הראשונה שתארתי חשפתי באופן לא מכוון ולא-מודע צורך (מציצני, גרנדיוזי, כוחני), ובפגישה השנייה נתתי תוקף לטענות המטופל, וחשפתי הודאה וצער על הצרכים שלי שגלשו ממני. (לעומת גישות קלאסיות שהיו מחזירות למטופל את דבריו, מפרשות את ההשלכה, או מתעניינות בחוויה שלו מבלי ״לאשר או להכחיש״ את טענותיו). חשיפה היא מאבני היסוד של הטכניקה ההתייחסותית, והשימוש בה לעולם נעשה באופן מבוקר, מווסת, זהיר ולטובת המטופל. כאשר היא מתרחשת שלא במודע, יש הכרה בה ובמשמעותה, במיוחד בהיקשר של אנאקטמנטס.

מטפלים רבים מסתייגים מחשיפה עצמית ושוללים אותה על הסף, מכיון שהיא מאד סוטה מהטכניקה האנליטית המסורתית, ומכיון שיש חשש ממדרון חלקלק, שבו המטפל יתפוס יותר מדי מקום ויציף את המטופל במידע אישי לא רלוונטי ופוגעני, ולא יתן די מקום לעולם ההשלכות שלו, ולתהליכי העברה נקיים. אני מקוה שהסקירה התיאורטית עד כה הראתה כי חשיפה עצמית היא בלתי נמנעת ככל שנרצה לצמצמה, וכן שיש מקום למידה מדודה ומשמעותית של חשיפה עצמית גם בטיפול הדינמי, לצורך השגת מטרות חשובות. .כאן תמצאו  מבוא וטבלא בנושא חשיפה עצמית של המטפל/ת בטיפול.

אסיים בדוגמא מעבודתי ב״עמך״.

ההתייחסותיים מרבים לעסוק בטראומה. דייויס ופראולי למשל. בטיפול בניצולי טראומה המטפלת ההתייחסותית תנסה להעניק חוויה של קשר קרוב, אישי סובייקט-סובייקט, ומגוון, שבו חלקי עצמי שעברו דיסוציאציה בעקבות הטראומה יוכלו להפשיר ולבוא לידי מודעות ולידי ביטוי בקשר (ברומברג). זו המקבילה ההתייחסותית להסרת מסך ההדחקה של התיאוריה הקלאסית.

הדוגמא שאביא היא ברוח אוגדן והשלישי האנליטי שלו. אוגדן מציע לחקור היטב את המתרחש בעולם הנפשי של המטפל לא רק כקאונטרטרנספרנס או כהפקדות של הזדהות השלכתית, אלא כעולם ומלואו, חלק בלתי נפרד מההתרחשות הנפשית המתקיימת בחדר כעולם משותף לשניים. ראיייה רחבה זו מאפשרת נשימה, מרחב ביניים יצירתי כלשונו של ויניקוט, והחלצות מרפאה מאנאקטמנטס טראומטיים קשים ביותר.

ההצעה שלי היא שבניצולי שואה מצבי עצמי נהנתניים, מתענגים, מתמסרים עברו דיסוציאציה גורפת שכן הם מדי מעוררי אשמה, בושה, פחד מעונש ופחד משחזור הקטסטרופה. ״אם אני מת אי אפשר להרוג אותי״.. במקביל, גם בעולמה הנפשי של המטפלת, התעוררות והתחברות למצבי עצמי אלו יכולה להיות חווייה מבהילה ומביישת, שמייד מודחקת ומפוצלת מהשיח. כולנו זוכרים מילדותנו, כמה מביך היה הצחוק המדגדג בתוכנו דוקא בצפירה של יום השואה, עד כמה חשנו אשמה, בהלה פן הצחוק יפרוץ חלילה וימיט עלינו אסון, ורק רצינו שזה יעלם... כמה הוקל לנו שבבגרותנו התפתחה בתוכנו מערכת יירוט, מן ״כיפת ברזל״ המיירטת כל בת צחוק בלתי מותאמת עוד לפני שהיא נחווית. אלא שאצל הניצולים ״כיפת הברזל״ הזו יעילה, מתקיפה וחונקת מדי ועלינו לסייע בריכוכה. בנוסף, מטפלים רבים בניצולי שואה הם בני דור שני בעצמם, הסבוכים באיסורים ואשמה על תחושות הנאה והתענגות, כך שריפוי הדיסוציאציה בנפשה של המטפלת הכרחית כתנאי מקדים לטיפול בנפש המטופלת. הדוגמא שנסיים בה מתארת גם היא את סבך ה״אנאקטמנט״ של חווייה טראומטית ואת האפשרות להחלץ ממנו לאוויר מחייה.

 

דוגמא

כבר 14 שנה שאווה ואני שורדות יחד את בקרי יום ראשון, מנוחת השבת נצמתת אל תוך מוות שקם מידי שבוע לתחייה.

לפגישה היא מגיעה בלי שיניים.

מה קורה? כואב נורא בפה, השיניים החדשות לא מתאימות, הרופא רמאי מחטט בפה, פוצע ומכאיב סתם, אין לה כסף לזה.. הבן עסוק בשלו, מזניח, לא בא להסיע אותה לרופא, עוד שבת נשארה לבד כמו כלב.  שורף  ויבש בפה.. קשה לדבר.. מה הטעם לטפל בפה כשכבר ממילא הסוף..

הניגון הפולני המבוייש מתגבר עם כל תלונה.

כואבת איתה, אני עוטפת אותה במבטי, מהורהרת. מה את מספרת לי אווה, האם גם אני  לא נותנת מענה לסבלך? מכאיבה לך סתם, מחטטת בפצעייך לחינם, מזניחה ומנצלת? משאירה אותך לבד?

מה מבקש פיך חסר השיניים, הדואב.. פיך מתעגל כתינוק, אולי מבקש שאאמץ אותך לחיקי ולא אכאיב לך, שאדע את נפשך בלי צורך במילים, שאערסל אותך לקראת הסוף.. יבש לך בפה אולי את צמאה לחלב..

 

זרם תלונותיה של אווה גובר, שוצף ומקציף, כמו חלב שחור חונק אותי לפני שאני מספיקה לבלוע ולעכל..  אני נזרקת אל זכרון שבו כפו עלי לאכול קציצה משומנת, ״תבלעי הכל, בשואה הילדים רעבו!״, הקאתי מיד..  אווה רוכנת לעברי בדהירת דיבור, פיה ניתק מפרצופה ומקבל חיים משלו, מאיים לינוק אותי אל תוכו בגמיעה נטולת שיניים, שיתוק משתלט עלי ואיני מצליחה לאמר מילה.

אני נמלטת לחלום בהקיץ על הקביעה עם בן זוגי  לצהריים, עוד שעה קלה אהיה שם, במקס ברנר, אולי ארשה לעצמי הפעם להזמין שוקו, חוככת בדמיוני בין שוקולד חלב או מריר..

אך מייד מכה בי האשמה שברחתי, ואיתה הבושה שהעזתי לפנטז על משהו טוב כשאווה מביאה כל כך הרבה קושי. אני מנסה להעיף מתוכי את הפנטזיה שהפריעה לחיבור הבולעני ביננו, אבל לרגע תוהה, אולי העונג הזה שהיה לי מקלט, עונג האכילה, העונג הזוגי, אולי גם הוא בלתי נסבל בעולמה של אווה, מר מאיים משתק ואסור, ואולי גם אותו היא דוחה מעליה, משגרת אותו אל תוכי למשמורת בכספות נפשי, ורד מסתתר בין חוחי פקדונות של רוע, ניצול וכפייה שהפכו לבני בריתנו. אולי העונג האסור הוא שלה לא פחות משלי, ומבהיל ומעורר רגשי אשמה לא פחות מן החסך..?

 

 ״די נמאס לי לקטר״ חותכת אווה. ״תעבירי נושא״.

״אווה״, אני מקיצה באחת  משרעפיי, כלל לא רגילה שפונה אלי. ״הרי זה המקום שלך, אנחנו מדברות על  נושאים שאת בוחרת..״

״לא, תשאלי את משהו..״ 

״נטשתי אותה״ ליבי מתכווץ,  ״היא קוראת לי, מבקשת שאשוב לגעת בכאב שהביאה היום.. שלא אזנח אותה בבדידותה. אבל.. האם יתכן שמזמינה דרך הבקשה שאעביר נושא, שאשיב אלייה כעת משהו נוסף, מר-מתוק, שהופקד אצלי למשמורת..?״

״נו.. תשאלי..״ אווה מתעקשת

 ״מה שאני רוצה?״

 ״כן..!״

״אוקי, יש משהו שמסקרן אותי לגבייך שאף פעם לא יצא לנו לדבר..

 מתי היתה הנשיקה הראשונה שלך..?״ 

״מה?! איזו מין שאלה זו, מה זה קשור עכשיו?״

״אמרת לי לשאול מה שאני רוצה, לקחת את הסיכון..״

 ״טוב..״, אווה צוחקת, מביטה בי בהתפעמות כמו הייתי הודיני שנחלץ  משלשלאותיו אל החופש.

״הו זה קשה.. זה בכלל קרה לי? יש לי שני בנים.. אז כנראה שכן..״ חיוך קל נולד והעיניים נעצמות ״אני צריכה להיזכר מאה שנה אחורה.. כמו חיים של מישהו אחר..״ חולפת לה דקה והזכרון מתהווה:

 

 ״זה היה במפעל כפייה לקילוף בצל בוייליצ׳קה.... היה קר וקשה מאד, הייתי קפואה כמו אבן, הידיים מכוסות יבלות, עובדים כמו מכונה..  העיניים כל הזמן דומעות מהבצל.. הייתי בת 14, הוא בן 16 בערך. עבד ליידי, שטני מתולתל עם עיניים כחולות.. היחיד שהיה שורק לעצמו תוך כדי עבודה. הוא היה מגניב לי חתיכת לחם לכיס כל יום, נוגע בי באצבעותיו כאילו במקרה. פעם אחת משך אותי הצידה ונתן לי נשיקה... פה..״

היא פוקחת עיניה ומושיטה אצבע עדינה לפיה, וליבי מחסיר פעימה.

 ״מרגש..״ 

״כן. זה היה יפה מאד. היו לו ידיים חמות וטובות״, עיניה נוצצות והיא שוקעת בכורסא.

״מה היה שמו?״

״אולי זליק? אולי רישק?.. לא זוכרת.....לא יכולה לזכור.. די מהר נעלם. אח״כ שמעתי שמת באושוויץ.... כל המשפחה שלו הלכה. לא נשאר שום זכר... אף אחד שיחשוב עליהם.. נעים לי להיזכר....״

 

שתיקה מרה-מתוקה משתררת.

 

״אני חושבת עלייך אווה, כמה חזק את נאחזת במה שקשה, פוגע, מאכזב, אולי כי את פוחדת שאם תרשי לעצמך להיות בטוב תפסיקי לזכור את מה שקרה לך ואת יקירייך שמתו, והרי אסור לשכוח. והנה תראי, דוקא התענוג, הרשות שלקחנו להיות עם  חווייה כל כך אינטימית ורומנטית, העלה אוצר, כאילו הבחור הנפלא הזה שאהב אותך קם לחיים והיה איתנו היום.. השריקה שלו, תקשיבי, כמעט אפשר לשמוע אותה.. הוא חי שוב לרגע,  וזה בזכותך!״

 

 

אווה נראית מאד נרגשת, וגם רגועה כפי שלא ראיתי אותה בשנים הרבות של הכרותנו. ידה הקטנה נעה לכיווני ונוגעת קלות בידי, כשהיא מוסיפה בטון ממזרי:

 ״גם את משכת אותי הצידה..״

אני מצטרפת:  ״אולי מפעל הכפייה לא נגמר לעולם, אבל תמיד אפשר להגניב רגעים של אהבה״. מבטינו מצטלבים בחיוך.

בסיום אווה קמה לצאת, ובפנים מקומטות, עיניים זוהרות וחיוך חסר שיניים אומרת:

 ״מזמן לא הרגשתי כל כך יפה...״

 השבתי: ״את יפהפיה..״

 

 

 

ביקרתם וקראתם? אשמח אם תשאירו תגובה...

רוני פרישוף, פסיכולוגית קלינית, תל אביב

תגובות

הוספת תגובה

רוני פרישוףרוני פרישוף1/9/2018

. תודה יעל, ״חש-יפה״ מחשבה מקסימה, ומאד הולמת את הוינייטה האחרונה שתארתי.

יעל פקיןיעל פקין31/8/2018

. במילה חשיפה מסתתרות שתי המילים חש - יפה. כשהיא מבוקרת וזהירה הן המטופל והן המטפל חשים את "מתנת הטיפול".


×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.